עד שהמצעד צועד ־ ארע מה שציפיתי כי יארע, מה שחשתי כי יארע, מה שהיה חייב, מה שלא יכול היה יכול שלא להתארע…
יום שמלאו בו שתים – עשרה שנה לקיומנו, מאה שנה להולדת הרצל, מאתים שנה לפטירת ר' ישראל־בעל־שם־טוב – קם ידידנו איצ’ה והכריז אנימו־אט־פידה, על רפובליקה חפשית, עצמאית, מפורזת, חילונית, דמוקרטית, מתקדמת ובלתי־תלוייה, בתחום המרחבי של עין־הוד.
“יחסינו עם ישראל,” הצהיר ראש־מועצת־העוצרים בנאום־החבית שנשא אתמול באזני ‘חולצות האוכר’ של כפר־האמנים, “יהיו מבוססים אף להבא על אי־הבנה הרמונית, אלא ששוב לא נכיר לא בבוליה ולא בפתקי־האתראה האדומים שהיא שולחת לנו. עין־הוד תחתור לעצמאות כלכלית, תטפח את משקה, תייצר פאסקינים, מודיליאנים ומאטיסים, תייצא חפצי־עתיקות, תשווק מגילות – חתומות יותר וגנוזות יותר ממגילות ים־הערבה – ותבריח משקאות, סיגרים, קפה…”
היהיה לה צבא משלה?
“לא!” השיב איצ’ה ברתחת־לשון, שהיית יכול להעלות בה את טמפרטורת הים־הלבן לדרגת חומו של כסף־מדחומים־חי, בפי־טבעתו של עולל חולה־אדמת. “נסיון שכנתנו מוכיח כי צבא ־ אי־אפשר לו בלא אלופי־משנה; אלא שהללו נעשים, חיש־מהר, מיוחסים כל־כך, ששוב אינך יכול לספר להם אפילו דבר־בדיחה. עין־הוד תשאר פתוחה לחתולות־מין של כרום ופלטינא, אך תגיף שעריה בפני חתולי־דרגא של כותפות ומדים־לבנים…”
לא משום שהבטיח לי כהונת שגריר במרומי־הכרמל, אלא משום שכבוד קציני הגבוהים יקר לי, רוצה אני להעיר:
ידידי האדמיראלים! שקע־האוקינוס שבין מינדנאו לגואם, עד היכן מגיע? שנים־עשר־אלף רגל? דבריו שלו היו עמוקים הפעם יותר!