בחייהם (דברי הפתיחה) 🔗
לא ספר־הספד כי ספר־תהילה לפנינו. דורנו אשר שכל את הבנים יעבור יחלוף, כאבו התהומי ירעד אי־שם בחללו של עולם; יפסח יתם גם דורם, אולם נחלתם אשר הנחילו נחלת־עד היא, תאיר ותנחה את רוח קוממיותה של האומה הישראלית וגאונה לכל הדורות.
יש בתאורי הדמויות, אשר הובאו בספר, מן האמת החשופה ללא כחל ושרק, כאשר רוחם הפשוטה הסולדה מכל חידור1 ציוותנו: יש, והדיוקנאות בנויים על תולדות חייהם של יחידים, אף כדי פירוטי עובדות וציונים אישיים, – ובכל זאת את שמותיהם המלאים של היחידים לא פרשתי: כי אין היחיד המתואר אלא אח־תאום לרבים כמוהו, ואינו אלא סמל להם. כי אכן דומים היו חייהם של הנערים, אשר צמחו ורוממו על כנפי התקופה המסוערת והרוממה; ויקרה – אם תשים תחת שמו של הצעיר המתואר שם אחר, הרי שיתאים התאור תיאום מדהים, וכמעט ישוה לספור חייו של השני, השלישי והעשירי.
ועל כן, לא עוד של הוריהם, לא של אחיהם ושארי־בשרם המה – כי אם של האומה כולה, ושמותיהם הפרטיים צרורים בשמו של העם, שחי ויחיה בחייהם.
אנדה עמיר (פינקרפלד)
חברים 🔗
כמעט נערים־עוד עמדו השניים לפני: המדים הרפוטים של הימים ההם, נטולי האחידות והנוי, בחלקם צבאיים, בחלקם ״ציביליים“, שיוו להם צורה של מגודלים טרם זמנם. פניהם כפני פרחחים, בני שכונת ״התקוה” טיפוסיים, אשר בימים כתיקונם ודאי היו עוסקים במלאכתם הפשוטה, בשובבות, זה בסנדלרית אביו וזה כשליח בחנות או סבל־פוחח. כמעט ויכלתי לראותם עומדים בירכתי המידרכה ופולטים בקשת ארוכה תוך גיחגוך ליצני בלתי מנומס קליפות החמניות וה״פסטוקים" מבין שפתיהם, אל אמצעיתו של הכביש.
והנהם עומדים עתה לפני דמומים, כיבדי־ראש, והשתיקה סביבם יוצרת באויר דחיסות כמעט מוחשית, עד לכאב. האחר2 שחרחר הוא, צנום ונמוך, בעל עינים יוקדות: השני בעל־גוף, מגודל ושמן, פניו וביחוד אפו מנומשים נמשים זהובים וגדולים. פנים עגולים וגדולים לו, ומתחת לכובע־הגרב שלו מתפרצים דבלולי שיער זהוב־לוהט.
הם הוזמנו למשרדי למסור עדות על חברם שנפל. לפי דברי זוג הורים שכולים, שני הבחורים השתתפו ביחד עם בנם שנפל בקרבו האחרון, אך למרות בקשותיהם הרבות, למרות שיגורי מכתבים על ידי שכניהם הטובים, – כנראה – משום ״האדישות הצברית" לא באו השנים אל הורי חברם למסור להם עדות אחרונה מעין חסד־של־אמת.
והנה, בעמדם לפני, שתיקה של מבוכה השתררה בינינו.
פניתי אל השחרחר ונסיתי לדובבו. הוא מיעך את כובעו בידיו, כאילו עיסה את נשמתו הנכאה בין אצבעותיו. לפתע פרץ כמעט בצעקה, כמי שהחליט לפלוט בבת אחת את עומס סודו המעיק:
״כיצד אוכל לספר או לכתוב עדויות על אחד מהם, והנה כאשר אני מנסה לעשות זאת – כל החדר מתמלא חברים…!?"
השתיקה אשר באה עלינו הפעם, אחרי ההתפרצות הזאת, היתה כבדה פי כמה. כמעט וחשנו אותם סביבנו, כשהם ממלאים את החדר.
ניסיתי לחפות על מבוכתי בהערה מרגעת: “אין בכך כלום. הנער, נדחה את פגישתנו לעת אחרת; אולי בעוד זמן תוכל…” אולם הרגשתי כי דברי צוללים כבתוך חלל ריק, ואף אינם נשמעים.
פניתי אל השני, אך גם הוא לא מילא בקשתי; העוה פניו כמצטחק או מתבייש וגמגם קטועות: גם אני לספר עליו ועל חלקו בקרב זה לא אוכל מאומה… כי בקרב הזה נמצאתי במצב – במצב משונה במקצת…" – והוא הסמיק לפתע עד שרשי שערותיו, כאילו נתפס בדבר עבירה, ונמשיו כמו כהו בתוך סומק פניו.
מבוכתי גברה.
הצילנו הפעם משתיקתנו דוקא השחרחר; והוא פתאום היה הדברן, כאילו הוסר מעצור מעל שפתיו. והספור גלש מפיו ברהט צברי מהיר:
,באותו קרב אומלל נאלצנו לסגת. זחלנו תחת מטר יריות במורד הגבעה, ולפתע נחסמה דרכנו בגדר־צבר סבוכה ודוקרנית. כמו שותקנו לרגע, אך מיד שיטח זה ה״ג’ינג’י" את עצמו על גבי הגדר, ודרש כי נעבור על גבו. למצב זה של שכיבה על הצברים הוא קורא ״מצב משונה" – חייך השחרחר. אותו ערב – הוא המשיך סיפורו – אותו ערב עד שעה מאוחרת פילינו כולנו, גם המפקד, את הקוצים מתוך כל גופו. היה סמור מחטים ממש כמו קיפוד."
ה״ג’ינג’י" אף הוא פתח עתה את פיו, אחרי דברי חברו: ״הלא בעצמך תביני כי לא אוכל לספר מאומה על חברי זה שנפל; כבטוח הייתי שגם הוא היה בין אלה אשר עברו על גבי. והוא היה ידידי הטוב. איך אומר להוריו כי אותו לא העברתי, ואנכי אף לא ידעתי כי ל״גשר" שלי לא הגיע…?"
נפרדנו. השניים שוב כיסו את סערת התרגשותם בארשת צברית־אדישה. היה ברור כי הכנת גשר" כזה היא אצלם מובנת מאליה.
גם זו ירושה 🔗
הנערה עבדה באחד מאותם המקומות אשר כל באיו נבחנו ונבדקו שבעים ושבע בדיקות ובחינות של מהימנות, של ״ייחוס״ ב״הגנה“, ואשר עברם המחתרתי וכושר שאתם אותו הוכח הוכחות בלתי מתערערות. זכות גדולה זכתה פאניה, כאשר נשלחה לשם, לאחר תקופת האימונים הרגילה, ואחר שהוברר למפקדיה כי ה״עניין” הוא לה צפור הנפש, וכי אין עוד שמץ של ספק שעקדה את חייה ושמה אותם על ״מגש הכסף" שלמים וברים, לכשיידרשו.
שם, בחדר המוסתר, השרוי באפלולית תדירה, ב״קודש הקודשים" של ה״הגנה“, ב״מעבדה”, עבדה הנערה ביחד עם שלושה חברים וחברה. על גבי שולחן רחב הם הדקו את חומר הנפץ, בתוספת יעילה להפעלת הרימונים שיוצרו ע"י חבריהם במקום אחר.
עת הובאה לכאן, בדחילו ורחימו נכנסה למסתרי החדר, ורטט של אושר עברה: אכן תפקיד הופקד בידיה, פרי האמון המוחלט בה.
מאז נאמר לפאניה כי עומדת היא לעבור ל״תעש", היתה כולה תכונה והתעלות. אותו מפתן חבוי, לכאורה ככל המפתנים, אך מה שונה הוא מכל מפתן אחר! דמומה קרבה אליו, ובפסחה עליו סקרה בלא אומר את ה״ריהוט״ המשונה של החדר העירום, הניתן להיטשטש בן־רגע בשעת הצורך. בעיניה הגדולות השחורות, המואפלות בריסים ארוכים, המשוים למבטה רוך של קטיפה, היא ליטפה כל מכשיר וכל אבזר, את המכבש ואת השקים האפורים, המכילים את החומר היקר. כל קורטוב אויר שבכאן אינו אויר־סתם, הוא ממלא את חלל החדר במתיחות מיוחדת, מחשמל ממש, הוא שונה תכלית שינוי מהאויר אשר מחוץ לארבעת הכתלים האלה.
כאן אין מרבים שיחה. כאן רק עושים. והנערה עשתה. אץ לה הזמן, והיא ניצלתו במלואו: כל רגע יקר. בחוץ משתולל השונא, בחוץ קמים עלינו מרצחינו, וכל ״כלי״ מושלם, כל ״חבית" המוצאת מכאן מגבירים את כוח העמידה של המגינים, מיישרים את כפיפות הגב המבישה של עמה.
היטב ידעה ידוע, כי רבות הסכנות כאן, מבית ומחוץ, והיא ידעה גם מהרגע בו עברה את המיפתן הזה – הנה כמו מקודשת סוד החדר הזה, שהוא גם סוד חייה, – הסכנות האורבות לו חלות גם עליה, וגורלו – גורלה. את חייה נכונה היא לתת בלאו הכי, ללא כל הרהור. אולם מפני הסכנות האורבות לחדר, ל״עניין", מפניהן יש להישמר; ועל כן יש להזהר מכל תנועה בלתי מחושבת, מפני כל מלה בלתי אחראית; יש לשתוק, יש להתבודד עד כמה שאפשר. ערות וזהירות, מתח־תמיד ומסירות – אלה נדרשים כאן. וגם אם במשך הזמן נעשתה העבודה פה כמעט מיכנית, והדריכות הנפשית שליוותה בתחילה כל תנועה מתנועותיה רגעה במקצת,אך התחושה של הגדול־ביום־חול לא משה ממנה, מרגע כניסתה לחדר עד עזבה אותו, יום יום.
והיתה שתיקתה של הנערה כמעט לתכונה האופיינית לה, ואמה וחבריה אשר אהבוה, לא מעט תמהו לתמורה שחלה בה, וטרחו בכל לבם כדי לבדרה מעט. ריכוז עילאי היה טבוע בה, וכל הקרב אליה בלא יודעים נתעלה.
גם עבודות ״שחורות" לא מעטות היו נעשות שם, בחדר ההוא. אשר הכניסה אליו הותרה אך למעטים. לא אחת גויסו כל עובדי ה״מעבדה" לעבודת סבּלוּת אחראית מסוכנת, וגם מפרכת, בהעברת המוצרים למקום יעודם או ל״סליקים". היתה אז הנערה מטה את גבה, מצחה נוטף זיעה, ועיניה קורנות בהתלהבות: הנני ראויה. הנני ראויה לשאת את המשא הזה.
אכן ראויה היתה.
ביום בו קרה האסון, כשארעה ההתפוצצות בחדר, והיא פצועה, שותתת דם, – לא לעצמה, ואף לא לאמה היקירה דאגה; עיניה אך דבקו בדלת בבהלה גדולה, ושפתיה דובבו: סליק. כל דאגתה נתונה היתה אותו רגע לחדר זה העלול להתגלות לבולש בלתי רצוי עקב קול הנפץ המזעזע; ואך כאשר הורחקו האותות המסוכנים, והיא שמעה מבחוץ חבריה המסבירים ש״פרימוס גדול התפוצץ כאן״ – כבתה ארשת הבהלה בעיניה.
דבריה האחרונים אשר מלמלה: ״אני גאה כך למות", – הם ירושתה.
בן חלוץ וחלוצה 🔗
לו ולשכמותו, אשר נולדו בארץ וצמחו בסימן המלחמות מעודם, שר המשורר את שיר־הערש, שהושר באותם הימים בפי כול:
ילד, ילד לי ניתן;
חיבלתיו אל קול התן,
ילדתיו אל קול פצצה,
בן חלוץ וחלוצה.
כי הוא נולד וגדל לקול פצצה.
כאשר היה בן שנתיים וחצי, התנכלו השכנים הערביים לביתם אשר בחיפה התחתונה, והוריו נאלצו להמלט עם בנם הקטון להדר־הכרמל, השכונה העברית החדשה, כשצרורם הארוז בחופזה על שכמם. והילד שאל באותו ליל־הנדודים הראשון, למה זה עליו לישון על כסא ובמקום זר, בשעה שיש לו בביתו מיטה טובה משלו.
לאור המאורעות התדירים גדל, בגעגועים לבית, לשרשים מוצקים, לשלום של קבע, כפי שגדלו עשרות ומאות בני גילו, שלא זכו, כמוהו, לטעום טעמו של שלום, לרפיית המתיחות המתמדת, לברכה הפשוטה והאנושית של יום חול היוצר בשלותו. מקטנותו ראה את מנוחת האב שאינה מנוחה, את שנתו, שנת שומר, אשר שם את רובהו למראשותיו, וכתגובה לכל רשרוש קל הנהו תופס תחלה את הרובה ומזנק מיד החוצה, לחיק הלילה רוחש הסכנות. הוא נשם את ריח אבק השריפה ביחד עם אויר הנשימה; השאיפה להיאחזות בקרקע המולדת וההגנה עליה היו לאשיות גידולו. מהיותו ילד בגן הילדים, תלמיד בבית הספר, מתלמד בבית המלאכה, חבר ומדריך בתנועת הנוער. וכאשר התגייס אביו לשורות הצבא הבריטי, כדי להגן על הארץ בפני גלי השואה שגרפה את כל העולם ושחקה את עמנו, התגייס גם הנער וצורף ל״חי“ל”.
הוא זכה להיות בין ראשוני הפורצים את החזית הנאצית באיטליה, בה נפגש גם עם אביו; כאן פעל עמו בהגשת עזרה לפליטי־ההרג הנאצי. נפשו הגאה של בן־חורין אשר לא הושפל מעודו, הזדעזעה עד עומקה בהיתקלה לראשונה בשברי־אדם, שארית פליטת השואה, מזי הרעב, השלדים הנעים בעצלתיים, כסיוט חלומות־אימים, אשר פחד־תמיד ניבט מחורי עיניהם המשוקעות. בשטף של רחמים ואהבה התמסר להצלתם ולהשבת צלם אלהים לנשמתם חידלת האמונה. ולא היה עוד מאמץ קשה בשבילו למען עבודת־קודש זו; הוא היה בין מארגני עלייתם, היה מסיעם מאות רבות של קילומטרים, מעבירם בגבולות הנעולים; הוא התפרק מניירותיו הרשמיים ומסרם לאחד הפליטים כדי לאפשר לו עליה ״ליגלית". כאשר עם שלהי המלחמה נקלע לבלגיה, ריכז סביבו את בני הנוער היהודי אשר החל אז – עם מפלת היטלר – לאט לאט להציץ ממחבואיו, הדריכם, הפיח בהם רוח נעורים חדשה, יישרם וזיקף קומתם אשר שחה, והורם את דרכם לארץ היחידה בה יוכלו לחיות כבני חורין, – כמוהו.
היה בין אחרוני המשתחררים מהצבא הבריטי, על אף געגועיו העזים הביתה. כי תפקידו, אשר בעצמו נרתם אליו, נראה לו חשוב מהם. כאשר לבסוף חזר ארצה נגרף מיד בגל המהומות אשר השתוללו בכל רחביה, כתגובה ל״ספר הלבן" המביש. היה פעיל ב״מאבק“, ובאורח טבעי, ללא כל ״תחנות בינים” של הפוגה מהמתח בו נמצא וחי מעודו, עבר משורות ה“הגנה” לצבא ישראל, עם תחילת מלחמת השחרור.
הגן ללא כל הסדר מקובל של מנוחת־מה בין פעולה לפעולה על חיפה, עיר מולדתו ועל מבואותיה הנתונים להתקפות עזות.
כאשר שאלו סבו: מדוע מתנדב אתה תמיד ללכת למקומות של סכנה? הרי הנך בן יחיד; חשוב־נא גם עלינו!"
– “סבא, האם היה זה יפה לו היה לך נכד פחדן?” – ענה לו הנכד בחיוך ערמומי; נסתתמו טענותיו של הסב אשר התגאה בנכדו.
בהתלקח הקרבות האכזריים בבלד־א־שייך, קן־האויב החולש על עורק התנועה הראשי לעיר, היה הוא בין מכניעיו. הוא השתתף גם בקרב על רמת יוחנן, אותו קרב אשר היה כפשע בינו לבין תבוסה וטבח דמים איום. קרב־אימים זה על הנקודה המוקפת והמשתוחחת ליפול, בו לחמו שני הצדדים בסכינים, בכידונים ובשׁבּריות, ואף באגרופים ובשיניים, ואשר הנער יצא ממנו אך בנס, רישומו נטבע עמוק בנפשו.
אחרי הקרב הזה נשלח הבחור לקורס מזורז לקצינים, ואך הספיק לסיימו בהצטיינות, שוב נסחף במערבולת הקרבות בסביבות עירו האהובה עליו. באשר ידע כל סמטאותיה ומבואיה, בקרב על שחרורה היה הוא בין הראשונים, אשר פרצו במפתיע מבין החצרות והסמטאות החבויות למרכז התבצרותם של הערבים, ל״בית נג’אדה"; כיבושו של בית זה עלה בקרבנות לא מעטים, אולם הכריע את מאזני הקרב; מכאן החל בולמוס הבריחה המבוהלת אשר אחזה כחטף את כל אוכלוסית חיפה הערבית.
הוא זכה עוד להשתתף במצעד הניצחון, ברחובות תל־אביב, בכ' תמוז תש"ח, וודאי רגשות של גאון לאומי כן, אשר בלבי, היו מעורבים בתקוה מבוססת כי הנה גם למענו קרבים והולכים ימי שלום מבורכים, חיי יצירה שרשיים, אשר אליהם התגעגע מאז ילדותו, ולא זכה להם מעודו; יום זה בודאי נראה לו כשער רווח ובטוח לחיי־שלום הנכספים.
אולם ערב התגשמות חלומותיו השלווים האלה, כבר בימי ההפוגה, אשר למרות כל ההסכמים נהג האויב להפירה בעקיבות מטרידה, יצאה מחלקתו להשיב בהסתערות מישלט, אשר הם בעורמה כבשוהו. המחלקה הופתעה במארב, חלק מאנשיה נפצע וגם נפל מחמת האש הכבדה ששולחה בהם מראש המישלט; הבחור ערך את אנשיו להתקפת־מחץ נועזת, באשר לא היה נכון לוותר על ביצוע המשימה שהוטלה עליו. רק כאשר ראה כי אין להתגבר על האויב הקוצר מלמעלה באנשיו, נתן פקודת הנסיגה; בעת זחילתם למקום מבטחים לעבר הבסיס הוא חיפה עליהם, בהישארו יחידי מאחור ובפלטו אש צולבת מנשקו.
ואמנם הצליח: מרבית הזוחלים הגיעו לבסיסם; הם עוד ראוהו יורד בעקבותיהם בשבילי ההר ומשיב אש אחורנית לאויב, אשר הדביקהו בצרור כדוריו והכריעו שם.
אמהות ואבות רבים יכירו בו את בנם.
למד־הא בחורים 🔗
גוש עציון הנצור נתון באותם הימים להתקפות עזות מכל עבריו. הוא עומד בפני ההתקפות בגבורה, ואף עובר למצב של תוקף, מפיל חיתיתו על מתקיפיו ונוחל נצחון מזהיר. כל הארץ מלווה אותו תוך חרדה עמוקה במאבקו המר וצוהלת לנצחונו, אם כי ללב מתגנבים ספקות וחודרים חששות, על אף גבורתם של כל מגיני הגוש: ניתוקם אכזרי ומוחלט, האספקה והתחמושת אוזלות והולכות, לפצועים הרבים אין ארוכה, כי הרפואות כלות גם הן.
עיני הישוב העברי כולו, לב הישוב העברי כולו לגוש המבודד והמנותק. אך כיצד להחיש לו עזרה? תחמושת? רפואות? כיצד לחדור אליו, והחייל הבריטי ה״נייטראלי" חוסם כל המבואות בזדונו העיקש. ליהודי אסור לשאת נשק, אסור להסיע גם אספקה לאחים במצור, אסור לשלוח אליהם תגבורת באדם, לבל תיפגם הנייטראליות“. זה לא כבר פרצה לשם שיירה קטנה, היא הותקפה בדרכה קשות על ידי הפורעים הערבים לעיני ה״נייטראליים”; שנים מהנוסעים נרצחו בדם קר, ואילו הם הסתכלו מן הצד, וגם עפעף לא הנידו ולא חשו להצילם.
איך להחיש עזרה?
אך אנו לא נפקיר את אנשי הגוש העומד כה בודד במערכה. אם לא בדרך המלך – במשעולים פתלתולים של הרים ובקעות נלך: אם לא לאור השמש – נלך בלוט הלילה, עם חשכה; אם לא במכוניות רווחות, על כתפינו נטעין המשא הכבד – והלוך נלך. סכנה? אכן, סכנה, ואף סכנה כפולה ומכופלת: הישובים הערביים ונשקם הגלוי בידם – מכאן, והבריטים המשגיחים על כל צעדינו בשבע עינים עוינות – מכאן. ואף על פי כן לא נירתע. לא ניכנע; אנו לא נשקוט, כי עלינו להגיש עזרה.
מוכנים? – כמובן! – עונים בזה אחר זה שלושים ושבעה בחורים.
והם הולכים.
אחד אחד נבחרו, מהטובים שהיו בשני הבסיסים, בסיס החי“ש אשר בבית הכרם ובסיס הפלמ”ח אשר במעלה החמשה. תחילה הועמסו על מכונות משא, ועיני ריעיהם הנותרים במקום ליוום בדאגה של אחוה עמוקה, עד אשר נעלמו אחרי סבובי הרחובות. הם הוסעו לפנות ערב להר־טוב; הנסיעה היתה שקטה, במצב רוח מרומם; אחדים אף נשאו בשירה את קולם, אלא שמיד נצטוו להחריש. משוריין בריטי יצא את העיר זמן מועט אחריהם, והדביקם בדרכם; כעבור רגעים מעטים סבב זה על צירו וחזר על עקבותיו.
הבחורים הגיעו לנקודה עם חשכה; שם נפגשו בצהלה לבבית עם אנשי המקום, הנתונים אף הם במצור חלקי, המכביד עליהם לא מעט; משורייני הישוב אמנם פוקדים אותם תכופות, ללא הפוגה, ומקיימים עמהם קשר כמעט תקין, אולם הם רתוקים למקום ודרוכים יומם ולילה. עתה ישבו כולם בצותא, התלוצצו, צחקו, סיפרו ״צ’יזבאטים", שחלקם המועט בדוי מן הלב ורובם אמת, ואף לא אמת כולה.
הירח הצעיר של תחילת החודש הולך ושוקע באופק, מייתם את האדמה, מפקירה לחשכה מוחלטת.
מתכוננים ליציאה. עוד בודקים בדוק היטב את כל הציוד והמיטען המיועד לגוש הנצור. ובשעה האחת עשרה יוצאים לדרך. מפקד המקום, אדם לא צעיר ומנוסה מלוום בלב דואג; מה מאוד היה רוצה למנוע בעד הליכתם זו הרת הסכנות!
הם הולכים
העינים חותכות בקושי את מעבה העלטה. הם זעים בשרשרת ארוכה; לעתים נמסרת איזו הוראה מפה לפה, בלחש בל־יישמע לזר.
ההליכה קלה ונעימה, על אף המשא הכבד שעל השכם. מתעכבים ליד הכביש העולה לבית ג’אמל, מרווים צמאונם ממי המעין הצוננים. הלילה אמנם קר מאד, אך ההליכה מחממת.
טוב שאין גשם יורד.
הם עולים במשעול צר ויורדים בו חליפות, עד היעלמו בין הטרשים. עתה מתחילה הדרך להיות קשה, ההליכה בלא נתיב, בין אבנים ושיחים דוקרניים מיגעת ביותר; כאן מתחיל תחומם של הישובים הערביים הצפופים, ועל כן יש להישמר מאד מפסיעה בשבילים הסלולים. יש להיזהר מכל פגישה בלתי צפוייה. ולא הצליחו: – הנה רועה זקן מזדקר לפתע מולם, צץ כמתחת לאדמה.
לעזאזל, מניין הגיח הלה?! איך לא ראוהו עד כה? אולי נמנם לו בשקט ליד עדרו הצפוף סביבו? זקן, עלוב ואנושי מאוד. אנו לא נפחידו, נחליף עמו מלים אחדות למען הרגיע כל חשד בלבו. נשאלהו לדרך הקצרה ביותר למקום פלוני אלמוני. ואפילו בערבית נשאל, – אולי בעיניו העששות אף כערבים ניראה.
הם שואלים, והוא עונה בקולו הזקן והצרוד. אף לא מעלים על דעתם כי אולי כדאי היה לחסלו, את הזקן האשמאי העלול להביא עליהם תקלה. כה עלוב הוא הרועה הזקן, וכה אנושי הוא. מה סכנה יוכל עוד להביא עלוב שכזה? הם רבים, וחזקים והוא יחיד וחלוש כה. מברכים אותו לשלום, ומטפסים הלאה במעלה הגבעה, בין סלעים וטרשים.
הנשימה נעצרת לעתים מרוב מאמץ, אך הלב קל וטוב עליהם. הם הולכים בשליחות רצויה. מסביב שקט ורוגע. יושבי הכפרים הסמוכים ודאי שקעו בתרדמה בריאה זה כבר; אין חשש.
הם יורדים לואדי העמוק אשר בין בית־שמש ודיר־אבאן.
והולכים. הולכים.
אחד נקעה רגלו. המפקד מחזירו מהדרך בלווי חברו. הלה מסרב לחזור, קשה עליו לותר על השתתפות במשימה החשובה; אולם נכנע לפקודה. נפרדים השנים בלב כבד, מבקשים למסור ד"ש לאנשי גוש עציון וחוזרים ירושלימה נכאים ועצובים.
עד כאן דרכם של השלושים וחמשה ברורה לפנינו, ומכאן ואילך – סוד. סוד אפוף שמועות שנאספו מפי ערבים הקשורים עם אנשי ה״הגנה" והמביאים ידיעות מהימנות בדרך כלל. והשמועות הן נאדרות הוד והערצה לגבורת עמידתם של שלושים־וחמשת הלוחמים, אשר לא נכנעו. הם עמדו עד רגעי חייהם האחרונים בפני כוחות של אלפי ערבים שהוזעקו נגדם מכל ישובי הסביבה, ואף מחברון רבתי הגיעו. מי הזעיקם, לא נודע, – אולי הרועה הזקן אשר חסו עליו וכיבדו את חייו העלובים והאנושיים כל כך, ואולי הבריטים יושבי המשוריין, שהדביקם עם צאתם את ירושלים וחזר, על מנת למסור על פרטי מסעם זה למחרחרי מזימות הדמים.
הבחורים התבצרו תחילה – לפי השמועה – באחד מבתי הכפר הערבי הגדול, בית־צוריף, אשר כבשוהו בחטף, לחוצים בעורפם על ידי הכוח הרב של רודפיהם. כאן עמדו בגבורה עילאית, עד אשר ראו כי אין ביכולתם להחזיק בכפר הכבוש, כשגל הצרים עליהם הולך ומתעבה, הולך ומתגבר מכל העברים. ואז בהתפרצות מפתיעה נסוגו צפונה אל עבר גוש עציון, – אולי תוך תקוה קלושה כי יצליחו להבקיע להם דרך לשם במאמץ איתנים. במרחק של חמשה קילומטר בלבד מהגוש הוקפו מסביב והתבצרו באחת המערות שבקירי הואדי. כאן לחמו עד האיש האחרון.
הערבים מספרים כי האחרונים שבהם, עת ראו כי אין עוד כל תקוה להיחלץ, פוצצו את נשקם, לבל יפול בידי המנצחים. אחרון הלוחמים ריטש את העטים עליו ברימונו האחרון. הם סיפרו גם כי בידו המכווצת של אחד מהם מצאו אבן, המוכנה, כנראה, לקראת הקרב אליו, מאחר שאזלו כל רימוניו.
רטושים הובאו הל"ה אל גוש עציון, על ידי האנגלים. הם הונחו בבית התרבות הנאה של כפר עציון, בדומיה הזועקת באילמה. למחרת הובאו לקבורה בבית העלמין הצעיר של הגוש. אילמים ליוום ההורים (שהורשו על ידי השלטונות הבריטיים לבוא לשם) והחברים, למקום עטוף הירק והשקט.
הערבים, אשר ניצחום לכאורה, פחד אימים נפל עליהם אחרי הנצחון הזה. הם הבינו בעליל כי אם ככה לוחמים הבחורים היהודים, קומץ זעום בלתי נרתע עומד מול אלפים, כמו נשען על כוחות שאינם מובנים לבשר ודם, – במאבק כזה אין להם לא תקוה ולא תוחלת. בפני רוח כזאת אין עמידה ולא תושיה.
וברחבי כל הארץ נישא שמעם של שלושים וחמשה מנוצחים אשר ניצחו.
בעל תפילה תמה 🔗
ביום חורף גשום, כשסערת רוחות קרות משתוללת בהרי ירושלים, הגיעו שני נערים לבית־הכנסת בשכונת ״בית וגן" אשר ליד ירושלים; הגיעו מתנפשים, בגדיהם רטובים עליהם, ידיהם קפואות, אך ברק־גאוה האיר את פניהם.
– “כיצד זה העזתם להעפיל בהר ולבוא הנה במזג האויר הקשה הזה?” – שאלם בדאגה אחד המתפללים המעטים.
– “ביום רגיל אינני חרד לתפילה בצבור, בטוח אני כי תתקיים. – ענה דויד’ל, הגדול שבשני הנערים – אולם היום, בקור הזה חששתי פן תתבטל התפילה בשל חוסר מנין, ור' שמריל (הגבאי הזקן של ביהכ"נ) ייאלץ לטרוח ולנסוע העירה במזג אויר זה; חסתי על בריאותו, ועל כן באתי, וגם את בן־דודי הבאתי עמי…”
כזה היה דויד’ל. כל תכונות אופיו התבטאו במעשה זה, אשר לכאורה אינו אלא מעשה־נערים; רגיש – ואיתן, רך – ועקיב, ותכונות אלו עמדו לו עד יומו האחרון.
