עַל־פְּנֵי הַנָּהָר: אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת,

מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ אֶל הָאִי;

לְאָן מַפְלִיגָה אֳנִיָּה מִנִּי־קֶדֶם

לְקוֹל זֶמֶר לֵילִי?

רִקּוּדִים יוֹם־הֻלֶּדֶת וְיֶלֶד

עַל הָאִי לְאִטָּם נִרְדָּמִים;

מַפְלִיגָה אֳנִיָּה, אֲבוּקוֹת עַל תְּרָנֶיהָ

מוּל אִי הַצִּפֳּרִים הַמַּלְבִּין.

וְשָׁרִים וְנוֹגְנִים סַפָּנִים מִנִּי־קֶדֶם,

בָּאֲוִיר עוֹפוֹת מִשֶּׁכְּבָר;

וְעוֹמֵד מִישֶׁהוּ עַל הָאִי – וּכְמוֹ חֶבֶל

סְבִיב צַוָּארוֹ נִכְרָךְ הַנָּהָר.