אותו יום נתכנסו ליד מיטתו של גרשום הסומא סירוגי-סירוגים כמעט כל בני הכפר, ישראל ושאינם ישראל, לקיים מצות ביקור חולים. ישב גם האומן הנפלא לכלי-בית פיחוצקי וגלגל במהתלות. סיפר אותו מעשה נודע בישראל אחד, שנפטר לעולמו ועלה למרומים, נתערב בפרוצסיא גדולה של נוצרים, שהיו בידם פספורטים לגן-העדן.
- קטן היה אותו ישראל ולא השגיחו בו הכמרים, שעטרו אותה אוכלוסיה וכדרכם של בני עמכם ידע להקטין עצמו הרבה מכפי שיעורו והיה כגרגיר של פרג בכרי של חטים. נפתחו שערי הממגורה והובא כרי-החטים בתוכה, הובא ממילא גם גרגיר הפרג; נפתחו שערי גן העדן, נכנסו כל אותם הנוצרים נכנס ממילא אותו ישראל. ימים ראשונים משוטט היה ולבו טוב עליו והוא מתענג בכל התענוגות שזוכים בהם המאמינים. אפשר סבורים היו הכל, כי בחייו בא בטבילה ושעל כן הוא חשוב יותר מנוצרי מלידה. אבל משיחנו הרחמן נחיריו אנינות ונתגרו מריחו של אדם שלא היו בו מימי הטבילה ולא קיבל סקראמנטים. אמר לממונים:
- ריח משונה עלה באפי, צאו ובדקו, ודאי יש בזה שאינו טבול.
התחילו ממשמשים בכרי החטים והעלו אותו גרגיר של פרג. לא ידעו מה יעשו בו: עולם הבא מי שנכנס בו שוב אינו מתגרש מתוכו. הניחו לו לאותו ישראל, אלא שריחו נתגבר והלך. נתעצב משיחנו הרחמן ואמר לפטרוס: הלא גם אתה היית ישראל ויש לך קרקפת של ישראל, תקננו בעצה טובה.
נטל פטרוס חצוצרה גדולה, פתח את שער גן העדן, שהוא כידוע בעל-המפתחות, ועמד מחוצה לו ותקע וצעק: ליציטציה! וחזר ותקע וחזר וצעק: ליציטציה! הכל לא שמעו לא את התקיעה ולא את הקריאה, לפי שלבם מטוהר היה מהבלי העולם הזה, ואילו אותו ישראל שמע ושמע, חשש שמא יקדמנו אחר ורץ כמבוהל ובקפיצה אחת היה מעבר לשער ולא זו בלבד, אלא שסגר אותו ועשה אחוריו כעיכוב-יציאה. אמר לו פטרוס:
- אתה רואה אותה עגלה שבשוק, עמוד על ידה והמתן עד שאני חוזר ונעסוק בפרגמטיה.
סיים האומן:
-פטור אני לומר לכם, שפטרוס לא חזר ואותו ישראל עומד ליד העגלה וממתין עד היום הזה. ואם תשאלו למה הוא מחכה, לליציטציה הוא מחכה. ואתה, פאניה גרשום, הזהר לך שלא תכנס לגן עדן, ואם תכנס הזהר לך שלא תהא בהול על הליציטציה.
צחק הסומא, וצחוקו נתגלגל דרך חירות, צחקו היושבים למיטתו וצחוקם נתגלגל דרך אונס. אמר הסומא:
- ניכר, שאין אתה יודע אותו מעשה כדרך שהיה כהויתו. לא מעשה בשלנו הוא, שנפטר לעולמו ועלה למרומים, אלא מעשה בשלכם הוא, בדמקו אוליניק שהיה משמר את נרות-השעוה ביום הכיפורים. ידע דמקו רוב התפילות, שיודעים הקטנים, כגון מודה אני וקריאת שמעו וברכות על הברקים והרעמים ועל הקשת. כשמת, נפטר באותו יום גם אבלה גבאי; עלתה נשמתו של אַבלה לגן עדן, נגרר אחריו נשמתו של דמקו. המלאך, שעמד בשער גן-העדן, רוחו בדיחה היתה ולא הקפיד בבדיקת הפאספורטים. שאל את אַבלה מי הוא, מה הוא, מהיכן הוא. זקף אַבלה את עצמו ואמר בקול גדול, כשדבריו רדופים:
גבא’לה בן פיגה טאבלה.