בן למשפחת רבנים וסופרים תורניים, יוצאי הונגריה, אשר השתרשו זה שלושה דורות בארץ ישראל, בירושלים העתיקה. בני משפחה זו היו בין הראשונים אשר יצאו מתחום החומות המחניקות, לבנות ישוב בריא יותר ושלם יותר. אוירת גידולו של דויד’ל, בן הזקונים להוריו, היתה ספוגה הערצה לתורה ולמסורת וחוש לאומי וציבורי עמוק. כל חינוכו טופח בקוים אלה, בכתלי הישיבה ובבית המדרש למורים ״מזרחי".
במאבק החירות של הישוב על זכויותיו הצטרף גם דוידיל לשרות ה״הגנה“, בין יתר הצעירים בעלי המצפון. אולם נרתע בשל חוסר האפשרות לקיים את המצוות המעשיות בשורות הפלמחאים המתאמנים באחד הקיבוצים; הוא עזב את הפלמ”ח אכול הרהורים ולבטים, תוך נכונות ברורה לשאת את השם הבזוי והמביש של ״משתמט“. ביסורי נפש עמוקים, אך בהכרה נועזת בחר אז בדרכו זו, למשך תקופה קצרה, עד אשר נוסדה המחלקה הדתית הראשונה של הפלמ”ח; אליה הצטרף מיד, ונמנה עם מעצבי דמותה.
דויד השלים את תקופת האימונים, השתלם כסייר וכחובש, וכתמיד, עשה גם כאן את מלאכתו באמונה שלמה ובהתלהבות. כאשר הוחלט על עלית הקיבוץ הדתי לביריה, בניגוד לחוק הנוקשה של השלטון המנדטורי, עלה עם כובשי ביריה הראשונים. כשתי עשרות נערים העפילו לשם, לבנות את החומה והמגדל מאבני ההר, ביום, – ולשמור על ההולך ונבנה בלילה. במסירות ובהתרוממות רוח עבדו הנערים, עד אשר פלשו לתחום חומותיהם הקלגסים הבריטיים והפכו עמלם לתל חרבות.
נוגעת ללב הרשימה אשר כתב אז דויד’ל בהתרגשותו העמוקה: “…כך כבשנו את ביריה אנחנו – וכך כבשוה הם…” וברשימה זו מתוארת בכשרון ציורי רב ההעפלה בהר, הבנייה הנאמנה תוך התעלות ואמונה מזה, וההריסה הזדונית, שסיומה היה כליאת הבונים ה“עבריינים”, מזה.
חבריו מאותה התקופה יודעים לספר, על הימים הנעלים והנלהבים האלה, ימי ביריה הראשונים, בהם הגיע אושרו של דויד’ל לפסגתו והתרונן בזמר מסתלסל, אם בשעות העבודה ואם בערבי כוכבים שלווים שלאחריה. קול ערב היה לו וחוש שמיעה מצויין, והוא הנעים את שבתם בצוותא בסלסולי חזנות המרוממים כבשירי הפלמ"ח החילוניים והעליזים. זוכרים גם חבריו של דויד’ל כיצד היה זה מטפל בחבריו החולים כחובש, אף אם עייף היה מהעבודה המפרכת כמוהם; לא היה חס על עצמו ולא עליהם, והיה עובר ערב ערב מאוהל לאוהל, בודק אם יש בו מי הזקוק לטיפולו, ולא אחת היה גם מעיר ישנים שהתרשלו לקבל טיפות רפואה לעיניהם המודלקות.
כשהיו חבריו חבושים בבית הסוהר, והוא באורח פלא לא נתפס, עשה למענם יומם ולילה. לא שקט ולא רגע, שיגר להם אוכל, עתונות, ספרים, קיים עמהם קשר מתמיד, בכל הדרכים; הערים על השומרים העוינים והשיג פרטים מדויקים ומוסמכים על העינויים בהם עונו הבנים באכזריות, והעביר בדחיפות את הידיעות האלו לרשויות שלנו, שעוררו גל מחאות בישוב כולו והשפיעו על הטבת תנאיהם של הכלואים.
עם שוך ימי המתיחות השתחרר דויד מהפלמ“ח, ועוד הספיק להכשיר את עצמו לכניסה למכללה, ואף להתחיל ללמוד בה, ולחלום על חיי יחיד שלמים. אך כעבור זמן קצר, עם הכרזת או”ם, נחלץ לתפקידו ב״הגנה" ושוב הצטרף אל שורות הלוחמים. ואם כי בימים ראשונים אלה להיחלצות כל כוחות ההגנה למאבק איתנים אי אפשר עוד היה לדאוג לסידור חטיבות דתיות מיוחדות, והוא נמצא בין חברי הפלמ“ח ה״מחוספסים” שאינם מרבים בגינוני נימוסים ואדיבות בדרך כלל, כבש את אהדתם העמוקה ואת התחשבותם ברגשותיו הדתיים; הם כיבדוהו בראותם אותו ממלא באחריות ובמסירות את כל חובותיו כחייל, ומלבד זאת משכים קום לפני כולם (גם אם לא אחת קצרו מאד שעות שנתם בלילות), על מנת להתפלל ביחידות, ואם אפשר – גם ללמוד דף גמרא היומי שלו.
טרופי קרבות ניטלטלו אז לוחמינו המעטים, ללא החלפה וללא הפוגה, וקרה לפעמים כי כבדו עליהם המאמץ התמידי, המתיחות שאינה מתרפה, אשר הטילו על עצמם מרצונם. וכאשר רבו בהם הנופלים, והמות ניבט בעיניהם תדיר, לא תמיד היתה עוד היכולת הנפשית לשאת את הקשיים והשכול – ולחייך, ולעתים היה גם היאוש מתגנב ללבבות. ואז אמונתו האיתנה ובטחונו העמוק של דויד היו גם להם למקור לא אכזב של עידוד ואימוץ.
וכן קרה אותו ערב: עיפים עד מות ומדוכדכים, אחרי נפילת ידידים יקירים בקרב האכזרי הראשון ליד הקסטל הארור, צנחו דוממים וממורמרים על דרגשיהם או על שמיכותיהם הפרושות על הרצפה. ולפתע נישא אור זעיר מפינת החדר, אור קלוש, רועד ומהבהב של נרות חנוכה הדקים, וקול זמר ערב הצטלל בחלל החדר.
״מעוז צור ישועתי – " – שר הקול המברך על הנסים ועל הנפלאות, כאילו התרומם מעל להבלי ההווה ודכאונם, וחרג מתחומיו לרחף במציאות מוחלטת של אמת קיימת שאינה מתערערת לעולמים.
תחילה תהו הנוכחים ותמהו לאור הזערער ולזמר, אך לאט לאט הצטרף קול, ועוד קול, והרי לפתע מקהלת קולות רוננים אדירה; ונרות החנוכה הדולקים כאילו מבקשים לפייס באורם הרך על כל הקשה והמר אשר חלוף יחלוף, וקום יקום דבר ש״לו נאה לשבח“. קמו הרבוצים מעל משכבותם, הצטופפו כמהים מסביב לאור הזהבהב. ונראה כי הילתו עטפה את כולם אותו ערב, בשל תפילתו התמה של דויד. אותו דויד אשר ימים מעטים לאחר החג הזה נמנה עם הל”ה האצים לעזרת גוש עציון הנצור.
הם נפלו כולם, ולא נותר מהם אחד להעיד על מלחמת גבורתם האחרונה. אולם על דויד ועל מעשיו האחרונים ידעו להעיד אותן התחבושות רוויות הדם, הרטויות לפצעים של אחדים מאלה אשר הובאו רטושים לגוש. תחבושות אלו העידו כי דויד עוד במאבקם האחרון טיפל בהם, ובודאי עודדם בגודל בטחונו הטבוע עמוק בנשמתו.
אתה נכון? – כמובן! 🔗
לא נתכוון דניאל, ואף לא חשב להידמות לגבור. קטטות נערים לא אהב מעודו, נמנע מלהתערב בהן. הוא אהב לבנות ארמונות, מבצרים וסכרים לתלפיות מליבני הקוביות שלו, הפליא להרכיב מכונות נעות ומסובכות מה״מקנוֹ" מרובה־החלקים והברגים השונים למיניהם; הוא אסף צמחים, פרפרים, ליקט איבונים וצורים, לפיהם דימה לראות לפני עיני רוחו את רמת חייו של האדם הקדמון; הוא הקשיב למוסיקה ולמד לנגן, הירבה לקרוא, להסתכל בספרי האמנות והתמונות, הרבים כל כך בבית הוריו, אנשי המדע, התרבות והאמנות המעודנים. הטיול לערי איטליה אשר ערכו עמו ההורים בסיימו את בית הספר העממי עיצב את טעמו המובחר; הוא נתרשם עד עומק נפשו מיופיה של ארץ זו, מיצירותיה הנצחיות בבניניה המפוארים, בציוריה ובפסליה.
כנער מתבגר נמנה דני עם שבט הצופים“; אהב טיולים ומחנאוּת נאה. בבית הספר הצטיין בשכלו הישר ובהגיונו הברור; במיוחד משכוהו לימודי הטבע והמדע המדויק. בבית הירבה לבנות מודלים של דאונים ושיקע בבנייה זו הרבה מחשבה מופשטת וידיעה בפיסיקה. כאשר הצליח לבנות מודל מיוחד של דאון, המושלם לכל הדעות, לא עמד בפני הפיתוי ל״הטיסו בשדה־תעופה ממש”, ויצא עם ידידו לעטרות, שם חנה באותם הימים חיל־האויר הבריטי; פה הטיס דניאל את המודל היפה שלו, אשר נישא רגעים רבים בחללו של האויר, לאותות הוקרה והתלהבות של הבריטים, היודעים את טעמו הטוב של ספורט.
החיים היו שטוחים לפני דניאל, שעריהם פתוחים לרווחה אל ההצלחה במדע, אל ההנאה מספרות ומאמנות. נגינתו בפסנתר היתה מלווה ברגש ובחוש מוסיקלי דק וער. היה אוהב להכנס בשיחה ובויכוח עם הוריו ועם ידידיו המעטים, על נושאים פילוסופיים ומדעיים, וגילה כושר רב של מחשבה עצמאית והגיונית.
אם כי צבאיות לשמה לא גרס – חובתו לשירות בהגנה" נראתה לו כחובה המובנת מאליה, ועם בוא הזמן יצא עם חברי כיתתו ל״הכשרה מגויסת“, שהפכה באותם הימים לפלמ”ח. כאן שירת. בהכרה ברורה כי הדבר הכרחי ורצוי לכל צעיר בישראל. חבריו בפלמ“ח חיבבו את דרך מחשבתו הצלולה והמופשטת, ושעות ערב רבות היו יושבים יחד באהלו ומתוכחים על נושאים המרחפים ברומו של עולם. בשל פניו הילדותיים שלא לפי גילו הם כינוהו – כמנהג הפלמ”ח באותם הימים – כינוי חיבה וגיחוך – צ’יצ’ו" ( ילד). כינוי זה נדבק אליו וליווהו עד סוף ימיו.
בפלמ“ח עשה את כל הנדרש, אם כי את ״מלאכת המלחמה” לא חיבב ולא מצא בה עניין מיוחד. מאד ערבו לו ימי החופשות הקצרים בהם היה מגיע הביתה, משתקע בקריאה, בהאזנה לקונצרטים; היה מתישב אל פסנתרו ומנגן וחוזר ומנגן ומשנן לעצמו את הקטעים הקשים ביותר, ללא ליאות. בנגנו עיבודי סימפוניות לפסנתר, בהגיעו למקומות הטוּטי" (כל הכלים ביחד) היה מזהיר את אמו מפני ״רעש הגיהנום" שיישמע בעוד רגע.
הוא לא אהב רעש. מכונס היה בתוך עצמו, חי את חייו הפנימיים, העשירים, ביחידות.
בשובו משירותו בפלמ"ח נכנס לאוניברסיטה. למד את המקצועות שמשכוהו מילדותו: חימיה, פיסיקה וביולוגיה, והצליח בלימודיו ביותר. כבר בסמסטר השלישי התחרו עליו מוריו, כדי לקשרו אליהם כעוזרם המדעי לעתיד לבוא.
אולם לא הירבה עוד ללמוד. עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס מיד לחי"ש, והצטרף אל מגיני ירושלים המוקפת אויבים סביב. הוא צלל בנחשול הפעולות והקרבות שתכפו על הקומץ הקט של המגינים, ללא כל הפוגה; ממארב אל מארב, מסכנה אל סכנה. כאשר התנכלו הערבים המוסתים העוטרים את ירושלים העברית, לטורפה כזאבים רעבים, על שכונותיה המפוצלות ועל פרבריה המבודדים.
לאמו מעולם לא גילה את הסכנות המרובות בהן עמד, לבל יחרידנה. רק פעם אחת נתגלתה לה האמת, במקצתה: ערב אחד סגריר וגשום, כאשר עלה הביתה לשעה חטופה, ורוח סערה משתולל בחוץ, הוא ביקש מאמו להכין לו כפפות חמות לעת בואו הביתה שנית, כי הנה אחת מכפפותיו אבדה לו. מלה אחר מלה גילתה האם בחושה את נסיבות ה״אבידה“; ליל קרב פנים אל פנים היה לו הלילה הזה, באחת מעמדות השמירה שבקצוי העיר. ידיו היו נתונות בכפפות, כל עוד לא ״פעלו”. אולם ברגע המכריע, כאשר היה עליו להשתמש ברימוניו נגד האויב, אשר כמעט וקרב לחדור לתוך העמדה, – ״איני זוכר עוד כיצד והיכן נעלמה הכפפה הזו…"
באותם הימים שונו נושאי שיחותיו עם אביו, המלומד, המרצה באוניברסיטה. עד עתה הירבו לשוחח על ספרים, על אמנות, על מדע, והנה גם אביו הצטרף אל שורות מגיני העיר, – ולפתע היו שניהם ללוחמים. אך באקראי היו נפגשים בביתם, לשעות מעטות או לרגעים, כי שירותם בלע כליל את ימיהם ואת לילותיהם. ובעת הפגישות החטופות האלו היו משוחחים – כבתחרות ידענית – על סוגי הנשק השונים, על תכסיסי שמירה או לחימה יעילים.
אותו יום שהה בבסיסו. שכב על דרגשו הקשה, באולם הגדול, אשר בימים כתיקונם היוה כיתה של בית ספר, ועתה הפך למישטח דרגשים כולו, כמעט בלא מעבר ביניהם. הוא היה מצונן קשה, והרופא דרש ממנו להפסיק את שירותו לימים אחדים ולשכב בבית. אולם, ״למי יש פנאי לשכב עתה?" וממילא עליו לקבל הערב חופשה של יומיים. ואגב, מה״חמ’ד" (חיל־מדע) דורשים אותו במפגיע, כחימאי מומחה, לייצור חימי־מלחמתי; חסרים להם מומחים באופן מדאיג. בתחילת השבוע הבא, לאחר החופשה הזו, עליו לעבור לשירות ההוא. עד אז – ״לא נורא", ההצטנות תחכה קצת.
הוא מעביר את עיניו על פני החדר הנרחב. רבים הנערים כאן, עייפים וקפואים מקור, כמוהו; שוכבים מכורבלים תחת שמיכותיהם, כשבגדיהם עליהם מרופשים ולחים. לרבים מהם לילה קשה היה הלילה האחרון. הם חתרו בין סלעים, בין ואדיות והרים, בשבילים־לא־שבילים לעבר גוש עציון הנצור. נשתבשו לפניהם הדרכים, והם נאלצו לחזור טרם שחר, נכאים ומאוכזבים על אשר לא הגיעו. יש בהם אשר אינם יכולים להרדם מרוב התרגשות, על אף עיפותם. הנה אחד מהם יושב גחון על מכתבו אשר כותב, ודאי אל אמו, או אולי אל נערתו. ואחר, אשר דרגשו סמוך במרגלותיו לקיר, פשט גבוה על גבי הקיר את רגליו הארוכות ומפזם לו באימפוף בלתי מובן איזה זמר חרישי. אך רובם ישנים.
בלא משים חולפת ועוברת מחשבתו הביתה, שם מחכה לו אמו. טוב שהספיק אמש ל״קפוץ" אליה לרגע; ברחוב ראה אותה מקבלת נפט ליד העגלה. ועתה אין עוזרים עוד להעלות את הנפט; מה טוב שנקרה למקום. אחת ושתים העלה את הפח למעלה, ״חטף משהו" ואץ לדרכו. היא ודאי יודעת שיבוא הערב, אם כי אך רמז לה: עתה לעולם אי אפשר להבטיח דבר. אבל, הפעם, בכל זאת, ברור הוא: עוד מעט וילך. ודאי יזדמן לו איזה ״טרמפ" בדרך העירה, ותוך רגעים מעטים יטוס במדרגות הרבות ויכנס הביתה.
נאה וחם הבית, מיוחד במינו: כולו נתון בירק, בתמונות ובפרחים. עציצים בו רבים עם צמחים נדירים ומטופחים. ובכלוב הגדול צפרי זמר רבות גוונים, ודגיגים צבעוניים מתנוצצים בתוך המים ה״אגדתיים" המוארים באור־רזות ירקרק של האקווריים. והפסנתר – הה, את הפסנתר אוהב הוא ביותר! ובזמן האחרון, כאשר בא הביתה, אף לרגעים חטופים, אין לו כח להתעמק בספר ולקרוא, אך לנגן הוא מרבה. וטוב לו לנגן אחרי ״לילות כאלה". לא, אין הוא אוהב מלחמה! צריך – צריך, אין ברירה, אך פעם…
מענין, בזמן האחרון הוא מרבה לנגן דוקא את באך, ממש ״התאהב" בבאך: נפלא הוא, עולמי, נצחי, ולכאורה שליו כל כך. אותו אפשר לנגן ולנגן, שעות על שעות, ולא להתיגע. כמו מרחפים אתו ביחד.
באים להעיר את אלה אשר נועדו לצאת שנית לעזרת גוש עציון. ידוע: בדרך זו אשר ינסו ללכת הלילה משתרעים כפרים מרובי אוכלוסיה עוינת. הם חוצים בין הגוש הנצור ובין ירושלים, ואילו הכביש חסום על ידי הבריטים. אך להגיע לגוש מוכרחים.
המוערים קמים. אחדים מהם בעצלתיים, מתמתחים, משפשפים את עיניהם, אשר חבלי השינה עודם קשורים בהן; האחרים מזנקים ממשכבם ומזדקפים מיד, כאילו עוד בשנתם היו נכונים ליביאה זו, ואף לא ניכרת בהם כל עיפות.
והנה בא גר המפקד. קטן קומה, ער, רב תנועה. אף הוא שמו דני. פנים לו עגולים, עטורים תלתלי בלורית מקורזלים ועליזים, וברק עיניו הכחולות, השובב וגחכן תמיד, כמו נסוג מבויש פנימה, אינו הולם כרגע את מבט־הפלדה החמור והמרוכז.
מתיחות כללית מתחשמלת באויר מסביב. פלוני אינו יכול לצאת, – רגלו פצועה; אם כי עודנו עומד על זכותו להשתתף ב״משימה אדירה" זו, אך המפקד מסרב לקחתו הפעם. הדרך קשה ויש להקפיד. המפקד יודע כי ״צ’יצ’ו" חפשי הערב; ויש לכבד זכות החופש הנדירה להם כל כך. אך הוא מכיר את צ’יצ’ו היטב: על נער זה אפשר לסמוך; אין צורך לבזבז מלים – ״בחור־חמד״ הוא צ’יצ’ו. וליציאה זו עליו לבחון היטב מי ומי ההולכים, עליו להרכיב קבוצה למופת, ממיטב הבנים. משימה ״עצומה" לפני היוצאים, וגם לא קלה.
הוא פונה אל צ’יצ’ו: ״אתה נכון?"
״כמובן!" – עונה הנער, וקם מדרגשו.
הוא מצטרף לחבורה, זו חבורת ה״ל“ה”, אשר כעבור יומיים זיעזעה בבשורת נפילתה את היישוב כולו. אולם השמועות והידיעות על פרטי לחימתם, על גבורתם שאין לה שיעור, נישאו בין הערבים בכל כנפי הארץ. ״אם ככה לוחמים הם – אין לנו תקומה" – הסיקו המנצחים־המרצחים את מסקנתם המרה אחרי פגישתם פנים אל פנים עם הל“ה”, אשר כל אחד מהם לחם כאריה פצוע־ואינו־נכנע עד תום.
תמות נפשי עם פלשתים 🔗
הימים ימי מצור גם על ירושלים וגם על גוש עציון, והכמיהה לפרוץ את המצור לוהטת בלבבות. בירושלים רבה הדאגה לגוש עציון הנצור, אשר אמנם עמד במסה הקרבות העזים בגבורה, ואף הנחית מכה ניצחת למתנכלים לו; ה־12 והשלושים וחמשה הונחו כבר בקרבותיו, אך עתה שקט מוזר הרה אימים ואסון שורה בו. יש לשגר אליו תגבורת, באדם, בנשק, במזון וברפואה. יש גם להחליף את הלוחמים, אשר יגעו ממאמץ מתמיד ומבדידות. רבה הדאגה בלב הבירה לאנשי הגוש; אך מאידך גיסא דואגים אנשי הגוש לבירה הנצורה, המופצצת יומם ולילה, ואילו הם נתונים עתה בשלוה מאונס, ואזלת יד מרפה.
והנה בא היום ושיירה עמוסה כל טוב חדרה מהשפלה לירושלים: פרצה את חומות המצור, ובעשרות המכוניות המשוריינות הביאה שבר רעב ותחמושת לרוב. בשורת בוא השיירה פשטה בחוצות העיר ורוממה הרוחות. אכן לא שכחונו שם, ברחבי הארץ, כל הישוב נחלץ, על אף העובדה כי גם הוא נאבק על עומדו ומתבוסס בדמיו: אולם את הבירה לא שכח וממיטב עוזו ודשנו שיגר במאמץ־ענקים.
אך כיצד זה ייהנו בלב שלם מהשפע השלוח להם שי מהישוב כולו, ובמרחק כה קטן מהם הגוש הנצור אף הוא משווע לתגבורת. לעידוד?
ולא הלפו שתי יממות, וטרם שחר שוב נחלצת אותה שיירת המכוניות ומגיחה מתפרצת ממבואות ירושלים, דרך בית לחם העוינת, דרך ישובי האויב המופתע מהעזת הטירוף והלום ההפתעה, ומגיעים ביעף, שלמים וזוהרים לשערי גוש עציון. תרועות גיל נישאות מסביב; ארבעת הישובים המבודדים צוהלים: האה, לא נעזבנו לנפשנו, אף נוכל להחליף כוח!
פורקים בחופזה את המטען היקר, מזעיקים את אנשי הפלמ“ח המצווים לחזור ירושלימה, מעמיסים את הנועד להעמסה, והשיירה זזה. עוד הספיקו להצטלם ל״מזכרת”, עוד התנפנפו פיסות הידים לפרידה מעל המכוניות המתרחקות ומסוללות הביצורים של הגוש, והנחש המתפתל של השיירה הארוכה נעלם אחרי פיתולי הכביש, בין הרים וגבעות.
אולם השונא, אשר הופתע בבואם לא הופתע עוד בשובם. הוא ערם מלכודות, מוקשים ומחסומים, לקראת בוא הנועזים הבזים למות. מפלח־המחסומים עב־החרטום פולח וסולל את הדרך, מסיר בחריקה ובשריקה את גלי האבנים והסלעים שנערמו לפניו. מטר אש קטלנית מתנפץ אל קירות השריון, מחרר גלגלים, אף חודר בעד סדקי האשנבים האפלים פנימה. אך השיירה מתקדמת. כל עוד הורס קדימה מפלח־המחסומים בין עיי האבנים, דולקות מכוניות השיירה אחריו, ועונות לאש באש; אך הנה מתחפר חרטום המפלח בגל הסלעים ואינו זז עוד. לשוא חורקת מכוניתו בזעם, לשוא מקרטע גוף שריונו. איננו זז. מערבולת המכוניות מאחוריו מתעבה, הכביש מתמלא גושי פלדה רוטטים, רוחשים זה בצד זה, זה מאחורי זה, מנגחים זה את זה, מי קדימה מי אחורה, בלא הסדר וכיוון. רק המכוניות האחרונות מצליחות לפלס להם דרך ולחזור בהולות לגוש עציון הנצור. אולם מרביתן נשארו תקועות בכביש, בין קירות הגבעות שבצידיו, ואש גיהינום ניתכת עליהן ממורדות ההרים. מכל עבר.
משתלחת פקודה ממכונית למכונית: לעזוב את המכונות ולזחול לבית הבודד שבסמוך, שם להתגונן. בזהירות נפתחים פשפשי הפלדה ומתוכן יוצאים הנערים בזה אחר זה כמתגנבים, נדבקים לקרקע זוחלים אל עבר גדר האבנים, נוטשים את המשוריינים העומדים כמפלצות ריקות במבוך לא סדור. יש בבנים גם ״חוטפים" כדור בדרך. מגיעים לחצר הבית פנימה, פורצים שעריו ומתבצרים בו. מערבולת המכוניות אשר נותרה בכביש מהוה עתה קיר מגן בין האויב ובין ״מבצרם" החדש.
זרובבל, מפקד פורץ־המחסומים, אשר נתקע במקומו במרחק ניכר מה״מבצר", מצוה על פיקודיו השלמים או הפצועים פצעים קלים לעזוב את המכונה ולזחול אחרי כל הזוחלים. הוא חבש את פצועיו הקשים, ומנסה להרגיעם בקולו הנמוך והגברי.
חבריו אשר צוּווּ לעזבו מהססים: „איך, כיצד זה יטשוהו לבדו עם פצועיו? לא יתכן!"
אך הוא פוצר, מרעים בצעקה; שפמו העבות מרעיד, עיניו בורקות כזורות גיצים: ״לצאת – אמרתי! לזחול לעבר הבית! מהר!״
נתרעד מה בחזיהם: זרובבל, זרובבל, ומה יהא עליך?" –
“לכו לשלום” – מתרכך כמעט צליל קולו של זרובבל, והוא כמלטף בעיניו את המצווים לזחול, ומתחייך לפרידה.
נשמטים מתוך פתח סודי של המשוריין, בלא חמדה ונשמעים לפקודה. זוחלים. לאט מתרחקים ממפלח־המחסומים, ואף עוזרים לנחשלים להתקדם עמהם. הנה הנם כבר ליד הגדר הסוככת. הנה הנם כבר בעברה המוגן, ב״מבצר".
רעם עז של התפוצצות נשמע מעבר מפלח־המחסומים. ענן עשן שחור וכבד מתאבך ואופף את גוש הפלדה הגדול, אשר זרובבל פוצצו על קרביו, ועל עשרות הערבים העטים עליו לכבשו.
המפקד הטראגי 🔗
מוש ידע, ידע נכוחה, ואף ראה בחוש, חוש המפקד הטבוע בו, את אשר עומד להתרחש כאן, בגוש עציון. מאז נשלח הנה באוירון כמפקד למוד־הנסיון (עדיין בעיקר נפל בחלקו לפעול בגיזרות־קרב מנותקות: בנוה־יעקב, בתלפיות, במקור ברוך, – אשר בה גם נפצע, – בפיקוד על הפשיטה הנועזה לכפר השילוח ועוד), הוא ידע ברורות את המציאות וראה אותה כראות תוצאת חישוב מתימטי וסיכומו, שאין עליו ערעור ולא תחליף. הוא אף לא הישלה את פיקודיו, אך רומם וחישל את רוחם בהסברה חברית ישרה, אכזרית באמיתה העירומה:
״הגוש הוא ״מבצר־מחסום" בדרך מחברון ירושלימה; וכל עוד מתנפצים כוחות האויב אל צורי המחסום הזה ומתבלמים בו – אינם מקרקרים את חומות הבירה. וזה תפקידנו."
בהלויית השנים־עשר הראשונים ממגיני הגוש אמר את דבריו אשר נחרתו עמוק בלבם של המלווים:
"מה אנו ומה חיינו לעומת המפעל כולו? העיקר עתה – נצח ירושלים! "
לא אחת העלה בדבריו את הרהורי לבו על הקבלת־יעודו של הגוש עם יעוד מצדה, וערב הקרב בו נפל סח אל חברו:
יתכן כי הקרב הבא יהיה קרבנו האחרון, ויתכן כי כולנו נפול; אין להניח כי נצא עוד מכאן".
אם כי ראה את המציאות כפי שהיא, לא הוריד ממתח ההאבקות הגאה, ואף ליבה אותה לפסגה על־אנושית. הוא חזר ושינן לאנשיו את ערך עמידתם להגברת כח הגנתה של ירושלים. גם לא ניסה ללחוץ על מגיני ירושלים כי ישגרו לגוש תגבורתם באדם ובתחמושת, כי ידע והאמין שעושים שם את כל האפשרי להם. ביחוד אחרי השבר המר של שיירת נבי דניאל, בה מלבד האבידות בנפש הלך לטמיון כח ממוכן ומשוריין רב, היקר מיקר בימים אלה, ניסה להסביר ולהוכיח כי אין עוד תועלת לתלות תקוות בעזרה מן החוץ. כל אשר יוכלו לעשות בכוחות־עצמם ייעשה, ותו לא.
חישוב אחד קלוש עורר תקות־מה בלבבו: אם נעצור כח ונחזיק מעמד עד התאריך הגורלי של 15 במאי, יום בו יעזבו כוחות ה“נייטראליים” את תחומי הארץ, ואנו נתמודד אך ורק עם האויב הגלוי – הרי שעוד לא כלו כל הקצים. אולם גם אנשי הלגיון הערבי, הנתמך במרץ ע"י הבריטים, עשו אותו החשבון וריכזו כל כוחותיהם, כדי להשמיד את הגוש העומד להם כמוקש בדרך, עוד לפני בוא אותו התאריך המסוכן. ומוש אימץ את כל כח המחץ שלו לעמוד בפני החלטת האויב הנוקשה, על אף חישובי הכרתו הברורה והצלולה.
