א.

לכאורה שטוחה לפני דרכו של המנוח כאותו השביל הצהוב, ההולך מישרים מביתנו הרעוע לחורשת האגוזים הקטנה. עתים אוהב להעלות את זכר-דרכו הלבנה והצנועה, כאילו הוצאתי עם חשכת-הלילות מפינה חבויה ברקת יקרה שאין כמותה מסוף העולם עד סופו. אולם כעבור זוהר-הביכורים מתעלם השביל והוא מסתלק פתאום לצדדין ואובד בדמדומים ההולכים ורחקים.

רק אחת עשיתי במכורתו. עיירה זעירה וחמודה המעוטרת גבעות חול ומימי כסף אשר לנהר קטן ושובב. כשנכנסתי בית-הוריו, נצנץ לנגד עיני ראשונה נרתיק-הכנור, התלוי על הקיר. אביו בעל מנגן היה ובמוצאי שבתות זלפו מנגינותיו ברחובות העיירה, ונשים וטף היו מצטופפים אותה שעה סמוך לחלונות ועשו אזנם אפרכסת. אבא זה, יהודי רחב-דעת, סיפר לי עם סעודת הערב, כי סוד הנגינה מתת-חסד הוא לו ולאבותיו (ומי יתן לצאצאיו!) – זה חמשה דורות. ומדי דברו, איככה באה לידם תשורת שמים יקירה זאת פתח, כמובן, במעין מעשה שהיה כך היה. סיפור האגדה נשתמר יפה בלבי וחיתוך דבורו הצלול והנגיני הומה בי גם עתה כאותה רוח הערבים החרישית המנשבת על מיתרי-כנור.

הוא, הבחור החיור, הלך לעולמו ואנו חטאנו לו. לעת ערב היה הגדול שבחבורתנו, אדום השער והקולני, מתפרקד בכורסת הקטיפה המרוטה והבלה והיה מרחיב את דיבורו על אלה הנערים, שניגפו מיד ההשגחה או המקרה (על היותו כופר בעיקר לא שכח להכריז) – בתוספת-הדגשה, שהיא בעצם מיותרת אפילו במיעוטה. הניגפים האלה – המשיך אדום השער – דרכם נדרשת ממילא לגנאי, מהיותה אוילית לאין ערוך וצריך לנעול בפניהם את רשות הרבים. כי צרכי-הציבור אינם מצריכים ליריקה כלל. מוטב להם – סיים – לנערים הקטנים והגדולים הללו ליטול את העוגב רך-המיתרים ולאור הסהר החוריני לתנות אהבים עם שוכני-עפר…

וכך סברו גם מידידיו.

ועוד שאלה אחת ניעורה עם פטירתו: אימתי נזדמן לפונדק שלנו? באמת, היו הדעות באותו הענין מפולגות במקצת. אדום השער רקע, כמובן, במגפו הכבד והוכיח, כי הבחור החוור לא נטפל אלינו אלא כעבור שנה וחצי להיות החבורה, כלומר לאחר שנתלבנו במדת-מה ההלכות ואף המצוה המעשית נתחורה בחלקה הניכר. ללמדנו: לא בא הלז להוסיף משלו והמלאכה נעשתה שלא בפניו ורק לאחר מעשה נצטרפו להטי דמיונו שלא לצורך הדברים. ואדום השער לא נתקררה דעתו עד שהוסיף:

– כך דרכם של אותם הבריות: משהוטלה אבן קשה וממשית למראשות-המדבכים, מיד הם מתקבצים כעדת-צפרדעים ועוגביהם הבכינים בידם להעלות את גמגומם כמין קרום מעובה ומחוספס על מעללי-האחרים. רוצים הם להוכיח לכל רואיהם, כי גם ידם היתה באמצע.

ב.

כך הגדול שבחבורתנו, אדום השער והקולני. ואילו אני הקטן – שאני. דומני כי מיום שנתלכד המעגל עמד בטבורו הוא ופניו החיורים הקרינו עלינו מלהט-הכיסופים, אשר בהם נעוצה ראשיתנו, ראשית כולנו. כי בראשית היו געגועי-סנורים. ימים רבים יראתי להעלות את הדבר הזה על דל-שפתי אף כי נחתם בחותם האמת. לא העיזותי. אולם עתה נוכח פני אלם המות אגידנו בפה מלא: זה הבחור לבן-הפנים היה אב לכולנו ומלבו נמתחה תקות-השני לאורח חיינו; ממנו באה לנו התמורה שעשאתנו פרחי-כהונה המשלבים את קורטוב יכלתם לתוך רשות הרבים העלובה ושסועת-היאוש, לרוממה ולהאדירה.

