א.

מעשה בחוטא ומחטיא, שיצא מתוך השורה ומישקי שמו. עמד עליו אביו ובכה: וי, מישקי, מה אתה מחמיץ יינך? עמדה עליו אמו ביבוב ואנחה: וי, מישקי, מה אתה מביא יללה עלי? עמדו עליו אחיו בנזיפה וגערה: וי, מישקי, מה אתה נותן כתפך לרשעים, ומסייעם? עמדו עליו חבריו בשלום ובמישור ובלשון רכה: וי, מישקי, יתגלגלו רחמיך עלינו, כי מה אתה מגדל קוצים בכרם? לא שמע מישקי לא לאביו ולא לאמו ולא לאחיו ולא לחבריו ויצא מכלל דת משה רבנו עליו השלום.

יצא ונטל לו לכומר גדול ורשע, שנקרא בלשונם בישקופ או סופריגאן והסית לו: הוה מתגרה בתלמידי-חכמים, שיהיו עפר תחת כפות רגליך. שאל הכומר: כיצד? אמר הפוקר: תהא אותה אומנות מסורה בידי. השיב הכומר: מסורה היא לך, מסורה היא לך. הוציא מישקי קלגסים לשוקה של העיר. עמדו וגזרו: בשם הכומר הגדול והמרומם והנורא! התחילו ישראל מתאנחים ואמרו בלחישה: ודאי קובעת-הזוהמה משתפכה עלינו. אמרו הקלגסים: הכומר הגדול והמרומם והנורא עתיד להמתין לחכם שבכם, שיצא להתפלמס עם מישקי שלו ברחובה של עיר. אמרו ישראל בלחישה: תאחז דקירה ללבו. נמשך דיבורם של הקלגסים: ואם מישקי מקפח ומנצח את החכם שבכם בהלכות, אי אתם רשאים לדור בתחומה של העיר אפילו שעה אחת.

נתאנחו הקהל ואמרו: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. הלכו לאחד תלמיד חכם, שהיה לביא וליש בתורה, ואמרו לו: חכמה טמונה, מי נהנה הימנה? תמה עליהם החכם: פרשו דבריכם. פירשו: אותו מעשה שהיה כך היה. סיים הגדול שבהם: הצילני נא מיד אחי, זה מישקי, מיד עשו, זה הכומר. אמר החכם: וי לנו שאותה פסולת יצאה מתוכנו. נענו לו הקהל: וי-וי. שאל להם: וכי התורה מושפלת היא כל כך לכם, שאהא יוצא במלחמתה עם גורף-כבשן שכמותו? מוטב שנהא כולנו משודכים בקרקע ונחבקים ונשלכים באשפה ולא נראה בעלבונה של תורה. ראו הקהל, שדבריו מיושרים ומצודקים, בכו בכיה גדולה ופרשו.

נסעו קצת מחשובי העדה לעיר אחרת, מצאו לאדם, שתלמיד חכם גדול היה. הרצו לפניו אותו מעשה כך וכך, אמרו: אם אין אתה מסייע בידנו, אנו מתחייבים גירוש. תמה החכם: וכלום עניים בתורה אתם ואין בכם שום אחד, שיהא משיאכם עצה טובה והוגנת, או שיברר בפני הפושעים את שיחותיו בטעם ובנעימה? סיפרו לו, מה שהשיב אותו חכם. אמר להם: תמיהני עליו, כי אם אין ישראל, כבודה של תורה למה? אלא שאין אני מבטל דיבורו, כי אפשר טעם כמוס היה עמו. התחננו אליו: ומה עצה טובה ומחוכמת אתה משיא לנו? אמר: יצאו השמשים של כל בתי מדרש וכל בתי כנסת וכל הקלויזין ויתקעו בשופרות ויכריזו בשוקה של עיר, שכל הרוצה להציל ישראל מפורענות גדולה, ילך ויושיע ושכרו הרבה מאד ותשלומו כפל. נענו לו בהודיה וחזרו למקומם ועשו כך.