ה״מנזר הרוסי" והמישלט אשר מעליו היוו עמדת מפתח להגנת הגוש כולו. ברור היה שאם אלה יתמוטטו – ימוט עמהם גם הגוש. לכן מוש הקפיד מאד על ביצורו, חיזוקו ומיקושו סביב – ככל שהרשו לו חומרי הנפץ המוגבלים שבידו, – ואת כוח המגינים של המנזר ושל הגבעה הרכיב ממיטב מפקדיו וחייליו. מישלט זה חלש על קטע ארוך של הכביש חברון־ירושלים ועשה כמיטב יכלתו ומאמצו למען להפריע את תעבורת האויב לבירה. ואילולא התערבותם העיקשת והזדונית של הבריטים ה״נייטראלים" היה גורלן של השיירות הערביות הנעות ירושלימה כגורל שיירת נבי־דניאל.
בלילות האחרונים של עמידת הגוש לא עזב מוש את לוחמי המנזר; היה מהלך מעמדה אל עמדה בין היושבים בהן, ואם כי לא הירבו דברים, לא הם ולא הוא, ברור היה להם כי יעמדו עמו ״עד הסוף“. יחסו החם והחברי אל כל אחד ואחד מהם נסך בהם עידוד, אמונה ואף ביטחון, למרות ההגיון הקר הסותר אותם. בלילה האחרון הסבו כולם ביחד ב״חדר האוכל” המקושט וחגיגיות נעלה שררה בין המסובים. צבי בן יוסף הנעים זמירותיו וניגן באקורדיון אשר שוגר אליו מ״רבדים", מאחר שהאקורדיון שלו נשדד על ידי אנשי הלגיון עת פרצו למנזר שני ימים לפני כן, אחרי קרב אכזרי פנים אל פנים. המנזר נעזב אז למשך יממה, אולם נכבש שוב, והנה הם יושבים בו כחוגגים שבת אחים רוממה.
עוד הרצה מוש לפני המסובים על חומרת המצב ועל אותה הדרך היחידה שנותרה להם עוד: להלחם. הבינו את ייעודו של הגוש ותלו ייחולם בימים שלאחר ה־15 במאי, הקרובים כל כך.
אחרי קרב לא שוה, בו עמד כחם הזעום מול קיר אדיר של משוריינים הממטירים עליהם פגזים חודרי־כל, נאלצו לסגת מהמנזר אל המישלט דרך פיתולי תעלה אשר אף היא נתגלתה לעיני האויב, מאחר שהמישלט אשר מעליה, המכונה ״הגבעה הצהובה", נפל כבר בידי האויב.
בזה אחר זה נפגעו הנסוגים ומוש זרז את הזוחלים לבל ישתהו בתעלה. המוטלים בה חסמו מעבר למתקדמים אחריהם, ואלה נאלצו להתרומם מעליהם כדי לעברם, ובו ברגע – בהתגלותם – היו נפגעים גם הם.
כאשר נפגע גם מוש, צנח, ובשארית כוחו גרר את עצמו אל צדי התעלה, ממש נדבק אל קירה, לבל יחסום המעבר לזוחלים אחריו. הספיק עוד להטיל את הפיקוד לידידו המשורר צבי ולבקש למסור את ברכת השלום לחברים; עוד דרש לקבור את נשקם של הפצועים, לבל יפול בידי האויב, והוציא את נשמתו. רגעים אחדים אחריו נפגע גם צבי. הוא הזדקף והחל מפזם את שירו:
,ואם בקרב נפול אפולה…"
שיר זה חיבר ימים מעטים לפני כן, ואף לימדו את חבריו, – זו שירת הברבור שלו ושל הגוש.
עם נפול המנזר והמשלט ״הרוסי" נפרצה הדרך אל הגוש כולו.
ומוש ביצע את תפקידו הטראגי אשר גלוי ראהו נכוחה מתחלתו ועד סופו, ולא נרתע.
ביירון של ישראל 🔗
לאונרד – בחור נוצרי בן קנדה היה. נולד וגדל בויקטוריה, וכסטודנט למדעי הכלכלה והחברה במכללת קולומביה מצאתו מלחמת העולם השניה. התגייס לחיל האויר הבריטי, ואחרי תקופת האימונים נשלח כפקד טייס במפציץ כבד ללחום מעל לאירופה הנאצית. טיסות הפצצה מרובות ערך מעל לרכוזים צבאיים שונים בגרמניה וגרורותיה, ופעם נאלץ לרדת נחיתת־אונס בתחום צרפת הוישאית. הוא התחבא ביער ולוחמי המחתרת הצרפתית הבריחוהו אל בסיסו אשר מעבר לגבול. לאונרד הצטיין בטיסותיו הרבות שזרעו את זרע המות בנאצים והחישו את בוא הנצחון לכוחות הברית. עוד בימי המלחמה זכה לאונרד באות הצטיינות גבוה ביותר שניתן אז לגיבורי המלחמה של האימפריה הבריטית. אולם הוא עצמו חשב את הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו: הפלת מטוס הקרב הגרמני האחרון לפני שביתת הנשק – כהצטיינות ממשית הראוייה לשמה.
אחרי שחרורו מהצבא חזר ללימודיו במכללה, ושוב הפך להיות אזרח תרבותי שקט, שוחר קידמה, חופש ושלום.
המשורר האהוב עליו היה ביירון, אשר גם חייו וגם יצירתו הנעלה מהוים עד היום סמל לאהבת חופש האדם הצרופה, הפורצת אף את תחומי הלאומיות הצרה. כרך שיריו של ביירון, קטן, מכורך כריכת עור נאה, נשא לאונרד עמו תמיד, בכל טיסותיו ודרכיו. עת לחם למען מגר הפאשיזם, אויב האנושיות. לא אחת, בהיותו למעלה, רשם בשולי הספר הקטן בכתב הפנינים העדין שלו הערות ורשימות קצרות, כמשקיף ממעוף הציפור אל האדמה אשר אהב. המשורר ביירון אשר הלך ללחום את מלחמתו של עם זר, לצדקתו ולחירותו, היה ללאונרד למורה דרך, ואף סימל באורח־מקרה גם את גורל חייו ומותו.
כאשר הגיע אל לאונרד שמע מלחמת השחרור של עם ישראל, הצטרף מיד אל הטייסים המתנדבים למלחמה זו, ואץ לישראל, בו בזמן שעמו־הוא, העם האנגלי, נחשב אז כעוין למאבקו המיואש של העם, הכפוף עוד באותה התקופה לשלטון המנדאטורי שלו. אולם הצדק המוחלט אשר במאבק הזה נראה ללאונרד כמכריע, והוא השליך את עצמו לתוך נחשוליו, ללא הסתייגות. את סוד התגייסותו זו לא גילה אף להוריו, אף לידידיו הקרובים ביותר, לבל ינסו להניאו מהחלטתו הלוהטת ומהתלהבותו הכרוכה בסכנות כה רבות; רק לאחותו שהיתה גם ידידת נפשו, סיפר על התכנית ה״ביירונית".
לארץ הגיע בהתלקח הקרבות בכל כנפיה, ומטוסו גשר גשר עליון בין ירכתיה המבותרים והנצורים, בצפון ובדרום. הוא נשא והצניח בשורות עידוד, תחמושת ומזון למנותקים, ועשה שמות בחיל הפולשים שבכל הגבולות. לא נח ולא שקט, מטיסה לטיסה, ביום ובלילה, תוך הכרה כי הנהו נותן את תרומתו בין מפלסי הנתיב הקשה והפתלתול לנצחון העם הנדכא.
לאונרד היה בין מניסי שלושת האוירונים המצריים אשר הפציצו את תל־אביב הפרוזה, ואף כי מטוסיהם של המפציצים היו מסוג משוכלל בהרבה ממטוסו, הוא בהעזתו האישית ובאמונתו הנוקשה אשר הדריכתו, יכול להם והפילם זה אחר זה. הוא היה גם בין מנחיתי המכה הניצחת לאניות המשחית המצריות, אשר העזו להצפין אל לב חופיה של הארץ במזימות של חורבן, והניסן.
באחד הקרבות האחרונים לשחרורו של הנגב הופל מטוסו. ולאונרד, ה״ביירון של ישראל", נספה בלהבות.
כי עזה ממות 🔗
נערה כרוב הנערות ה״צבריות" שלנו. סיפור חייה, כשל אותם הנערים ונערות שגודלו וטופחו על רקע רעיונות העליות החלוציות. השניה והשלישית, על קרקע המולדת. נולדה על חוף ימה של תל-אביב, רישומי גידולה הראשונים העמוקים בקבוצה בהרי ירושלים הסלעיים, אשר המתנחלים בה חיים תוך מאבק-ענקים על השתרשותם. גא ומוצק היה אופיה. עצמאית ומרדנית היתה הנערה, – כסמל לאותו דור ילודי המכורה, אשר השליך מאחוריו כל תפנוקי הרכרכנות הזעיר-בורגנית וחשף זרועותיו וחזהו לחצוב מסלולו הנוקשה אך ישר בסלעים ובטרשים.
סופגת הנערה לחובה את אויר המאורעות, את הקשת הרובים המוצאים מסתרם ללילי השמירה האפלים. עם בוא הזמן היא מצטרפת לשורות הפלמ“ח, מתאמנת ללא כל ויתור. לאדיפות3 הנערים, לוחמת על זכויות שוויונה ועומדת בהן, משתתפת במבצעים ובמסעות המחשלים את גופה ואת רוחה ללא חת. בפיצוץ. הגשר א-זיב נטלה חלקה כקשרית וכחובשת, ושיחק לה מזלה; היא יצאה מהמבצע הטראגי הזה אך בסריטות מעטות מסביב לעיניה, מיבצע אשר עלה בקרבן של ארבעה עשר בנים מנבחרי הפלמ”ח. היא, בנפילתם, שכלה חברים, ידידים להשקפות ולשאיפות. ביגון ובחריקת שן היא מתגברת על כאבה וממשיכה את דרכם-דרכה.
לאחר שנות השרות שוחררו מהפלמ"ח, היא. ובחיר-לבה, והם אומרים לנסוע למרחקים, ללמוד במכללה ולהכשיר את עצמם לחיים פוריים ומלאי תוכן, בארץ. אולם התאכזר להם גורלם, והנער קיפח את חייו ערב צאתו לשחרור, במיבצע-תגמול נגד האנגלים המתנכלים להעפלה, המיבצע האחרון אשר התנדב להשתתף בו.
והנה הנערה מביאה את ארונו להוריו ולהוריה, המצפים לבואם והנכספים לברכם לדרכם המשותפת והזוהרת.
עתה מתחילה פרשת יסורים לנערה הגאה שאינה משלימה, אינה נאותה להשלים עם עובדת נפילתו של הנער-הריע. הוא חי. לא יתכן שאיננו. הוא מוכרח לחיות. הוא חייב לחיות. והוא ישנו, היא יודעת וחשה אותו סביבה. והנערה כותבת אליו מכתבים, מכתבים רבים וארוכים, על לבטי נשמתה, על תכניותיה, על חייה הפנימיים. היא משתפת אותו בכל רטטי רחשיה, הניעורים בה כתגובה לכל הסובב אותה, ולכל הקורה בארץ, בחברה ובציבור.
לבסוף היא מתאזרת עוז ונוסעת לאמריקה ללמוד במכללה, – כפי שהחליטו לפנים לעשות יחדיו. והיא נוסעת אתו, מספרת לו על כל רשמיה העמוקים; כותבת לו עם בואה לעיר הגדולה והזרה. על בדידותה, הרצויה לה עתה ביותר. במכתביה אצילי הניב ועשירי התיאור היא מציירת לפניו את הנוף, את הבתים המזדקרים ביהירותם אל על, על השלג הלבן והעבה, היורד פתיתים פתיתים ועוטה לאטו בשלוה רכה את העולם ואותה בתוכו.
נאבקת הנערה עם עצמה ועל עצמה, והיא שואלת לדעתו, לעצתו הנבונה של הנער שישנו-איננו. היא מספרת לו על הידיעות המזעזעות המגיעות מן הארץ, על ראשוני הנופלים במלחמת השחרור יקירי ידידיו וידידיה. היא חשה מעין בושה לשקוע עתה בעולם של תכונה לקראת העתיד, בעת נופלים יקיריהם-ידידיהם לעשרות; היא עושה אותו לשותף למלחמתה הפנימית: האמנם תאות לשבת כאן ולהמשיך בלימודיה, (אשר, אגב, הצטיינה בהם וזכתה לאותות הוקרה רבים מצד מוריה), בשעה שהארץ מתבוססת בדמיה?
היא נחלצת לשירות יעיל, מצטרפת לקבוצת צעירים אמריקאיים המתנדבים לשרות אוירי בישראל. גומרת את קורס-הטיס המרוכז בהצטיינות, ומגיעה ארצה כטייסת מושלמת. גם כל המאורעות האלה משתקפים במכתביה הרבים, שהיא מוסיפה לכתוב אל חברה המלוה אותה בכול, אף שאיננו נראה לעין זר; כי אכן עזה ממות אהבה.
הנערה מגיעה לארץ, זוכה להוקרה כטייסת, עולה לדרגת מפקדת מטוס; עוד טסה לירושלים הנצורה, לחופשה קצרה שלפני כניסתה לפעולות קרביות הראשונות שלה. עוד מבקרת אצל הוריה ואצל אבי חברה האהוב, ואף מספיקה לתכנן עמו את הוצאת כתבי הנער כספר, ובעלותה במטוסה למרומים – מוצאת בו את מותה.
בשלמות פשוטה ומוחלטת שאינה יודעת פשרה, – אף לא עם המות, – חיה ונפלה הנערה.
הנער מכנרת 🔗
מפרחי קבוצת כנרת היה הנער. ילדותו ונערותו השתרגו ברקמת העבודה וההגנה. הוא – כיתר בני גילו – שלום לא ידע מעודו; מאיבו ליווהו ה״מאורעות", מלחמת העולם השניה, ה״מאבק״ ואחרון-אחרון – מלחמת השחרור, אשר אליה כמעט בגר הנער: בן 17 הקביל את פניה.
בבוא סער ההתקפות על אזור בקעת הירדן נחלץ יחד עם חבריו למעשים של העזה מלווים רגש של חברוּת, אשר בוצעו ללא כל תהייה והיסוס. כמובן מאליו היה לו מעשהו, כאשר בעת הנסיגה האומללה מבנין המשטרה בצמח סחב עמו את דן, ידיד-ילדותו הפצוע; ואף את נשקו היקר לא נטש בעת המרוצה הבלתי-מבוהלת הזו, כאשר שריוני האויב דולקים בעקבותיו וכמעט מדביקים אותו בלועם הפולט אש קטלנית אחרי כל צעדיו. לא נער כמוהו יאבד עשתונותיו ויבגוד בחבר ובנשקו. אפשרות כזאת בכלל אינה קיימת בשבילו.
לא חשב את עצמו ואת ידידיו ליחידי-סגולה, ואף סלדה נפשו מכל שבח והלל. כל אורח חייו, כחייהם-הם, הותווה על ידי המאורעות שקרו סביבם, ולא היתה עוד. כל חציצה בין חויותיהם ה״פרטיות" ובין הקורות אותם מבחוץ. ועל אף האישיות המובהקת של כל אחד מהם, היה דמיון מפליא בין העובדות והמעשים – פרי חייהם.
״כולנו אותו הדבר" – אמר, עת נתבקש לספר על פרטי חייו של ידידו אשר נפל – ״מה יש כאן לספר?"
כאשר עמדו אנשי המשקים ובחזיהם הגנו על כל טפח אדמתם. וגם יכלו לאויב, היו הבנים תמיד בשורות הראשונות שאינן יודעות רתיעה. הנער בעיצומו של קרב שימש קשר, ואץ בין מטר הכדורים והפגזים, רכוב על האופנוע שלו וקיים את הקשר התקין בין קטעי החזית המפוצלים.
אך הנה הגיעו ימי ההפוגה, ימי השקט המדומה, אשר בין קרב לקרב. קשים ללא נשוא נראו לו הימים האלה, והוא נדמה לעצמו כנרפה בהתבטלותו בשעה שתבערה משתוללת בכל כנפי הארץ סביב. כיצד זה ישא הוא בשקט הזה. כיצד ישב בחיבוק ידים, ואך יצפה ליום בו יסתער האויב שנית על משקו-הוא? הן שלוה כזאת כבזיון תיחשב בעיניו; לא, הוא לא יוכל שאתה!
והנער פונה בבקשה למפקד-המקום לתת לו רשות לעזוב את נוחות ההגנה הסבילית של המקום ולהצטרף ליחידת הקומנדו. אולם המפקד מסרב, וטעמיו עמו.
אז קם הנער, ועמו עוד נער אחד כמוהו, והם עוזבים את משקם באחד הלילות, בהשמעם אך ורק לצו הפנימי שלהם. ואך פתק קט השאירו אחריהם, פתק המעיד על ידיעתם נכוחה את אשר לפניהם. הם יודעים את החיובי והשלילי אשר במעשם.
לפתק הקטן המופנה אל מפקדם כתוב לאמור:
,אני יודע היטב כי שובר אני את המשמעת. אולם זאת דעו: אין אני בורח מן המערכה, כי אם להיפך. אם אחזור, אעמיד את עצמי למשפט. אם לא אחזור – תסלחו לי.
ולא חזר הנער, בן השבע-עשרה.
פמפוש 🔗
איש לא ידע ולא זכר עוד מתי ומדוע זיכו החברים את הבחור העליז, הער והתוסס בשם פמפוש" – אולי בשל כדוריותו וקומתו הנמוכה ובשל לחייו הוורודות, המזכירות לחמניה טריה, – אולם כינוי-חיבה-וגיחוך זה דבק בו מאז בואו לארץ כנער בן החמש-עשרה ועד יומו האחרון; רבים מחבריו אף לא ידעו את שמו האמיתי, על אף הריעות הנלבבת והחמה אשר רחשו לו.
כמעט מילדותו חרגו חייו ממסגרת המקובל והקרתני של ביתו האמיד אשר בפולין. שאיפתו ה״הפכפכה" והעיקשת לעלות ארצה שכנעה לבסוף את אביו והוא התיר לו לעלות כתלמיד בבית הספר החקלאי במקוה ישראל. מיד עם עלותו נקלט הנער באוירה של הצברים הבריאים כבתוך עולם שנקבע לו מקדמת-דנא. חיבב מאד את חבריו החדשים וגם זכה ליחס של אהדה רבה מצדם וגם מצד המורים; הוא הסתגל להווי החדש בנקל ובלא כל משבר נפשי.
אהב את העבודה החקלאית ובמיוחד התבלט בכשרונו ובזריזותו למכניקה חקלאית, בה בחר כמקצועו העיקרי. לא היתה עוד מכונה אף המורכבת ביותר, אשר לא ידע לפרקה על כל חלקיה, להרכיבה בדיקנות מפליאה, ולתקנה. הבין את ״נשמת המכונה״ ואהבה. וידע לפענח כל סודותיה.
עם כניסתו המוקדמת לשורות ה״הגנה" מצא לו גם שם תפקידים מיוחדים, ובגלל כשרונו הטכני המובהק צורף אל מתקיני הנשק, מייצריו, ממציאיו ומשכלליו, באהבתו הגדולה לטרקטור ובדעתו אותו על בוריו, חלם לבנות אי-פעם בבוא המועד, טנק מושלם ולהיות טנקיסט".
כאשר נפל בחלקו לקבל לידיו כמות ניכרת של הומרי נפץ שניתנו ברשיון מאת השלטון המנדאטורי הבריטי להנהלת מקוה ישראל לשם פיצוץ שרשי האבקליפטוסים הענקיים ועקירתם הוא בתבונתו ובכושרו הצליח למלא את העבודה הזו ב“חסכון” מכסימלי ולהעביר את עודפי החמרים, את הדטונטורים. והפתילים הנותרים לידי מפקדיו הנשקים אשר ב״הגנה“. אלה הוקסמו מזריזותו ה״מקצועית” ומתבונת ידיו והכניסוהו בסוד מכמני ה״תעש" אשר במחתרת. הוא גילה בשטח זה יזמה, מעוף והעזה, ובמשך הזמן היה מעובדיו העיקריים ועשה לילותיו כימים בהתלהבותו ובמסירותו.
בעל אופי חלוצי שאינו מוצא לעצמו סיפוק אלא בעשייה. נמשך לכל משימה קשה הדורשת מאמץ ללא הסתייגות. הוא הלך עם ראשוני ההולכים לסדום, לעבוד בה ולשמרה. עם התחלת העבודה בהנחת קוי המים בנגב היה בין ראשוני עובדיה ביום ומגיניה בלילה. שזוף, מאובק, מתלהב ומלא מרץ, היה עובר את מרחבי הנגב לארכו ולרחבו, מאושר כי נפל בחלקו להיות בין מפרי השממה. מעולם לא ניסה להבליט את עצמו ונשאר תמיד חייל אלמוני, ״בן בלי שם" ובלי תואר. ״וכי חשובה הדרגה?" – אמר פעם לידידו שדאג לו ולעמדתו – ״הלא התפקיד הוא החשוב והוא העיקר, ואני מרגיש את עצמי מאושר על שמצאוני ראוי ומוכשר לתפקידי."
מיד עם החרזת4 או“ם חזר למחלקת החימוש של ה״הגנה” והתמסר לה כולו. את עבודת המחלקה הזאת העריך בלי גבול. ״אנו משוגעים-לדבר, – היה אומר – אך יבוא יום והנשק שאנו מייצרים יקבע את גורל עמנו." את כל חייו הקדיש לעבודה זו, וכאשר שאלוהו עד מתי יהלך ערירי ובודד, ענה ספק בהלצה וספק בכובד ראש: ״לי אין זמן להתחתן, ולי גם אסור להקים משפחה. כי למי תצמח טובה אם אשאיר אחרי אלמנה ויתום?"
דוד ל. הממציא את ה״דוידקה" המפורסמת, אשר קבעה לא אחת את גורל הקרבות והכריעתם לנצחוננו, שיתף את פמפוש בייצורה ובשכלולה, תוך התפעלות מכושר עבודתו. ובעת כיבוש יפו, כאשר נשמע למרחקים הרעש המהמם של הדוידקה", ישב לו פמפוש. בפינתו ופלט בלחש: “כן, יש גם לי חלק-מה ברעש גיהנום זה.”.
את מיטב מחשבתו שיקע בייצור ובאמצאה של ״כלים" ושל ״חביות", ולבסוף הכין פצצת אויר חדשה, אדירת נפץ, ושאף לנסותה ככל המוקדם. ואמנם ניתנה לו ההזדמנות כמעט מיד עם סיום ייצורה. בעת פריצת הדרך לירושלים, כאשר נאבקו כוחותינו מאבק מר לכיבוש הכפר הגדול והמבוצר היטב, אשר גם הטבע חננו והגן עליו בסלעיו וטרשיו מכל מבואותיו, נתקבלה החלטה להפציץ מהאויר את ריכוזי האויב הרבים החונים בו.
הגיעה שעתו הגדולה של פמפוש. המטען היקר – יצירתו – הועלה לאוירון, ואם כי לא היה חברה בעליתו הוא לשם הטלת הפצצות החדשות, הוא ביקש לשתף אותו בפעולה זו לשם ניסוי יעיל של החומר, ואם יהיה צורך – גם לשם לימוד המגרעות, באם תתגלענה והוצאת מסקנות להבא. מתלהב וגאה עלה לאוירון אחרי הטייסים, והמריא עמהם לטיסתם הנועזת.
הטייסים עוד שיגרו ידיעה: מצאנו את המקום; אנו יורדים להפציץ." ירדו והפציצו, ואף הסבו אבידות כבדות לאויב, אולם גם מטוסם נספה במשימה זו.
פמפוש המריא לפסגת פעולתו, ואף ביצעה.
גל-עד מיוחד במינו, מזעזע בייחודו מתנשא על פסגת ההרים ומשקיף גא כמנצח על מפלשי כל ההרים סביב; אף הנישא בהם. הקסטל, נראה כסלע-ננס לרגליו: גל-עד מאבני בית מחסיר ומלבו משחיר מנוע המטוס המרוסק ומרקיעים כנפי המדחף, להעיד לבאים ולמעפילים בהר אלי כאן על חמשה טייסים צעירים ועל נשק אחד, פמפוש, אשר במקום זה עלו בלהבות במטוסם. אחרי שמילאו תפקידם.
החולמת והלוחמת 🔗
…שנוגן ונשבר כלי הזמר
ויצא הניגון לחפש את הצליל שאבר,
ונשאר מיותם…
(קטע משירה של בת-שבע ז"ל)
כל עוד הימים המרים והמשפילים של משטר ה״ספר הלבן" לא כפו על בת-שבע את מריים, היתה נתונה להגיונותיה הליריים אשר התנגנו בה כמאליהם. משוררת היתה, צעירה, רגישה ונלהבת ובשיריה היתה נותנת ביטוי לתחושת התבל ומלואה, על תמורותיה צליליה וגוניה, על לבטי יושביה, על לבלובה וכמישתה ורזה הנצחי. ושורות שירתה רבות צבעים ועשירות לחן היו. ונראה לקוראי שירתה כי הנה לעיניהם הולכת וגדלה משוררת ברוכת כשרון, אשר בבוא היום תאדיר את אורו ואת עושרו של שר השירה.
אולם, כאשר אך נדמה לבת-שבע, כי לא עת היא לה עוד לטפח פרחיה, כאשר היער של האומה אחוז להבות על כל כנפותיו, השליכה מאחוריה את נעים-עטה, עזבתו בפינה נשכחת וזרקה עצמה לבין שורות לוחמי המחתרת, הקיצונית והקנאית שבמחתרות ישראל, כולה התלהבות וצמאון לפעולה. כאן, בין הלוחמים האלמוניים, המתחפשים והמתחבאים מפני עין השלטון, ואף מעין האחים, נודעה בשמה הבדוי ״דינה", במרצה המתפרץ, בהעזתה ובמסירותה שאין להן סייג.
כי לא ידעה הנערה מידה-לחצאין. היא האמינה בצדקת המאבק לחירות ולגאון עמה, ועת מצאה את נתיבי הלחימה להגשמתם לא ידעה עוד כל מכשול, וצללה בנחשוליו הסוחפים, נכונה לשאת בכל התוצאות ולו גם חמורות ביותר. ובעבודת המחתרת מרובת הסכנות היתה ״דינה" לסמל לכל חברי ארגונה שבאו עמה במגע.
כדי להיות ראויה ומוכשרת מבחינה מקצועית להשתתף בפעולות ההעפלה, אשר גם ארגונה עסק בה, היא השתלמה כימאית בפלוגתו הימית, וזכתה לפעול בהעלאת המעפילים לחוף.
עם שוך מתח המאבק היא בוחרת בלימוד משפטים, כי רואה כתכלית חייה מלחמה תמידית לצדק בחברת האדם. אולם לא ארכו ימי לימודיה; מיד עם סיפוח אנשי המחתרת שלה לשורות הצה"ל נטשה את ספסל הלימודים כדי ליטול את חלקה הפעיל במלחמת השחרור.
התמחתה כחובשת ובלהט מסירותה זכתה להוקרתם של מדריכיה הרופאים ולהערצה מצד החולים והפצועים הרבים שטיפלה בם. תכונות אופיה שלא היה בהן מן החולשה וההיסוס עמדו לה בתפקידה כאחות וכחובשת, ובטחונה הנפשי נסך אומץ ועידוד בבני טיפוחיה. היא ליותה את הלוחמים בקרבות העזים, ולכל מוקד של אסון, של פגיעה ישירה והרסנית היא אצה עם החובשים הראשונים להגיש עזרה והצלה. נערה זו אשר לא ידעה פשרה מעודה ותמיד שמה את נפשה מנגד, גם כאן לא חצצה בין חייה-היא ובין חיי אלה אשר למענם באה הנה; הגשת העזרה להם היתה למענה כעין פולחן. בו נצרפה ושורפה כליל, ללא שיור.
רבים מאד הקרבות בהם השתתפה בת-שבע, עד אותו הקרב האחרון לה. מנוחה לא ידעה, לא יום ולא לילה, ולעתים מילאה תפקידה יממה שלמה ללא כל הפוגה, בהביאה הקלה וארוכה ליסורי אחיה. כה חסרי-ישע, כמו משוועים לרחמי אם נראו לה הנערים המגודלים האלה בחולשתם. ואמנם חייהם ומותם השתרגו בהווית חייה, והיא לא ידעה עוד שלוה בימים אלה אלא בשבתה ליד ערש-דוויים, או ברוצה על פני שדה הקטל לקול שריקות הכדורים והתפוצצויות הפגזים סביב.
לילה זה, עת יצאו המשוריינים שלנו לכיבוש לוד, לא ויתרה בת-שבע על זכותה להשתתף בזינוק נועז זה, ואם כי לא נקבעה תחילה לתפקיד תבעה את חלקה בו; היא תפסה את מקומה בזחל, כשארגז העזרה הראשונה והסטן ה״אישי" שלה לידה, נכונה ודרוכה לקראת כל העלול להתרחש.
דהרו המשוריינים לקראת הנצחון, ואמנם כבשו ביעף את העיר האויבת. אולם אחד המשוריינים נפגע פגיעה ישירה בפגז חודר שריונות, ולא הגיע למטרתו שהיתה קרובה כל כך. במשוריין הזה בין יתר הלוחמים היתה גם בת-שבע המשוררת, האחות הרחמניה. היא דינה הלוחמת.
בני האמונה הגדולה 🔗
שניהם לא היו “צברים”. הדמיון המפתיע אשר באורח גידולם וגורלם זימנום. אסתר, בת הבית התרבותי-יהודי השומר דת ומסורת בלונדון, ומשה, מגידולי אותה האוירה, בביתו, בברוקלין, אשר ליד ניו-יורק. כמוהו – כמוה, עיקר ספיגת הערכים וההשפעות לא מסביבתם האנגלית, בה קיבלו את לימודיהם החילוניים, כי אם מהמקורות העמוקים ביותר של היהדות, מוסרה, דתה ותרבותה.
ולא פלא הוא איפוא כי שניהם. מיד אחר סיימם את לימודיהם במכללות ערי מולדתם, עלו ארצה, וכאן מצאו ביטוי שלם לשאיפותיהם.
