- פעם אחת נסע אבא, יערב לו הלויתן, לדרכו. כסבור הייתי, כבר הגעתי לפרקי, אמרתי לו בלשון של תחנונים: אבא, שתפני עמך. נתן בי עינים מחייכות ואמר: אדרבא, פרחח שכמותך, שישתעממו כליותיך, כדאי שתכנס אצל המלאכה ותהא מהלך קצת בדרכים. ועוד אמר: הרי חזקה עליך שהזאבים לא ידרסוך – דרכו של זאב שאינו טועם מבשר-נבלה, והליסטים לא יהיו פוגעים בך, – דרכם של ליסטים, שאינם פוגעים בשכמותם. אמרתי לו: עתה ידעתי, בשלמה אבא שלי לא אכלו עדיין הזאבים מבשרו ולא פגעו בו הליסטים. תפס אבא לשוט והצליף על גבי דרך חיבה ואמר: רואה אני, שפיך מפיק דובשנים אפויים ואפרסקים מטוגנים. אמרתי לו: דובשני דובשניך ואפרסקי אפרסקיך ואני ושלי שלך. ראה אבא שלא יקפחני בדבורו, נפסק לשונו ותפס לי בתקיפות והושיבני בעגלה. רבותי, נשבע אני לכם, שאילו הייתי מספר לכם שבעה ימים ושבעה לילות לא הייתי מטעימכם קורטוב מאותה הנייה שנהניתי באותה שעה ומאותה שעה ואילך. בין שהשדות מפזזים בזהב-דגנם והרוחות מתנגנים ובין שהגשמים מנטפים והברד מתגרגר; בין שהשלגים מצחירים ובין שהשמש עומדה כנגדך ומשקרת ומרמזה לך כבתולה חצופה – העגלה שלך מהלכה ומרצדת בדרכים ובצדי-דרכים ואתה מיושב על דוכנך ומהרהר מהרהורי לבך או פוזם לעצמך מיני ניגונים, שאי אתה יודע מהיכן נתגלגלו אליך.

אותו היום אמר לי אבא: תהא עינך תופסנית כעינו של נשר ואזנך קולטנית כאזנה של חולדה, כי אחד מיוחס יהא מצוי היום בעגלה שלנו ולא מאותם המיוחסים סתם השורצים כתולעים אלא אחד שליט, שהקיסר משלחו לקצץ בזקניהם של ישראל ופאותיהם ובכנפי-הקפוטות שלהם, שיהיו מתדמים כאשכנזים גמורים. אולם כמעשה להכעיס, היו אותו הבוקר הנוסעים מרובים ולא הספיקו הסוסים ושלחני אבא לשכור קצת גויים בכפרים, שנהא כונסים את הנוסעים שלנו בעגלותיהם שלהם ומפנים את הדיליז’נס כולו בשביל אותו האורח המכובד, שאין להטילו בקרונם של אכרים בשביל שאיסטניס הוא וודאי מלבושו ודבורו יהיו מעידים עליו, שאינו מפשוטי-אדם אלא מקורב למלכות. הולך אני ופושט בכפרים וגם כאן המלאכה מרובה ולמעלה ראש וכל הסוסים טרודים בשדה ובבית ואחרי תחנונים ופצירות הרבה, כשאני מרמז להם לאכרים על המשקה הטוב שירד לגרונותיהם שחלחולו כקולית-מים ועל כיסיהם שיהיו משופעים מטבעות נחושת שצלצולם כחמדה טובה, נענו שני גויים והוליכו לאכסניה ארבעה סוסים מדולדלים וכחושים, שהשלח שלהם מפוצע ויורד, שאם אתה מבקש ליסע עמהם כמה וכמה פרסאות מוטב