תקעו התוקעים ובכדי תקעו, הכריזו הכרוזים ובחנם הכריזו. אמר אחד לחברו: צא למלחמתה של תורה. השיב לו חברו: עד שאתה עומד עלי ומזרזני, מוטב שתהא עצמך מקדים ויוצא, מקדים ולוחם, מקדים ומנצח. אמר זה: כל מושב שב, חוץ ממושב לצים – כלל גדול הוא. נתכעס חברו: לך ולא לי? נתפרדו שניהם בחימה גדולה, הם ושכמותם. פרחו שלשה ימים, התחילו הפעמונים של בתי היראה שלהם מקשקשים: קשקש וקשקש, דם ואש, אש ודם, בים-בום-בם. אמרו ישראל: פעימה של גזירה היא, נתחתם גזר דיננו. נקבצו גויים הרבה ברחובה של עיר, התגרו הזקנים שבהם: מורטה הסכין, כי בא יום הדין! וענו הפרחחים: אַל רחם ואַל חוס, כוס-כוס-כוס! התחילו אומנים משלהם קוצצים אילנות ועושים בימה גדולה וקושטים אותה זרדים ותולים בה איקונין של אותו איש ומושיבים בראשה את הכומר הגדול. אמר אחד מישראל: היו צריה לראש. אמר האחר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר השלישי: מחצת ראש מבית רשע. הושיבו הגויים לשמאלו של הכומר אותו כופר ארור, שנתלבש לבוש יקר ומהודר. אמר אחד מישראל: אוי לנו מאותה התולעת הנחפית בנרתיק המשי, שלא באה חריצת לשונו של זה אלא להכחיש אותנו מאמונתנו. אמר האחר: קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקו. אמר השלישי: יכרת ד' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. והבימה עשויה היתה מדרגות-מדרגות, הושיבו הגויים על המדרגות כמרים קטנים. אמר אחד מישראל: שועלים קטנים מחבלים כרמים. אמר האחר: גדול וקטן שם הוא. אמרו שניהם: מאי שם? השיב ואמר: שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. עוד הם מדברים וסרדיוטים מתרוצצים בכל העיר כולה וברצועה שבידם היו מזרזים לתינוקות דבית רבן שיזדמנו בסמוך לבימה: ישראל ארור מקין, ולשמצה פרוע, יראה עין בעין, בצדקת המלך ישוע. אמר אחד מישראל: מבקש אותו טמא שנראה בכבודו ובגדולתו והוא במפלתנו ובבזיוננו. אמר האחר: דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה יכשלו. אמר השלישי: כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ד'.

ב

עמדו כך כמה שעות ונתלחשו ברוחם והיו מתבזים על כבודם. נתכבדו הגויים בקלונם ואמרו: החכם שלכם היכן הוא? עמדו וציפו לאותו אדם, ככמהות הללו, שהן מצפות למים. עמדו ושפתותיהם רוחשות תפילה: שלח ביד תשלח. היתה השעה סמוכה לשקיעה ונצנצה הכוכבת ועדיין לא נמצא שום אחד, שיהא קופץ על הפרצה ומציל את ישראל וכבר עמד הלבלר ופתח פיו לקרוא את הגזירה של חיוב גירוש. פתח וקרא: בשם הכומר הגדול, המרומם והנורא! אותה שעה היו ישראל שרויים בצער ומהרהרים בטלטול, שמעותדים הם לו לצורך פרנסתם, ואותו המשומד עומד עז כעזאזל וקשה כברזל ועיניו כענני להטות מריבוי של הניה. עוד הם שרויים בצערם ומהרהרים הרהורם דרך עצבות ומלחשים זה לאזנו של זה על דרך הכתוב דאגה בלב איש ישחנה ועוד הלבלר עומד ולועו פעור לאמירה קשה ואחד אדם, פטיט ופזיז, קפץ על הבמה קפיצה של אמה ואמתיים ואמר לכומר: למה לכם איבה עם זרע אברהם, למה לכם קנאה עם זרע יצחק, למה לכם תחרות עם זרע יעקב? ראו הכל שעשה לעצמו כנפים של בטחונות, אמרו בלבם: ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. עמד אותו אדם, נתן עיניו בפוקר, אמר לו: פתח פיך וקשור קטיגוריא בלעם בן בעור, פתח פיך וקשור קטיגוריא קורח בן יצהר, פתח פיך וקשור קטיגוריא ירבעם בן נבט!