אסתי, אשר ניחונה מעודה בלב רגש וער כלפי הזולת, נכונה היתה תמיד לשאת עזרה לכל נצרך, וכך עוד בשלהי מלחמת העולם השניה, – והיא אז בת 16–15, – תרמה מדמה לפצועים פעמים אחרות. עם הגיע זרם פליטי השואה מאירופה המנואצת לאנגליה. התמסרה לעבודת עזרה והוראה במחנותיהם.
אחרי קבלת תואר אקדמאי גבוה, אשר זכתה בו בהצטינות, עלתה ארצה, וכאן התאזרחה ללא כל משברים נפשיים, על אף השינוי החמור שחל בצורת חייה החיצונית. היא עובדת כאן כמורה ומוצאת סיפוק רב בעבודתה זו וגם בפעילותה כמדריכה בתנועת ״תורה ועבודה“, היא כותבת מאמרים ומכתבים רבים ונלהבים לחברי תנועתה ״בח”ד" (ברית חלוצים דתיים), אשר באנגליה ולבני ביתה.
אל אמה, הקוראת לה לחזור, היא עונה: אנגליה אינה ארצי, לונדון אינה ביתי, ירושלים – היא ביתי!"
גם משה נקלט בהווי הארץ בלא כל חציצה; מיד אחרי בואו נכנס לקבוץ של בני תנועתו ״תורה ועבודה“, לעין-הנצי”ב, וכאן התמסר לעבודת האדמה באהבה ובלהט. כחלוף שנה החליט להעמיק את ידיעותיו העיוניים בחקלאות ועבר ירושלימה ללמוד במכללה. לפי תכניתו חשב אחרי שנת לימודי-המדע החקלאי לעבור לרחובות, לשם לימודים מעשיים.
בירושלים נפגש עם אסתר ונשתרגו ביניהם קשרי ידידות עמוקה, המושתתת על זהות השקפות ושאיפות. הם מסיירים יחדיו את הארץ, הולמים את חלומותיהם על עתידה-עתידם ברוח היצירה, השלום והצדק, המוסר והדת.
משה סלד משפיכת דמים וסגל ביותר מהמחשבה כי השלום בין שני העמים השוכנים בארץ נפגם. הוא האמין אמונה שלמה כי האדם טוב הוא מיסודו, ואפשר להביאו לדרך של הבנה וטוב, מתוך כוונה רצויה. כבר בימי המאורעות החמורים אשר התחוללו ברחבי הארץ, הוא לא חשש לטייל לבד בסביבות ירושלים הרוחשות מאוכלוסיה ערבית עוינת, – תוך הנחה כי לו לא יאונה כל רע. באשר אין כל רחשי איבה בלבו.
אולם, אחרי הכרזת או"ם, כאשר הותקפו כל מבואות ירושלים וכל בני הנוער נחלצו להגנתה, הוא היה בין ראשוני המתגייסים הבין כי לא עת עוד להזיות-שלום נאות. הוא נקלע מקרב אל קרב וכל שעת הפוגה קצרה היה מבלה בספריה ומשתקע בלימוד גמרא כאשר אהב.
עם צאת המחלקה המובחרת של השלושים וחמישה להחשת עזרה לגוש עציון, היה משה בין מתנדביה, – תוך כוונה להשאר בכפר-עציון, הקרוב ללבו ולהשקפותיו, – ונפל עמהם בהרי חברון, אחרי קרב-גבורה מיואש.
אסתי אף היא התגייסה מיד אחרי הכרזת או“ם. נפילת ידידה משה זיעזעה, אולם אבלה העמוק לא ריפה את ידיה. היא הצטרפה ליחידת החי”ש הדתי, ונשלחה לנהל את המטבח הכשר בבסיס צבא-ההגנה בצובה. שם, מלבד תפקידה במטבח, השתתפה בהגנת המקום, עם רובה ביד, שכם אחד עם כל המגינים.
לקחה גם חבל בכיבוש הקסטל, ועם פתיחת הדרך לירושלים עברה לגיזרתה המסוכנת, לנוה-יעקב המנותקת. גם שם ניהלה את המטבח, ובשעות ההתקפות התכופות והמרובות לחמה ביחד עם כל הלוחמים. עם נפילת המקום הועברה לירושלים לעבודת ה״סעד" ולתפקיד של קריינית אנגלית בשידורי ה״הגנה" הסודיים, אשר בימים אלה רוממו את רוחה של כל הארץ.
אולם התפקיד ה״שקט" לא הלם אותה בתקופה מסוערת זאת והיא דרשה העברה לחזית קרבית, תוך טענה: ״לא עתה העת לקבלת משרות שקטות."
צורפה, לפי דרישתה, למגיני העיר העתיקה, נכנסה לשם בתפקיד מוסווה של מורה, באחת השיירות האחרונות אשר עברו תחת עינם הבוחנת והעוינת של האנגלים.
כאן פעלה במסירות ובהתלהבות ושמה ״אסתי" נישא על שפתי כל הלוחמים תוך חיוך של חיבה יתירה. היא מונתה מזכירת קטע קרבי אחד אשר בסמטאות העיר, ולחמה בו ביחד עם כל מגיניו.
באחד ממכתביה האחרונים אל יקיריה היא כותבת: ״אני מאושרות להיות כה קרובה לכותל."
פרשת ההגנה על העיר העתיקה משולבת בכל חוטי נשמתם של לוחמיה, כבנים כבנות. ואסתי, כמוהם, לא ידעה מרגוע לא יום ולא לילה בעמידת הגבורה הגובלת לעתים עם יאוש והתרוממות רוח כאחת. היא גם נפצעה פעמים אחדות בעת לחימתה. כאשר נפצעה בפעם הראשונה, והיא נמצאה אז ביחד עם שני בחורים באחת העמדות החיצוניות ביותר, לא נאותה לעזבה, עד אשר הוחלפה ע"י חברתה שנשלחה לשם. לפי דברי הבנים, אך בגללה לא נסוגו מתוך העמדה הזו; רוחה העזה עמד גם להם.
יומיים לפני כניעת העיר העתיקה נפצעה אסתי פצעים אנושים; הובאה למחפרת ״בית החולים" ושם נותחה. הכרתה לא עזבהה עד רגעי חייה האחרונים.
בערב שבת היא בקשה מחברתה להגיש לה את ה״סידור" והתפללה מתוכו מנחה וקבלת שבת. שקטה ברוחה שלמה עם נפשה הוציאה נשמתה, טרם האיר הבוקר את פניהם המיואשים של הלוחמים, הנוטשים את העיר העתיקה, בהשאירה אחריהם אך עיי מפלה חרוכים. היא לא ראתה עוד בשברם, עת נגררו הפצועים ביד-לא-רחומה, וכיצד שארית הלוחמים, משתוחחים ונכאים, הובלו לשבי האויב.
אמונתה השלמה לא נפגמה.
פשוטים ואפורים 🔗
הימים הראשונים לאחר הכרזת או“ם – ימי אנדרלמוסיה בארץ כולה: כל כביש נתון ליריות, למוקשים, למארבי פתע; כל הולך וכל נוסע סכנת מות מרחפת מעליו. הישובים שאינם מעורבי-אוכלוסיה הופכים מבצרים שאין בהם דריסת רגל לבן האומה העוינת. אולם המקומות בהם חיים היהודים והערבים בצותא, כגון ירושלים העתיקה, טבריה או חיפה התחתית – אין חולף יום בלא התנפלויות, התנגשויות ורציחות. העובדים השלוים ביום אינם נותנים שינה לעיניהם בלילה, ונשקם ה״בלתי ליגלי” חבוי תחת מראשותם נכון לכל שעת פורענות.
השלטון האנגלי המתפורר והנקמני מתעלם במזיד מתעלולי הערבים, ואילו מהיהודים מחרים את נשק המגן, למען ״לשכן שלום בין העדות“. כל אנשי ה״הגנה” מגויסים, כגברים כנשים, סובבים בין הבתים שסכנה של התנפלות-פתע נשקפת להם, ונשקם הדל מוסתר בקפלי בגדיהם. החיים בשכונות אלו הופכים דריכות מתמדת ממרטטת עצבים ללא-נשוא.
רק מספר זעום של ״נוטרים" אשר ברחבי הארץ, המוחזקים ככוח-הבטחון מטעם השלטון המנדאטורי, נושאים את נשקם בגלוי ומתהלכים בעמדותיהם, שנקבעו להם, – לעתים בתוך אוכלוסיה ערבית טהורה, – ורובם הטעון, שניתן להם באורח רשמי על כתפם. הם אף מקבלים משכורת ״רשמית" מאוצר המלך ג’ורג', כיהודים כערבים, מדי חודש בחודשו.
בחיפה התחתית בסביבת הנמל הומים הרחובות מאדם. הבליל הדו-עדתי, אשר בסמוך לשערי הנמל, מידחס והולך כלפי רחובות העיר בכיוון צפונה והופך ערבי טהור, – ויהודי כלפי העיר בכיוון דרומה.
מחסני ״סולל בונה" לא רחוקים מהנמל, בהם עשרות הפקידים עונים למשאלות לקוחותיהם המרובים; הסבלים פורקים או מטעינים מכוניות-משא גדולות, הנכנסות לחצר המחסן, או יוצאות ממנו ברעש וחריקה. החצר הרחבה הומה מתנועה.
בפתח השער ניצבים שני נוטרים יהודים לבושי מדים, ונשקם זקור. האחד בגיל העמידה, שיבה זרקה בשערו, השני עודנו צעיר כמעט נער.
הראשון היה לפני שנים רבות פועל ב״נשר“, בימי המאורעות 39–36 התגייס ל״גידור הצפון” הנודע, ועם תום המאורעות נשאר בשירותי הנוטרות. מילא תפקידי שמירה בכל רחבי הארץ, מהצפון ועד הנגב, נלוה אל מחנות העבודה של ״סולל בונה“, אשר פעלו בשיתוף עם הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השניה, ולבסוף עגן כאן, כנוטר במחסני ״סולל בונה” בחיפה. השני, הצעיר, פליט השואה הנאצית, נדד ביערות בעודנו כמעט ילד; לוחמי היערות אספוהו וכלכלוהו עד תום המלחמה. נקלע אל בין הילדים שנאספו ונשלחו דרך טהרן לארץ ישראל. כאן למד, ורכש לעצמו מקצוע של שרברב והתפרנס ממנו בכבוד, עד אשר קרתהו תאונה בעבודה: שבר את ידו. התגייס אז לנוטרות ונשלח לשמירת מחסני ״סולל בונה" בחיפה.
שני אנשים פשוטים ואפורים. אינם נושאים בלבם תביעות מופרזות מהחיים, מהחברה, עושים בנאמנות את המוטל עליהם. ביום ולסירוגין גם בלילה עומדים על המשמר ועינם פקוחה על כל המתרחש בתחום פעולתם; הם האחראים לסדר ולבטחון המקום, לחי ולדומם.
אותו יום מכוניות רבות פוקדות את המקום. שני הנוטרים שמים לב לכל מכונית, יש וגם מכירים את נהגיהן, מחייכים אליהם או מברכים אותם לשלום בברכה חטופה. לפתע מכונית-משא מכוסה ברזנט דוהרת לתוך החצר, מפלסת לה דרך בין ההולכים הנחפזים וניסוטים לצדדים, ונעצרת מול המחסן. הנהג הערבי קופץ ממושב תאו, בריצה רהוטה בורח לשער ונעלם. על אף ההמולה והדוחס השוררים כאן, עין הנוטרים ראתהו; הם אומרים לרדוף אחריו, אולם בו ברגע מבחינים בסרט עשן דק מיתמר מעל למכונית הנטושה. הם תופסים את עוצם הסכנה ומזנקים כלפי המכונית. נאזרים בכל כובד גופם ודוחפים אותה לשער, מתרקעים בשתי רגליהם בקרקע ודוחפים, דוחפים.
כל רגע הרה אסון מחריד. יש רק לדחוף, ולדחוף, בכל הכוחות.
המכונית זזה, היא קרבה לשער, הנהי עוברת את תחומו. הרווחה! – עוד מעט ותידרדר לרחבה הריקה שממול. והשנים דוחפים אותה ונותנים סימנים לעוברים ושבים להתרחק, צועקים אליהם בקריאות מקוטעות מחמת קוצר הנשימה, וכל השומע אותם מתבהל ובורח. פתע רעם של נפץ אדיר מזעזע את כל הסביבה, עשן עב ושחור מתאבך במקום בו עמדה זה אך עתה המכונית, בו עמדו שני הנוטרים שדחפוה.
אחרי רגעים מספר, עם שוך ענן-העשן, נראתה לעין אך ערימה של גרוטאות ברזל, קרשים ועפרות אדמה מאודמים מדם. וחצר ״סולל בונה" טואטאה מאדם ונשמה, ״ללא קרבנות".
שני הנוטרים הפשוטים והאפורים מילאו תפקידם.
חיים המה – או סמל? 🔗
מוניה – קראו לו, לנער זה הגא והחסון האמיץ, המביט נכוחה בילוי פולין, חבריו, בלא רגשי נחיתות כלשהי; הוא אינו בוש גם להגן מפניהם על ה״יהודונים הקטנים“, אשר משום-מה חש רגש של אחוה עמוקה אליהם, אם כי הוא עצמו אינו מבין למה קרובים כה ללבו בעלי הפאות הללו, לבושי בלויי הסחבות. אולם ברור לו, – שלו הם, גם אם אין הוא בא במגע יום-יום עמהם, ומתחנך ברוח ״פולנית טהורה”. לא אחת כתפיו הרחבות היו לנערים חוורים וחלושים אלה כחומה בצורה, ואף כלבי הגויים אשר שוסו בנערים היהודיים המושפלים לא הפחידו את מוניה, והוא לא נרתע ועמד בפניהם בעוז, עד אשר נעלמו הילדים הפחודים במבויי הסמטאות. אז, אך אז, היה פונה לאט אחורה, לעתים גם מעניק לטיפה לבבית לכלב הענקי שעמד לפניו כנכנע וכנכון להכיר באדונותו.
כי הנער לא ידע פחד מעודו.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, והוא אז אב צעיר לשני ילדים. מתגייס לצבא הפולני כתותחן. וכל עוד עומדת פולין בפני הפולש הנאצי, הוא לוחם נגדו ואף מלהיב את חבריו למלחמת הקודש בשולל צלם אל מרוחו של האדם.
. עם כניעת פולין הוא חותר להשתתף במלחמת נקם, ומאחר שנודע לו כי אשתו וילדיו נרצחו בידי הנאצים, אין עוד מחסום ללהט נקמתו. כמפקד סוללת תותחים בצבא האדום הוא יורק אש מות במתקיפים, ואינו מרפה, עד אשר צבא הרוצחים מוגר כליל. אחרי נצחון הצבאות המאוחדים שטאטאו את אירופה מחלאתם, הוא חוזר לעיר מכורתו, להציל את אחיו הנתון באותה התקופה ב״מעצר פוליטי" בידי השולטים הסובייטים. מאחר שמתקשה הוא לחדור אליו בדרך ישרה, קוטע לעצמו אצבע ידו, וכך כ״גבור מלחמה, הפצוע למען המולדת" מצליח להגיע לתחום מעצרו של האח ולהצילו בהערמה.
מר וחורק שן עוזב את תחומי השלטון של ״חופש האדם", עוזב את הארץ אשר למענה הקריב את מרבית חייו ואת כל היקר לו, ופונה לתור לו ארץ חדשה אשר בה חי העם היהודי את חייו בקומה זקופה, זו הקומה המציינת את עיקר אופיו-הוא. בעוז בונה את חייו מחדש, נושא לו אשה, ויחד עמה נודד בארצות אירופה החרבה דרומה, גונב גבולות, עד הגיעם לאיטליה.
כאן זוכה לעלות ביחד עם אשתו על סיפון האניה ״לוחמי הגיטאות“, המביאה את נוסעיה הדחוסים כמעט עד לחוף הנכסף. אולם גם כאן עוד לא תמו יסורי הנדודים; נוסעי האניה נאבקים קשות עם מגיני ה״ספר הלבן” השוללים מהם את זכותם למולדת. ״באשר אין בה עוד מקום אף לחתול אחד". מוניה נפצע במאבק זה. ויחד עם כל אחיו-לאניה הוא נשלה לאי קפריסין.
שם שוהה עם יתר העצורים, סופג את רוח הארץ מהבחורים שליחי ה״הגנה", לומד עברית, ושהותו במחנה קפריסין היתה לו מעין-הכשרה לעליה לארץ.
ביום ההיסטורי, יום ה-29 לנובמבר 1947, בו הוכרזה ע“י אומות העולם הזכות של עם ישראל למדינה, אולם חופיה עודם בצורים בפני העולים ה״בלתי ליגליים”, – הוא הגיע שנית באנית מעפילים ביחד עם אשתו החובקת בת, אל חופי הארץ. ושוב נאלצים נוסעי האניה לחזור, אך הוא ואשתו, בזכות התינוקת, מקבלים רשיון-עליה, וסוף סוף מגיעים לעגינה. המשפחה הקטנה נוסעת לאילת-השחר, בה יש להם קרובים, וכל דרכם מלווה קריאות שמחה ונצחון, שמחת אותו היום, מזה – וליבוי אש והשחזת סכינים לטבח – מזה.
עם בואו של מוניה למשק – כאילו זוהר נעוריו חזר אליו, כאילו הפך אדם אחר: גאונו שופע ועולה ללא מצרים; הוא דהר על סוסו כמתחרה עם הרוח, מחזיק בנשק במומחיות וידיעה רבה עובד בשדות ביום ושומרם בלילה. מתהלך כבשום מריחות הניחוח של לילי המולדת החדשה. התפרק כליל, כמו שכח כל תלאות חייו וחיי הגולה, וקם לתחיה כאדם חפשי בארצו, ועל אדמתו.
עת כיתרו צבאות הפולשים את אילת-השחר מכל עבריה והמשוריינים והטנקים עומדים לפרוץ לתחומי-המשק, וכאשר אש התותחים שטנית ניתכת כמו לבה והורסת בניניו – הוא לוחם בין הלוחמים, כאילו כפאו שד: משלח אש בלתי פוסקת ממכונת הירייה, שזכה בה, בעד אשנב העמדה החיצונית, ואינו נותן למאות המתפרצים מסביב להתקרב, הוא רואם צונחים כקמה קצובה, בחצי הגורן של טווח יריותיו.
כשפניו מאירים ונוקשים כאחת, והוא נשען על דופן האשנב, – כך מצאוהו חבריו לקרב, עת נסוגו האויבים הפורצים. ידו עודנה אוחזת בהדק המכונה, ממנה ירה כל עוד רוחו בו.
האם לא סמל ערטילאי הוא לענוּת ישראל וגאונו?
הרווק 🔗
בא אוירון וחג מעל לנקודה הנצורה.
– שלנו!" – פולט מישהו, וכל יושבי חדר האוכל פורצים החוצה.
– שלנו! שלנו!" – עוברת הצהלה מפה לפה, מעין לעין.
אחרי ימים של ניתוק, של מתיחות קשה – בא אות חיים מ״שם“, מה״צפון”. גם הילדים רצים לראות את האוירון ״שלנו", אשר ודאי יצניח חבילות של דואר, עתונים, פריסת שלום ממדינת ישראל, אשר על הכרזתה שמעו ברדיו, אך בעיניהם טרם ראוה בבדידותם, ושימעה להם כאגדה.
חג האוירון, עג עוגות, רחבות תחילה, ואחר צרות והולכות, כאומר לאתר את מטרתו יפה יפה, לתחום תחום שליטתו ממעל, כאותו עיט הקובע טרפו בטרם יזנוק ויטרפהו.
״תחומי הוא, אם לשבט ואם לחסד" – מזמזם לעצמו ומטרטר בעליונותו הבטוחה שאינה מתערערת.
ומלמטה צופים בו, כמעט ודומעת עינם מהתרגשות ולבם גודש ברכה לטייס ולציפור-פלדו, והרגשת ביטחון נזרעת ומשתרשת שוב ברוחם אשר השתוחחה. עוד מעט ויהיה האות. מתנופפות פיסות הידים של המבוגרים כשל הילדים לברכה נלהבת.
לפתע צולל האוירון, רעשו המרעים פולח את האויר, אשר כמו דמם לרגעים מספר בניחומים של תוחלת. הוא צולל כמעט מעל לראשי מברכיו.
עתה הבינו: ״לא שלנו!״
במאוחר.
כל אחד חש לתעלה החוצה את החצר שתי וערב, ולאורך התעלה מתקדמים בחפזה וזוחלים לעבר המיקלט. אך כבר הוטל מיטען-שטנים איום, המהמם, הקורע נשמת אדם לסחבות ומעמידן ריק ממחשבה וחסד. אבק שחור ומר מתאבך סביב, ליל זועות משתרר לאור שמשו של יום, שמש זו הרוגעת אי שם ממעל, במרומים הרחוקים.
כמו חבילות קש מונחים האנשים באשר הם שם, בתעלות, בצלע אבן בולטת ממשטח החצר העירומה; יש נלחצים בצותא כמבוגרים כילדים. האוירון התרומם כבר, זמזומו התרחק קימעה אולם עוד חוששים להרים ראש, לבל יחזו בעצמת האסון, אשר ודאי התחולל, ואולי הרס כליל את עולמם הקרוב.
היה ביניהם אחד, – איש לא אהבו, איש לא שנאו, ואולי אף לא טרחו מעולם להכירו, לתהות על המיוחד בו. בדד הילך ביניהם; עשה את מלאכתו האפורה בבדידותו האפורה, ללא העלות חיוך של חן על שפתיו ועל שפתי רואיו. חלש, חיוור, קטן ולא-נאה, לא ניחן בכל סגולה מושכת לב או עין. ידידים לא היו לו, ואף הוא לא נתקרב לאיש, לא ניסה לחבב את עצמו.
בשעה שהכול פרצו החוצה בצהלה לחזות ב״אוירון שלנו“, יצא גם הוא אחריהם, הסתכל עמהם ביחד, ובמאוחר – כמוהם – הבין את גודל האסון העומד להתרחש כרגע; הסתכל כאבוד סביבו, ולפתע חש גל של חום מציף את לבבו. ״רינה, רינה’לי!” – זעק, וחטף בזרועותיו את רינה’לי בת השלוש אשר עמדה על ידו, עוקבת בעיניה הזוהרות אחרי צפור-פלא זו ״שלנו", שתביא ברכה לכולם.
נבהלה הילדה, הגנה על עצמה, ניסתה להשתחרר מזרועותיו של ״החבר הרע“, הלופתות אותה בכוח. הרגעים של מאבקה על החופש נראו לה ארוכים כלילה, וכאשר חשה עצמה מוטלת על עפרות האדמה היבשים והקרים שבתוך התעלה החפורה, וה״חבר הרע” זורק עצמו עליה לכסותה את כולה בגופו, לא היה עוד גבול לזעמה, רצתה להכותו באגרופיה הקטנים ולהדפו ממנה. אך הנה הרעים הרעם. האדמה נתרעדה כולה, והם כוסו עפר ואבנים ורסיסים של פלדה חודרי כול. חסרת-ישע נלחצה רינה’לי אל ה״חבר הרע", מגינה, המכסה עליה כשגופה הקטן רועד ומפרכס מאימת איתנים השׁוחקת כל הירהור של הכרה. אך הוא עוטה עליה, על כולה היטב היטב, מסתירה בגופו לבטח. רק גבו מרוסק לקרעים, רק קירעי חולצתו מעורבים בדם ובאבק.
וכן מצאוהו, את ה״רווק" המושבע שלהם, את הבודד, הבלתי-אהוד, מכסה בגופו על רינה החמודה, בת השלוש, מתמוגגת בדמעות ואינה יודעת את נפשה.
וילפרד שהוא זאב 🔗
רוח ההתנדבות ללא הרהור, אשר שררה בארץ בימי מלחמת השחרור, הכתה גלים גם ברחבי העולם הנאור, ורבים הבנים אשר נחלצו ושמו נפשם בכפם באוצם לעזרת המאבק של עם נדכא וצמא-חיים. לחטיבת ה״זרים" ״בעלי הכנפים" שהתנדבה למאבקנו נודעת חשיבות מיוחדת בתולדות מלחמתנו. הם נטלו חלק רב בקרבות, ויש שהכריעו גורלם לצד הנצחון. חבורת הטייסים ה״זרים" האלה לא ידעה מנוחה, יומם ולילה; היא אשר הזרימה אותות חיים מהישוב לשלוחות הדלות של מגינים מנותקים, העבירה אליהם תגבורת באדם ובנשק. הם אשר ב״גשר-לילה" המיוחד במינו שהתמתח מעל ל״כיס פלוג’ה" המבתר את הארץ לשני חלקים נפרדים, הטיסו ישועה לנגב ואיפשרו את שיחרורו. הם פקדו את גוש עציון המתבוסס בדמו. הם חצו שחקים מעל כל הארץ, לארכה ולרחבה, והנחיתו מכות אכזריות לאויב אשר עט לשסעה מכל עבר.
וילפרד היה אחד מהטייסים הזרים" האלה. גבה-קומה, נאה, חביב ועליז, בלט בהדרו בין חבריו, אשר הוקירוהו. בן למשפחה יהודית שהיגרה מרוסיה לטורונטו אשר בקנדה, בעודו ילד פעוט. שם גדל ברוח חופש האדם, ללא נגישות וללא הפליה כלשהי, ואף על יהדותו כמעט לא ידע מאומה. לאחר שסיים את בית הספר התיכון התגייס לחיל האויר המלכותי, עבר את אימוניו הראשונים בקנדה. כיון שהצטיין באימונים נשלח לאנגליה להשתלמות גבוהה כפקד-טייס
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, והוא אז בן עשרים, מונה מפקד מפציץ כבד, ובו ערך טיסות-הרס מעל גרמניה הנאצית. באחת מטיסותיו אלו נפגע מטוסו מעל לעיר שטוטגרט, והוא נחת במצנחו בתוך חורשה. שמונה ימים שכב שם. ביסורים, בשל רגלו שנשברה בעת הצניחה, חבוי מעין האויב, ונזהר מהתגלות. בעזרת משפחת איכרים שעברה ביער התקשר עם כוחות המחתרת, אשר העבירוהו דרך הגבול והסיעוהו עד הגיברלטר. משם הוטס דרך אנגליה לקנדה, אל ביתו, בו נח במשך חודש ימים. אחרי מנוחה זו חזר שוב לשירותו הפעיל כמפקד מפציץ כבד.
אחרי טיסות רבות הזורעות הרס בערי גרמניה, הופל מטוסו, והוא עם טייסיו המעטים אשר נשארו בחיים נלקח לשבי. וילפרד נחקר ארוכות ע“י ראש הטבחים, גבלס בכבודו ובעצמו, ולפי שסיפר לאחר זמן לאמו ״הוא בעצמו אינו מבין כיצד זה נשאר בחיים אחרי החקירה הזאת, ואף לא ניזוק בה ולא הוטל בו מום לא בגופו ולא ברוחו.” אולם את פרטי החקירה הזאת העלים ומאן לספרם לאיש. את סודו זה נשא עמו עד סוף חייו, ויתכן כי הוא הוא אשר זרע בו את זרע השנאה למדכאים באשר הם.
בגרמניה, במחנה הטייסים השבויים, בני אומות הברית, היה וילפרד הרוח החיה, ובבוא ההזדמנות הראשונה היה הוא בין מארגני הבריחה הטראגית, אשר בה ניספו כחמישים טייסים מהבורחים. הוא עצמו ניצל אך במקרה, באשר חש כחובה לעצמו להיות בין אחרוני-הזוחלים בניקבה החפורה מתחת לגדר התיל הסבוכה והעבותה, אל עברה השני. כפי הנראה, עקב הלשנה זדונית, הופתעו הבורחים מיד עם הגיחם מהניקבה; הם נתפסו ונורו כולם. וילפרד אשר חשב כי כל המאחר לזחול מסכן את עצמו יותר, כנכון לשאת באחריות הבריחה – במקרה זכה עם המעטים, שלא הספיקו עוד לצאת כמוהו, ושמע היריות מהעבר ההוא עיכבם.
ערב כיבושה של גרמניה הנאצית על ידי כוחות צבא הברית הובלו השבויים לפנים הארץ. רדופים ומוכים רצו ברגל לפני הנוגש הדולק במכוניתו אחריהם ומאיץ בם. מדרך היסורים הזו הצליח וילפרד לסטות הצידה ולהתחבא בעבי היער. הוא היה בין הראשונים אשר הקבילו את פני היחידה האנגלית הכובשת. מיד זוהה ונשלח לאנגליה, שם נתקבל על ידי המלך בארמונו, וקיבל מידיו אות הצטיינות גבוה.
בשנת 1945 חזר לטורונטו, לביתו. אולם אחרי כל התלאות אשר עברו עליו, כל מראות האימים אשר ראו עיניו, לא מצא עוד ענין בחיי אזרח קנדי שקט, ובלבו נעורה זו הפעם הראשונה זיקה לעמו הנדכא, אשר קשריו עמו היו עדיין רופפים ביותר. הוא הרהר הרבה בעם זה, שהוא עם-אבותיו, ומיד עם השמועות הראשונות על מלחמת שחרורו אץ לארץ ישראל והעמיד את עצמו לרשות מפקדת ההגנה".
והוא, אותו הטייס הגאה אשר הסכין לנהוג במבצרים מעופפים, במפציצים כבדים, הוא אשר המצטיין בחיל האויר המלכותי הנודע לפאר, – הסכין כאן לנהוג ב״פרימוס" העלוב ובכלי הטיס הדלים שהיו אז בידינו, ואף למד לאהבם תוך התבדחות ליצנית וטובת לב. הוא ידע להוציא בכלי טיס אלה את כוח יעילותם המכסימלית.
לוליין-שחקים היה. ביצע טיסות גבורה וחולל פלאים במטוס-ננס שלו, בשליחויות הטיס הנועזות.
את שמו הלועזי ״וילפרד" שינה ל״זאב", ולמד לבטאו תוך גיחוך במבטאו האנגלי השרשי. באחת מטיסותיו ניזוק מטוסו והתרסק, ושבריו החרוכים נפזרו מעל אדמות הקיבוץ ״יסודות״ שליד עקרון, ודמי זאב הפרו את רגבי הארץ שאימצתו לבן לה.