אמר המלאך:
- אהא, אתה הוא אבלה גבא’לה בן פיגה טאבלה, שקנית כך וכך עצים וכך וכך חמר וכך וכך סיד וכך וכך קני-סוף לבנות בית מדרש מהודר, אתה שהושבת ארבעה סופרים ופיטמת אותם בכל טוב וכתבו עשרים ספרי תורה, אתה שלא עבר עליך מוכר ספרים שלא תקנה ממנו אילו גמרות וספרי מוסר ויראה – אתה מוכן לך כסא של זהב, אלא שרגלו האחורית שמצד שמאל קטועה במקצת, לפי שהיית מקטע בנרות השעוה ליום הכיפורים. אמת, שהיית מקטעם ועושה בשעוה זו נרות חנוכה ולא לטובת הנאה נתכוונת, אלא לשם שמים נתכוונת, אולם אין אדם רשאי לשנות מקדושה לקדושה, לעשות קדושה אחת פיסחת, שקדושה אחרת תוכל להלך ברגל ישרה, בפרט שענין יום הכיפורים הוא מדאוריתא וענין חנוכה מדרבנן.
ראה המלאך, שהחמיצו פניו של אַבלה, החליק זקנו וניחמו:
- גזירת-הכסא הצולע היא גזירה ואינה גזירה; גזירה היא שהרגל באמת קצרה; אינה גזירה, שהישיבה נוחה ומיושרת. כיצד? לפי שהיית נוהג לכבד את קהל המתפללים בטביקי, על דרך שהיית פותח לפניהם את הקופסא שלך, שבית קיבולה היה כשל שטנדר,1 והללו נוטלים מלוא סיט להתבשם מניה וביה ומלוא קומצם למלא קופסותיהם – אתה זוכה כאן בקופסה של טביקי כולה זהב. ולפי שכאן אין אתה צריך לא אכילה ולא שתיה ולא ווישינק2 ולא טביקי, שהרי כל עסקך שאתה יושב ויושב ונהנה מזיו השכינה, יכול אתה להניח אותה קופסה מתחת רגל-הכסא שקצרה היא וישיבתך כאילו הרגל לא היתה קצרה.
שעה שהמלאך דיבר עם אבלה בהרחבת-דעת, כפפה עצמה נשמתו של דמקו ועברה מן המפתן פנימה, שהבודקים שוב אינם מחמירים כדרך בדיקה לאחר בדיקה. אלא שאחד הבודקים לא נראה לו דמקו והתחיל מקיפו בקושיות מה-מה-מה. פטרו דמקו:
- אני הייתי נועל ברגלי את השקרבלה של אבלה גבא’לה והייתי שופך את העביט של הוויבלה אשר לאבלה גבא’לה וכשהייתי גונב מה בביתה של אשת אבלה גבא’לה היתה פוצחת פיה ומקרקרת כז’אבעלע ומתאנחת וי וי דראבעלע, שום חטפת מה בלאבעלע…3
ביקש דמקו להמשיך דבריו, אולם המלאך נתבלבלה עליו דעתו ואמר:
– יש תפילות בישראל. שאין אנו מבינים בהן, אלו תפילות שבלשון ארמי, שאין אנו נזקקים לה, ואחת נאמרת בחג-השבועות וסיום כל שורה שבה הוא – שותא. אותו יום כשעולה אלינו אותה תפילה שותא-שותא-שותא-שותא-שותא דעתנו מתבלבלת עלינו. והנה מבין אני שיש להם גם תפילה שסיום כל שורה שבה אבלה.
שמע דמו מלה תפילה, עמד כחייל ואמר על הסדר מודה אני וקריאת שמע וכל הברכות על הרעמים ועל הברקים והקשת. פיהק המלאך, חבט חבטה של חיבה על כתפיו:
– ניכר, תלמיד חכם גדול אתה.
עשה דמקו כדרך הכבוד שמכבדים החיילות את הממונים עליהם ואמר:
- צום בפהל![5]
התחיל דמקו משוטט בטרקלינאות, רואה הכל כסאות של זהב מתחתיהם ועטרות של זהב בראשיהם והוא לא כסא לו, לא כל שכן עטרה. רגליו של דמקו לא רגלי תינוק, אף על פי כן כשעמדו שלושה ימים רצופים התחילו בצקות. נתגלגלו עליו רחמי המלאכים שהיו תמהים תמיהה גדולה ושאלו זה לזה:
- אם הוא בכאן ודאי הוא זכאי להיות בכאן, שאילולא היה זכאי להיות בכאן לא היה בכאן והרי הוא כאן, אבל אם הוא זכאי להיות בכאן סימן שאינו כאן, אולם עינינו הרואות שהוא כאן – כיצד הוא כאן?
השיב אחד מלאך, ששורה עליו ברגיל רוח של שעמום:
- פלפול למה, ניתי ספר ונחזי.