נזדעזעו הקהל וזקפו עינם לראות, מיהו ואיזהו, שנתחזק כצור וקרע מתוכו לב-שפן ועשה לעצמו לב-אריה. הסתכלו בו ותמהו תמיהה גדולה, כי נולדו להם ספיקות הרבה. אמר האחד: קטן זה שהחגיר ואין עמידתו עמידה ואין ישיבתו ישיבה, יצילנו? אמר השני? לא יציבה של גבורה לו ולא יציבה של נוי לו, אלא מי שנמצא בכל מקום ומשגיח בכל הפרטים ירחם. אמר השלישי: רחמים גדולים אנו צריכים, כי ננס זה יבואו עליו הכמרים בקצת סירוסי-מקראות ובלבולי כתובים, מיד נעשית דעתו מטולטלת עליו וסופו אינו יוצא מתוך ההפכה וסופנו מתגרשים כמצורעים. אמר הרביעי: גלית הפלשתי בא בחרב ובחנית ובכידון והנער דוד בא בחמשה חלוקי אבנים מן הנחל. אמר החמישי: אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ואוי לנו כי נגזרנו. ניחמו הששי ואמר: באמת מפחותי מעלה הוא היושבים אחרונה, באמת מארשאליק הוא, שמבדח בשעת הכנסת כלה דעתם של הבריות בחידודים של הבאי, אך אם לא מבני תורה הוא, משכני-תורה הוא. מיד אמר השביעי: בזכות שכוונתו רצויה, אפשר שגם מעשיו רצויים יהיו, ואם לא שנה הלכות פסוקות הרבה וידיעתו בתורה קלושה ומועטת, הקדוש ברוך הוא ירויח לו. צירף השמיני דעתו, נענע בראשו כמה וכמה נענועים, אמר: מי שהגביר את ידם של ישראל לעשות מה שלפנים מדרך הטבע, יגביר את ידו של זה. אמר התשיעי: יגביר ויגביר. סיים העשירי והכל מלוים לו ואומרים אמן ואמן.

עוד הקהל מדיינים זה עם זה, עוד הקהל מתכתשים זה עם זה, דרך לחישה ורחישה ואותו הטמא נפער לועו פעירה של קשקוש, פעירה של רעש, פעירה של פקע: שמע, פחות ומזולזל שכמותך, כלום אין אתה רואה שאתם כולכם תשושים ומחולשים בגופכם ואני האחד גבורתי מרובה, גבורתי מתוספת והולכת, ולמה אתם קוראים לעצמכם עם סגולה ובנים למקום ואלו ואני בזוי לכם, נגעל לכם, מאוס לכם? ענה המרשליק: ודאי שרואה אני, כי גבור גדול אתה, גבור הדור אתה, ראייה גדולה אני רואה בכך. וכלום לא לשם כך נתכנסנו, שנראה בגדולתך? נתבלבל לשונו של אותו טמא: הכיצד? אמר לו זה? כלום לא המשולחים שלך יצאו ברחובה של עיר והכריזו: מישקי בן-פורת, תרוד בקלחת/נין לשטן ונכד לשחת,/יעמוד בשוק וילבש כנפים/כרשף בן-רשף יעוף בשמים.

הרחיב אותו דיבור נקבי-משכיות-לבם של ישראל וזה הפוקר החוירו פניו כסיד, אמר: מה אתה דוחה את הקושיה שלי בקנה? כלום לא כך שאלתי: אתם, שצדיקים גמורים אתם בעיניכם, על שום מה מחולשים אתם בגופכם ופרנסתכם כקריעת ים סוף ואני כרסי מפוטמה פיטומים הרבה ומזונותי קבועים ומתוקנים לפני תמיד? כלום לא סימן הוא, שהקדוש ברוך הוא מחבב למופקר שכמותי? אמר לו המרשליק: ודאי שסימן הוא, סימן גדול הוא, סימן מובהק הוא, אלא במה דברים אמורים: אילו השוק והזרוע והלחיים,/וחלב-בשרים ומשמני-מיעים/גזורים היו מן השמים/ולא מבית המטבחים.

חזרו פניו של אותו פוקר והשחירו כשולי קדירה, אָמר: אם רשעים אנו בעיניכם, בשביל שהורגים אָנו בכם הריגות הרבה ורוצחים רציחות הרבה ומאַבדים אבידות הרבה, על שום מה בשעת בצורת מתפּללים אָנו על הגשמים והשמים נשמעים לנו ובשעת מלחמה מתפללים אנו על הנצחונות והמקום נענה לנו ובכל צרה שלא תבוא יוצאים הכמרים הדורים בלבושם ובכל מיני משכיות וכלי יופי ואחריהם מהלכים המוני עם דוכסים והדיוטות, בפרוציסיא גדולה וברגל ישרה ובשירה וזמרה והקטורת טורדת ועולה והזוגין מקשקשים לפניהם והכל מתפללים תפילות הרבה והמקום נענה להם? אמר לו המרשליק: דומים אתם לאותם מישראל, שבמצב הריוח הם מתרשלים וכשצרות מתרגשות עליהם מתקיים בהם הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים בדברים שבין אדם לחברו, אלא מאי? לד' מאד – בדברים שבין אדם לקונו מוזהרים היו מאד: שאין בן סדום אלא עיט צבוע,/עינו מגולגלת כלפי שמים/וידו נוטלת לאדם צנוע/לשקעו ולטבעו בצלוחית של מים.