שתקדים ותצניע באמתחתך מצה ומרור וחרוסת ולולב עם אתרוג וקרובץ לפורים, שתוכל בדרך ליסב לסדר ולישב בסוכה ולקרוא את המגילה. אלא, בידוע, משנצרך הגנב, אפילו הוא מעומד על הגרדום או דינו ליהרג בתליה, שומטים את העניבה מעל מפרקתו וממנים אותו פוסק וחותך בדיני-ממונות. חוזר אני עם שני הגויים וארבעת סוסיהם הדלפונים והנוסעים שלנו עודם יושבים מצופפים בדיליז’נס וכמה וכמה סוחרים ונקבה צרחנית דוחקים בו באבא, שיזדרז ויפליג לדרכו. והוא משדלם בדברים כבושים ורכים ומבדח את דעתם ונכנס אל מתחת לעגלה ומפשפש בה – ממשמש בסדן וביצולים, מכה בקורנס על גבי החישוקים ובודק את החישורים ובלבו הוא מבקש לבדות אמתלה, שיהא מוריד זו הפמליא של מטה מעל דוכנה, ושיוכל להושיב אותו השר הנכבד לכשיבוא. הוא יוצא מתחת העגלה ומעמיד פנים של כרכום, ואומר: העגלה צריכה זיפות. מיד פתחה אותה הנקבה בצריחה של רוגזה: אימתי מזפתין, כשהנוסעים כבר מיושבים ומזומנים לטלטול? כובש אבא את עיניו בקרקע, ואומר: חייך, שהגלגלים זפותים היו כתיבת נוח הצדיק, אלא מחמת הלחלוחית השרויה באויר נתקלפה זיפתם. כששמעתי אותה תשובה נצטהלה עלי רוחי וחשתי שצחוק גדול מרעיד את כרסי ומפרכס לצאת מפי, נתחכמתי ותחבתי רביעית האגרוף לתוך לועי.

ואותם הנוסעים נתעקשו תחילה ולא רצו לזוז ממקומם, אלא כשאבא אמר להם, שאינו סומך ובוטח בדיליז’נס שלו, שיוליכם בשלום ובשופי, מחמת שגלגל אחד שבו נלקה בסדק ששיעורו כקומץ ומפני שהנוסעים מרובים והדרכים טובעניות אפשר לו לפגם זה שיהא מרחיב והולך והגלגל יתרסק ויביא יללה עליהם, פתחו ברטינה ונהימה ממושכה וסופם נתפייסו ונתרצו ועקרו עמם לעגלותיהם של הגויים. ואילו אותה מטרונית מסורבלת מוטלת כאבן שאין לה הופך ופוערת את כלי-הלהג שלה וירדו עלינו כגשמי-זעף ותשעים ותשעה קבין דבורים מפוצצים, שצעקה אחת היתה מתלוית לסופם: מה, ואם יבוא שלמה המלך וכל הפמליא שלו, כלום מחויבתני לירד מכאן? וממי, מורנו ורבנו, נטלת שכר-נסיעה, ממני או משלמה המלך? ואבא משיב בנחת, כשכל מלה מנויה ושקולה לו כרייניש כסף: חייך, שלא שלמה המלך אלא מלכת-שבא סילקה לי את דמי הנסיעה ווי לי שנכויתי בגחלתה. אלא שמלכת-שבא לא נאה לה ולא יאה לה שתהא מטלטלת בעגלה סדוקה ומרופטת משלי, ונוח לה שתהא רכובה על גמליה הטעונים ככרי-זהב והעטורים וקשוטים אבני כדכוד, אלמוגים ומרגליות. ראתה שהיא כאותו המשור מכיון שהוא פוגע בסיקוס הוא נתקע ועומד ואין נסירתו