באו לפני המלאך הלבלר, שנוצתו תחובה לו בין כנפיו והוא עצמו ראשו שמוט ועיניו עצומות, נחרתו נשמעת כנעימה דקה של זמר ליום טוב, כמו: ולתודה ולעולה, וכשהפסיקו נמנומו עיקם חוטמו, שכן עברו כמה וכמה דורות ולא היה ערר על פנקסו. באנחה, ספק תלונה ספק פיהוק, שלח ידו לפנקס עבה, ניער ברישול את שכבת-האבק הגבוהה והתחיל מעלעל באות דל"ת ופוזם לעצמו פזימה מאנפפת:
– דמקו, דמקו, דמקו…
מעלעל ופוזם, מעלעל ופוזם, ומבליע בפיזומו מיני שמות, שתחילתם דל"ת וסופו מסיים בקריאה, שיש בה כחומש של צויחה קטנה:
- מיום שדימקו אבותינו לא נדמק דמק מדומק כזה.
משסיים כך, הכניס אצבעו מתחת לכנפו וגירדה, כדרך מהרהרים, שכובד הרהורם כקורת בית הבד. הרהר והרהר עד שנתהרהר: אם לא יושיענו דמקו אפשר יושיענו אויניק. התחיל מעלעל באות אל“ף וכדרך שיגע בדל”ת יגע באל“ף וכדרך שיצא בפחי נפש מלפני הדל”ת יצא בפחי נפש מלפני האל"ף. סגר את הפנקס, טפח בידו על דך-הכריכה החומה ואמר:
– תיקו!
ניסה המלאך, ראש-המשגיחים, למחות בידו:
– עצלות היא בך ואתה פוטר הכל בתיקו.
אמר הלבלר:
– דומני שהבוקר היה כאן אליהו הנביא, אפשר עודו מהלך כאן, נשאל לו ושוב לא תתרעם על התיקו שלי.
תוך כדי דיבור דחף הלבלר בכף רגל-עגל שלו בדלת הסמוכה, עשה ידו כשפופרת ושילח דרכה קריאה גדולה שנשמעה מלוא-חלל-השמים:
– ר' אליה, אתם בכאן, ר' אליה, ר' אליה…
בא בריצה מלאך, אברך אדמוני ומפוטם כסמוך על שולחן חותנו, נושם בכבדות ואמר בתרעומת:
– חיי, שאין אני מבין אתכם פאניה לבלר; ראשית עומד כאן שאינו מבני ברית ואתם צועקים: ר' אליה; לפחות, לו צעקתם: מר תשבי; ושנית כלום אין אתם יודעים, שהיום יום שני בשבת, יום היריד ור' אליה, יש לו, ברוך השם, צרורי-צרורות של עסקים למטה ואתם מבקשים אותו מלמעלה.
לא נענה לו הלבלר, שכבר היתה הנוצה נעוצה בין כנפיו וראשו מתנודד ועיניו מתעצמות ונחרתו כנעימה גסה של תפילה חטופה, כמו: איזהו מקומן של זבחים. ראו המלאכים, שלבלרם מתנמנם, פסקו:
– אם נוח לו נוח לנו.
ראו לפניהם את אבלה גבא’לה ועיניו מטייפות. קראו כולם בבת אחת ובקול גדול ובחרדה עצומה:
– מה, נסתכסכה דעתך, דמעות אתה מזיל וכאן, בשמים?
נרטטה מן הקול הגדול שפתו התחתונה של הלבלר המנמנם, אבל לא נפסקה שנתו, אלא כמתוך בטנו עלה במבום קטוע. אבלה גבא’לה, שכפף עצמו תחילה כאות פ“א שבסופה של תיבה כפף עצמו עתה כאות פ”א שבאמצעה של תיבה, אמר לשום של תחנונים:
– שמים לכאן ושמים לכאן, אבל הרגלים, הרגלים תפחו כל אחת כמעוברת שיש לה ששה בכרס אחת.
נזדעזעו כל שבעת הרקיעים מצחוקם של מלאכים, שנענו במקהלה:
– מה, רגלים דקיקות אלו, שחיפי עץ, חוטים של משי, רגלים אלו וכרס שיש בה ששה עוברים?
חזר אבלאה גבא’לה לתחנוניו:
– ומי מדבר כאן ברגלי, הרי ברגלי דמקו אני מדבר, לא אדם הוא שאתם מניחים אותו בעמידה?
שתקו המלאכים, עד שאחד סמוק-חוטם אמר:
– אם בעל טובה אתה, הושב אותו על כסאך ואם אתה חס על אחוריך גרש את זוגתך מהדום-הכסא והושב אותו.