מעודה אם 🔗
רגשנית: מתלהבת, יפה ומלאת חן היתה הנערה. גם תנאי חייה. בביתה האריסטוקרטי העשיר והמכובד, פינקוה וגידלוה באוירה של אדיבות, כבוד האדם ואהדתו. אביה, סוחר גדול, אשר רשתות מסחרו פרושות היו על רחבי אירופה, מרבה היה בנסיעות משופעות במותרות ובהנאות של תרבות. כאשר גדלה בתו-בכירתו, בעתית הופשתה מבית ספרה, היה לוקח גם אותה למסעותיו.
הנערה חוננה כשרונות רבים, מתבלטת בלימודיה, מסגלת לעצמה שפות העולם הנאור, את דרכי נימוסיו, רואה ביפי העולם ונהנית מזיוו. ובביתה משחקת עם שתי אחיותיה הקטנות, מפליאה לספר להן על מסעותיה עם אבא, מעניקה להן מתנות כיד הנסיכה הטובה עליה, והיא ספוגה כולה אמונה בטוב, ביפה, בערכי האדם והישגיו הנשגבים.
גדלה כך הנערה דרוכה לקראת האושר והעושר המצפים לה עם התבגרותה, ערישת גידולה – ארץ יוון המקסימה בנופה, ברקמת אגדותיה ההירואיות, ורישומיה השתרגו בין חוטי הזיותיה של הנערה הצעירה. ויתכן כי השלימות ההרמונית אשר באה לה מן התנאים הנוחים בהם גדלה, וכן גם מתכונות נפשה הטבועות בה מיום היוולדה היתה פותחת לפניה שערים לחיים כפי התוותה לפניה בדמיונה. אולם השואה אשר סחפה לתוכה את העולם והחריבה כל בית יהודי באשר הוא יהודי, לא פסחה גם על ביתה ועליה. שבר עמה הלמה והיא ניעורה.
ברם, תכונות נפשה גם בשבר עומדות לה. בת החמש עשרה – היתה לחומה ולמגן לבני משפחתה: את שתי אחיותיה היא משגרת למקום מבטחים באחת מערי השדה, ומקיימת – על אף כל הקשיים – קשר תדיר אתן, ומפקחת על סדר חייהן; את הוריה מסתירה במחבואי עיר מושבם, לבל יישלחו לגיטו המבהיל והמאיים. ואילו היא עצמה בוטחת בהופעתה המעוררת אהדה, בידיעתה את שפת הכובש האיטלקי, ואחר כך של הדורס הנאצי. היא יודעת לעמוד בכבוד, ואף בתקיפות כנגד הקאראבינייר האיטלקי הגס, ובפני רוצחנותו של החוקר הגסטפואי, ואינה נכשלת. ביטחונה ותומה מקסימים אף אותם, וטומאת ידם אינה נוגעת בה לרעה.
בעת השילוחים האחרונים היא יוצאת את העיר על מנת לתור מיסתור שליו ובוטח יותר להוריה, הנתונים יומם ולילה לאימה ולסכנה, ועם שובה – כדי להעבירם לשם – אינה מוצאת אותם עוד; יד המלשין השיגתם. הלומה, אך אינה נשברת, נוטלת על עצמה את חובת חינוכן של אחיותיה, ושכול יתמותן כולו עליהן והיא להן כאם טובה ומטיבה.
עם תום המלחמה ועם מיגור הנאצים שואפת הנערה לעקור ממקום השבר, אשר כה התאכזר לה ולאמונתה העמוקה באדם. היא מצטרפת אל חבורת הנוער היהודי בני ארץ יוון, השואף לעלות לארץ ישראל. במסגרת ״עלית הנוער" עולות שלוש האחיות לארץ-התקוות החדשות: שתי הקטנות נשארות באחד ממוסדות הנוער בחיפה, והגדולה נשלחת עם קבוצת בני גילה לתל-חי.
כאן היא מוצאת לה דרך להיקלט מחדש ושרשיותה הטבועה בה עוזרת לה לחפש גם בקשיים את החיובי, את הטוב והרצוי. בין חברי קבוצתה מתבלטת בהופעתה הנאה, בתבונת לבה הער, ורב חלקה בעיצוב דמותה הנפשית והחברתית של החבורה הקטנה. חבריה, אף הם פליטי השואה, אשר מלב רובם נעקר האמון באדם. בכוונתו הטובה והכנה כלפיהם, מתרפקים עליה וגומעים בצמא את שפע הטוב והרגש, הנכון לשאת תמיד בעול שברם ולבטיהם. יש בה משהו מאם כלפיהם, על אף גילה השוה לגילם, והיא פותרת בעיות, סבכים, התלבטויות וקשיים בחושה הדק, בשיקול הצדק והתבונה. היא שופעת סביבה חביבות ובטחון, מחליקה בהסברה השקט חספוסי הנשמות של נערים מתפרצים. אף המדריכים בני המקום מופתעים לעיתים משלמותה ובטחונה הפנימי, למידת החום והמסירות החברית. ותמהים למקורותיהם העמוקים.
את אחיותיה היא מבקרת לעתים קרובות ככל האפשר, על אף הסכנות האורבות בדרכים, שתכפו וגברו מיום ליום. בבקורה האחרון היא נפרדת מעליהן בלב כבד, כאילו רואה בחוש את העומד להתרחש.
התקפות האויר שהלכו ונשנו מפאת הצפון עוררו לא אחת בת צחוק על שפתי הנערה; כי מה מגוכחים הם שנים-שלושה אוירונים עלובים אלה, המעוררים בהלה בקהל ומניסים אותו למקלטים? הלא היא עודנה זוכרת את מראה האוירונים הנאציים המכסים על עין השמש בצל כנפיהם; אשדות אשדות יריותיהם גלשו כברו עב על הארץ סביב והשאירו בעוברם אך שמה עשנה ודוויה.
ובכל זאת זו הפעם, עם פקוד שנים-שלושה המטוסים את שמי הישוב הקטן בגליל, היא מזרזת את חבריה הצעירים המסיבים אתה אותה שעה בחדר-האוכל, לבל ישתהו וכי יאוצו וייחבאו בעבי האדמה הטובה הסוככת על ילדיה הבוטחים בה. עד אחרון נחבאו כבר, והיא, כאם הטובה, עודנה תרה סביב ומסתכלת אם לא נותר אחד בתחום הסכנה. לא, כולם ירדו כבר, עתה תוכל גם היא לרוץ אחריהם למקלט.
היא רצה. וכמעט על סף מסתור המבטחים השיגה ישירות מטען העופרת הלוהט, והיא נפגעה, בעוד הדאגה האמהית לחבריה מפעמת את לבח הטוב והמטיב.
מאה אנשים חמושים 🔗
האמנם תחושת יעוד גורלי היא, כאשר נער-כמעט-ילד כותב שיר-איליה רומנטי, ותוכנו קורם קרום לאחר מספר שנים והופך חיים, חייו הוא? שיר קטן, מעין בלדה:
מאה אנשים חמושים יצאו לקרב,
והביטו, ראו – מהם איש לא שב.
הכהו עיניכם מראות?
הטחו אזניכם משמוע?
מי יציל שם הבן התם לגווע?
ותשובה אין.
רק בחוץ אנשים, תותחים,
יורים ויורים.
ובבית נקוב-כדורים ופצצות
יושבת אם את בנה לבכות.
מאה אנשים יצאו לקרב.
והביטו, ראו – מהם איש לא שב
או שמא יש להוביל קו ישר ומכריע, חוט שני המתמשך ומתווה את נתיבו האישי של בן-עמי מתחילת חייו ועד סופם? אותה גברות אבירים הטבועה באופיו מאז היותו בן שנה, עת נתייתם מאביו, והיה הוא לגבר ולידיד כלפי אמו האלמנה, ועד סוף ימיו.
אותה האבירות וגודל לבב – שהן תכונותיו המציינות אותו – המשרות על כל סביביו הרגשה של חסות-ביטחון, היא המעלה אותו ושמתו כמוקד חברתו, כמתוה דרכה ומכוונה. ולא פלא כי דווקא הוא הוא ואשר מכריע סופית בהחלטה, פרי הלבטים הקשים, על מקום התישבותה של קבוצתו בחניתה, באותה הגבעה הגאה, אשר עצם עלייתם עליה ועמידתם בה היתה מאבק מתמיד חומרי ורוחני.
בלא משים היה בן-עמי קובע גורלות, תוך תבונה, ותוך אחריות מבוגרת, כמעט אבהית.
בלבו הוא שואף להשתרשות יסודית עמוקה, לחיי שלום ויצירה, ועמידתו העקיבה בחיי הקבוצה מהווה גורם חשוב בהתערותם במקום, על אף הקשיים המרובים. וכאשר נתבע בן-עמי לצאת מהבית בשליחות ציבורית כמרכז ועדת הבטחון של חבר הקבוצות. ואחר כך כמפקד כוחות ה״הגנה" בגליל המערבי, כה מובנת השתהותו לרגעים מעטים ליד הטרקטור הנכסף, כשידו טופחת עליו כעל צוארי סוס אהוב וצייתן, ופיו פולט דברי כיסופים כבושים: אני עוד אעבוד בטרקטור הזה…"
עם פרוץ מלחמת השחרור מונה בן-עמי כמפקד גדוד החי"ש בעמק זבולון, ומשם שקד על בטחון הגליל המערבי המנותק, וגם על בטחון ביתו, חניתה. הוא תיכנן תכניות, שקד על ביצוען, וזכה להערכה עמוקה מצד המיפקדה ולהוקרה על תבונתו ואחריותו. גם כל פיקודיו העריצוהו, נהו אחריו ובטחו בו בלא מצרים. אולם הוא סבל יסורי נפש, עת נאלץ לשלחם לקרב, – ולא אחת גם למות, – ואילו הוא עצמו נבצר ממנו – כמפקד ראשי במקום – לצאת לקו האש עמהם ביחד. הוא, הבטוח, השלם כלפי חוץ, נזדעזע מדי שכלו חברים יקרים, אשר הלכו לאש לפי פקודתו ולא חזרו.
ולבסוף לא עצר כח: הוא הלך עמהם, על אף תפקידו האחראי, – אך לפי צו מצפונו המושלם שאינו יודע פשרה. הוא פרץ מנהריה בראש שיירת המשוריינים דרך עיר המרצחים, עכו, שארבה לכל עובר במבואותיה, והביא לישובים אילון, מצובה וחניתה תגבורת. מזון, תחמושת ועידוד. בהבקעת השיירה הזו איפשר לישובים אלה עמידה איתנה במשך שבועות של מצור ושל ניתוק מוחלט, עד אותו המיבצע ״בן-עמי" שנקרא על שמו, אשר שחררם מחגורת החנק.
אחרי הצלחת השיירה הנועזת הזו, הוא מתכנן שילוח שיירה שניה, אשר עליה לפרוץ דרך ליחיעם הנצורה, הקוראת לעזרה ולחידוש כוחותיה. הוא, אשר בזמנו תכנן ופיקד על העליה לנקודה החדשה הנושאת שם חברו היקר שנפל ב״ליל הגשרים", עליה על הקרקע בעיצומה של שלהבת המאורעות המשתוללים מסביב, – עתה יאוץ עם גדודו לחלצה ולאוששה. כיצד זה יניח לאחרים לבצע את המשימה היקרה הזו? לא עליו הוטל הביצוע, ואף נגד ההוראות פעל בצאתו בראש השיירה גם הפעם, אך הוא יוצא בראשה ומשרה עליה מרוחו תנופת העזה בקרב הגבורה האחרון להם, לכולם.
…מאה אנשים חמושים יצאו לקרב,
הביטו ראו – מהם אחד לא שב…
שר בילדותו בן-עמי את שיר גורלו.
ולא פלא הוא כי למיבצע שחרורו של הגליל המערבי קורא ״מיבצע בן-עמי“. ולא פלא הוא ששם זה מתנוסס ברחובה הראשי של העיר העיקשית עכו, שהיתה לעיר ואם בישראל, וכי בשערי מחנה-הצבא אשר בדרך עכו-נהריה נקבע שמו של בן-עמי לתפארת. ואין זה מפתיע שגדודו המיותם אשר נצחונותיו באו לו מרוחו, נחל גם את שמו, וכי חיילי אותו הגדוד לכשהשתחררו משרותם בצבא, עלו להתישבות במקום נפילתו דוקא, וקראו למקום התנחלותם החדש ״בן-עמי”, בדחילו ורחימו, וכך החיו את זכרו המפרה בכל רגבי אדמתם וביבוליה שתנוב להם.
גם בשירו הקצרצר, אשר השאיר בן-עמי בכתובים, ברורה כה נבואת ישותו השלמה והגברית:
מהרי הטרשים אני אבן,
מעוז איתנים.
מעולם לא נרתעתי,
ולאחור לא נסוגותי…
ואמנם מעולם לא נרתע ולא נסוג.
הגבעה ה-113 – גבעת ארנון 🔗
גאה ונישאה היא ״הגבעה 113“, הגבוהה שברכס הגבעות בכל הסביבה רחבת נוף ורחוקת אופק. ממולה מתנשאת גבעה-תאומה. שהיא אך במעט נמוכה ממנה, ולראשה ״מבצר יואב”, משטרת עירק-סואידן לשעבר. לרגלי הגבעה 113, כעין ציור מתנאה, כצעצועי-ילדים בנוי קוביות צבעוניות, משתרע המשק נגבה, סדור והרמוני, על בתיו אדומי הגגות, על ריבועי שדותיו ומלבניהם, על כרמיו ומטעיו המעגלים את קיפות עציהם הירוקות-כהות במשבצת מדודה קפדנית, ושני מגדלים מזדקרים מתוכו, האחד רם ואיתן, הוא החדש, והשני, ״מגדל נכאת", נקוב עשרות הכדורים והפגזים, שהושאר בצורתו זו, מזכרת עמידתה של נגבה לדורות.
אם תאמץ עיניך תבחין גם דמויות אדם זעזערות נעות בין הבתים, כמעשה גמדים מופלאים, ולפעמים תזחל, כמשחק צעצוע מכונית קטנטונת על גבי הסרט הלבן, הוא הכביש הפנימי המוביל ממיפנה ג’וליס לחצר המשק.
והנה עיניך מחליקות הלאה, מלטפות את שורות בתי הישובים החדשים, הרבים, אשר צצו ככמהין, בני שנה-שנתיים, שלוש שנים, שעודם מוקפים אפור-זהבהב של חולות אשר טרם כוסו בברכת הירוק כשל נגבה. ה״ותיקה" כאן. והלאה בהשקיפך מערבה, כתמים נרחבים של ירוק דשן, הוא אות לישובים עשירים במטעים וברוכים במים: אשדוד, מג’דל, אשקלון ועזה. שלח מבטך דרומה, מזרחה וצפון-מזרחה בקשת הקפית מראש הגבעה, עליה אתה ניצב, והנה גבשושיות גבשושיות הולכות ומתרוממות בגלים גלים והופכות גבעות גבעות אפורות-מכחילות, כלפי הרי חברון וירושלים, המצטיירים כמוהות מבעד הערפל הכחול של האופק.
מהכביש הראשי של הנגב, בצומת הדרכים המרובעת: אשקלון – עזה – באר שבע – תל-אביב, עלינו על אותה הגבעה ורחשים סעורים בלבנו. כי אכן ידוע ידענו: באותו מעלה הגבעה, בן אנו מעפילים צעד אחר צעד, עולים אנו בעקבותיה של פלוגה זו הנודעת, אשר כבשה את הגבעה ה-113 בליל קרב מכריע. פלוגה זו כונתה בכינוי תפארת ״פלוגת הצומת", כי היא אשר פתחה ראשונה פרץ בצומת זה, ואשר שחררה מסיוט-תמיד את נגבה המתפלשת לרגלי הגבעה.
לקראת הקרב הזה אומנה הפלוגה במיוחד להתקפת כידונים. וימים מעטים לפני אותו לילה הופיעו הבחורים למסקר-כבוד לפני נשיא המדינה, חיים וייצמן, אשר הופתע למראה הבחורים שבאו לברכו לתואר-כבודו החדש בבוהק-כידונים הזקורים. הוא סקר אותם וחייך, ובודאי חשב בלבו את מעשה הבלטת הכידונים והברקתם כמעשה נערים מתרברב; ולא שיער כי כידונים אלה לא רק בוהק: וברק להם לראוה.
בגבעה זו, כאן במקום הזה, אשר זרמי מי הגשמים וחרבי הרוחות לא יכלו עוד להחליק על חתחתי החפירות ועל שוחות הביצורים העמוקות ולכסותן והן פוצעות אותה שתי וערב עד היום. – כאן ארע המאורע.
אותם הימים ישבו בה המצרים יהירים ובטוחים בנצחונם. הוזים בכיבושים אדירים, אשר יביאום צפונה, לאותה עיר אגדתית תל-אביב, המעוררת את דמיונם המזרחי בפלאי קסמיה. הו, מה רבות יתפלשו בשללה, רחם רחמתים לכל ראש. חיי מחנה סדירים ובטוחים התנהלו כאן, כל יום וכל לילה נשתלחו ברכות-הפגזים לחצר נגבה השחצנית, אשר העזה להאהז בהריסותיה, ולא להכנע.
ובמה הם נאחזים שם? בשברי עציהם הפצועים, הקרועים והרטושים? בעיי מפלה של מגדל המים המשקיף את קרני השמש בנקביו הרבים? ומה מאד מגוחכות נראות בעיגולי זכוכית המשקפת – הבנות שלהם, לבושות הסנרים הלבנים, או המכנסים הקצרים, כשהן אצות מפתח מחפרה אחת למשנה ומגשי-רפואה או אוכל בידן. מיד משגרים בהן הצלפים המנוסים את שבטי אשם, לרדפן ולהוקיען למקומן, והן נבלעות בפתחים השחורים כחפרפרות הללו.
לאט לכם שם, חובשי כובע הגרב במקום קובע-פלדה יציב ואיתן, ובזיון-הסטן ענוד לכם על מותנכם. במקום כלי נשק גא ויעיל. כעכברים עלובים נחניקכם, כתולעים תזחלו שם במעבי האדמה. בל תרימו ראש, פן כרגע נמחצנו כליל. עוד נטביע פתחיכם בלבה רותחת של תותחינו ונכריתכם משורש.
אכן. לא קיימו איומיהם. אותו סייר מומחה, ארנון, בחור-חמד זה הבלונדי, בעל עיני התכלת התמימות והמחייכות תמיד, הוא העז להפיג בטחונם. כמעט נער עודנו, אך למוד מחתרת ה״הגנה“, למוד ה״חיפושים” המרים, אחד ממגיניו העיקריים של ״בית הקרן הקיימת" אשר באבו-כביר הרוצחנית, אחד מפורצי הדרך לירושלים הנצורה, משרידי לוחמי הלטרון, – הוא העז לרחרח נתיבות ושבילים בתוך הבקעה החבויה בין גבעות, עד למפלשי גבעת ביצורם זו הגאה. ארנון הוא אשר קבע דרך-אפתעה להנחית מכה ניצחת מן העורף, במצרים היושבים על הגבעה ה-113 לבטח.
שלושה לילות תמימים הילך ורחרח, חרש חרש זחל ליד מדורות חיל המצרים, פסח על זקיפים התוקעים עיניהם בעלטת הליל, כמעט למרגלותם עבר, ולא גילוהו.
ומאותה נקודה של צומת הדרכים המרובע, אשר בה עלינו אך זה עתה במכוניתנו, בשקט ובבטחון, עלו בלילה ההוא בחורינו, וארנון לראשם, רוביהם המכודנים, – אשר לפני זמן כה קצר העלו את חיוכו של הנשיא הראשון במדינה החדשה, – ו״ניקו" מעבר צר בשטח גדרי התיל הסבוכים והממוקשים.
אותה שעה הוסערו שוכני הגבעה ב״פעולת ריכוך והטעיה״ מהצד השני, וכל ערותם רותקה צפונה, – והנה לפתע הורעמו בהתקפה קטלנית מהדרום, משם אף לא פללו לכל סכנה, על ידי הבחורים שהפתיעום כבמעשי כשפים ושדים. רבה ואכזרית היתה התדהמה; באנדרלמוסיה מוחלטת קם איש על רעהו, בעבי החושך המבעית, מרוב המבוכה במערבולת הדמים; בקרב פנים אל פנים, בצליף כידונים ובשבריות, ברעש וזעקות גיהינום, ברסק פצצות ורימונים, כעדר נסוגו המופתעים ונתפזרו באופל.
גדול ומזהיר היה הנצחון של ״פלוגת הצומת“. אך הנער ארנון לא זכה לראות את אורו של אותו יום זוהר, בו הונף דגלו הנא על ראש הגבעה. הוא אשר זחל בראש המתפרצים, אשר עוד עבר בפירצת הגדר הממוקשת, צנח לפתע. בחוש אליו ידידיו להצילו התרה בהם קשות: אל תתעכבו לידי! קדימה!”
גבעה זו אשר היתה אך זה לא כבר גבעת הבלהות לגבי נגבה המתבוססת בדמיה, העומדת אך בעיקשות גבורתה, גבעה זו אשר שלטה על כל מעברות הדרום והנגב, לארבע רוחות עולם, הקרויה בלשון האסטרטגית הגבעה ה-113, שמה הוחלף וינון לדורות: ״גבעת ארנון". לוח שיש צנוע נקבע לראשה המציין את תולדותיה ומוראותיה לעד, לכל עובר-האורח.
עתה מלוכדים כולנו 🔗
יעקב, בן למשפחת סוחרים עשירה, בעיר גדולה בפולין, פונק וטופח בביתו, – ועל כן פי כמה רגיש היה לכל ביטוי של הפליה גזעית ושל השפלה, בם היה לעיתים נתקל ברחוב, בבית הספר, בין הנערים השוים לו בכול ובכל זאת מתנשאים עליו בשל יהדותו. וביחוד, מאז הוכה ע“י ה״גויים”, בהיותו בן שלוש עשרה, רגישות זו הופכת מקור לשנאה לוהטת שלא תאוכל עוד. בקנאותו הנהו מצטרף לפלג הקיצוני שב״ביתר" אשר בארץ פולין – ״הארגון הצבאי הלאומי", ושואף לעלות ארצה. אולם מלחמת העולם השניה אשר הפכה את ארצות אירופה כולה לזירת קרבות, הסמה בעדו את הדרכים, והוא מתלבט בין הגבולות הנעולים כבתוך מלכודת אימים. אם כי לא הגיע עוד לגיל הגיוס, מתנדב ליחידת הקומנדו הפולנית. פה פועל במשך התקופה הקצרה, בה עמדה פולין על חירותה הלאומית ולחמה בנשק ביד נגד הפולש הנאצי. אולם עם כניעתה הוא מצליח, אחרי טלטולים הרפתקניים, מאסרים ובריחות נועזות לחדור לתחומי ליטא, אשר שם עוד ניתנות הרשות מטעם השלטונות לפעולות ״עלית הנוער״ הציונית. במסגרת זו הוא עולה ארצה, אחר נסיעה ארוכה וממושכת, דרך רוסיה וטורקיה.
מיד עם עלייתו מצטרף יעקב לתנועת הנוער הבית’רי ונשלח ל״גרעין" בראש-פנה; כעבור זמן קצר הוא נקרא משם לחבורת אנשי דוד רזיאל המכונה ״יאיר“, מפקד הלח”י. מאז פגה פרשת
״יעקב" והחלה פרשת ״דב“; ו״דב” היה במשך זמן מועט לאחד האישים הפעילים ביותר של ארגונו. שמו החדש הפך כעבור תקופה קצרה בין שורות הארגון לסמל ולאות. שנאתו העקיבה ל״גויים״ ואהבתו למולדת עשאוהו למפקד ולמנהיג רוחני, שלא ידע עוד חיים מחוץ לחיי המחתרת המתאכזרים לעצמם ולזולתם, ומחוץ לפעולותיה שאינן נרתעות מכל אכזריות קיצונית, – באם הוחלט על ביצוען. הוא נהג את פיקודיו למעשים אשר הפילו חתיתם על הבריטים שנואי נפשו, ואף קיפחו חיי לא אחד מהם. תכסיסי לחימת תנועתו היו לזרא למרבית הישוב, אשר סלד מרציחת כל אנגלי אך בשל אנגליותו, וגם המיפקדה של ההגנה" לא גרסה התקוממות טוטלית נגדם.
הלח“י והאצ”ל פרשו מכל שותפות הפעולה ההגנתית בתקופה זו ופעלו על דעת עצמם תוך מגמה: הטוב שבגויים רוץ גולגולתו. מתוך כך קמו חיכוכים קשים בין ה״הגנה" ובין ארגוני הפורשים בשל מעשי החבלה שלהם בשלטון המאנדטורי ואנשיו, מעשים שלא הותאמו לקו הפוליטי הכללי של הישוב ולפעולות התגמול שנקטו בהן אנשי ה״הגנה“. לעתים לבש אנטאגוניזם זה ממדים מרים וחמורים, אם כי גם בתחומי הפלמ”ח, שהיה זרועה המבצעת והלוחמת של ה״הגנה“, לא אחת התלקחו ויכוחים סוערים, אם אמנם יש עוד אפשרות נפשית ומוסרית לקיים יחסים תקינים עם האנגלים. אשר בגדו ברעיון ה״בית הלאומי” וניסו לדכא כל רוח של גאוון לאומית בישוב ולהחניק את שגשוגה. אולם ויכוחים אלה אשר הסעירו את רוחם של הפלמ“חאים היו תיאורטיים בלבד ולעולם לא שברו את רוח המשמעת הכללית ואת מרות מיפקדת ה״הגנה”.
מרבית פעולות החבלה, ההתנקשויות בשולט הזר, ה״החרמות" של ההון והנשק. ההתקפות הנועזות והמסוכנות על ה״סי.איי.די." (מרכז הבולשת הבריטית) ועל מחנות הצבא, תוכננו ובוצעו בהשתתפותו של דב. רבות סיכן את חייו, בביצוע המשימות ולמען חלץ את חיי חבריו מסכנה וממאסר, ואף נפצע פצעים קשים באחת מפעולות אלו. תמיד עמד לו עוזו, החלטתו המהירה והנוקשה ושיקולו הנוקף, על אף דחיפות הביצוע. אהבוהו והעריצוהו בלא מצרים כל פיקודיו ה״פורשים", הנתונים בחרם ובחוסר אהדה מצד הישוב וברדיפה כאחר חית טרף משוסה מצד הבריטים; רבים מהם לא נרתעו ממות ומענויים, ונשאום בגאוה לאומית רבה.
כל עוד שכנו הבריטים בארץ היו דב ואנשיו נתונים בפעולות שעקרונן אחד: למגר את הגויים ולגרשם מתחומי הארץ. עד אחרון אולם עם תחלת מלחמת השחרור הם נחלצו לפעולות לחימה משותפת, המתוכננת ביחד עם מיפקדת ה״הגנה" – ומבוצעת לפי הפקודות הכלליות שניתנו, ללא כל סטיה.
״לא עת עתה ל״חשבונות" – היה משנן דב לאנשיו באותם הימים הראשונים לשיתוף הפעולה – עתה כולנו מלוכדים!״ אחרי הכרזה על המדינה ועם קום הצה"ל באופן רשמי, הצטרף הוא ואנשיו בלא כל הסתייגות לשורותיו. ושב הטרוריסט דוב להיות הלוחם הממושמע והמפקד יעקב. אהוד על כל פיקודיו ונערץ על ידם, מקובל ומכובד על ידי הממונים עליו. נמנה על צוות המפקדים הגבוהים של האלוף יצחק שדה אשר סמך עליו והאמין בכשרונו הפיקודי והצבאי הבולט.
יעקב היה בין אלה אשר כיוונו תוך הכרה כנה וגאוה את שורות ה״פורשים" לליכוד מלא ולהתאחדות עם אנשי ה״הגנה", יריביהם לשעבר, בתוך צבא לאומי אחיד ומוצק.
״אנהג לפי מצפוני" – ענה יעקב בשעת שיחה עקרונית על דרכי האיחוד של ה״פורשים" עם אנשי ה״הגנה" לשר הבטחון דוד בן-גוריון, כאשר נשאל על ידו כיצד ינהג אם ייאלץ בתוקף תפקידו לסטות מדרכיו הקיצוניות, שנקט בהן עד עתה. ושר הבטחון ידע אמנם כי מצפונו זה של חייל ישר ונאמן ינהגו בטוחות, וכי אפשר לסמוך עליו, הוא מונה מפקד של יחידת פשיטה משוריינת, בה הוכיח את כושרו הצבאי המובהק. ואמנם מצפונו הדריכהו ישרות, והוא לעולם לא נטר ליריביו מלפנים, לא הפלה איש מבין פיקודיו יעורר יחס של אמונה ואהבה בכולם.
בכל הקרבות הקשים לכיבוש הנגב הוביל יעקב את שיריוניו, והוא תמיד בראש, דרוך וער לכול, גלוי נישא על גבי הג’יפ שלו, צופה לכל עבר. ראשו הבלונדי החבוש כובע גרב ומתחתיו מתפרצים תלתליו הבלתי ממושמעים, נדמה לעיתים כרב-פנים, כרואה בבת אחת בכל כווני העולם. אין עוד נסתר מלפני עיניו החדות; הוא רואה כל סכנה באיבּה, שאורבת לאנשיו, מצוה להתחפר ברגע המתאים, עוד טרם יותכו בהם אשדות היריות.
והוא מוליכם אך לנצחונות. יודע בחושו הבטוח שאינו מטעה להעריך כל מקום תורפה של האויב ומנחית בו מהלומות בברזל זרועו. הוא כובש את עירק-סואידן, אשר התנכלה במשך זמן רב לאורחות הנגב וביטלה את תנועתן, ומביא בידיו את הדגל המצרי השלול כשי לאנשי נגבה, אשר העריצם בשל עמידתם בגבורה על-אנושית, שותתים דם ומופצצים, מנותקים ורעבים, אך לא נכנעים. ברית לוחמים הוא כורת עמהם, ואיש אינו חושב עוד כי זה מקרוב השקפותיהם ודרכי לחימתם היו מנוגדות מן היסוד.