נסירה, שאבא אינו מאותם התינוקות הפחודים שהצעקה מרתעתם שלוש אמות ודבורה נחשב לו כקליפת-השום, פלטה קללה ארוכה, שריסוק-האברים וכריתת-הלשון מזווגים בה עם צמיקת-הלב ורטישת-המיעיים והטריחה שתי כלונסאות רגליה, והטילה עצמה כקורת בית הבד בין הסוחרים, כשפיה השקוד אינו פוסק מלאכתו. משנפטרו העגלות היינו עומדים במבואי-האכסניה וממתינים שיבוא הדילז’נס של מנדיל, שבשביל שלסתותיו היו יורדות ותלויות כקתלי-חזיר המצהירים משפעת שמנונית היו קורין לו שור-הבר, ויביא לנו את האורח המכובד. פרחה לה שעה אחת, פרחו שתי שעות והמיוחס שלנו כאותו פתק מן השמים, שככל שאתה מצפה לו בליל-הושענא רבה ומכוין את שעתו, הוא מתעקש ואינו מדדה ויורד. כשהעריב היום ואבא עודהו מרוגז וחושש, שמא שיטו בו ליצנים ולא דובים ולא יער, יוצא אני ומשתטח על הדרך ועושה כולי אפרכסת, שמא אקלוט נידה קלילה של גלגלים מרחוק. מוטל אני כשעה קלה ושמיעתי מכוונה יפה יפה לקרקע ופתאום איזו רחישה קלושה ודלילה נוגעה בתנוך-אזני הנטויה ומיד נטפל לה הד עמום וחנוק של שרשרות-ברזל ובאחרונה מבחינה שמיעתי קול עמוס ונסדק של רעש-אופנים. עומד אני על רגלי וצופה בחלל הרחוק, שהלבנה במילואה מתחה עליו קו של זהירה וקמעה-קמעה מתבלטת והולכה נקודה זעירה, לבנה-אפורה, הפורחת באויר וכל מה שהיא ממשמשה ובאה שיעורה מתעגל ומרחיב כביצה של יונה, של תרנגולת, של תרנגולת-הודו, כאתרוג, כקערה, כגיגית, כחבית, כפיטס, וסופה נראית בשיעורה גופא, כילה לבנה ורפרפנית החופפה על הדילז’נס של שור-הבר, שסוסיו רצים וטסים כאותו נשר במעופפות.

אבא, שהטרוניה שלו לשור-הבר מרובה היתה, נוח היה לו להקביל את פניו בנהימה ונזיפה, אלא שסמוך לביאתו יצאה מתוך הדילז’נס דמות מעוגלת, שאין לה טעם ואין לה נוי ודפוס-צורתה משונה ומלוגלג, מן אדם שזקנו ושפמו מגולחים כשל כומר ומעל ראשו מתלתל קפלט סרוק ואפור כשל בת-טובים והוא יורד לו מפוקס על צדעיו ולמטה וכל מנהגו מנהג-שוטה וצוארו מיופה ומהודר בסלסלות-משי משוזרות ולבנות כבתולה זו המתגנדרה ומתיפיפת. משראיתי בריה משולפחת זו, שמין כומת משונה חבושה לראשו, נפניתי לקרן-זוית שלא יכיר בפרצופי, שהליצנות מוסתרת במיעי ונשכתי בשפתי שהצחוק שלי לא יהא משוטט באויר-העולם ובלבי ברכתי אותה בריה ששפתו תהא יורדת כעתר-ברזל בתוך מיעיו ומשרטתם שריטה שיש עמה ממיחושיהם ויסוריהם של הרשעים הנידונים על מעשיהם בגיהינום. אבא שואל לו לשור-הבר בדרך רמיזה של