עמד הכומר הגדול על רגליו ונטל בידו האחת את ספרי המינים שר' יוחנן קרי ליה עון גליון ובידו האחרת, להבדיל, את עשרים וארבעה, אָמר: אַתם, שמתפארים אתם בכך, שאברהם אביכם פירסם מציאותו וגדולתו של אדוני האדונים, שמלכותו קיימת בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים, על שום מה באלקים עצמו אתם מאמינים ואילו בבנו של אלקים אתם כופרים? או שקהויי-לב אתם או שענין מסותם הוא. אמר לו המרשליק: ישראל סוחרים פקחים הם או לאו? ענה הכומר: ודאי שפקחים כצוענים וערומים כנחשים הם. אמר המרשליק: סוחר פקח זו דרכו, שאם מביאין לפניו שטר או אוני, שחתם עליו בכתב-היכר-ידו סוחר גדול, סוחר מהולל, סוחר משובח, אותו שטר מקובל הוא עליו והוא קוצב מחירו טבין ותקילין, צלצלי-שמע. והוא הדין כשבנו של אותו סוחר מביא לפניו שטר, מיד הוא נוטלו ואומר: אביך גדול-אחיו ותפארת-עמו הוא ושטרו שטר ודבורו דבור ואמירתו אמירה, בזכותו שלו גם השטר שלך מקובל הוא לי. נהנה הכומר לאותם הדברים הניה גדולה, אמר: אם שטרו של הבן מקובל הוא לך, מה אתם רוגמים איקונין שלו, מה אינכם כורעים לפניו? נמשך דיבורו של המרשליק, אמר: לאט לך ופחז כמים אל תותר. ודאי שאותו סוחר נוטל לו לשטר של הבן וקוצב מחירו, אלא שהוא כורך אמירה מפורשת: אם אין אתה פורע את חובך, יהא אותו שטר מוצנע בביתי, עד שאבא שלך יגיע למאה ועשרים שנה וייפטר מן העולם בשיבה טובה ואתה יורש נחלתו, ויבוא גם השטר הזה לידי גבוי. אך ילמדני הכומר הגדול וילמדוני הכמרים הקטנים, מה הדין כשמביאין לפני אותו סוחר שטר, שעל החתום בא בנו של סוחר גדול, סוחר מופלג, סוחר מפואר, סוחר נערץ, שנכסים לו בעליונים ונכסים לו בתחתונים וגלגלו אינו נהפך עליו לעולם, ואין הוא יורד מנכסיו לעולם, אך מדה אחת לו שאין הוא כלה לעולם ואין הוא נטרד לעולם והוא חי וקיים לעולם ולנצח נצחים ואין בנו יורש נחלתו לעולם? כיצד יהא מאמין בשטר כזה. שלעולם אין הוא בא לידי גיבוי?

עמד הכומר הגדול ופניו מזעיפים, אמר: דומים אתם כאותו נחש, שאפילו אוכל פיטומין ושותה כל מתוק נעשה עפר בפיו. בשביל שכל עצמכם אינכם אלא סוחרים בזויים, נוטלים אתם לה לאלקות ועושים אותה תגר ורוכל וסוחר העוסק בפרגמטיה. ענה המרשליק: לא חלש וקטן הוא שר העולמים שיהא נצרך לך, כי תצא לריב ריבו ולדון דינו, לא הוא חייב ולא אתה פרקליטו. ואל נא באפך, טול אותו ספר קדוש שבידך ועיין בו כמה וכמה עיונים. זעף הכומר הגדול, זעפו הכמרים הקטנים בלבם מאד, אמרו: חייך, שלא הנחנו בספר זה מקום אחד, שלא קראנו בו קריאה מדוקדקת ומבטיחים אנו אותך, שקראנו את כולו בלשון רומי ורובו בלשון יון וקצתו בלשונכם שלכם, אות באות, תיבה בתיבה, בשפה ברורה ובנעימה. ענה המרשליק: הבטחה, שאין סופה להתקיים, למה היא לכם? נשתפכה צעקתם כאבנים המתכדרות בדרך משופעת ולא יכלה שום אוזן להבחין דיבורם וכשנשתתקו הקולות, אמר הפוקר: המוציא על חברו עליו הראיה.