ומעט זכות-אבות: הסבא מלפני חמשה דורות, הראשון בשלשלת המנגנים, ר' סנדיר או ר' יוסיל – השם אינו חשוב כל עיקר – מסתמא יהודי גדול היה. כשלהבת אדומת-לשונות להט בו יסוד הזעם והתוכחה. דומה שנועד להתיצב כחומת ברזל באמצעית השוק ההומה ולהוכיח את הרבים בדברים בוטים כמדקרות חרב. ואין צריך לומר, שהימים היו ימי שחיתות ונגע הרעה פשה בכל בשר: מלוים ברבית¹ קצוצה, רמאים בני רמאים, מאזני מרמה, אנקת-דלים. הרחוב המכונס בין הקלויזין היה משוע לרחמים. ופרנסי הקהלה היו פוסעים ברגל גאוה על ראשי-עם קודש. הלבבות נתמעטו ולא ידעו בושת. הפקר. וסנדיר או יוסיל נתבעו לזעקת שבר ותוכחה. אלא שכוחו של מאריך הלשון הירוקה גדול היה, גדול לאין שיעור והוא התחפש בצלמו של עכו"ם אחד, בעל מנגן המחזר בכפרים ומשמיע מזמרותיו להנאת-הבריות. ונתפס סנדיר או יוסיל הקטן לנגינת-הכשפים והתחיל גם הוא מגלגל את קצפו לתוך הנימים המיללות וצוהלות לסירוגין. ופשיטא: הגלגול הזה הוא לרוחם ולטעמם של המלוים ברבית, מזייפי השטרות והנוכלים והם היו מקרבים את המנגן בשמחת חנף, כי טוב להם בהיות הזעם ושבט המוסר מגולגלים לתוך יללת אלם, אשר לשמעה אפשר עוד להתרגש שעה קלה, כדי לשוב במשנה-חדוה ובלבב שלם לאבני-המרמה ולאמת-הסלף. הפיקחים שבדורנו המציאו למיתת חנק זו של הזעם האלקי הבוער בנו כינוי מנומס: אמנות. לא בכדי היו הדוכסים מאז ומעולם ממקרבי-האמנים למיניהם. הם ששו וצהלו, כי תשפוכת-הזעם, שהיתה עשויה להכות באכזריות על קדקדם, ירדה עליהם ככרוב קל-כנפים המשעשע את נפשם, מעין קנוח סעודה.

ג.

אכן, ליד קברו של עמית נודה ולא נבוש: אנו התכחשנו לו בחייו וגם במותו בושנו לחרות על מצבתו את מלת האמת היאה לו: רוענו. אזכרה, כי ביום פטירתו, בהיות עוד המת הצעיר והחיור מוטל לפנינו על מרבץ הדשא, היו ידיו המבהיקות מלבנונית שאינה מצויה מונחות על הסדין הצחור ועשר האצבעות הדקות כאילו המתינו למגע חמים ורוטט של מיתרי כנור, ואז ידענו כי לא אבה האיש לגלגל את להט-מוסרו ביללת-אלם, כי אם נסך בנו את יין המרד המסעיר, המחריב עולמות ובוראם בידים ממש.

אכן, תמיד כשהסתכלנו בו רפרף על שפתותינו הפתוחות למחצה אותו החיוך המבטל, שיש בו שמינית של לגלוג הנחבא אל כליו. משנשמע חיתוך-דבורו, שהיה כהד כנור מרוכך ומפרפר, תמהנו כיצד נתגלמה בו המלה הפלדית, התובענית, וחדת-הקצוות. פרקים היינו צוחקים בלבנו לעלם חיור זה, שברר לעצמו דוקא את הניב המדורבן והדבק בכבדו בחומר נקשה ועכור. עתה כשאין לפנינו אלא זכרו בלבד ורק לעתים מזומנות נפקוד את המצבה האפורה והאלמת שעל תל עפרותיו להניח, כדרכם של מאמינים, אבנים ממללות – קורנת לעומתנו דמותו במלוא-הארשת העדינה ונשוב לראות בדרכו בחיים ונדע, כי החיוך המבטל שלנו היה בו מן הגונה ואין לו כפרה.