פלבול-עינים ונדנוד-האגודל: אותו צלפחד המפורכס כמטרונית זחוחה מיהו ואיזהו? והלה גוחן ולוחש לו מלה אחת, שחידה סתומה היא ואין לה פתרונים: הקיסר! חוזר אבא וקורץ בעיניו: צנון זה גידולו וצמיחתו מנין? והלה בשלו: הקיסר! מרמז לו אבא שיהא למד את המפורש מן הסתום: מה ראה הקיסר לשתול חזרת זו בכרמלית הסמוכה לרשות-הרבים שלנו? והלה פותח בעקימת-פה ומסיים במשיכת-כתפיים: הקיסר! חוזר אבא ומרמז לו שאין החיפוי מפרש את התוך ומצביע כלפי הזקן והפאות כאומר: כלום זהו הגלב שהקיסר שוגרו לבני-ישראל? והלה כמשיב: תטריח עצמך ותשאל לה ללילית זו, שנטלה ועקרה אותו מהרי-החושך ומטלטלתו לכאן. ועד שאבא עומד על רמיזתו של חברו ויורד לסופה, נתקעת ביניהם גלגולת מצומקה, שעינה האחת סמויה ועינה האחרת הנטועה בה מציצה בפיזוז וכמוסה בה ערמומית הרבה. עומד אבא בקמיצת-שפתים ונותן עינו באותה הבריה ואומר בתימה כשואל את נפשו: צפור זו שנשרו כנפיה ונתקהה מקורה טיסתה כיצד? משיב לו אותו אורח פורח, כמי שאין הפתיחתא חביבה עליו ומנהגו לנקוט דבור של סופי-מקראות: כללו של דבר, רבותי, שאותו ממזר שנזדווגתם עמו למקום אחד, עתיד להביא פורענות על ישראל והוו זהירים בו שאוי לרשע ואוי לשכנו ומוטב שלא תהיו מתעסקים בטלטולו! אבא, שחשד בו בשליחו של הקיסר מלכתחילה, עשה עצמו שאינו יודע לשאול והעמיד פני תם ומתוך שחכם היה נקט לשונו של רשע: כך מקובלני מאבא ומאבי-אבא שאין אני חושד במי שאינו בדוק לי. נתרעם אותו ישראל והשיב: דייך שבדוק הוא למי שגדול ממך בתורה ובחכמה. אבא שנתכוון לקנטר אותו האיש הולך ואומר: אם בדוק הוא להם לגדולים שלך, אל נא יטלטלו אותו בתיקי-התפילין שלהם, אלא כפי שעה אני בעל-העגלה ולא מר בר רב אשי שלך.

נתרככה לשונו של בעל-העין הסמויה וסח בנוח, כשאצבעו זקופה למעלה: הוה נוהג כבוד בשליח דרבנן! ניסוט אבא לאחוריו, עיניו נתלטשו ופיו נפער והמליט מין גמגום: אדרבא, ילמדני רבנו. ואותו משולח פניו נתעוו ונתקמטו, כאילו בלע סמים מאכלים, הצביע כלפי העגלה, נשף קצת בנחירי-חטמו, התחיל מכעכע בגרונו ופסק: גזרת-שמד, מחוור לך או לאו? אבא הסמיק כסלק בעונתו, נרתע שלוש פסיעות גסות אחורנית ומתוך שדעתו נתבלעה לשמועה ששמע נשמט שוטו מידו והוא עצמו גמגם כתינוק שאינו ערום בדעת: מחוור, מחוור, והמשולח זרק אמרה חטופה: ודע שאין אתה רשאי להביא אותו למחוז חפצו לפני ג' ימים, עד שלא אכריז בכל הרחובות והסמטאות על הפורענות המתרגשת לבוא.

