לוגו
המדחום
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א.

כידוע, לא שיער איש את רצינותם הכבדה, הטראגית של המאורעות העתידים להתרחש. השכן הצנום, הקנדידאט לתורת-המשפטים, שנחשב בעיני כחכם באדם, היה מבליע בנשימה אחת את אירופה, את המאה העשרים, את עמי-התרבות ואת המלחמה וסופו שאמר:

– צחוק, ידידי הטובים, הצגה, פאַרדה. שבוע של תמרונים ו – הביתה.

אחד, זקן ניסה ללגלג:

– כלומר, כבודו סבור, כי המלחמות תמו? נו, ודרך משל, מלחמת גוג ומגוג?

וכשהקנדידאט פטר אותו בשתיקה של ביטול, דחק בו:

– טוב, לא אַקשה על גוג ומגוג. אפשר כבודו אינו מן המאמינים… וכבר אמר המשורר עליו השלום: פסו אמונים… כלומר גמר חסיד פסו אמונים… משמע, לא לדבר על גוג ומגוג שלנו. יד לפה, ניחא. אבל הבלקאן, הבלקאן שלכם?

הקנדידאט סמקו לסתותיו, פלט בתרעומת:

– אין מביאים ראיה ממגדלי החזירים וכיוצא בהם… הבלקאן הוא אומר? אני באירופה אני מדבר… ואם יאמר שהבלקאן הוא במפה של אירופה אינו אלא מוכיח שהבחינה הפורמלית עדיפה לו מן הבחינה…

נסתכסכה קצת שלותו של הזקן:

– נו ודאי, לא אתערב בעסקי כבודו, אוניברסיטט, הוא אוניברסיטט… אבל בחינה לכאן ובחינה לכאן והתמיהה היא תמיהה…

– תמיהה? ועל מה, למשל, יש לתמוה?

– כלומר, היוצא מדבריו, כי באירופה שלו אין מגדלי חזירים? פשוט, אינם בנמצא? הכל בה דוקטורים? חי.. חי.. חי..

ב.

ההרגשה, שהיה בה כעין עירוב של שמחה וחרדה, נתעצמה באותו בוקר כשרכבת-הדואר חזרה סמוך לצאתה לתחנת הגבול הקרובה. הרכבת זחלה, שלושת הפקידים עמדו בה עמידת חיילים, כובעי השרד בידיהם ושרו במתינות ובקולות מרוטטים קצת את ההימנון. זיינביל שפּורן הנחי את ה“קראנענצייטונג” ופסק:

– ילדים, יש מלחמה…

אך גם לאחר שבוע, כשכל בית-משפחה פלט מתוכו בעל, אב או אח, שנתלבשו מדי צבא, נחשב עוד כל הענין כמעשה שעשועים. נחום אַלטורה חציו לודר וחציו צייר-שלטים, מתרברב וקופץ בראש, הזעיק קהל רב-ראשים, שנתכנס ליד הקסרקט והריע לכבודו של הקיסר ולגנותו של הצאר.

– תחי המלחמה!

הקנדידאט לתורת המשפטים הסביר לו לזקן, שהיסס גם עתה, ענין תכסיסי מלחמה:

– כשאומרים לו, דרך משל, שלאכטפעלד, מה הוא מבין? אינו מבין כלום? הוא שאמרתי. ובכן,שני הצדדים בוררים לעצמם שדה פלונית ונלחמים בה… ומכאן השם… בתכלית הפשטות…

– ושאינם חיילים מה? משל, זקן שכמותי? עומדים ורואים במחזה?

הקנדידאט עשה קולו כקול ודאות גמורה:

– שאינם חיילים, הוא אומר… כמובן, שאין עסק השלאכטפעלד מענינם. הם בידוע, אסורים בנגיעה. בהחלט. ודאי שמע על חוזה האג. לא שמע? באמת? בחיי, פרובינציה.

ג.

הגאוה של הילדים על מדי הצבא הכחולים של אבותיהם המגוייסים היתה לבלי חוק. נתגאו גם ילדיו של זיינביל שפּורן שנתגייס לפלוגה של שומרי הגבול. ביחוד עלתה אותה גאוה כשפלוגתו הוליכה שבי שני חיילים רוסים. הכל התרוצצו וביקשו לראות במלבושם, בפרצופיהם. השובים לא ידעו מה יעשו בהם וקשרו מטפחות לעיניהם. חיכו להוראה של קאצ’מרסקי, הפלדוובל של הז’נדרמריה. וגם קאצ’מרסקי נבוך היה.