פער אבלה פיו, ביקש לומר מה ולא אמר. פער גם המלאך בעל-השעמום את פיו, ביקש לומר מה ואמר:
– חיי, שדבר גדול הזכרת, את ההדום הזכרת ואפשר שההדום יהא לו לאותו גוי לישועה. לא הדום-כסאו של זה, אלא של אותו רווק, שלפי שפנוי היה בחייו ולא נשא אשה משום קמצנות שבו לא היה ראוי לישב כאן, אלא שעמדה לו זכות המצוה שקיים, שאינו זוכר ענינה, והוא יושב כאן וכסאו כשאר הכסאות וישיבתו כשאר היושבים אלא שהשרפרף שעל יד כסאו לא אשתו יושבת עלו ולא שום בריה אחרת, נושיב עליו את הגוי ונמצא שהוא יפטר מעמידתו ומרגליו הבצקות והקמצן תהא לו קמיטת הלב שיצא רווק זקן מן העולם.
אמרו כך ועשו כך. כמאליו נתעורר המלאך הלבלר, הוציא את הפנקס ואת הנוצה, ביקש לרשום שם הגוי וישיבתו, נתקשה:
– רבותי, אין ידי יכולה לרשום שם משונה כזה, הנוצה מורדת עלי ואינה פולטת את הדיו והקלף מורד עלי ואינו קולט את הדיו.
אמר בעל-השיעמום:
– דבר של מה בכך, תמיד אתה מנפחו כחמת גדולה ועושה אותו עסק גדול, רושמים דן או דניאל, אומרים עלינו לשבח, מנשקים את המזוזה והולכים הביתה.
היה הלבלר כמבויש, אמר:
– טוב, את דמקו פטרת, את אוליניק לא פטרת. נענה בעל-השיעמום ברוגזה:
– הרי הרים, אוקינוס מכאן ואוקינוס מכאן, שוב עסק גדול. כדרכך בקודש.
הקניטו דבריו את הלבלר, אמר:
– יהא לא הר אלא גרגיר של שומשום, יהא לא אוקינוס אלא טיפה של חרדל, הא לך את הנוצה ורשום כדרכך בחול.
נתארכו הדיבורים לבעל השיעמום, פרש בפסיעות גסות ותוך כדי הילוכו נתפוצצו מפיו הברות מבולעות:
– לרשום, חכמה גדולה,,, ואת הנוצה הוא נותן לי… שאעסוק בהבליו…
נשאר הלבלר במבוכתו, עד שעמד לו המלאך האברך האדמוני והמפוטם, שאמר בקולו הרכרך:
– אוליניק נגזר מלשון אולאי ואולאי ענינו בשפת הגויים שמן. אוליניק ענינו שמן.
רשם הלבלר ברחבה וחזר בקול פזימה על כל תיבה ותיבה:
– הערל… ר' דני אל… מנחה… בלולה בשמן… יושב… על חצי.. שרפרף.. של הקצין.. האדיר… ר' פייבושיל קמצן.
חזר וקרא את שרשם בקול גדול יותר באזני אבלה גבא’לה. היו עיניו של אבלה גבא’לה כאור-תענוגות, אבל אמר בהיסוס:
– איני עדיין בקי בהלכות עולם האמת, אבל שם, בעולם השקר, כשהיינו נותנים היינו נותנים ביד מלאה.
סייעו בידו כמה מלאכים:
– חיינו, יהודי זה מה שאמר בדין אמר.
עמד הלבלר על שלו, אמר:
– יודע אני שעתיד להכנס כאן גוי אחר, תהא שמורה לו המחצית האחרת של השרפרף.
הפסיק ר' גרשום הסומא סיפורו, החריש מעט ואמר:
– ושמא רוצים אתם לידע שמו? הריני אומר לכם: פיחוצקי שמו.
עד שלא הספיקו האורחים לומר לו לסומא יישר כוחך, או יפה דרשת או מידה גדושה מדדת לו או תבשיל שבישל יאכלנו וכדומה בדיבורים של קורת רוח, ראו בחולה ופניו אינם פנים של דעת בדוחה ושל צחוק, אלא פנים מקדירים והולכים, גם דיבורו הכביד והעמיס:
– רבותי, החייט עשה לכם כיסים גדולים, תצניעו בהם ליצנותכם, שמרחם אני על אותו בחור רעב העומד בפתח ועיניו כלות.
כיוונו הכל עיניהם כלפי הפתח, אמרו בלבם: לא בחור ולא רעב ולא עינים כלות. נמשך דיבורו של הסומא:
- תמהים אתם, שגרשום נשתטה בשעת מיתתו והוא מפטמכם בחידות ומשלים, אלא לא משל הוא ולא חידה היא, אלא הבחור בחור ורעבו רעב ולנשמתי הוא רעב. בחור זה, משהו נגלה עליך, אפילו סומא אתה, אתה רואה אותו ולועו פעור ושיניו כסכינים ועיניו עיני-רציחה. נו, תמחול רבנו ר' מלאך-המוות לסומא זקן, שכך גרגרנותך שעה קטנה עד שאצוה לביתי.
ניטל דיבורם של הכל, עד שר' שבתי, החביב על כל בני כפרנו, הטיל אימרה קצרה:
- טפו מה שחלמתי.