והשם שגילויו בא בהיסח-הראייה כך נתעלם בהיסח הראייה כאותו שפיפון שרשות ניתנה לקרקע להבקע לפניו. נאנח אבא וצחק: שטלצלה, עקור את רגליך ותדביק את הצפור הזו ותזרה קורטוב מלח על זנבה, אולי תרחם עלי ותחזור ותעמידני על ברורו של דבר מסוכסך זה. וכך עומד לו אבא וראשו מורכן וכוסס את זקנו המדולדל ופניו עשויים קמטים ארוכים שקימטם הצער ולבי ניבא לי שהרהוריו גלולים באותה חתיכת הפרגמטיה הפסולה, שנזדמנה לידנו. ובאמת, אבא אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו, שאם יוליכו מיד למחוז חפצו, לעיר הגליל, הוא מתחייב בנפשו בפני רבני-ישראל ודייניו ואם יעמיד פני סרבן ויאמר לו לנוסע: אי אפשי בכך, יהא מורד במלכות. פגיונו של הקיסר מכאן ורצועתו של אב בית דין מכאן ואתה, קבצן בן קבצן, מדלג ביניהם, משל לאדם שנתגלגל למדבר ונמלט מפני הליסטים ונפל לגוב-האריות. שואל לו אבא למנדיל: מה יהא עלי אם אין אני שומע בגזירתו. אומר מנדיל: מוטב לך שלא תהא נכוה בשלהבתם של רבנים, שכוחם גדול ואם אין אתה מציית להם, יורדים הם לפרנסתך ולך פשוט נבלה בשוק. אומר אבא: הדין נותן שאם באה לפני בריה ואומרת: הוליכני למקום פלוני, נוטל אני את שכרי ובודק במטבעות אם אינם מזויפים ואין אני מחויב בידיעה, אם קרקפתו מנחת או אינה מנחת תפילין דרבנו תם. אומר מנדיל: מי שנמכר לעקר – שאני. שואל אבא: מה באת להשמיעני? הרי אתה שהולכת אותו לכאן. מתנצל מנדיל: נכשלתי שלא מדעתי. שואל אבא: ואילו היית יודע? אומר הלה ועיניו נזעמות: הייתי מטבעו בנחשול, הייתי מטרדו מן העולם בשבירה ורציצה, הייתי מתקינו לאמבטי התחתונה שבשאול, הייתי… ואבא משסעו: חייך, שלא היית נוקף אצבע, שכל גבורתך אינה אלא בפה ושיעורה כטיפה של צואת-הזבוב. לו היה הלה גוער בך היית מיד נעשה כגל של גידים ועצמות!

ביקש אבא לפייג את הצער המחלחלו, מזג לתוך הקיבה שלו טיפה שאינה פחותה מלוג ונתנמנם על גבי השולחן שבאכסניה. ואבא משנתנמנם, יהיו הרעמים מתגלגלים והברקים נוצחים והגשמים מזמזמים, זרוק כידון בעינו והטל אבן-גלל בראשו אין הוא ננער. והמיוחס שבקפלט משוטט בשדה הסמוכה ומצנפתו שמוטה לו עד עיניו ופתאום הוא מתקרב אלי וטופח על גבי טפיחה רכה ואומר בלשון-אשכנז: בחור, צריך ליסע! אני שלא הייתי עדיין בקי בעקיפין, כיצד פוטרין לו לנוסע באמירה של שטות, מכה אני באצבע צרדה כלפי אבא, שחרחורו נשמע והולך בקולי-קולות וכלפי הלילה והאפלולית שלו, איני אומר כלום. והוא בשלו: בחור, צריך ליסע. רחשי-לבבי מדיינים ומנצחים זה את זה: אפסיק שנתו של אבא ראוי אני שבעולם הבא יהיו דשים את בשרי ביתוכים; לא אפסיק, והיה הלה עומד בקשיותו ומשמיעני, שהשעה דוחקת וצריכה נסיעה. מגמגם אני ופני מכסיפים: כלום פורשים לדרך בשעה שכזו? והלה אומר בלשונו: בחור צריך וצריך. ועד שאני נמלך בדעתי, האיך פוסקים לו כהלכה, שלא יהא דיבורו מתמשך והולך, עומד אבא על רגליו וגוזר: ימתין מר קמעה ואנו יוצאים לדרך.