הוא אץ להצלת נירים, בה קומץ קט של מגינים כמעט משתוחחים כבר בעמדותיהם ובמחפרותיהם אשר מתחת לאדמה ועוזר להפוך את עמידתם הקרובה ליאוש – לניצחון מזהיר. ובכל רחבי הנגב, שהיה באותם הימים מוקד הקרבות כולו, יודעים את ה״בלונדי" ואת הג’יפ שלו הטס ברוח, ושולל חוקי המרחק מיסודם.
הוא אץ ודולק אחרי המצרים, הנסים ומתחמקים כעכברים רדופים, מזנב במאספם ולוחצם דרומה. עד עוג’ה, המקום ליד הגבול המצרי, מגיע ועוד רבות ונצורות התכניות, עזים חלומותיו: מי יודע אי נהיה מחר-מחרתים, הנה גם תל-עריש, נוה המדבר האגדתי, לא תרחק מאתנו, והנה מדבר סיני קוסמים מרחביו המזהיבים. ומושך מאד כיבושו; והלאה, והלאה, והקץ לתהלה מי ישורנו?
והוא, הפורץ הבלתי נרתע, אשר אך עיניו הקורנות בורקות מתחת לשכבת האבק הצהוב-אדמדם המכסה את כולם, על כלי רכבם ועל נשקם, עת הגיעו אנשיו אחריו לבקעה אשר לרגלי עוג'-אל-חפיר, מצוה עליהם לפוש מעט, ולהתחפר בתוך הואדי הנרחב. הם קופצים מעל המכוניות, מתחפרים, יש בהם גם רוגנים ורוטנים מעט, על מה זה ולמה מתעכבים במעוף הכיבוש הגאה, – ולפתע מטר פגזים ניתך עליהם מלמעלה בשצף-אימים.
עוד הספיק יעקב לארגן את עמדת הגנתם, מעומד על הג’יפ שלו, מקיף במבטו את כל לוחמיו, ולפתע צנח מפגיעת כדור ישירה. נפילתו הנחיתה מכה קשה בפיקודיו, אשר ראוהו כבלתי מנוצח. כסמל של לוהם ושל מפקד, אשר בו לא יעז כדור לגעת.
אחד בוקר ורועה אחד 🔗
אהבו הנערים את הארץ, את אדמתה, את יבולה ובהמתה. אהבוה אהבה פשוטה, ישרה, ללא סייג; כמו צמחו מרגביה.
אותו נער אחד הפלמ“חאים הראשונים היה, עוד ה״ידיד”, הקולונל ויינגיט, היה מורו. בחור בריא, גברי, מוצק, רצונו ברזל ושרירי גופו ברזל, ותום של ילד בעיניו התכולות. ממפקדי הפלמ"ח המוכשרים, אשר סיסמתם היתה: אין עוקפים סכנה, עומדים מולה פנים אל פנים ואין רתיעה, היה חיים.
הוא ניהל את נעריו למסעות נועזים בלב ישובים עוינים; הוא השח גבו החסון לשאת עליו מעפילים נחשלים ולהעבירם מסירות רעועות לחוף המוצק; הוא ביצע פעולות חבלה ותגמול, עת נכלאו מעפילים ושולחו מחופי הארץ חזרה לנדודי הגולה; וכאשר נתגלעו הפרצות בדרכי ההעפלה ה״יבשתית“, בגבול הצפוני, והולכת הפליטים בשבילים הטמירים, בצוקים ובואדיות הופסקה מחמת הלשנה של שכנים המקבלים שכר כפול: שוחד כ״מורי-דרך” (אעפ"י, שנערינו היו מורי הדרך למעשה) ומוהר כמוסדים, נחלץ הוא, חיים, לנהל פעולה זאת, וגם הצליח. הפיל חתיתו על המוסרים וריסנם, מצא נתיבים חדשים בין הסלעים ובכושר פעולה בלתי מצוי ובמרץ איתנים העלה את ההעפלה ה״צפונית" לרמה גבוהה ולממדים ניכרים ברישום הסודי של העליה הבלתי ליגלית.
הוא גם ״זכה" ליפול בידי הבלשים הבריטיים ולהיכלא על ידם בעת הולכת המעפילים במשעולי הגבול בין הלבנון והארץ. בבית-הכלא עוּנה קשות, אך מפיו העיקש לא הצליחו מעניו לסחוט מלה של גילוי כלשהו ואף לא אנחה.
בכל התפקידים שהוטלו עליו נשא בהתלהבות ובמסירות, אולם מעל לכול אהב את אדמתו, ומדי שובו הביתה, אף לימים מעטים או לחצאי ימים, מיד הפך חקלאי ורפתן, התנפל על עבודתו כצמא למים. הפרות ידעוהו ונענו לו, הניבו הלבן בשפע למגע ידיו השריריות.
בעת החיפוש החבלני של הבריטים אשר נברו בכל רבדי האדמה, בחצר ובמשק, שברו וריטשו בזעם אי-הצלחתם, כאשר כלאו את כל הגברים במכלא התיל לשעות ארוכות, לזהות את ה״פושעים" וה״מורדים" שנתנו ידם לשחרור המעפילים ממעצרם וההינו להלינם בביתם, הושבתה כל המלאכה במשק. לחם לא רדוי נחרך בתנור, התרנגולות קרקרו רעבות. הטילו ביציהן ואיש לא אספן, הפרות לא חולבו.
שעת החליבה חלפה עברה, העטינים תפחו ונפחו; הבהמות המעונות החלו נוהמות וגועות, מלחץ השפע של ברכת החלב, המכאיב ומכביד ובוער, ואין פורקו. הקשיב הנער לגעיות הממושכות, הדומות ליבבת בכייה, שמע את קולן של הפרות שלו, ואף הבחין בין קול וקול, – ולא עצר כוח: ברגע שנראה לו כמתאים, עת שומר המכלא שקע בשיחה עם חברו, פרץ מן הגדר לעברו השני, ורץ לרפת. בנהימת חיבה ענה לגעיות של הפרות שסובבו אליו ראשיהן כמתלוננות. ישב על דלפק החליבה וחלבן בזו אחר זו. עוד נשמעו הגעיות הכאובות מפינות הרפת, אך הן הלכו ונתמעטו, הלכו ונרגעו לאטן.
אולם ה״מחפשים" מצאוהו. הם חדרו לרפת וראוהו גחון מעל לדלי, כולו נתון לשיכשוך הסילונות הלבנים.
– ״מה לך כאן, בחור? צא מיד למכלא!" – ציווהו אחד הקלגסים.
הנער המשיך בחליבה, אף לא הפנה את ראשו לאחור. טפיחה חזקה על כתפו זיעזעתו.
– ״לא אלך – צעק לעומתם – עד אם אסיים את החליבה!״
– ״הלוך תלך!״ – צעק החייל בחימה שפוכה.
– לא "
ולא הלך. רכן עוד פעם נמוך-נמוך, נגע בעטינים הנפוחים באצבעותיו הנוקשות, – ונורה, וצנח לרגלי הפרה אשר כה ריחם עליה בענותה.
בוקר נאמן היה.
___________________
והשני, עזרא, רועה צאן היה. בעל חלומות והגיונות, אהב לנדוד עם צאנו ולשקוע במרחבי הנוף הכחולים הירוקים וסגוליים. ורישומם נטבע בעומקי נשמתו. צייר מחונן היה. ולא נדע לעולם אם בשל היותו רועה, ותוך כך נתון לקסמי הנוף, היה לצייר, או תחושתו העמוקה של יעוד הצייר הביאתו לנדודי הרועים. הוא ספג אל חובו את יפי המולדת, ויצרו שנית, על גבי הבד, מתוך לבן הנבון.
אהבוהו כבשותיו, מתחככות היו סביב רגליו בפעיות חיבה המובנות רק להן ולו. כל כבשה וכבשה ידעתו; בעת כשלה – מידו שאבה ארוכה, מחסדו ורחמיו רפואה.
שעה שניתך ברד היריות ממורדות ההרים מסביב על חצר המשק המפורז, המוקף פולשים מכל עבר, עת התותחים נהמו וירקו פגזים הרסניים מלועם, ברעש מהמם, עת הטילו אוירונים מטענם הכבד אשר בנוחתו כיסה את כל האופק בעלטת אבק ועשן, – היה הנער בין כבשותיו במכלאה. הוא לא יעזבן; עדיין לא סיים את תור החליבה. הן עמדו בשורה, כרוכות זו לזו, – כתמיד, – וחיכו למגע ידיו. גם אם ייהפך העולם באשד מטורף זה של יריות ופגזים, הוא את החליבה לא יפסיק – ויהי מה. מעטות עוד אשר לא נחלבו, הוא לא יעזבן ליסורים.
– ״עזרא, בוא למקלט, צא מכאן!" – פוצרים בו הבריו.
– ״עוד מעט, עוד מעט, הנה אני גומר…"
שריקה דקה נשמעה, והוא נחש דקירות כאב בסמוך ללבו.
– ״חטפתי כדור, כנראה" – אמר בחיוך, וצנח ארצה.
אחד בוקר, ורועה אחד.
״רימון אחרון שיירנו לעצמנו" 🔗
אחת השיירות האחרונות אשר הגיעה באותם הימים לירושלים. במארבים, מחסומים כבדים ובמטר יריות שניתכו עליה משני עברי הכביש, השקוע בין גבעות מזה ומזה; עשרות מכוניות הצליחו לפרוץ להן דרך, זו סרוטת קיר-שריונה, זו נקובת גלגלים אחרות נטו שמאלה, לכביש הצדדי המוליך לחולדה, ורק אחדות נשתיירו תקועות בכביש הנפתל בתוך הואדי הנמוך, ולא יכלו לזוז ממקומן בשל הבוץ הדשן והדביק אשר בו.
ראה איש המשק, ה״טרקטוריסט“. מרחוק את ״מצב הביש” שלהם, קפץ בלי היסוס על רכב-פלד הצנוע שלו, המורגל אך בעבודות חרישה וקציר, הניעו ואץ לכביש לחלץ את התקועים בו, והוא כולו מגולה לעין האויב, ומשמש מטרה גלויה לקלעיו. חפז. ריתק את שרשרת הטרקטור למכונית אחת, וסחבה אחריו אל מחוץ לטווח היריות, למקום ממנו יכלה כבר בכוחות עצמה להמשיך דרכה; ואילו הוא חזר שנית על מעשהו. כדור פגע בכף ידו, אך הוא הבליג על כאבו וגרר אחריו גם את המכונית השניה אל מחוץ לסכנה.
אולם עוד משוריין אהד נשתייר על עמדו תקוע בבוץ, בתוך הבקעה הארורה. אחד ממגיניו פתח בזהירות את פשפש-הפלד והשתלשל מהדרג אל תוך הבוץ; כאן ניסה להתניע את המכונה מבחוץ, ניסה גם לגרוף את בלילת הבוץ העבה מלפני הגלגלים. אך לשוא. והנהו רואה חשרת ערבים שחורה גולשת מהגבעות הסמוכות וקרבה למשוריין כלהקה של צבועים העטים על טרפם. זינק מהר וחזר למשוריין פנימה ונעל אחריו את פשפש הפלדה הכבד.
הקשרית של השיירה, שהתקדמה בינתיים, הקשיבה ברטט להודעות הקשר אשר במשוריין התקוע. הודעות קצובות ושקטות לכאורה היו אלו, עד הרגע האחרון. הם הודיעו: אנו מוקפים. טבעת הסובבים אותנו הולכת ומתהדקת. אנו מתגוננים, ואף עושים בם שמות. את הרימון האחרון שיירנו לעצמנו. היו שלום. עבור.
ואמנם בתוך אוזניות מכשירה של המקשרת נשמע קול נפץ מהדהד, אשר לווה פה ושם בזעקות של זוועה בשפה ערבית.
ממקורות ערבים נמסר כעבור זמן, כי אף רסיסי המשוריין המופצץ מבפנים גרמו אבידות לעטים עליו, ונקמו נקמת שבע-עשרה הגופות החרוכות למחצה, אשר הובאו אותו לילה לחולדה למנוחת עולם.
מודי הטייס 🔗
במאי 1947 נתפרסמה בעתונות שלנו ידיעה על פסק-דין מפתיע. בלתי רגיל בימים אלה, אשר לפיו זוכה הבחור המכונה ״מודי" מאשמת ״התנפלות על חייל אנגלי ופריצת שרשרת החיילים הבריטיים החוסמים מעבר בפני המון משתולל ומפר את פקודות העוצר“. השופט קבע, כי הבחור לא התנפל על החייל הבריטי המזויין, אלא הזמין אותו להיאבקות-שניים, (מאחר שהלה פרע בשורות הראשונות של הקהל המפגין נגד החזרת הפליטים שהעפילו באנית חיים ארלוזורוב" לחופי חיפה). מודי, אשר היה בשורות הראשונות של הקהל המפגין, ליגלג בשקטו המאופק והפרובוקטיבי על ״גבורתו” של החייל המנצל לרעה את זיונו המלא ומשתמש בקת רובהו נגד החזוֹת החשופים והידים העירומות של ״מתנגדיו“. הוא דרש ממנו להוכיח את עוזו בשימוש בכוחות שווים, והציע להתאגרף עמו. החייל, אשר חוש הספורט האנגלי טבוע בעומק לבו, קיבל את ההצעה, מסר את הרובה לידי חבריו ונענה להזמנה, תוך רגעים מעטים הוכרע על ידי מודי, שאומן אף הוא היטב בדרכי ההיאבקות; אולם שניהם נאסרו ע”י קצין בריטי שאץ להוציאם מתוך עיגול הצופים הרוגש והמגוחך, המורכב מחיילים מזויינים מזה ומהמפגינים ה״עבריינים" מזה, כשהם מצטופפים סביב ״זירת" המתגוששים ומלהיבים אותם בקריאותיהם.
אחרי קביעת פסק הדין אשר זיכה את מודי וגינה את החייל הבריטי על הטלת האשמת שוא במתנגדו, שכאילו התנפל עליו והפריעו מפעולתו החוקית, ניגש החייל הנזוף לעיני הקהל הרב והמגוון אשר באולם בית המשפט, אל מודי, הושיט לו את ידו בהביעו לו את דברי הוקרתו.
מודי, יליד הארץ, בן למשפחת מורים נאורה, חדור רוח קוממיות טבעית, לא נשא, ואף לא הבין כל עליונות הנובעת מהשתייכות ללאום או לגזע אחר, ותגובה כזו להתפרעות החייל הבריטי היתה לו כמובנת מאליה. אותה תקופה למד מודי בטכניון, ובו בזמן פעל כחבר מטה ה״הגנה" בחיפה ובסביבה. כשנה לפני כך שוחרר משירות חיל האויר הבריטי, אשר בו שירת במשך חמש שנות מלחמת העולם השניה, ואשר זכה בו לדרגת טייס מומחה בכל סוגי האוירונים. על אף הנטייה של הפלייה בין הבריטים ובין ה״ילידים", זכה מודי ליחס של כבוד ושל אהדה בין חבריו ומפקדיו, בגלל כשרונו הרב ועמדתו הגאה.
בתקופת שרותו האחרונה בחיל האויר המלכותי, אחרי כריתת-השלום-למעשה, כאשר החל הישוב במאבקו המר נגד גזירות ה״ספר הלבן“, הועבר מודי מבסיסו ברמת-דוד לאיטליה, על אף התנגדותו; מפקדיו האנגלים, בעלי הטאקט הרב, שילחוהו מן הארץ, ״שלא לפגוע ברגשותיו הלאומיים כיהודי”. הבחור, אשר מאז היותו בן 15 נרתם בכל עוזו לפעולות ה״הגנה", וגדל והתבגר ברוחה. חרק שן וציפה בקוצר רוח לשיחרורו מהשירות שהפך לזר.
עם שובו לארץ זכה רק לשנה אחת של לימודים שקטים, אחרי שמונה שנות שירותו הפעיל, ב״הגנה" ובצבא. מיד אחרי הכרזת או"ם העמיד את עצמו לרשות המפקדה של מלחמת השחרור, והיה בין בוני חיל האויר הישראלי מתהילתו.
האוירונים המעטים, המיושנים והמקולקלים, שנמכרו על ידי הבריטים כ״גרוטאות“, הורכבו, הוכשרו מחדש, הותקנו והוטלאו. והופחה בהם רוח חיים. מודי מונה מפקד טייסת. הטייסת שלו המכונה ״הטייסת האדומה”, נודעה לתהילה והיא חוללה פלאים לא ישוערו. תפקידים רבים הוטלו עליה, ולפי פירוט-הפעולות העובדתי היבש, אשר נרשם ביומנה הרשמי, דומה לעתים כי המטוסים המעטים והטייסים שבחובם היו לרוח אחת, וכנפי הפלדה לא היו אלא כנפי נשמתם-הם ולהטן.
הטייסת האדומה" קיימה קשר בין המיפקדה המרכזית ובין הישובים הרבים המנותקים; אנשיה רוממו את רוחם והזרימו אליהם תגבורת, תחמושת, מזון, העבירו פצועים וחולים; סיוריהם מעל לשיטחי האויב סיפקו ידיעות מוסמכות ומהירות על תנועתו, הכשירו את התקדמות כוחותינו וביטחוה בטיסותיהם – כעין חיל חלוץ האץ לפני המחנה כדי להזהירו מפני כל סכנה של הפתעה או מארב בלתי צפוי; הם היוו שיירות ופילסו התקדמותן. הם השיגו שיאים הנראים עתה לאנשי מקצוע מנוסים כדמיוניים. כך, למשל, מקובל הוא, כי טייס אינו צולל למעלה משלוש פעמים מעל לעמדת האויב להתקיפה; ואילו מודי צלל שמונה פעמים בזו אחר זו, בהפציצו את עמדות האויב בלטרון, כאחוז להט-הקרב. כאשר העיר לו אדם מומחה, כי עלול הוא לשלם אי פעם בחייו תמורת העזתו המופרזת. ענה: לכשאדרש – אשלם בשלימות.
באותו יום בו נפלה אימת שני המפציצים הכבדים על תושבי תל-אביב וראשון לציון, עוד בטרם הספיקו לרוקן את מטענם השטני, הופתעו על ידי ה״מוסקיטו" הקל של מודי, הוכרעו שניהם. בזה אחר זה, ועלו בלהבות, על מטענם הכבד.
בימי ההפוגה השניה נשלח מודי עם חבריו לאירופה לשם רכישת מטוסים והבאתם לארץ. באחת מטיסותיו נאלץ לרדת נחיתת אונס באי רודוס, וכאן נעצר למשך 14 יום. הקרקע הזרה בערה תחת כפות רגליו, בדעתו הברורה מה מאד דרושים בארץ בימים מכריעים אלה המטוסים שנרכשו על ידו. עם שחרורו זינק מיד לפעולה.
שלוש פעמים טס מודי ביומו האחרון, הלוך ושוב מבסיסו לנגב, וסייע לכוחות המתקדמים בפעולתם. עם שובו בפעם השלישית אל הבסיס, לא זכה עוד לרדת בשלום. מטוסו נתרסק מחמת קלקול פתאומי – ומודי לא הגיע.
הוא קיים את דבריו: שילם בשלימות.
מלאך החבלה 🔗
״מלך החבלנים" – כינוהו ״החברה" – פיקודיו, מפקדיו, חניכיו הרבים; ואילו הוא עצמו קרא למומחים שכמותו ״מלאכי חבלה“. ואמנם מומחה מאין עוד כמוהו היה ששון. סיים קורסים רבים ב״הגנה”, בפלמ“ח, והגיע לתואר ״קצין הדרכה” במקצוע החבלנות. דור שלם של חניכים גידל והנחיל להם ידיעותיו ברוח חברית טובה ובבדיחות דעת קלה ומקילה.
ובימי הקרבות המרים על כל מבואות ירושלים היה עוסק ביום. מלבד הדרכת חניכיו, בהכשרת הדרכים להעברת השיירות הפורצות וביטוחן, ובלילות מיקש, חיבל, פוצץ. מנוחה לא ידע הנער. ״אני לא נוצרתי לעשות לעצמי" – היה אומר לחבריו בחיוך טוב וסלחני. ואת מוקשיו היה זורע בממילה ובקטמון, בדיר-אבו-טור ובשייך ג’ארח, בנוטר-דם ובהר ציון. נדמה, כל גבעותיה של ירושלים הפרוצות לכל רוח, הגולשות לקראת כל זומם לכבשן, נזרעו מזרע מוקשיו וממוקשי ״מלאכי החבלה" שלו.
ולא ״צבר" דוקא היה ששון זה; לא נולד בארץ בה גדלים בניה בלא מורא וחת. בן לעדה הבבלית, ״עיראקי" בלע“ז. ממשפחה דתית אשר עלתה ארצה מתוך כיסופים לגאולה משיחית, – וללא כל הכנה אלמנטרית לעמידה בפני המציאות הקשה היום-יומית. הנער גדל באהבת-הארץ ערטילאית אך נעלה. על אף חיי הדחקות הגובלת כמעט בעוני. מנעוריו המוקדמים לחם על זכותו להתקבל כחבר ב״הגנה”, עד אשר התגשם חלומו זה, בהיותו בן 16. בגלל ידיעתו המצוינת בשפה הערבית ובשל חיצוניותו האצילה, הדרת הופעתו המעוררת כבוד בשקטה ובבטחונה הפנימי – הוטלו עליו תפקידים מיוחדים בקרב האוכלוסיה הערבית; ואמנם הוא ידע לבצעם בהעזה, ביזמה ובמסירות נאמנה.
כל סיכון לא הרתיעו. וכך, ערב פיצוץ המלון ״סיירמיס״ בשכונת קטמון, קן-מפקדתו של האויב, הוא חדר למוקד המקים עצמו, למען הביא עמו כל פרט דרוש להצלחת המשימה. הוא גם ניהל את הפיצוץ ואף השתתף בו בפועל, ואחר ביצועו חזר עוד פעם ל״עבר ההוא" לקבל ידיעות מפורטות ועדויות בעל פה על יעילות תוצאותיו.
ועם זאת שנא ששון מלחמה, שנא מלאכת ההרסנות והחבלה. בלבו נשא געגועים לעבודה בונה, שקטה ופוריה. וביחוד חלם על עבודה חינוכית ומקדמת בקרב עדתו, שנראתה לו נחותה ומפגרת מעט לעומת עדות הישוב האחרות בארץ. הוא שאף להתערות עדתו ולהשתרשותה בכל שטחי החיים, בעיר ובחקלאות, בתעשיה ובמלאכה. במאמרו ״הנוער הבבלי בארץ" הוא מנתח את המצב הקיים ומביע תקוה כי עדתו היה תהיה עוד לגורם חשוב בבנינו של הישוב. הוא חולם על עריכת בטאון בשם ״נהריים" אשר ידריך נבוכים ויכוונם, יקדם את התפתחותם ויחנכם לערכים חיוביים, וגם יתן תמונה נאמנה ושוה לכול על הנעשה בארץ ובגולה. ששון חונן בחוש ציבורי עמוק וכן, חוש של מנהיג ומדריך עממי.
אולם בימי המלחמה היה כולו נתון למלחמה, למען קידומו של השלום הנכסף.
שכונת “מקור חיים”, המרותקת מטבורה של העיר, היתה נתונה יומם ולילה להתקפות ובשל אורכה המפולש גלויה לצליפות ולהפגזות קולעות והורסות כול. שיוועה השכונה לעידוד כלשהו, להפוגת המתיחות התדירה, ואין. אין יוצא ואין בא בתחומיה. היאוש ניבט מעיני תושביה המעטים אשר נותרו בה לשמרה. רוחם ירד פלאים. ונשקפה סכנה של נטישת המקום בחשאי, אשר פירושה רציחת הנותרים בה. הידיעות אשר הגיעו העירה עוררו דכאון והכרה כי יש להציל את השכונה בכל מחיר. והנה העמיס ששון מכונית משא גדולה בכל טוב: מזון, צרכי רפואה, נשק ותחמושת – ויצא לדרך. בשקטו המבדח ובבטחונו המפתיע נסע לו לאטו ברחובות ירושלים, קרב למחסום הערבי הראשון, השני, ועבר-פסח על ידם מבלי לעורר כל חשד. שומרי המחסום הערביים אף החליפו עמו הערות עליזות בשפה ערבית עסיסית, והוא עבר בלא כל אות של התרגשות ברחובות שכונת הפורעים בית צפפה, הנכונה לכרסם חיים את ״מקור חיים" השכנה. האוטו הגיע לאטו עד להצטלבות הדרכים שבין בית צפפה למקור חיים, והנה לפתע שינה ששון את הכיוון ובדהירה פראית פרץ לתוך השכונה היהודית המנותקת. שומרי המחסום הערביים נדהמו למעשהו זה, אך בטרם התאוששו והמטירו אחריו את להט אישם, הוא כבר פנה להם עורף והביא בשורת הצלה לשכונה הנכאה, המשתוחחת.
עד שחרורה של השכונה שהה בה ששון, מיקש את גבולותיה הארוכים, ביצע גיחות חבלניות לתוך עמדות הערביים הסמוכות. הוא עודדה, הרים את רוח מגיניה בעוזו ובבטחונו הנפשי. ואכן ״מלאך חבלה" היה, ואגדות-אימים נישאו בקרב בית צפפה על ה״שד השחור".
עדיין מצלצלת באזני חבריו קריאתו האחרונה, עת הכשיר את כיבוש הר ציון על ידי ביעור נועז של עמדה ערבית התולשת על פתחו: ״המשיכו. חבריא, גם בבלעדי המשיכו…״
בעוזו של שכוֹל 🔗
״– – יהודה’לה שלנו נפל. ב-15 למאי קרה הדבר, בקרב על מלכיה שבגליל, עדיין איני יודעת פרטים, אך דבר אחד ברור לי, כי יהודה ידע לשם מה הלך ולמה הקדיש כל כוחו ומרצו. הוא היה תמיד מוכן כי עלול לקרות אשר קרה. בקשה אחת לי אליכם: היו חזקים ואל תרבו לבכות. הוא היה אחד מרבים, ותפקידו אשר מילא מחייב אותנו להמשיך וללכת בדרכו. חיזקו ואימצו, ראו, את זאת מבקשת מכם בתכם, שחברה הוא אשר נפל. אם אדע כי ידעתם לשמור על רוחכם יוקל גם לי בהרבה, ואוכל ביתר קלות להמשיך את חיי – – ". אלה הם קטעי מכתבה של חנקה, חברת הקיבוץ בית הערבה, אל הוריה, אחרי נפילת ריעה.
ככה נושאות הנערות שלנו את שכולן הגדול; שממונו ותהומותיו בנשמה פנימה. הן מכווצות את שפתיהן לבל זעקת נפשם תפרוץ בעדן, והן ממעטות בדיבור, ואף על קרוביהן וידידיהן גוזרות הן שתיקה, אותה שתיקה חמורה שהיא ביטויו הנעלה והנשגב ביותר של האבל למעמקיו. עור פניהן מחוויר מעט, אך הן ממשיכות באורח חייהן הקשה; לכאורה – לא חל כל שינוי במעשי יומן.
וכן חנקה. למחרת האסון יוצאת לעבודתה, ככל חבריה סביבה. וממשיכה את חיי יקירה בחייה.
מומחית במשתלה היתה חנקה. אותה משתלת הפלאים של בית הערבה, אחד מפלאי העולם, פרי התעקשותם היוצרת של מחיי-שממה ״מטורפים", שעל אחר שעל קרעו טפחי אדמה נוקשה וצחוחה, ספוגת המות מדורי דורות, כולה אומרת מארת מליחה. ובעל כרחה ציוו עליה חיים. ויכלו. והפליאו עשה, נוה-חיים מפתיע הוריק בחיקו האפור-דהה של צפון ים המלח, אשר עד כה הבהיק לקרני השמש הלוהטת במשטחיו המכוסים גבישי המלחים כעין-הכפור. אט אט התרוממו השתילים הרכים, שנראו תחילה כמו שחפנים, כמו נידונים למות, בעת הישתלם; אט גאו אמיריהם מעלה, והציצו כמנצחים לפאת המשטחים הקרחים-מלחים אשר טרם נכבשו.
״– – – עבדנו בהדליית עגבניות (העגבניות המצויינות לדושן, לטעם ולליח), ואחר בהורדת ירקות ובדילדול הגזר, באמת הייתי מאושרת – – –" כותבת חנקה אל יהודה ידידה באותם הימים המאושרים של כיבוש המדבר והכנעתו, ושל הפרייתו. יהודה נמצא אז בשירות ה״הגנה“, הרחק מקיבוצו, והיא משתפת אותו בכל חוויותיה, – נשמה משולבת בנשמה, – על אף המרחק הפיזי. הם רוקמים יחד את חלומותיהם, מתוודים מרחשיהם, לבטיהם.וקשיים. ״– – – אני כה שמחה שיחר החלטנו ללכת לקיבוץ. עתה אני שלמה עם עצמי, לאחר שסיפרתי לך כל חששותי וספקותי בקשר לדרך זו; אני מקוה שיחד נוכל להתגבר על הקשיים”. וברוח – זו שומרת חנקה על המשך השותפות העמוקה שבינה לבין ידידה; היא מוצאת כוח ועידוד לעצמה בחתירתה להשלמת: ידיעותיה והעמקתם:" – – אני רוצה להקדיש הרבה מזמני לקריאה וללימוד, עד כמה שאוכל; כי מרגישה אני שחסר לי הרבה בשטחים שונים. בתכניתי היה כי יחד נעבור על ספרים שונים, נחליף דעות. עליהם – אך כיון שזה לא ניתן, אעשה זאת לבד – – ".
