לוגו
מוצאי שלום
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

א.

לאמתו של דבר לא היו מלחמת-העולם וזכרה עולים על לב, אילולא אותה המודעה הקטנה ככף-איש, שנמצאה באחד הימים מודבקת על הכותל של בית-הדואר. מעט החיילים מילידי הכפר שנהרגו – נשכחו, אלמנותיהם טרודות בדאגות-פרנסה ומקבלות מקצבת-המדינה, שני קצוצי-הרגל יוצאים בקב שלהם והם דומים לחבריהם-לפורענות, שרגלם נקטעה בשעת עבודה בבית חרושת, מי שחזר משדה הקטל לאכסניה שלו ומחלה אוכלת בבשרו נתרפא כליל או הלך לעולמו ועולם כמנהגו נוהג. אמנם, בערבי-בחירות יעלה הנואם את זכר-הימים ההם וידבר – איש איש והסתכלותו – על ימי-הברזל או טרגידית-האנושות או השתוללות-הקפיטליזם, אפס קומץ-השומעים ישימו את הכינויים האלה כאמרות-נוי הבאות לתפארת המליצה. אנשי הכפר, הרתומים ללא-מנוח לעבודת-יומם דים שהם יודעים למקטון עד גדול, כי לפני שנים מספר חלפה על פני הארצות מפלצת-אימים, ואם בעל-הראינוע מכריז על הצגה חדשה, רבת-ענין ורבת מתיחות: המלחמה העולמית בשמונה מערכות בתוספת-הומורסקה המצחיקה עד דמעות, נוהרים בני-הכפר בשבת שלהם לראותה, כאשר ינהרו להביט במחזה אחר, דוגמת: הגנב מבגדד או הטחנה האדומה.

מהיות מקום-הזבחים במרחקים, אי שם בערבות-רוסיה, למרגלות הקרפטים, בנקיקי-האַלפים או בשדמות פלנדריה, ככתוב אז יום-יום בבשורות-הנצחונות של השטאב הראשי, נשקפים ימי הנצורות כמחזה מוזר ובדוי במקצתו גם בעיניהם של אלה, שנלפתו בגופם בתבת-הזועה ובהיותם עתה נתונים לעמלם אינם מספיקים להקשות, בשלמה רואים עוד אנשי העתונים להרבות את להגם על דברים שנשתכחו ושהעלאתם אינה רצויה או שהיא נראית כסערת-מעט, שהשתובבה לשעה קלה והקדירה את שולי הרקיע ושלאחריה נתבהרו השמים מחדש, הצפרים שבו לקנן בעפאים וגלי-הנחל החוצה את ירק השדות פתחו שוב בפזימתם ההומה ועדר העזים הגולשות עם ערב ממעלה ההר מקשקש בזוגים והצלצול מתמשך למרחוק ועוברי-אורח שומטים את כובעיהם בהשמע רנת-הפעמונים ושפתותיהם רוחשות תפלה.

ב.

והמודעה שעל כתלי-הדואר ענינה באונטראופיצר רינגה, אבד ללא שאר וזכר במערכות צרפת ועתה מתבקשים מקורביו, הזכאים לתבוע כחוק את ירושתו – שתי חליפות בגדים לטיול, חליפת ספורט, עשרים ושלשה ספר בכריכת בד, קובץ שירים בכריכת-עור ועל ניר-קלף, קופסת כסף לסיגריות, מזודת מסע ואלבום תמונות – שיואילו להזדמן ביום פלוני בשעה אלמונית במשרד-הכפר.

ויגנר הזקן, שאינו מספיק לכלות את מלאכתו לפני חשכה אמר פתאום ל“עבדו” הפולני:

– משניטלו שניהם הריני כמי שנגדעו זרועותיו והוא מלקט בבהונות-רגליו… האם מלחמה היתה זאת… שניהם היו חסונים כאלונים וקומתם כשל אלונים… כן, כן. האחד “נשאר” בבלגיה והאחר בפולין שלך. דומן על פני שדות… ואני נצרך לשכמותך והשדות והבית והעבודה יהיו לנחלה לבכור-שטן וצאצאיו…

גברת הולצטה, לאחר שהגישה את פת ערבית לדיירה, הורידה מעל הקיר את תמונת-בעלה, ניעורה בקצה שרוולה את שכבת-האבק הדקה מעל הזכוכית לאמר:

– ואילו ראה מר הובזנק את בעלי המנוח בשעת חגיגה. וילי שלי לא ירש, לצערי, אותה העליצות… ועתה הוא מרקיב בקבר. צא וחשוב: אחת עשרה שנה. תחילה אמרו: הקיסר קורא. הלכו כולם והתזמורת ניגנה ןרינגה המנוח נשא נאום. רינגה ידע לנאום, אין להכחיש. והכל עמדו במועל-כפים ונשבעו אמונים לקיסר ולדוכס והלכו למגר את הצרפתים ואת הרוסים ואת כל האויבים. שלי אמר: “אגנס, אחרי שלשה חדשים הריני חוזר. אל דאגה!” גם הרופא אמר ככה, הכל אמרו ככה. ועתה מה? הוא איננו ורינגה איננו והקיסר איננו והדוכס איננו ואשר באו תחתיהם גם לא יתנו תמיכה לאלמנה… ריפובליקה הם אומרים…