מילא, היתה זו יציאה, שאין לך כופר ופיקח שלא יהא מאמין שנטפלו לנו מלאכי-חבלה. בודקים אנו בסוסים ואפרסם אינו אפסר, בודקים אנו בעגלה וגלגליה אינם גלגלים, בודקים אנו בשוט ורצועתו אינה רצועה. מחייך אבא ואומר: סימן טוב ומזל טוב; ואינו שוקד להעמיד את הקלקלה על תיקונה אלא מושיב את בעל-הקפלט והסוסים טסים. רואה אני שאבא אינו אוחז בדרך הכבושה אלא נכנס במשעול המצדד והולך לימינה ואותו המשעול עשוי גבשושיות וגממות. כאן נזדמנה לנו מוליא והסוסים לא יכלו לעלות וכאן מזדמנת שקערורית והסוסים אינם יכולים לירד. הסוסים בהולים לדרכם והעגלה מקפצה כאותו גדי שנעשה תיש ובעל-הקפלט מושבו מרתית ומפזז ובטוחני, שאילולא היתה הבושה מעכבתו, היה מפציר באבא, שהסוסים יהיו מהלכים פסיעה מתונה. פרסה אחת מאחורינו, שתי פרסאות, חמש פרסאות ופתאום הסוסים כאותם הבכירים המתרוצצים אילך ואילך. ידעו הסוסים מה שנשתוללו, שהיתה לפניהם מהמורה, עמוקה מכדי הליכה בה ורחבה מכדי קפיצה על גבה. אבא, שאותם השבילים נהירים לו, קופץ מתוך העגלה וצווח: זאבים טורפים עלינו וכל שחייו חביבים עליו נמלט על נפשו לחורשת-האילנות הסמוכה! וקודם שאבא הספיק לסיים את המקראות המבליעים שלו ובעל-הקפלט כרסו טוענת את רגליו והוא מקפץ ומדלג ומשננעץ באותה מהמורה מרופשה, הוא פושט את ידיו בביב ויוצא ומטובע ברקק עד טבורו, נחפז לאותה חורשת-האילנות ומבקש לטפס על קנה אחד, מטפס ונשמט, מטפס ויורד בעל כרחו.

משחזר בעל-הקפלט כמעט שנשמתו לא היתה עומדת בגופו ומחמת הפחידה לא נתחרזו דיבוריו ואבא מסייע בידו לנער את מי-הביצאות שנתדבקו במלבושו, שדומים היו לאותו הים שטיטו ורפשו על פיו, ומנחמו: יברך מר את קונו שלא נעשה תל של גרמים, שכן הדורסנים האלה, שתתפקע הטרפחת שלהם, יפה להם שעה אחת של אכילה מבשרם של בני-אדם משנה של גירוס-הסחוסים המדולדלים של שפנים וארנבות. ובעל-הקפלט נתקדר קלסתר-פניו ופנה הודם ופרכוסם והוא מפטפט בלשון מצורדה כמי שניזוק מן הצינה: ארורה גליציה בסיאובה, ארורה גליציה במיאוסה, תהא הרימה שולטת במדינה מטונפת זו! נתעוררו עליו רחמי-אבא ואמר: שמא יחזור מר לאכסניה? והלה מתמלא חימה: לאו. מדבר לו אבא: אראה בנחמה, אם אין הסכנה אורבה למר בדרכים אלו; שמא נחזור? והלה כבראשונה: לאו ולאו. מרמז לי אבא: הללו לא בקטורת-סמים משדלים אותם אלא בסממנים המרים כזית. והסוסים טסים בשדות והלבנה פניה מיטהרים ומכסיפים והיא כאילו מלעיגה לו לעלוב זה שפגע בליצנים שכמותנו. ואבא חוזר ושואל לו לבעל-הקפלט: שמא רוצה מר לחזור? עכשיו נעשו פניו כציצי-פרגים, פתח את פיו, אלא מפני הפזיזות שבדיבור לא העלינו מתוכו אלא אמרה מקוטעת: יש עוד באוסטריא ספרי-דינים ופוסק-עונשין… מהרהר אבא: בין כך ובין כך עתידה פנקסי שתתבקר בפני המלכות, שתהא נפרעת ממני על שנהגתי זלזול במשמשה, מוטב שאדע על