מאד שרשי וחיוני הוא יחסה לעבודת האדמה, כל יצורי נשמתה נתונים לה. אף אם היא שקועה כולה ביצירת החקלאות במקומה, בעיני רוחה היא רואה גם את משקם הזעיר של הוריה, אשר בשפלה הפוריה והדשנה בירק, ודאגתה נתון גם למשק קטן. זה אשר בו גדלה מתינוקותה הרכה. והיא עונה על מכתבם של בני משפחתה:
״– – – נהניתי הנאה מרובה מהידיעה שהפרחים. נקלטו, ואיך – האספרגוס? רותקה (אחותה). את צריכה לקשור אותו, כי אחרת לא יוכל לגבוה. ואיך העץ שנטענו, האם רואים התפתחות כלשהי?״
זמן לא רב זכו שני הריעים. חנקה ויהודה, לחיות יחד בקיבוצם. התפקידים המחתרתיים, אשר הוטלו. עליו – כמפקד גבוה “בהגנה” הרחיקוהו, עם פרוץ מלחמת השחרור, שוב מנירי משקו אשר אהב. ושוב חנקה מעבירה את כיסופיה לתוך שורות מכתביה, אליו ואל הוריה-ידידיה המבינים לרוחה מאד. והיא כותבת אל ההורים באחד ממכתביה בתקופה זה, בנימה של מרי כלשהו שאינו מעז להתפרץ בביטוי של תלונה ברורה – תוך השלמה עם המציאות, בתלונה שאינה תובעת שינוי על אף הרגשות ה״פרטיים" המעיקים לעתים לא מעט:" – – הסיכויים שלו לחופש קלושים מאד. אני כבר התרגלתי למצב זה. כבר קרוב לארבעה חודשים שלא ראינו איש את רעהו, מתגעגעים ומחכים ליום הפגישה. אני – מילא, נמצאת לפחות בחברה, עובדת וטוב לי, אבל על יהודה צר לי מאד; בדידותו רבה – – –".
וכך הופכים חייה, כחיי כל הנוער בארץ, להיות חיים ערטילאיים השייכים לאומה כולה; אין להם לא יום ולא לילה שאינו משורג במאורעותיה, אשר היו למאורעותיהם הם האישיים ביותר, והקובעים את גורלם.
בית-הערבה, מקום הגבורה של היאבקות מאומצת יום-יום עם זדוני הטבע והתגברות עליהם. בית הערבה אשר הפך לבוסתן-קסמים הנב פירותיו לרוב ומפליא בטיבם המשובח, אשר הפך לשם-דבר בשפת המומחים החקלאיים בארץ ובעולם, – עמד במשך חמישה חדשים בניתוקו האכזרי, מוקף ים של שונאים לרוב. ואף על פי כן לא נאותו החברים לנטוש את נחלתם, אשר בליח חייהם פדוה. גם את ילדיהם לא הסכימו לשלוח למקום המיבטחים, אותם גידולי פלא אשר המרו את חוקי רוחות המדבר היבשים וחרבונותיהם לעגו באודם לחייהם התפוחיות לסערות החול שטפחו עליהן ולא הצליחו להחוירן.
בשורות מרות ופקודות חמורות התרוצצה רצה ושוב על גלי האתר, בין מיפקדת ה״הגנה" אשר בירושלים, ובין מכשיר הקשר אשר בכאן, עד אשר נאלצו להיכנע בלב כבד לצו המוסדות העליונים של הישוב. הם הטיסו את הילדים, שעלו בלא חמדה על כבש האוירון, אשר ודאי בימים כתיקונן היו מאושרים לטוס בו; ובעצמם הסכימו להצטרף לכוח ההגנה של סדום. המנותקת אף היא. לפני עזיבתם את משקם אשר בו שיקעו כל כוח יצירתם ושנים רבות של נעורי חייהם, הרסו את פרי טיפוחיהם, חיבלו בכל אשר יכלו לחבל, ובחשכת הלילה, עלו על דוברתם אשר נשאה אותם דרומה על פני ים המות…
וחנקה כותבת: – – – כאב הלב, מאד כאב על אשר השארנו, אבל מה לעשות? וכי היתה לנו ברירה? השתדלנו לשבור ולהרוס כל מה שניתן, כך שלעבדאללה לא נשאר הרבה – – –".
שבועות ארוכים ישבו חברי בית-הערבה בסדום, רתוקים למקום. מנותקים מהישוב ומהקורות אותו, ולתרעומתם – גם חסרי מעשה. המרירות התגנבה אט לאט ללבבות, והם תבעו את העברתם למקום פעולה, ואת חלקם הפעיל בהגנת הארץ. מעטים אך זכו לצאת משם לחופשות קצרות, בעלותם על מטוס, המקשר היחידי ביניהם ובין הארץ.
כאן ניחתה עליהם ועל ראשה של חנקה בשורת נפילתו של יהודה. והיא כותבת באחד המכתבים שלה אל הוריה: – – עדיין קשה לי, אך מקוה אני כי במשך הזמן אתגבר. וכי יש לי ברירה – – – מתקשה אני במשהו, ואבקשכם לעזור לי: יתכן מאד כי תינתן לי האפשרות לטוס, בהתחשב עם מצבי, אך באמת אינני יודעת אם לטובתי יהיה הדבר. אולי טוב יותר כי אשאר עם החברה: כי אז אולי יהיה לי קל יותר להתגבר. ומצד שני אני מרגישה כי עלי להיות אצל הוריו של יהודה. ונוסף על כך תקפוני געגועים כה עזים הביתה – – –".
ובמכתבה האחרון כותבת חנקה: ״– – – ספרו נא יותר על הוריו של יהודה’לה. אין לכם מושג כמה אני רוצה להיות אצלם; אני מרגישה שהכרח הוא לי לעשות זאת, ולא אהיה שקטה עד אשר אראה אותם – – –".
ואמנם היא טסה, למלא את שליחותה זו לגבי הורים שכולים, להניח על ברכם גם את שכולה, ולנחמם, – ולו אך במעט, – בשאתה עמהם את כאבם. וודאי מלא היה לבה לקראת פגישה כאובה זו של ניחום אבלים, בעוד אבלה-היא כוסס ללא פורקן את נשמתה.
שמונה אנשים טסו באותו המטוס, אשר פקד את סדום והביא עמו פריסת שלום, שמועות על מר המאבק, בו נתונה כל הארץ ועל גבורת עמידתה. הם טסו לפאת תל-אביב, והגיעו אליה בשעה שהופצצה קשות ע"י אוירוני המצרים. הטייס באין עמו יכולת לרדת בשדה התעופה של תל-אביב, היטה את מטוסו דרומה, ונאלץ לנחות נחיתת אונס בסביבת נבי רובין, המוקפת ערביים והקרובה לכוחות המצרים שפלשו לארץ.
המטוס נתרסק והטסים נתחלקו לשתי קבוצות: חמישה, וביניהם חנקה, נותרו במקום, כשבידיהם שני רובים, לכל מקרה של צורך בהגנה, עד אשר יוכלו להחלץ מכאן; ושלושה נשלחו לדרך המסוכנת והקשה, לחצות בהערמה את מרכזי האויב ולהזעיק עזרה; בידי השלושה הושארו שני אקדוחים. השלושה הגיעו לחולון, אחרי תלאות ויגע, רדופי אחריות שליחותם, ומילאו אותה במידת יכולתם. אולם החמישה נפלו, בטרם העזרה הגיעה, ואת סוד שעותיהם האחרונות איש לא ידע לעולם. הם התגוננו בודאי עד כדורם האחרון תוך מאבק מיואש; לא מסרו חייהם חינם.
מלך למפדוזה 🔗
לא אגדה דמיונית, לא מהתלה ולא עלילה עליזה-פורחת היתה המעשיה אשר עוררה את אמני הבמות השונות ברחבי העולם להעלות קומדיה המוסבת עליה, קומדיה אשר אף בארץ הוצגה בזמנה, – על ״מלך למפדוזה". אכן היה היה הדבר, ומחוללו בחור-בשר-ודם.
קצין תעופה נועז ומוכשר, נאה ותמיר כארז צעיר; יהודה היה שמו העברי, יליד ליוורפול. הוריו, בני היהדות האנגלית האצילה ״נוגעו" משום-מה בציונות ועלו ארצה עם בנם בעודו ילד רך, והשתקעו בחיפה העיר, בשיפולי הר הכרמל. אהבה עזה אהב הנער את הכרמל ואף היה ממייסדי חבורת ״המשוטטים בכרמל“, מבין נערי שבט ה״צופים”. החבורה היתה תרה את ירכתי כל ההר ומסתריו הרבים, עורכת מחנות בם בימים ובלילות.
הדי סיוריו אלה ורישומה של תקופת ה״משוטטים בכרמל" ניעורו בלבו של יהודה שנים רבות לאחר מכן, בעת מלחמת העולם השניה. כאשר שירת כטייס בחיל האויר הבריטי, ורשם ביומנו מעין צוואה:
״במותי זיכרו שאהבתי את הר הכרמל; אהבתיו בשקיעות החמה הזוהרת ובילל שועליו בלילות. והיה, אם תפול אי-פעם גוויתי בין זרים – בכרמל חפשו את רוחי".
גדל הנער בארץ, סוער ורגיש, גאה, ונפגע מאד לכל אות של השפלה בה נשא הישוב בתקופת המאנדאט הבריטי. הוא מתמרד ואינו משלים עם סדרי השלטון הזדוני. הוריו מודאגים מאד לביטויי קנאותו, העלולה להובילו להצטרפות לשורות התנועה הקיצונית שבישוב, ומשלחים אותו לסיים את חוק לימודיו בליוורפול עיר מולדתו. הוא לומד שם במכללה, ובעיתות הפנאי מתמסר לפעולה ציונית בין הנוער היהודי-אנגלי ומלהיב לבם לקראת הגשמה ציונית.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה מתנדב יהודה בין הראשונים שנחלצו למלחמת המצוה נגד היטלר. הוא מחולל פלאות בטיסותיו המרובות, מעל לאירופה המנואצת, ומפיל עשרות אוירוני האויב המתקיפים את אנגליה וזורעים מות בערי הפרזון הכורעות והנשמות.
בעת אחת מטיסותיו המרובות, בהסיעו קציני הפיקוד הבריטי למזרח הרחוק, נאלץ לנחות נחיתת אונס באחת מאיי האוקיינוס השקט. בטחונו, זריזותו ונסיונו הרב בשעת הירידה המסוכנת, ללא מסלול-נחיתה, עוררו התפעלות כנה והוקרה עמוקה בלב הטסים; הם הביעו אותן בתאוריהם הנרגשים המעלים על נס את כושרו וגבורת העזתו של יהודה, בתוך הדינים והחשבונות המפורטים אשר שלחו למפקדה העליונה על אודות המקרה.
אחרי הנחיתה המוצלחת באורח בלתי מצוי, מיד אירגן יהודה מעין מחנה-צבאי בזעיר אנפין, וכאשר הגיעו הילידים למקום. הופתעו למראה הנוחתים, שנראו להם יותר ככובשים מאשר כפליטי-תאונה הנוחתים-מאונס. הם מצאום מסיבים ברוח רוממה, אוכלים לתאבון, ואף מזמינים באדיבות את הבאים להסב עמם. הילידים קבלו את פניהם בהערצה ובהכנעה, ומושל האי, אשר ידע אנגלית צחה, אירחם בתחומי שלטונו בגינוני הכנסת אורחים השופעת רוב טובה.
הצלחת הנחיתה הזו הנחילה ליהודה פרסומת רבת-כנפים שמעה הועלה על גבי עתוני העולם, ואף הומחז בקומדיה עליזה ״מלך למפדוזה“, אשר הוצגה להנאתם של רבבות הצופים בארצות הברית ובאנגליה, וגם לארץ הגיעה והועלתה על הבמה ע”י התיאטרון הסטירי ״מטאטא". גם אותות הצטיינות ניתנו ליהודה מידי המלך עם שובו מההרפתקה הזו.
רבות התגעגע הבחור לארץ ואל הוריו השוכנים בה, ועשה מאמץ על-אנושי, החורג ממסגרת המשמעת הצבאית ההמורה והמקובלת במיוחד בחיי חיל האויר: באחת מטיסותיו מעל אירופה עשה מין ״הטייה" מדרכו המותווית וירד בלוד, כדי לראות את הכרמל שלו ולבקר בבית הוריו – ולו אך לשעות מעטות.
עם תום המלחמה חזר יהודה לחיי אזרח. נשא אשה, היה לאב, ועבד כטייס מנוסה באחת מחברות הטיס הפרטיות אשר בליוורפול; אך בלבו הגה תמיד בשיבה לארץ, אשר כה אהבה.
עם השמועות הראשונות על מאבק הקוממיות של עמו, הוא פורץ את מסגרת השאננות אשר לבשו חייו, עוזב את החברה בה.עבד בשלוה וברווח, תוך רחשי הוקרה מצד מנהליו; הוא מתחלף במשרה עם חברו המשרת כטייס במזרח הקרוב, אגב ויתור על זכויות הותק ותשלומי-תגמולים המגיעים לו, ואץ למטרתו.
עוד משגר מדרכו מברק אל הוריו: ״הנני שב לשרת את הרצל", וטס ארצה.
לרוע מזלו הוא נאלץ לרדת ירידת אונס ברודוס; כאן הוא נעצר ונשלח לחקירה דיסציפלינארית לרומא. אחרי השתדלויות רבות מצד בעלי ההשפעה שעמדו בקשרים עם אנשי ״עליה ב'" שפעלה אז בתחומי איטליה, הוא מצליח לעזוב את מעצרו ועולה במשנה מרץ וההתלהבות לאוירון המיועד לקחת חבל במלחמת השחרור. כך לבסוף הוא משיג את מטרתו הנכספת: אץ ללחום בגלוי בשורות לוחמי עמו-הוא.
בנסיבות בלתי מוסברות עד היום מתרסק מטוסו באויר, מיד אחר ההמראה, בשעה שלבו של יהודה מלא תרועה וגאוה לקראת הפעולות המזהירות המצפות לו.
שדרה של אבא וסבא 🔗
מועצת בית שאן נוטעת שדרה שתחבר את מקומות נפילתם של חיים ומשה שטורמן ז"ל.
(מתוך העתונות)
לא אחת שאלה תמר הקטנה, בראותה כי לכל הילדים יש אבא ויש סבא: ואיפה אבא וסבא שלי?"
את אביה לא ידעה מעודה; נולדה אחרי נפילתו. וסבא נפל עוד במאורעות, כאחד ממפקדי ה״הגנה" הגבוהים. חיים’קה, אחיה הגדול – הוא עתה כבר בן שש – הכיר את אבא. אבל הוא איננו אוהב לדבר עליו בנוכחות המבוגרים. אולם, כאשר הם אינם, מתישב הוא ליד תמר, אחותו הקטנה, ומספר. והוא מספר לה כי גם להם יש אבא וסבא. ותמר מאמינה לחיים’קה. היא פוקחת עיניים גדולות ומקשיבה לסיפורו.
הוא זוכר את אבא, קצת קצת זוכר אותו. ואת עיניו, שהן ממש כמו של תמר. הוא זוכר את עצמו מורם גבוה-גבוה, רכוב על כתפיו של אבא, מחכך את סנטרו בשיער שלו העבות והיבש משמש, הדוקר ומדגדג קצת. וזוכר ששניהם, גם הוא וגם אבא, היו אז צוחקים מאד. וגם זוכר את עצמו נישא על זרועו החמה והשעירה של אבא הלוחצת אותו בחזקה ובטוב אל חזהו הרחב. ואפילו נדמה לחיים’קה כי הוא עודנו שומע את קולו של אבא כשהוא צוחק; כי אבא אהב מאד לצחוק. ועוד משהו זוכר חיים’קה: את רגליו החשופות והגבוהות של אבא, הנתונות בסנדלים; ואת ברכיו, כי חיים’קה היה מגיע עד ברכיו, ואפילו למעלה מברכיו. וכשהיה מחבק אותן נראו לו חזקות כמו שני עמודים. – ואבא, שם למעלה, שרק את סנטרו ואת אפו ראה היטב, נראה כל כך גדול, כמו – כמו – עץ ענקי שאי אפשר להפילו.
אבל הם, החברים, אומרים שהוא נפל. וגם אמא וסבתא אומרות כן. אפילו נפל – אז מה? נופלים – וקמים. כמה פעמים ילדים נופלים, מקבלים גם מכה, ופצע. ודם, יש שגם בוכים קצת – וקמים. הוא חיים’קה, אף פעם איננו בוכה, וגם תמר אחותו כשתהיה גדולה כמוהו לא תבכה. נכון?
ומספרים כי גם סבא נפל, כמעט בו במקום שם נפל אבא.
חיים’קה איננו מבין כיצד זה גדולים כי יפלו – לא יקומו. לא יתכן. אבא וסבא אם נפלו – בודאי קמו. כי אלמלא כן, לשם מה שותלים החברים שדרה לאבא ולסבא? אמא ספרה שעצי השדרה יחברו את שני מקומות נפילתם. שם, לרגלי ההר, את רואה תמר? שם גדלה לה השדרה. פעם אקח אותך לשם, ואז תראי שהם קמו, והם שומרים על השדרה שלהם.
כי סבא היה שומר, הוא היה ראש השומרים בכל העמק, אז מזמן, כאשר עוד חיו בו ערבים. הם ברחו, פחדו מפני אבא.
סבתה ספרה לי כי כל הערבים היו כמו חברים טובים של סבא; הם היו מארחים אותו באהלים שלהם בכבוד גדול. והוא לא עשה להם כל רע, הוא רק שמר שעדריהם לא ישחיתו את השדות שלנו אשר החברים חרשו וזרעו, ושלא יתנפלו על החברים ועל אבא. כשהם עובדים בטרקטור ובקומביין, בתעלות ההשקאה ובבריכות. הם פחדו מפני סבא ולא העזו לקום נגדו בגלוי.
ופעם, כאשר נסע אליהם במכוניתו, טמנו מוקש בכביש; והמוקש התפוצץ תחת גלגליה. וסבא נפל. מאז לא חזר עוד הביתה. בודאי קם, והוא שומר עד עכשיו על הכביש ההוא, שלא יטמנו עוד מוקשים למכוניות אחרות.
את עיפה, תמר? לא? כן, אני יודע שאת רוצה לשמוע; כי אני מספר לך סיפורים-של-אמת, טוב, טוב, אם אינך עיפה, אמשיך לספר.
ואז, אחרי שסבא לא חזר, אבא החליט לשמור כמו סבא; והוא שמר, על השדות, על הבריכות, ועל העולים שברחו מהיטלר לכאן. ועל הטרקטור, ועל כל המשק, והוא גם עבד על הטרקטור. וכאשר באה מלחמה הוא היה מפקד. את יודעת מה זה מפקד? זה ממש כמו אבא, אבל לא של ילדים כי אם של כל הבחורים, כמו אבא, וכמו שומר שלהם, כי אבא למד מסבא להיות שומר טוב.
ולכן, כאשר התנפלו הערבים על כל הארץ מסביב, אבא ירד מן הטרקטור שלו והלך לכבוש את זרעין, ואת מזר, שם על ראש הר הגלבוע. את רואה את ראש ההר הגבוה הזה? ואת הבתים הקטנים אשר עליו את רואה? לשם עלה אבא שלנו, כי משם היו הערבים יורים על כל העמק, הנה, למטה. ואי אפשר היה לצאת עם העדר למרעה, ולא לעבוד בשדות, ולא לנסוע, לא לעפולה ולא לכנרת; ואפילו בלילה לא יכלו לנסוע כי הערבים היו מטמינים מוקשים בכביש. הרבה חברים נהרגו אז בשדות, ומכוניות רבות התפוצצו. ולכן אבא שלנו עלה למעלה למעלה, הוא טיפס עם כל הבחורים שלו, והם כבשו את מזר ואת זרעין, ושחררו את כל העמק.
וכאשר קרה כי קבוצת בחורים אחת אחרה לחזור, כי תעתה בדרך, אבא שלנו דאג להם; בלילה בלילה הוא התגנב ביחד עם חבר אחד לתוך כפר ערבי גדול, וסקר את כולו, על כל סמטאותיו, ואף לחלונות הציץ אל תוך הבתים פנימה, לבחון אם הבחורים לא נישבו שם. ורק כאשר ראה כי אינם, חרש חרש חזר בזחילה ויצא את הכפר. כי הוא היה מפקד, – כמו אבא שלהם, של כל הבחורים. ולכן שמר עליהם.
אבא שלנו גם כבש את כוכבא, שעל ראש ההר הגבוה, מול בית שאן. שמעתי פעם מחברו של אבא אשר עלה לשם אתו, כי הם נתקלו לפתע בצבא ערבי גדול ורב, ואבא שלנו לא נבהל כלל וכלל. הוא פשוט זרק בהם רימון, ועוד רימון, אחת ושתים, – והם ברחו. אבא שלנו לא פחד אף פעם. וכאשר הצבא הערבי ברח משם. אבא עם הבחורים שלו רדפו אחריהם וגרשו אותם אל תוך הואדי העמוק, והלאה והלאה, עד אחרי בית שאן, ולמעבר לירדן.
ואחר כך אבא שמר שהערבים שברחו לא יחזרו עוד לבית שאן ולעמק שלנו, ופעם אחת כאשר הביט במשקפת-השומרים של סבא לראות אם אינם מתגנבים עוד, פגע בו כדור שלהם והוא נפל.
הלא אמרנו, תמר, שאת לא תבכי, נכון? ראי, גם אני אינני בוכה.
ועכשיו שם צומחת השדרה שלהם, של אבא ושל סבא.
וכאשר העצים יגדלו ויהיו גבוהים כמו אבא שלנו, הוא יוכל להזדקף ולהתהלך בה ישר-ישר. העצים יכסו בעדו, והוא יוכל לשמור ביחד עם סבא על כל העמק שלנו. ואף פעם עוד לא יבואו הערבים לירות בנו.
הגננת פעם סיפרה לנו שבגלבוע נפלו המלך שאול ובנו יונתן לא רחוק משדרת אבא וסבא. אולי גם הם כבר קמו להתהלך בשדרה החדשה, והם מהלכים בה יחד עם אבא וסבא. אולי.
כי אני בטוח שאבא וסבא שלנו לא נפלו סתם: הם בודאי קמו לשמור גם על שאול ועל יונתן.
בנעורינו ובזקנינו 🔗
מלחמת השחרור שיתפה בפועל את כל הישוב, כל כוחו ומאודו, למרבית גיליו. ואם היו עוללים או קשישים אשר לא היה בכוחם להשתתף במאבק האומה הגורלי, הרי כל הוויתם לוותה בנעשה סביבם, והקורות בחזיתות כמו קרו בחייהם, כמו נחרתו בגופם. בנעורינו ובזקנינו נקנה הנצחון.
נער לא אחד נפצע ואף קיפח חיים בעת צאת חבורת גדנעים בצוותא לעבודות הביצורים. ולא זקן אחד נפגע בפגז בשרתו את העם, בחלקו לו מים במשורה, בפקחו על סידרי חלוקת הלחם חמיצער, או בעמדו ליד מחסום, מקום שם נבדק כל נכנס וכל יוצא, אם אין מזימות ריגול או חבלה בלבו, ואם אין מכונת תופת מוסתרת במלתחתו או במכוניתו.
ולא רק הגדנעים לחמו על זכותם לשותפות נכספת זו, – גם נערי שכונות הספר, שהן גם ברובן שכונות העוני, ואף כאלה אשר בביתם לא טופח בהם חוש ההשתייכות הבלתי מסוייגת לגדולות ולנצורות המתחוללות בחוצות עירם. היו נערים בעלי פאות מסולסלות מתרוצצים בין אנשי ההגנה" ומבקשים לשרתם; לעתים היו גם נענים, מקבלים מכתב לאי-שם ולאי-מי למסרו, נוטלים סירי אוכל, להעבירם מעמדה לעמדה; היו רצים בשליחויות, מביאים סיגריות לבחורים הכמהים לעישון-מעט אחר לילי שימורים שמתחו לפעמים את עצביהם עד שיא המתיחות. היו בהם אשר אף זכו להעברת נשק; בדחילו ורחימו היו ממלאים את השליחות הנעלה וודאי אחרי הזכייה" כזו היו חוזרים לבתיהם מכווצי שפתיים, לבל יפלוט פיהם מלה בלתי זהירה ויתגלה סודם הגדול – ואך בלילות ריחפו מעלה-מעלה, מאושרים וגאים, על כנפי חלומותיהם.
א. צעיר הלוחמים 🔗
נער בן 12 היה אלישע. בן ירושלים. בכיתה ו' למד אז. חיבורים נאים ידע לכתוב, וגם ציוריו היפים היו ודאי נדפסים בין הציורים המוצלחים ב״דבר לילדים", – אילו היו נשלחים לשם בציורי הילדים האחרים המטופחים בבתיהם רמי-התרבות. מורתו-מחנכתו עוררה בלב הוריו, בני-העם הפשוטים, תקוות רבות בעתיד בנם, ואף התכוננה בבוא המועד להשיג לו סטיפנדיה, אשר תאפשר לנער המוכשר והחרוץ את המשכת הלימודים בגימנסיה, נער רך היה, לא מגודל ביותר, אף אולי קטן מעט מכפי גילו, אולם ער זריז ונבון. אמו זה כבר למדה כי אפשר מאד לסמוך עליו, ולא אחת גם נעזרה בו בשליחויות שונות, אשר היה ממלא באחריות ובדיקנות-יתר.
ביתם היה באחת מאותן השכונות אשר סבלו סבל רב מאז יום הכרזת או"ם, ויושביהן הוטרדו יומם ולילה, וגם לעתים נאלצו לפנותן לימים ולשבועות. תקופות ארוכות או קצרות היו שכונות אלו מנותקות ממרכז העיר, ועת השתוללו ההפגזות התכופות ורבו הפגיעות, בתיהן ותילי עייהן עצמם היו כביצורים וכמחסומים למען השורות של הבתים-פנימה וללב העיר. בעיתות הניתוק לא היתה יכולת להגיש עזרה לפצועים השכובים שם ולקיים קשר תקין של אספקה, של הובלת מים לתושבים ולמגינים.
באותם הימים הקשים העמיד אלישע את עצמו לרשות המיפקדת המקומית. תחילה ראוהו הבחורים חבושי כובע-הגרב כפרחח פוחח, בטרדן, וניסו להרחיקו מחמת הסכנה המרובה המרחפת תדיר על פני המקום, וגם מחוסר החשבתם את הפצרותיו לשתפו בפעולתם. אולם התמדתו העיקשת ניצחתם. ופעם אחת, במקרה של הכרח להודיע דבר דחוף – אם כי פחות ערך – לגיזרה הסמוכה, ובאין אדם מיותר למילוי שליחות זעירה זו, נפגשו עיני המפקד בעיניו הלוהטות של אלישע. ראו את פיו החתום בביטוי של החלטיות בלתי נרתעת; פתה המפקד ואמר:
– נו, טוב, פרחח – שמע, עתה הגיעה שעתך."
והוא מסר פתק קט לידי הילד הנרעש שחוור מאושרו; באותו רגע חש המפקד כי בידים אמונות, שלא תאכזבנה, מסרו. הוא ליווה בעיניו את דמות הגוף הקטן, המנתר על רגלים דקות וחומקת בין החומות. ראה את צלליתה נעלמת בחשכה, המחרישה מרעמי הפגזים והמוארת מדי פעם באור זהבהב-אדמדם של כדורים זורחים, הקורעים את שחור השמים הליליים.
מאז נשאר הנער צמוד לעמדה. לא אחת ניסתה אמו החרדה לחייו להרחיקו משם, ואף נעזרה ע"י הלוחמים עצמם, יושבי העמדה; אך לשוא.
– “אני כאן הקשר!” – היה עונה הנער בגאוה ובעקשנות שאין לה תקנה.
והנער היה לקשר בקטע החזית ההוא, ולא היה עוד קשר אשר ישווה לו בזריזותו ובדיקנותו. גם ידיעת הסביבה על כל סמטאותיה הפתולות, על כל מחבואיה ושוחותיה עמדה לו, והוא ידע להשתמש בידיעתו זו כאומן. לא אחת הוביל בביטחה מפליאה מגינים ממקום למקום. תחת מטר יריות, והם מוסתרים היטב ומוגנים מפגיעה בזיזי חורבות, בקטעי גדרות-אבן וחתחתי משעולים. אלישע פה – אלישע שם, – כל לוחמי הגיזרה ידעוהו ואהבוהו אהבה חמה, אבהית. ונעזרו בו בשעת הצורך.
אותו יום ״חם" היה. ההפגזות המכוונות לקטע זה היו תכופות ביותר: פליטת התושבים אשר לא ניאותה לעבור לפנים העיר שכבה דבוקה לריצפה ורעד עברה מדי הישמע קול נפץ אדיר שהרעיד מוסדות ביתם, וכיסם באבק סמיך ובגיזרי טיח גדולים וקטנים.
הנער זחל ל״עמדתו". והנה נגעו עיניו של המפקד בעיני אלישע – והתנוצצו בהקלה.
– אלישע, טוב שבאת! שליחות יש לי למענך, שליחות חשובה!"
הרים הנער את עיניו הבורקות משמחה, ולא שאל דבר, אך חיכה לפקודה.
״אתה מבין – אנו זקוקים לתגבורת; המצב לא ביותר ‘שמח’. קח את הפתק ומסור אותו לאיש פלוני" – והוא ציין את שם האיש ואת מקומו.
קיבל הנער את הפתק ולבו צהל בו: ״זכיתי, אכן זכיתי! גורל העמדה, ואולי אף גורל השכונה שלי בידי. – אני לא אכזיב, אני לא אכזיב!" – כך גם ודאי פיזם לי הנער בנשמתו פנימה, עת זחל בזהירות-יתר, זהירות של אחריות, תחת מטר היריות, תחת קירעי המפולת המתעופפים מסביב אחרי כל פגיעה של פגז.
״אני אגיע, אני אגיע, אני מוכרח להגיע" – הלם בית חדש של הפזמון בלבו העיקש של אלישע.
לפתע עברו מעין זרם חם שהתפשט מירכו הימנית למעלה.
״אין בכך כלום – האיץ בעצמו הנער – לא נורא. הלא אני מוכרח להגיע, אני מוכרח להגיע" – שנן לעצמו מתנשף ומלעלע את רוקו.
והגיע.
עוד הצליח למסור את הפתק לתעודתו, כאשר זרועות הלוחמים הרימוהו גבוה גבוה; ונראה לו, עד השמים הרימוהו הבחורים. ואף נדמה לו שמשהו חם נשר על לחייו, – דמעה, או פרח? לא הבחין עוד היטב הנער המתבוסס בדמו, כאשר נשאוהו זרועות גיבוריו לדרכו האחרונה בין העמדות ההרוסות למחצה, ״עמדותיו".
