לפרופ' יעקב שטיינר
שְׁלֹשָׁה אָבוֹת תָּלְשׁוּ אֶת לְשׁוֹנִי – וְעוֹדֶנִּי נַעַר,
וּבִשְׁפָתַיִם קְפוּצוֹת הִבִּיטָה בִּי אִמִּי בְּעָמְדָהּ לְמַרְגְלוֹתַי
עֵת כִּי הַכְּאֵב הִרְעִיד אֶת אֵיבָרַי כְּהַרְעִיד מַכּוֹת הַחַשְׁמַל אֶת הַגֵּו,
וְהִיא קוֹלֶטֶת אֶת טַעַם יִסּוּרֵי הָעֲקִירָה, יַחַד אִתִּי,
שֶׁכֵּן הָיְתָה עוֹד לְשׁוֹנִי־שֶׁלִּי מְחֻבֶּרֶת אֶל לְשׁוֹנָהּ־שֶׁלָּהּ
בְּחָמְרֵי נוֹף־הַלֵּדָה, – וְגַם הֵד שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ
עוֹדוֹ מְחַלְחֵל וְנוֹטֵף מִן הָעֵצִים שָׁמֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
כְּזֶרַע הַקִּיּוּם הַיָּרֹק – – – וְאוּלָם שְׁלֹשָׁה אַנְשֵׁי שֵׂיבָה
כְּבָר עָמְדוּ לִמְרַאֲשׁוֹתַי לְהָמִיר לִי לְשׁוֹן־אֵם בִּלְשׁוֹן־אָבוֹת,
מַצְלִיפִים עַל גֵּוִי בְּאַבְנֵטִים שְׁחוֹרִים וּמַפְרִיחִים רִבּוּעֵי אוֹתִיּוֹת אֶל עֵינַי,
וַאֲנִי קָם וְהוֹלֵךְ סַהֲרוּרִי אַחַר זִמְזוּם הַמִּלִּים שָׁסַּבּוּנִי,
מִלָּה מִלָּה וְעֻקְצָהּ בַּבָּשָׂר –
אַךְ הַחוּץ
מוֹסִיף וְדוֹבֵר חֲלָקוֹת, וַאֲנִי בִּלְבַד
שׁוֹתֵת וּמַזִּיעַ הֲבָרוֹת,
מִתְבּוֹסֵס בְּדַם חִלּוּף לְשׁוֹנוֹתַי הַשְּׁתַּיִם
כָּרַךְ־הַנּוֹלָד, בְּדַם הַבְּרִית.
לְצַו שְׁלֹשָׁה אָבוֹת מִנִּי־קֶדֶם, שֶׁגָּזְרוּ גּוֹרָלִי
כִּלְאַחַר חֻרְבַּן עוֹלָמוֹת, וְאַף כִּי לְמַרְגְלוֹתַי זֶה מִכְּבָר
עֵינֵי אֵם אֵינָן מַבִּיטוֹת בִּי, וְגַם לֹא נוֹף נְהָרוֹת מִתְפָּרֵעַ,
הֵם עוֹד גּוֹהֲרִים עַל גּוּפִי הַמַּכְסִיף בִּסְבַךְ שְׂעָרוֹת
וְרוֹמְזִים לִי: דַּבֵּר!
וּבְשִׁבְתִּי אֶל שֻלְחַן־הַכְּתִיבָה
הִנְּנִי הִפּוֹכוֹנְדֶר־מִלִּים
שֶׁעוֹדֶנוּ יָרֵא אֶת הַפֶּצַע.