שום מה צפוי אני לקנסות, כמאמר-הבריות: טעמת מחלבו של חזיר, תהא השמנונית מנטפה ויורדת על לסתותיך. והסוסים שניטל מתגם ורסנם, מעופפים והעגלה עצמה גונחת כחולנית שכמה תחלואים תוססים בגופה והיא הולכה בשבילים ובמשעולים, אופניה מבוססים נעצוצים ונהלולים ורואה אני שאבא הניח להם לסוסים שיהיו מהלכים ככל שיצרם חופז עליהם ובלבד שיהיו פורשים ומתרחקים מעיר הגליל. פתאום נושא אני עיני ולפנינו נהר גדול הנפתל כמה וכמה עיקולים כמלוא טביעת-עין ואין שיור של גשר, רפסודה או מעבורת, נכנסו הסוסים לתוך הנהר במקום שהמים רדופים היו והעגלה ננעצה כקנה בים, מצליפים אנו על הסוסים והללו מתיגעים והעגלה נציב-מלח. מחוה אבא קידה כלפי בעל הקפלט ואומר: יטריח עצמו מר ונרד מעל העגלה ונעבור שלולית זו ברגל. לא אני ולא אבא לא היינו בקיאים בלשון אשכנז, שבעל-הקפלט השפיע עלינו; אך מובטחני שהעיד עלינו חיוב של מיתה וברר לנו מיתה יפה, שנתחברו בה הרג וחנק ושקדמו לה קטיעת האברים ופשיטת-העור. ברך, קללותיו של זה לחוד והטבילה במי הנהר לחוד. אילו ראיתם, רבותי, כיצד הגביה זה את בגדיו והתחיל מהלך במים ופתאום שראה ששלולית זו אינה שלולית אלא נהר שמימיו עמוקים ושהוא צולל בהם וכליה מרחפה לנגדו, התחיל צווח וצורח ואנו, שכדגים אנו שחיותם במים, תחילה אנו מניחים לו שיהא צורח, אולם משנתגברה אותה צריחה ומתוך דיבורו השופע צפה ועלתה קריאה ממושכה: שמע ישראל – נתעוררנו עליו ברחמים כמי שלבו מיסרו על מידותיו המגונות ושלינו את האקונוס הזה והפכנו את הדילז’נס לאחוריו וחזרנו לאכסניה.

המיוחס שלנו היה מאלה שאינם יכולים לעמוד ברוב פורענות, נחלש בגופו והיה שרוי יום ומחצה בבי-מרעי והפונדקאית מתקינה לו תריאקה ומטילה אספלנית על גבי היבלת ששגשגה כחלת-פורים. והפונדקאי, שפיקח היה ומעורב עם האותיות הזעירות, מקיש בהנאה על גבי השולחן ואומר: צא וראה, זה ירד אלינו להביא אפלה על ישראל ותורתו ונזדרז המקום וקיפח את שוקו. משל למה הדבר דומה לאותה החבורה של שוטים שהגיפו בשעת-צהרים את תריסי-ביתם ומתחו את הוילון מבפנים ולא ראו מה נעשה מבחוץ וסבורים היו שכך הם מכהים ומחשיכים את גלגל החמה ונתגדלו בלבם, שראויים הם שיהיו מעלין עליהם את הכתוב: יוצר אור ובורא חושך. מה עשתה אותה הרוח המהלכה בעולם? נתנשבה כלפני סערה וקרע את כל הפרגודים וכל אותם השוטים נאחזו ונתבדו. ועוד אמר הפונדקי: פלוני דרך משל, מתגאה על שכוחו וגבורתו עמו ומזלו משחק לו עד שעופות מטוגנים פורחים מאליהם לתוך פיו והוא שלם בגופו ושלם בממונו ועל כן הוא מבקש להתגרות במי שאמר והיה העולם. מה עושה מלכו של עולם, משלח בו צרעה זערערת שעקיצתה כעקיצת-פרעוש ואותה פגיעה קלה מדכדכתו ומיד רוחו מתנמכת ודעתו מתבלבלת כאילו נעשו לו מעשי-כשפים וכל מעשיו רפויים ומרושלים כתינוק זה, שאינו בקי אפילו בקינוח-רירו.