שאַל המרשליק לפוקר: אברהם אבינו מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא, ובברית בין הבתרים הקריב עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ולא ביתר את הצפור, שרמז גדול הוא לשילוש שהוא יחוד. שאל המרשליק לפוקר: ומשה רבנו מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא ומה שאמר אולי אכפרה על חטאתכם רמז נכבד הוא למיתה של כפרה. שאל המרשליק לפוקר: ודוד המלך מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא שאמר ד' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ורמז גדול הוא לנו. שאל המרשליק לפוקר: ושלמה המלך מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא, שאמר בדברי אגור בן-יקה: מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ושם בנו כי תדע ורמז גדול הוא לנו. שאל המרשליק לפוקר: וישעיה הנביא מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא שאמר הנה העלמה הרה ותלד בן ועוד אמר והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונתינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. שאל המרשליק לשניהם: ואם הללו סמכו ידם על אחד ומיוחד, שסוחר גדול הוא, הם מוחזקים לכם בדאים, אתם מכחישים וכופרים בהם ובאמירתם" אמרו שניהם: חס ושלום. אמר הכומר: אלא שמובטח אני שלא אמרו כך.

צחק המרשליק צחיקה קטנה, אמר: מה אתה אונסני שאהא חוזר ואומר, שלא יאה לך להבטיח הבטחה, שאין סופה להתקיים. כלום לא אברהם אבינו והא, שקרא לקדוש ברוך הוא קונה שמים וארץ? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא משה רבנו הוא שאמר על הקדוש ברוך הוא הלא הוא אביך קנך ועוד אמר עד יעבור עם זו קנית? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא דוד המלך הוא שאמר וזכור עדתך קנית ועוד אמר הר זה קנתה ימינו? אמר לו: הן. וכלום לא שלמה המלך אמר על התורה ד' קנני ראשית דרכו? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא ישעיהו הנביא שאמר ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שארית עמו? אמר לו: הן. שאל וכלום לשון קניה אינה שמורה למסחר? אמר: ודאי ששמורה היא לכך. שאל: ומי שקונה סחורה של יקר, כשמים וארץ ועם ועדה והר ותורה, אתה אומר עליו, שתגר של מיני סדקית הוא, רוכל של גרוטאות הוא? אמר: חלילה. שאל: אתה אומר עליו שאין הוא סוחר מסוים, סוחר מובהק? אמר: נעשו טענותי כמבוא שנסתתם. כבשו הכמרים פניהם בקרקע ואמרו: נצחתנו. ראה הפוקר שאפלה גדולה באה עליו, הזיע טפין עבות, שאל: והרמז הגדול שבברית בין הבתרים מה אתה אומר בו? השיב המרשליק: תמיהני שנטפלת לאותה עגלה משולשת בלבד והיא לבדה רמז היא לך. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול ונכבד: לא חלומו של שר המשקים על הגפן האחת ובה שלשה שריגים ולא שלשה פשעי דמשק ולא שלשה פשעי עזה ולא שלשה פשעי צור ולא שלשה פשעי-אדום, תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם תחת שלשה המה נפלאו ממנו וסיים כן דרך אשה מנאפת שרמז קטן הוא. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם תחת שלשה רגזה ארץ וסיים ושפחה כי תירש גברתה שרמז קטן הוא. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם המה מיטיבי צעד וסיים ומיץ-אפים יוציא ריב שרמז קטן הוא. נתכרכמו פני הפוקר, שאל: והרמז שמצינו במשה רבנו על מיתה של כפרה, מה אתה אומר בו? השיב: מה אומר ולא אמר הכתוב, שאמר הכתוב ויאמר ד' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. חזרו פני הכופר ונתכרכמו, שאל: והרמז הגדול של דוד המלך והרמז הגדול של שלמה המלך, מה יהא עליהם? השיב: אם אתה מבקש לדרוש בכתובים פשוטו של מקרא לא זו לבד שאתה חייב בחובה של שטות לראות את הבורא יתברך בחינת גוף ודמות הגוף דכתיב יד השם ועיני השם ופי השם ופני השם ואחורי השם ואצבע אלקים ובדומה לכך ובדומה לדומה לכך, אלא שאי אתה יודע כיצד לפרנס כתובים הרבה, כדרך שישראל נקראים בנים בתורה בנביאים ובכתובים ונאמר בהם או בנים אתם לד' אלקיכם או שלח את בני ויעבדני או בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי או בנים סוררים ובנים כחשים ובנים סכלים ובנים שובבים, אי אתה יודע לפרנס אותם הכתובים, אותם והרבה שכמותם. ונמצא שאם אתה אומר לדרוש אותם הכתובים כלשונם, ודאי לך שישראל נולד בלא שכיבת הורתו עם אדם ומה תעשה לכתובים אחרים שמרובים הם והבאים עליך ומטפחים על פניך ומצווחים: וי לך, וי לך שבדאי אתה? שמע הפוקר לא אמר לא דיבור ולא חצי דיבור והמרשליק מאמרו נמשך והולך: אמשול לכם משל, אם כתוב בנביאים שובו בנים שובבים נאום ד' כי אנכי בעלתי בכם ואתם דורשים פשוטו של מקרא נמצא שחייבים אתם באמונה גדולה, כי בדרך כך נולדו לכם ששים רבוא בני אלהים, כמנין יוצאי מצרים, ולמעלה ממנינם וכל ישראל וישראל הוא לכם אלהות. ואם כתוב במלכים שהשם אמר על שלמה המלך אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן ואתם בקשיותכם אתם עומדים ודורשים פשוטו של מקרא ודאי שכופרים אתם, שדוד אביו של שלמה היה וכיצד אתם מפרנסים כתובים ומקראות אחרים שמפורשים ומרובים הם? ראה הכופר שהוא יורד ירידה אחר ירידה, אמר דרך חטיפה, כמי שכפאו שד: והרמז של ישעיה הנביא מה אתה אומר בו? חשש הכומר והפסיק הקושיה שלו הפסק של גערה: להיכן אתה מוליך אותנו, לחרפה אתה מוליך אותנו ואנה נוליך את חרפתנו? כלך לך ואכול סובין ומורסן, כי מה לך קמח ומה לך סולת, שבהמה אתה לכל דבר. אמר הפוקר: אי-אי והמרשליק צחק צחוק של הנייה דרך עילוז ופזם: מישקי בן פורת טול חוט ומחט/תפור תפר של אמה על פיך, בן-ממר,/כבוש את פניך כקישוא בצלחת/ואנן יתמי דיתמי נפתח בזמר.

