עמדתי על אם־הדרך והניפותי יד. מכונית, שחלפה על פני, נעצרה במפתיע.
מישהו פתח לי את דלתית־הירכתים:
“לאן”"
“מקום פלוני”, אמרתי אני. “לפי דרכך?”
“לאו דוקא”, השיב הוא. “הכנס…”
היתה זו מכונית שכורה, שמכרי עשה בה אותה שעה בשליחות כהונתו. נסענו עד שהגיעה שעתי לרדת.
“חן־חן!” אמרתי לו. “גזלתי את זמנך…”
“זמנה של המדינה…” אמר וקרץ לי בעיניו. “יהא עלי להגיש בגללך חשבון נוסף!”
נפנפתי לו בידי ונפרדנו לשלום. אם יאמרו לי עתה כי חסך לה למדינה במסעיו עשרת אלפים ־ לא יתמיהוני…
שנים אחדו קודם־לכך נזדמנתי לאחת מערי־השדה של גרמניה. תור־האינפלציה היה אז בעיצומו. מחירים רשמיים לחוד ־ ומחירי שוק לחוד. כרטיס־נסיעה בחשמלית, או מברק של מאות מילים – עלו לך פרוטות… אך חפיסת ־ גפרורים עלתה אלפים! שטרות־כסף היו מתגוללים אז במגרות כאבנים שאין להן הופכין.
אותה שעה עשיתי שם במעין־שליחות. נגשתי אל אחד משרי־הכספים שלנו, כשכשתי בזנבי ובקשתי:
“חצי מארק, דמי כרטיס־למוזיאון..”
“לא!” השיבני אותו אדם. “פרוטה אחת מושכת שתיים וכספי־צבור הם כספי־צבור!”
“חצי־מארק, לעזאזל! אינך יכול לקנות בו אפילו ספל־קפה!”
לא מש ממקומו כסלע־גיברלטר!
את דירר ראיתי שם, בקונסטהאלה, על־אף־הכל. לתיאטרון לא התרתי לעצמי ללכת, אך מוזיאונים – אפילו גרמניים – הוצאת מכלל טאבו… מי הלווני אז חצי מארק? כמדומני ידידי מתי!
חזרתי ארצה ואני שומע כי אותו קפדן מבית־שמאי, שהחמיר עמי כל־כך, חזר אף הוא. למותר הוא לאמר, חזר יפה: רהיטים הביא עמו, מערכות כלי־חרסינה… על חשבונו, כמובן, על חשבונו שלו!
אף־על־פי־כן – כלל הוא שנקוט עתה בידי: ראית ברנש שריח יושר נודף ממנו כמלפפון וצדקותיו מכסות אותו כשחין? ראית גזבר שאינך יכול לסחוט ממנו מפרעה קודם זמנה? ראית פקיד־בכיר, שאומרים עליו כי אין להוציא ממנו פרוטה מיותרת לדברים שאינם דרושים, ככיכול, לגופם? פשפש נא בכליו! יש לו רהיטים וינאיים בביתו!