מה אומר ומה אדבר ואפילו נתברכתי במתיקות-הדיבור של דרשן, אין לשוני מספקת לספר לפניכם היאך הגענו ביום השלישי לעיר הגליל. משנכנס הדיליז’נס ברחובה של עיר צץ פתאום בעל-העין הסמויה ונתלוה לו אחד אדם, שבשרו מסורבל וכתפיו רחבות וחטמו כקמונית, ואחריהם באים הרבה מישראל והיו מסביבים אותנו ובעל-העין הסמויה מצביע כלפי בעל-הקפלט וקורא: הרי לפניכם שליח של עשיו המבקש להתגרות בנו! הכנופיה שנתקבצה, אגרופיהם קמוצים ומזוקפים, אלא עד שיצר-התגרה בא לכלל מעשה ועד שידי-הכנופיה חלו בו בקפלט המחובב שלי, נתעופפה מעל ראשינו חרבו של סרדיוט אחד, שקצת פוקרים שבעיר הבהילוהו לאותו מקום וכל הכנופיה עקרה את הרגלים והסרדיוט נטפל לנו וישב על דוכנה של העגלה. וכך נסענו עד שנכנסנו לרחובם של החלפנים ובעל-הקפלט נתחבר לו איזה משרי-המלכות שבעיר וירדו שלשתם לבקש דירה נאה לאורח המכובד. נכנסו לבית אחד ובעל-הבית שואל: נחש זה ידור עמי בכפיפה אחת? נכנסים הם לבעל-בית אחר והוא מסלסל קצת בזקנו כנמלך בדעתו והופך את פניו כלפי זוגתו: ואת, פסלי, מה? ופסלי משיבה ואומרת: אני מה, אני לא כלום. חוזר בעלה ושואל: ואף על פי כן? והיא משיבה: דעתי כדעתך. מחזיר אותו אדם את פניו ומסלסל בזקנו, כנמלך בדעתו וסופו מפטיר בחוכה: זוגתי תחיה נוהגת לקנות את העופות לכפרה בערב יום הכיפורים ועכשיו אין היא צריכה פרגמטיה זו. וכך נהג בו בשליחו של הקיסר בעל-הבית השלישי, הרביעי, העשירי, המאה ואחד. ניכר שבעל-העין הסמויה לא נתבטל בשלושת הימים האלה ויצא לעורר את בית-ישראל, שיהיו נזהרים בבריה זו, שתהא בדודה ועזובה על שהיא מבקשה להחטיא את הרבים ולהעבירם על דעת-קונם. יצאנו לרחוב אחר ואותו שר-המלכות בא עליהם על בעלי-הבתים בטענות ובמענות ואילו הם כאותו הכותל שאין לו אזנים, אינם נשמעים לו ואחד מחוצף עומד ומשיב בשפה ברורה: כלב שנשתטה ופגיעתו רעה אין מכניסין אותו לפני ולפנים, אלא כובלים אותו בשלשלאות של ברזל, שיהא פורש מן הצבור וכשהוא משתפה מצהילים לו פנים ופותחים לפניו את הדלת הנעולה.

וכך היינו מטלטלים לו לבעל-הקפלט בכל הסימטאות והמבואות ובכל מקום שנכנסה בו רגל, מיד ננעלו הדלתות והפשפשים והיינו מנודנדים כל אותו הלילה עד שנצנצה איילת השחר ואורה הפציע קמעה קמעה ונפטרנו הימנו ומרוב צחוק היו ידינו נתונות על הכרס ומשגיחות בה, שלא תתפקע ומעינינו היו נושרות דמעות של ליצנות על שזכינו וראינו במפלתו של זה, שנעשה פחות ומזולזל בקהלה גדולה.