במוצאי שבת נכנס זיינביל שפּורן לביתו. ישב שעה קלה צוהל, מבודח. את הרובה שלו העמיד בפינה. הילדים שמחו לו, שיחקו בו.

– רובה ממש, פיף-פף ופאניע אחד בעולם הבא.

סיפר זיינביל שפדורן בהרחבת הדעת:

– הלצה נחמדה. קאצ’מרסקי מדבר עתה רק גרמנית. הבוקר הוא אומר: קאמעראדן, וייר געהען נאך רוססלאנד. אנו נכנסים לעיירה שמעבר לגבול. תחילה סרנו לכנסיה, הוצאנו את הדיאקונוס הרועד ומצטלב וחוזר ומצטלב מפחד וקאצ’מרסקי אוחז אקדחו ופוקד: ידידי, טול את המכתש, שאתם מרעימים מתוכו בימי-חג. הלה גורר את המכתש וידיו רועדות. הרעמנו מתוכו אחת, שתים, שלש, שש. הבהלנו את העיירה כולה. נתרוקנו הרחובות. כנראה, הכל נתחבאו או ברחו. באנו, אומר קאצ’מרסקי: קחו להם משהו למזכרת. כהרף-עין נשדד הבית, נשדד כולו. זה – כלים, זה – בגדים, זה – דברי חפץ. וגם לי מזכרת.

הוציא מתרמילו מדחום גדול, עשוי חרסינה מבהקת, ששפופרתו עבה והכספית מרהיבה בנצנוצה. תמה השכן, הקאנדידאט למשפטים:

– אַסיאטים שכמותם, אין הם חסרים אלא מדחום. הרי כל הציביליזציה, כידוע, תקועה בכיסם ואינם חסרים אלא מדחום… צחוק ידידי.

הזקן הביט הבטה נבוכה. במוחו נתגלגלו כצרור-קטניות רסקי-כתובים – “אחלק שלל תמלאמו נפשי”… “וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות”… “הלא ימצאו יחלקו שלל”… “מהר שלל חש בז” וביקש לומר ענין כתובים אלה או לדרוש בהם, אלא שכל אימת שנפתח פיו לאמירה, הילך קולו של זייינביל שפּורן, קול חוגג, שניתן בו מן האור היוצא מכפתור כובעו הכחול. באחרונה כשזיינביל כבר עמד על הסף וידו פשוטה לפרידה, הטיל הזקן על אוזן לא-שומעת רטינה של תמיהה.

– ומה ראו לומר: “ובביזה לא שלחו את ידם”?

כתום ארבעה ימים נגלתה פתאום האימה בעריתה. צבא-האויבים, שנכנס עם שחר, העלה באש שורות ארוכות של בתים, כמנין מיושבי העיירה נרצחו בכדונים או בשלהבת, חנויות נשדדו, שברי כלים התגוללו בחוצות. בתוך פקעת האנשים המכונסים בעוצר נשימה באפלולית מחבואם, נפחדים, עלובים, מרומים, עלה כמהסס קול-לחשו של הזקן:

– נו, נו, הדוקטור, הדירקטור, הפרופיסור ומה שתרצה… מה, פארדה, פארדה נאה סידרו לנו… פארדה של מלאך המות… כיצד אמר כבודו על שאינם-חיילים? “הם אסורים בנגיעה”, כיצד אמר כבודו? “החוזה בהאג”.

ניכר היה שהקנדידאט הרגיש בעליבותו. כבש פניו ושתק. גם לי נהיר היה, ששוב איננו החכם באדם. עמד בשתיקתו ורק למחרת, כשהנחבאים יצאו ממאורתם ופסעו בתוך שברי-הכלים והרהיטים הממוגרים שבבית השדוד, שחלוניו נפרצו, שמשותיו נופצו וקירותיו נקלפו, פלט בבוז נבוך"

– אסיאטים!

ה.

הרגלים עמדו בערבוביה של שברי-כלים וגזרי-רהיטים והעינים תרו על הכתלים. אלה ערומים היו, שדודים עד תום. רק המדחום הגדול תלוי היה, יפה, שלם, כתיקונו. החרסינה הבהיקה, מתוך השפופרת העבה הרהיבה הכספית בנצנוצה. הרהיבה וצחקה.