בתנופת-יד חזקה – כנראה, מרוב התמרמרות – השיבה את התמונה למקומה ונטלה, כדרכה ערב-ערב, את לוח-השנה המצויר של העתון הנקרא על שם שני הנהרות המוליכים את מימיהם במחוז וחזרה וקראה את המודעות על שלשת האחים האצטגנינים שנזדמנו מהודו להמבורג והניבאים במחיר זול שבזול את עתידות-החיים לכל נפש חפצה, על המשחה חדלת הרעל היפה לקדקדי-קרחים, על ספר-הזכרונות של מרת אוטרו: קזנובה בשמלת אשה, על מרפאה פרטית לחולי סרטן שהצילה כך וכך נפשות ממיתה משונה וכהנה. ראשה שח לאטו ונשמעה נחרתה המדודה המתלוה לתקתוק-השעון. אוטו הובנזק, הרווק הקלאַסי, בעל-העניבה השוברטאית, המרצה לעת מצור, העוזר יומם בחנות המכולת של אגודת הצרכנים והמופיע בערב בטרקליני-המסבאות כראש-הרקדנים שבמקום, העלה בינתיים מארגזו הירוק את צרור-כתביו והתחיל קורא את חרוזיו בקול צלול ורועם, כשאגרופיו טופחים על השולחן, עד שגברת הולצטה ניעורה בבהילות ונתנה בו עינים תמהות ואַחר, כשנתחוור לה מעמדה, נתנה את קולה בצחוק:

– נו, מר הובזנק, הפחידני אדוני כהלכה. אני שרויה בנים-ולא-נים ומהרהרת בלבי, כי אם תתמיד הצינה יקפאו הבולבוסים וגם הכרובית הלבנה תתנזק ללא תקנה ווילי שלי נטפל לאותה הכנופיה של פוחזים והשבוע צריכה להיות כביסה ופתאום אני שומעת איזה רעם אדיר, כאילו מישהו נוקש בפטיש. תחילה נרעשתי ועתה ידעתי, כי אדוני מתקין את עצמו להצגה לרגל חנוכת המצבה לחללי המלחמה. באמת, כבר הגיעה השעה. הריני נזכרת בפרנצ’ל שלי: איש הלך לעולמו במרחקים ונפל חלל וכאן – לא כלום, אין זכר ואין שארית. והלא פרנצ’ל שלי אחד ובנופלים היו – אם לצרף את רינגה למנין – תשעה. ואני חוזרת ומזכירה לו, מר הובזנק, כי ראוי היה לזמן לאותו היום תזמורת הגונה, אפילו מהנובר…

הדייר נענע בראשו בחשיבות והיא הוסיפה:

– אלא שוילי לועג. והוא אומר: מצבה הם מעמידים – כנראה שצבתה בטנו של הבירגרמיסטר והוא מוכרח להשמיע איזה נאום. הו-הו, ידעתי מנין לו הדיבורים הללו. מאותה הכנופיה שלו. לפני שבוע טלטל אלי איזה בחור גבוה וצנום והוא אומר לי: גברתי אלמנה, כך וכך, ותמיכה אינה מקבלת? ואני: הממשלה אינה נותנת. והוא: ולבנות אניית מלחמה יש להם כסף, מה? ואני: מי יודע? והוא מוציא מנרתיקו גליונות ומתחיל מטיף, כי עלי ללכת ולמחות על האניות האלה… הוי, ידעתי את הכנופיה הזאת. תחילה אמרו: כשהקיסר והדוכס ינצחו תבוא הברכה ואחרי כן שילחו את הקיסר ואת הדוכס והם באו ואחד מהם בא אלי, והוא באדרת-עור כחולה, והוא אומר, שהעם צריך לקחת את נחלאותיהם של הנסיכים. והוא אומר: גברתי, בעלה מת במלחמה והיא אינה מקבלת תמיכה. ועתה, הוא אומר, העם יקבל את רכושם של הדוכסים – היא תקבל תמיכה, כדי מחית-נפש. אני אומרת בלבי: צודק בן-האדם. ומה היה? היה משאל-עם, כאשר דרש ההוא באדרת הכחולה, והתמיכה לאלמנה איננה… ידעתי את הרמאים האלה… גם עתה ידברו על תמיכה…

ג.

באותו הערב המתינו במבואי המסבאה חברי האגודה המונרכיסטית: ויקטוריה אוגוסטה, חמושי אלות, להקביל “כראוי” את פני הגינוסה, שאמר לדבר, ככתוב בכרוזים אדומי-הדפוס על “אותה המהדורה השניה של אבגוסט 1914 הנדגרת עתה בבתי-הזיין ואשר תזדקר פתאום, בשוא גלים, לגרוף כל צעיר ורב אונים ולתתו למרמס ולמשיסה לטלפי האימפריאליזם”. משנתקרב איש צעיר, שלא מאנשי המקום, ששפמו הצהוב יורד ותלוי ומקטרתו נתונה בפיו, נשמעה שריקה צורמת והאורח ראה את עצמו במעגל של אגרופים קמוצים ומונפים ומבטי-זעם, ואחד גבוה וכפתני התיז מטר-חרפות:

– לא, לא, אל ידמה בנפשו, כי הוא ישא פה את נאומו המשוקץ… יטריח את עצמו למזרחה של ברלין, לרובע-האסמים… הכתובת מוטעית במקצת… נלאינו נשוא חלאת-אדם שכמותכם…, לא, לא, לא נתיר… בשום פנים.

והאורח המבוהל ביקש לשכך את החימה השפוכה וחינן אליהם את קולו:

– אולם, אני… אני רק בדבר-הירושה באתי… בדבר שאר בשרי… בדבר האונטראופיציר רינגה…

אותה שעה דהר ברחובות הכפר בחפזה אוטומוביל משונה, כולו מכוסה ומכל עבריו כדמות לועי תותחים פעורים, אחד ממאות האוטומובילים, שהתרוצצו באותם הימים בכל המדינה ושהותקנו ככלי-תעמולה כנגד בנין האניה המשורינת. האורח ומעגל-צורריו נשתתקו ומתוך הדומיה נשמע קולו של איזה תינוק:

– הוי, אמא, הקרקס בא, הקרקס בא!…