אמרו ישראל: גם את זה לעומת זה עשה האלהים, זה כסף צרוף וזה כסף פסול, זה אין כריחו וטעמו ודמיונו לשבח וזה אין כריחו וטעמו ודמיונו לגנאי, זה כלי חמדה שנעשה בהפלא ופלא וזה כלי שכולו סדק וכולו פרצה וכולו פגם. עמד הפוקר מבויש ומוכלם ופניו ככרכום ואבריו מרתיתים והכומר גוער בו: למה לא הכך קוץ ולא קצך עקרב?

ד.

נטלו ישראל למרשליק והיו מנשקים אותו מחבקים אותו ומגפפים אותו שעה ארוכה ונתפזרו לביתם חבילות-חבילות ואומרים זה לזה: זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו. היו מהלכים בגילה ודיצה והשמחה חקוקה במצחם בעט שלהבת והפוקר שראה שנפשו אבודה בעליונים ובתחתונים ברח לבית הרב וחבט את גלגלתו בקרקע. אמר הרב: גדולה תשובה. נתגלגל אותו פוקר כמה גלגולים של חרטה בבכיה גדולה. אמר: רואה אני שטותי וקלקולי-מעשי. אמר לו הרב: הוה גודר את הפרצות ומתקן את המקולקל. יצא הפוקר בפסיעה גסה, עבר ברחובה של עיר ואמר בקול גדול ודוי ז' פעמים וטיבע עצמו בנהר.

היה המרשליק אומר עליו קדיש שנה שלימה ונהג כמנהג אבילים ממש וביום הפטירה היה עובר לפני התיבה. תמהו עליו הבריות תמיהה לפנים תמיהה והקשו עליו קושיה לפנים קושיה, אמרו: יודע אתה שרחום אתה לנו, חביב אתה לנו, כגופנו ויותר מגופנו טרחה זו למה היא לך? אמר: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא.

נענו לו בראשם נענוע של הודאה ולא אמרו כלום.