ב. זקן הלוחמים 🔗
איש צבא ובן-חיל היה צבי מתינוקותו.
תושבי קרית-עמל ידעוהו זה כשלוש עשרות שנים; בין ראשוני המתישבים עלה לשם, והוא אז בין הקשישים שבהם. חסון, רחב כתפים, משופם ובעל זקן המחולק בקפדנות ומסורק למשעי לשמאל ולימין; לבוש תמיד מדי צבא מצוחצחים ומגפים מבריקות; ער, תקיף ודואג לכול תוך השתתפות כנה ואבהית. נוטל על עצמו תפקידים של אחריות נרחבת ונושא בהם בלי חת ובלא ויתור.
איש-צבא בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו.
בעודו ילד נשא בלבו געגועים ״להיות גבור-בן-חיל בארץ-ישראל“. בשעת ביקורו של ה״משולח מארץ-ישראל” בבית הוריו האמידים, אשר בעיירה רוסית אוקראינית, שאלו הילד צבי ״אם יש שם בארץ-ישראל צבא עברי". הלה התחמק מלהשיב תשובה מישרה, אך הבטיחו, שכאשר יגדלו נערים-גבורים כמוהו. ויעלו לארץ, בודאי ובודאי יהיה שם אז צבא עברי.
גא ואמיץ היה הנער. במאורעות הדמים אשר התחוללו ברחבי רוסיה בשנת 1905, כאשר התפרצו בריונים לחנות אביו, הכה הבחור – והוא אז בן 17 – בעוז בפורעים, התגבר עליהם ועשה בם שפטים ללא רחם; מאז לא העזו עוד לקרוב אל סף ביתו, ועקפוהו מרחוק.
כדי להכשיר את עצמו לחיים עצמיים בארץ-ישראל למד מכונאות ומסגרות, על אף התמהון המר אשר עורר בכך בביתו ובחוג ידידיו. הוא התמיהם עוד יותר כאשר הגיע פרקו להתגייס לצבא הרוסי והוא בפירוש סירב להשתמט ממנו. למרות הפצרותיהם הנמרצות של הוריו, אשר רצו לשחררו מהצבא ולשלם תמורתו ״כופר-נפש", כנוהג היהודים בימים ההם, הוא לצבא הלך ברצון ועשה את שירותו בהתלהבות, ואף זכה להוקרה אמיתית בין מפקדיו; הם העבירוהו ליחידה קרבית מעולה המסונפת לצבא-הקבע, בה שירת כיהודי יחידי.
בימי מלחמת העולם הראשונה זכה לשני אותות הצטיינות גבוהים, על מעשי הגבורה אשר חולל. קרה באחד הקרבות כי פגע פנים אל פנים בפרש הונגרי אשר פצעו קל. לא נסוג, על אף הכאב שגרם לו הפצע ובלהט הקרב אמר להנחית על הפרש הדוהר למולו מכה ניצחת; לפתע זעק הלה תוך חלחלה ופחד-מות: ״שמע ישראל!״ נרתע צבי כרגע, ומזועזע עד עומק נפשו הציל את ה״אויב״; הוא העבירו אל מחוץ לתחום הסכנה, ואחר כך לביתו, שם הסתירו במשך כל ימי המלחמה; עם תום המלחמה שלחו שלם לביתו.
בשנת 1924 עלה ארצה-ישראל, ובהתלהבות הטבועה באופיו דבק בה. בלא כל לבטים הסתגל לתנאי החיים הקשים ומצא בהאבקות בהם ביטוי לטבעו הגא והנועז, שקבע את אורח חייו מאז ילדותו. חי מעמל כפיו ובכל שעות הפנאי פעל בשורות ה״הגנה“, אשר ראה בה הגשמת חלומו-מאז על ה״צבא העברי”. דברי ה״משולח מארץ ישראל" לא נתבדו.
היה בין ראשוני העקשנים המתנחלים ב״קרית-עמל" אשר תוכננה כשכונת הפועלים ליד חיפה. בשעות שלאחר העבודה הקשה במחצבות ״נשר" בנה בידיו את ביתו הצנוע, אריח על גבי אריח טפח אחר טפח, בסיפוק ובגאוה. כאשר השכנים הערבים העוקפים אותם מסביב התנכלו לישובם החדש, המפורז והרפה, ועת גרמו גם לקרבנות בנפש, ותושביו המיואשים היו נכונים לעזבו, – הוא השביעם לבל יטשו את נחלתם החדשה, ונטל על עצמו את האחריות לבטחונה. מאז היה למפקדה, המוכר והמכובד על הכול. על אף קשיי התחבורה והגישה למקום. הנתונות להתקפות ולסכנה תמידית, הוא אילץ את התושבים לדבוק בו ולא להירתע. ואמנם ניצח: הנקודה הרופפת מתחילה התאוששה, השתרשה והיתה במשך זמן לא רב לשכונת פועלים יציבה ופורחת. האיש נבחר כ״מוכתאר" שלה המקובל גם על השלטונות הבריטיים, והוא נשא בשקידה בעול הבעיות האירגוניות והביטחוניות בכל התמורות והזמנים.
הוא יסד בשכונה איגוד של מכבי-אש מתנדבים, ביצר את עמדות ההגנה בגבוליה המסוכנים, תיכנן את דרכי התפתחותה ושיקע בה את מיטב מרצו. אנשי המקום הוקירוהו, כיבדוהו כאב, וחייכו חיוך טוב וסלחני למראהו ולהליכותיו ה״צבאיים" על כל דקדוקיהם, למדיו המרוכסים היטב והמבהיקים תמיד, ללא רבב בם. הערבים בכל הסביבה העריצוהו כגיבור-חיל, ומוראו הרב עליהם.
עם פרוץ מלחמת השחרור ביקש להתגייס לשרות צבאי פעיל אולם בשל גילו (והוא אז למעלה מבן 60) נאלץ להצטמצם באחריות לפעולות ה״הגנה" במקום. קיבל על עצמו את הדין והתמסר בכל להט נפשו להגנת שכונתו; יומם ולילה סבב בעמדותיה, דאג לשומריהן וללוחמיהן; הוא ניסה גם ככל יכלתו להנעים להם את ישיבתם בהן, חיבר את מיתקן הרדיו שלו למגבירי קול בתוך כולן. וכך איפשר לכולם האזנה לשידורים ולחדשות, הוא דאג גם לתלבושתם אשר היתה לקויה ביותר באותם הימים, גם לאוכל חם ומזין, וכל חייל אשר בפיקודו היה לו כבן.
בפיקוד המסור על הנקודה המבודדת והחולשת על עורק התחבורה העיקרי בין חיפה ועמק יזרעאל מצא צבי פורקן לשאיפתו העזה לשתף את עצמו באופן פעיל במאבק הכללי.
ביום הפורענות הגדולה בכביש הראשי, על יד ואדי רושמיה הנתון מאז ומתמיד להתנפלויות ושפיכת דמים, עמד המפקד הותיק במטר היריות. כשנשקו בידו, בתוך מערבולת המכוניות המבוהלות וכיוון בכושר אירגוני וביעילות רבה את תנועתן. לפתע צנח מפגיעת צרור כדורים, אך לא איבד את השליטה ברוחו; כאשר עטו אליו הבחורים להצילו ולהעבירו למקום העזרה הראשונה, פקד עליהם בתוקף להרפות ממנו ולהמשיך לירות, תוך טענה כי יש עוד ביכולתו להגיע בכוחות עצמו עד עמדת החובשים. ואמנם זחל לשם, נחבש, מבלי לגרע מכוח מחצם הקרבי של בחוריו.
עם שוך עיצומו של הקרב הוא נשלח לבית החולים, שם נותח פעמים רבות, ובקושי נרפא מפצעיו המרובים. שבועות נאבק על היכולת לחזור לאיתנו, וכאשר יצא מבית החולים, עודנו תשוש וזקוק לטיפול מעולה, בתו ניסתה לעכבו בביתה אשר ב״הדר הכרמל", למען יחלים. אולם הוא לא עצר עוד כוח: בשעה שהשתוללו הקרבות בקרבת שכונתו, הוא לבש את מדיו האהובים עליו, קרע את עצמו מזרועות בתו המודאגת.
– ״כל לבי שם – הוא קרא לה – איך אוכל להחלים כאן בשעה שאנשי לוחמים על ביתי ושופכים עליו את דמם?"
והוא נסע במכונית משוריינת אשר יצאה לשם, לפקד על הגנת נקודתו.
הערבים, בראותם אותו ובהכירם אותו מרחוק, אשר חשבוהו מאז צנחו פצוע כמת. נדהמו למראהו, – תדהמת-אימים אחזתם; הוא נראה להם כרוח הלוחמת בשורות אויביהם. זמן רב עוד אחרי נפילתו התהלכו בשורותיהם אגדות-בדים עליו ועל רוחו. כאשר הזדקר על פסגת ביתו, כדי לסקור את מצב הקרב, פילח כדור הצלף את לבו.
גיבור חיל, איש צבא היה האיש, כהחלטתו הנוקשה מאו ינקותו, – והוא זקן לוחמינו במלחמת השחרור.
הבנות שלנו 🔗
לא ביישה האשה את השותפות שזכתה בה מאז התנחלותנו מחדש בקרקע המולדת. היא נשאה בעול ההשתרשות הקשה ביחד עם הגבר, בעבודה ובשמירה, ובכל הסכנות הרבות עמדה עמו שכם אחד. ולא פלא הוא כי דור האמהות גידל את דור הבנות ברוחן זה – והן קיבלו את היסוד החדש של שיתוף-החיים-בכול כערך בלתי סתור ובלתי מתערער.
כבר במלחמת העולם השניה נודעו הבנות של אותו ה״דור הראשון" לחלוציות ולעמידה מישרה, בשירותן החשוב במדי הצבא הבריטי, בהם הלבישו את להטן היהודי המתפרץ לפעולת הצלה ותגמול בעד הרצח הנאצי. בשירותים השונים, לא אחת רבי יגע ואפורים ביום-יומיותם, מילאו בכבוד את תפקידיהן ועוררו הוקרה עמוקה מצד מפקדיהן. הן נסעו כנהגות, בשיירות במצרים ובמדבר ועד איטליה הגיעו ובשורת הארץ לפליטי השואה בפיהן. הן שימשו כאחיות בבתי החולים הצבאיים ונשאו ארוכה והקלה לבנים בכיסופיהם לארץ. רבים היו תפקידיהן בשורות הצבא, אך גולת הכותרת לשליחותן במדים היתה שליחות הצנחניות, שהביאו עידוד-מה לנמקי השואה; הן גם שילמו בחייהן בעד שליחותן זו.
בשורות הפלמ“ח, צבא המחתרת של ה״הגנה” ללא מדים, ללא אמצעים, אשר הכשיר את עצמו לקראת הגדולות והנצורות, רב ומכובד היה חלקן. לא אחת לחמו בו לזכויותיהן, לא אחת סבלו מרגשי נחיתות מצד הבנים, בשל כושרם הפיזי הרב מכושרן, אך בכוח רצונן הכביר השיגו, תוך אימונים קשים ומיגעים, שויון מוחלט והוקרה חברית מלאה. ידן היתה במסעות. בסיורים המסוכנים בלב הישובים העוינים, בשליחויות רבות הסכנות לחו“ל, בארגון העליה הבלתי ליגלית שם, וביצועה, בפעולות העפלה וה״מאבק”, בשחרור הפליטים העצורים והולכתם לנאות-מיבטחים, בפעולות התגמול והחבלה נגד מבצעי הוראות ה״ספר הלבן". שוות-זכויות ושוות-פעולה היו הבנות, ולא אחת קרה גם כי עצם היותן נערות שימש תכסיס מיוחד בפעולות שניתנו אך להן לביצוע.
כך, למשל, ערב החבלה במכשיר הראדאר, המרגל אחר תנועות אניות המעפילים הקרבות לחוף, גלגלה אחות רחמניה עגלת תינוק בשבילי הכרמל, הסמוכים למכון הראדאר השמור והמוקף עמדות וזקיפים חמושים מכל עבריו. לא שיערו הזקיפים כי אחות חיננית זו המושכת אליה את מבטם הכמה, ומעלה ערגונות לביתם ולנשותיהם הרחוקות, – אינה אלא פלמ"חאית ותיקה הבוחנת בעינה המנוסה את מקומות התורפה שבגדר-התייל הסבוכה, ומודדת יפה יפה את המרחקים אשר בין עמדה לעמדה. לא פלא הוא כי זחילתם בלילה של המחבלים בראדאר היתה בטוחה וללא כל היסוס.
ובעת החיפוש האכזרי אשר הפך קרביו של המשק יגור, כאשר שרשרת קלגסים מזוינים וריכוזי משוריינים וטנקים ניתקו לימים אחדים את כלואיו מכל הישוב מסביב, ידעה נערה דקת גו ועדינה להערים על ערנותם של השומרים ולקיים קשר סדיר בין הישוב הנצור ובין מיפקדת ההגנה", ולמסור לנצורים בדיקנות ובאחריות את כל הוראותיה.
ידוע גם יפה על אותה הנערה אשר עוד לא מלאו לה עשרים שנה, והיא פקדה על אחת האניות הנושאות פליטים רצוצים לחופי המולדת. בתנאי המסע הקשה ללא נשוא בו ניתנו מים במשורה ולחם בלחץ, על אף יחסה הרך וחברי אל כל הנוסעים, היא ידעה להשליט בם משמעת למופת, וכל נוסעי האניה העריצוה. ובשעת הקרב המיואש, בין המתפרצים לחוף ובין ״שומריו״ הנוקשים והחמושים בכל כלי הנשק המושלמים, פקדה הנערה על המאבק הבלתי-שוה, עד אשר הוכרעו הנאבקים באידי הרעל של פצצות מחניקות ומדמיעות. גם אז לא איבדה עשתונותיה, וידעה לארגן את המבוגרים כעין קיר-מגן שחסם בעד חדירת האידים אל קבוצת הילדים והעוללים שהושכבו בפינה, בבטן האניה; והיא עצמה בעת פיקודה מכעכעת כמו נחנקת, ועיניה דומעות, אך אינה נרתעת. ביחד עם המוחזרים מהחוף היא נשלחת לאי קפריסין, ושם מכשירה אותם לקראת חיי חופש בארצם.
עם פרוץ מלחמת השחרור נחלצו כוחות ה״הגנה", כבנים בבנות, כולם לשרות העם. בימים אלה של הגנת הישובים בפני הערבים המתנכלים להם, לעידודם המוסרי של האנגלים, עת הנשק היהודי היה להם כצנינים והוחרם עם התגלותו, הוטלו על הבנות תפקידים אחראיים ומסוכנים, אשר הבנים לא יכלו למלאותם. נשק זה הדל טולטל מעמדה לעמדה, משכונה מותקפת אחת למשנה, והבנות היו מעבירות אותו לעינו הפקוחה של שומר החוק והנייטראליות. וידעו לעקוף את ערותו בעצם הופעתן השקטה והבטוחה.
ובאותן השיירות המקיימות קשר עם הצפון והדרום, ועם ירושלים אשר חגורת החנק הולכת ומתהדקת סביבה, ב״משמר" הנכון לכל שעה של צורך היו הבנות נושאות בקפלי מעיליהן את ה״כלים" המפורקים ואת הרימונים; בעת ההתקפה היו פועלות באותם ה״כלים" ביחד עם הבנים. קהל הנוסעים ידע כבר כי יש להשאיר את הספסל הסמוך לדלת האוטובוס ל״זוג הצעיר" הנכנס בין כולם, וכמו כולם מבלי לעורר תשומת לב מיוחדת.
זכור לי יפה המקרה, עת עצר המשמר הבריטי המזוין את המכונית, לשם עריכת חיפוש אחרי נשק חבוי; כל הנוסעים נצטוו לרדת. אותה הבחורה, בעלה הנפח הבלתי רגיל, העמידה פני אשה הרה, העושה צעדיה באיטיות ובכובד, והיא קיבלה תוך חיוך נאה ובהבעת תודה את ידו של השוטר הבריטי המושטת לעזרתה באדיבות ג’נטלמנית.
יחד עם הבנים הלכו הבנות לעמדות החיצוניות אשר בספר, לחמו ואף נפלו, כמוהם, ולא אחת בימי המעמסה העל-אנושית – אשר נשאו הצעירים על כתפם ולעתים שחו משאתה, היו הן המעודדות, המרימות את רוחם, בחיוכן הטוב, בידן הרכה ובטיפולן האמהי.
לא אשכח אותו יום של ערב פסח, בו בקרתי בבסיס הצבאי ״שנלר“, בירושלים, הנתונה אז להפגזות ולקרבות עזים סביב. נערה עדינה, בת-טובים, אשר ״ערקה” מתפקידה של מורה ושימשה כאן בתפקיד של ״קצינת התרבות והסעד", קיבלה את פני. נערה זו היתה כאן כאחות וכאם, כמטפלת וכמחנכת, חברה לכולם. אותה שעה ראיתיה מלוה חבורת בנים היוצאת לאחת השכונות המותקפות. היא ליוותם בחיוך והם יצאו ברוח טובה לאור ברכתה הלבבית. אולם היא – נעכרה רוחה עם היעלמם: דאגת כל אמהות הבנים שיצאו זה עתה לדרך שהיא אולי קובעת את גורלם, כמו רוכזה עליה, ולא הרפתה ממנה אף לרגע קל.
על אף הדאגה שבלב, שקודה היתה בהכנות ל״סדר“. כל כוונתה היתה לשוות לערב זה רוח טובה, ביתית, חמה, למאות הבנים שרוכזו פה וחיכו כל רגע לפקודת יציאה. היא ערכה וקישטה את השולחנות הארוכים, מכל הבא ליד ״סחבה”, להעשירם לכבוד החג, אולי חגם האחרון של רבים מבין המסובים בו.
הנה כבר מתכנסים הבנים והאורחים הקרואים, והאולם הזורח פנימה והמואפל כלפי חוץ, לבל יחדיר קו של אור העלול למשוך את עינו הערה של האויב, מתמלא המולה עליזה. כולם יושבים כבר, ואילו היא אצה עוד פעם לשער, נועצת עיניה באופל העוין, מקשיבה לקול הנפץ הרחוק ולרחישת הכדורים ומנחשת את כיוונם. אולי, אולי עוד ישובו הם, אולי עוד יבואו ויוכלו להסב עם כל המסובים בערב חגיגי זה. באולם כבר החלו לקרוא את ההגדה, כבר נושאים קולם בשיר והשמחה כמעט ומשכיחה מלבם את המציאות החמורה; והנה הנערה חוזרת לאולם כשהדאגה כוססת את לבה פנימה, אך היא עומדת על החוגגים כמארחת טובה ומלבה שמחתם בחיוכה.
לפתע היא צונחת מפגיעת כדור ״טועה", שחדר מבעד לחלון המואפל.
רבות היו הבנות הלוחמות שכם אחד עם הבנים, והיו בהן אשר אף הפילו חתיתן על ערביי הסביבה, ושמען נישא כאגדת-אימים בין שורות לוחמיהם. ״השדה הצהובה" – קראו לאחת מהן ובראותם אותה מרחוק, ואת תלתלי זהבה הזוהרים, הגולשים מתחת לכובע הגרב האפור, חיל ורעדה אחזתם. חבלנית מומחית היתה ״שדה״ זו. בשעת הקרב המכריע על כיבוש נבי-יושע נפגשו במפנה העליון של פיתולי הכביש הצר המוביל למבצר המשטרה, אשר על פסגת העליה, שני משוריינים אויבים, פנים אל פנים, משוריין מול משוריין. ברור היה כי המשוריין אשר יעמוד בדו-קרב משונה ובלתי צפוי זה הוא יכרע את כף הנצחון. רגע של מבוכה השתרר משני הצדדים, אשר הופרע לפתע בזעקתה הלגלגנית של ה״שדה הצהובה", הנמנית עם הצוות של המשוריין האחד:
״מה היה לכם? האמנם נמס לבבכם כחלבה?" – והיא זרקה בידה הבוטחה ״בקבוק" מתוך אשנב אל קיר הפלדה אשר ממול: ואחר ה״בקבוק" ניתכו ״חבית" ועוד ״חבית", – והמשוריין הערבי השתלשל לתהום אחוז להבות.
מעשה בקשרית, בת טבריה, אשר במשאה-ומתנה הזריז והממולח החישה את כניעתו של הכפר הערבי הגדול, לוביה, בו רוכזו כוחות לוחמיו של קאוקג’י, המטרידים זה שבועות ארוכים את כל דרכי הגליל התחתון וישוביו. הנערה הצמודה למכשירה, בתוך מיקלט-המיפקדה, אשר בסג’רה שכמעט ונמחקה מעל פני הארץ, הקשיבה דרוכה לקולות הנישאים בגלי האתר. זה שעות רבות לא פירקה את האוזניות מעל אזניה. באותם הימים עמדתה של נצרת הערבית התערערה. לשוא התעופפו באויר קריאותיהם של לוחמי לוביה אל המיפקדה אשר בנצרת; לא זכו לתשובה משם. אולם רצה המקרה והקשרית הצעירה קלטה את קריאותיהם, ואצה ל“עזרתם”. בשפה ערבית עסיסית תיארה לפניהם את כוחות-היהודים הארורים ההולכים וקרבים ועמהם רכב-שריון לרוב, אשר ישחק את לוביה ולא ישאיר בה אבן על אבן. עליהם להתכונן לקרב אכזרי, לא שוה בכוחות ויתכן כי מוטב להם לפנות את הכפר, טרם יגיעו היהודים. נבוכים שאלו להוראות וקבעו לאחר מו“מ חמור עם ״מיפקדתם” כי יטשו את הכפר בחשכת הלילה.
ואמנם טרם בוקר, כאשר סיירינו זחלו לעבר לוביה, לבדוק את המצב שם, קבעו תוך תמהון כי אך הבהמה הדקה פועה בין קירית הבתים הנטושים, ומכל תושבי הכפר נשתיירה זקנה בלה אחת. אשר לא עזבתו.
רבות מאד היו הנשים, גם המבוגרות שבהן, חברות המשקים העומדים במבחן המר של קרבות הדמים, והן כמוקד הלהבה הקדושה למסירות, לאהבה ולגבורה במאבק המשותף, ואף רבות מהן נפלו בשרתן ובלחמן ביחד עם חבריהן, עד רגען האחרון.
צוואות נערים 🔗
ידעו יפה הנערים בימים ההם, מה נרחבת ומה קשה המערכה, ומה מעטים הם כדי ל״בלעה“. עוד בתקופת ה״מאבק” למדו דריכות יומם ולילה, עת השתוללו ה״חיפושים“, המאסרים, גירושי המעפילים פעולות התגמול והחבלה, והם עמדו – כדברי המשורר הצעיר, חברם למאבק זה – ״עם מות בעינים”,
זכורה יפה אימרתו של אחד מהם בליל ה-29 לנובמבר 1947 כאשר כל העם הריע באשרו לחיי המדינה; הוא אמר אז אל סבו אשר בירכו: אשרינו כי זכינו, – תיקון קטן, סבא, כי לא אנחנו זכינו; אולי אתה זכית, ואתה תזכה, אנכי – מסופקני…"
וכן נחלצו הבנים עם הקריאה הראשונה, מאות ספורות בכל כנפי הארץ, וכל אחד מהם נשא על כתפיו-הוא את המלחמה, עשאה למלחמתו, אשר הוא אחראי אישית להכרעות הגורליות שבה. הם נקלעו מחזית אל חזית, מליווי שיירה אל ליווי שיירה, ממארב אל מארב, יחידים יחידים, וחבורות חבורות, מעין ״לוחמים מעופפים", ללא נשק יעיל, ללא מדים מסודרים, בכובע-גרב הקלאסי לראשם, ובלב הומה מאהבת המולדת. מעטים נחלצו לעמוד בכל הפרצות שנתהוו בפנים כל הארץ, בגבוליה וסביבה, בגופם לחסום נחשולי הפולשים מבחוץ ולהגן על האויב הכפול, הערבי והבריטי, מבפנים. ואכן לא פלא הוא כי חשבו מאד על אפשרות של נפילה.
ורבים מהם נפלו, כמו נקרעו מתוך מעגל חי של החברוּת האיתנה ששררה בין כולם, והנותרים אשר ראו את יקיריהם בנפילתם. למדו לדעת מה מאד דקה היא המחיצה בין החיים והמות. הנה אך זה אחזו בידו החמה של חברם, וכבר דופק החיים אוזל ממנה.
לא אחת גם תמהו מאד כיצד זה ניתרו דוקא הם שלמים במטר האש השטנית, וניצלו מגיהנום הקרב: הם הסתכלו סביבם בחפשם אחרי חבריהם שעמדו עמהם ביחד, והנה אינם, ולעתים אף בושה ניסתה פניהם על עצם קיום חייהם שבא להם כמפתיע, כמתת-חינם שאינה מגעת להם.
הם מיאנו להיראות בפני הורי ידידיהם שנפלו ולבקרם, כאילו אשמו להם בקיום חייהם.
המות נעשה מודע ומוכר שכיח, ולא ייפלא איפוא כי: רבות מאד הן ה״צוואות" אשר השאירו אחריהם, פתקים קטנים וצנועים אשר צוינו בהערה: ״לפתוח אם לא אחזור". הערה כזו. נמצאה לא אחת בשולי מעטפה מודבקת הנושאת כתובת ההורים. האשה, או הנערה האהובה; לא אחת קרה, כמובן, כי נמעכה מעטפה כזו בצחוק מבויש, אחר שובו של הנער בריא ושלם מהסכנה, ולא נודע: עוד תכנה לאיש. אך רבים הפתקים והמעטפות אשר הגיעו לתעודתם המרה.
יש ב״צוואות" האלו כדי לשקף את הרוח הרוממה אשר שררה בלב כותביהן, ואופייני הוא דמיונן בתוכן ״נורא הוד" שלהן המזהיר-טראגי, הנישא מבין השורות. גם ניסוחם של הפתקים התאומים האלה דומה הוא. קצר ומרוכז. לא צער על אבדן החיים נשמע מהם, אלא צער על אלה אשר ישאו בכאב האבדן הזה. כמו נתחלפו כאן באופן פתאומי היוצרות: הבנים דואגים להוריהם והם המנחמים אותם בכל דרכי הניחומים האפשריים.
״…הליכתי זו הכרחית ובלתי נמנעת היתה; לא במצוות גורמים חיצוניים כי אם מתוך הכרתי הלכתי. והרי אתם אשר חינכתם אותי לכך…"
והם מרוממים את רוח ההורים בדברי הפתקים בהדגישם כי המעשה אשר עשו תולדה ישירה היא ממעשי אבותיהם-מחנכיהם.
״גם אתם סיכנתם חייכם לא אחת" – כותב נער אחד.
ואחר מעיר: ״הן לא אביישכם",
ובן למשפחת השומרים כותב: ״אתם את שלכם עשיתם – עתה הגיע תורי, בדרכיכם אני הולך…״
ונער אחד, למוד סכנות, כותב במכתב הפרידה שלו: ״אמא, היי למעני גבורה. זכרי את קרבנות כפר עציון, בן-שמן ובתי הזיקוק. – – – יש לנקום. – – – אני אוהב אותך תמיד".
וכן כותב בחור אחד בצאתו לקרב, אשר חשד כי לא יחזור ממנו: ״…יש להכון לכל דבר. כדאי היה לשלם את המחיר הזה אנו עומדים על סף השחרור, ואתם תתקדמו, גם בלעדי… הלכתי לגבות חובם של עמוס ושל יהודה שכני לאוהל…"
ועוד אחר מעיר בסוף הפתק אשר השאיר, ובו הוראות מדויקות כיצד לחלק את ירושתו החומרית הצנועה: ״…את משכורתי ואת הפיצויים שתקבל משפחתי – לייסוד קרן לקניית רובים ל״ארגון" (ההגנה), ובסיימו מבקש: ״אל תספידוני; עשיתי את המוטל עלי".
ולנערה אהובה כותבים הם כמתחטאים, כמנסים לפייסן; ורובם אומרים להדריכן לקראת האפשרות של חיים בלעדיהם, ומבקשים להינשא לאחר, אך לא לשכוח אותם. ורבים מאד מבקשים לקרוא את ילדן שייולד בשמם. וכך כותב אחד מהם: אני לא אקדיר חייך. אך לפעמים תבואי וכלניות תקטפי מעל קברי. ואם ילד יוולד לך בבוא המועד בשמי תקראיהו…"
ואחד מסיים את דברי צוואתו: ״לסבול? – אין דבר; למות? – אין דבר; אם אך יודעים בשביל מה ומדוע."
ואכן ידעו, בשביל מה ומדוע, ועד רגעי חייהם האחרונים לא שכתו, ולכן כה גאים וכה שלמים היו בחייהם ובמותם.
בקודש הקודשים 🔗
(מיתוס מלבה של אם)
באותם הימים, עת אספנו עזבונותיהם הרוחניים של הבנים אשר נפלו במלחמת-השחרור, וכל עדות עליהם נאגדה, כאגוד פרחי-פאר שצצו על קברי גבורתם, למען צרפם לזר-נצח ועטרת לאומה כולה, באה גם היא. אם דוויה ורצוצה, כאמהות רבות אחרות, אך בכוח-הכרתה מתנערת משברון-שכולה, למען העלות זכר בנה, לבל יימחה. ובעת ספרה הנהי משתקעת בזכרונותיה מחיה את פרטי אמהותה וחסדיה; והריהו עומד, – הבן – כחי לפנינו ולפניה: כשעודנו פעוט, – על כל פרטי זאטוטיו; הנהו גדל לנער מתבגר לעלם. ובתארה אותו ואורים פניה באור אמהות מאושר.
אשה עניה היא, תימניה; לבושה בגדים נקיים, רבב לא תמצא בם; מטפחת צמר צחורה שרוגה עוטה את ראשה ואת כתפיה. כובסת שכירת-יום. קרוא וכתוב אינה יודעת, ועל כן באה בעצמה מראשון-לציון, עיר מושבתה, על מנת למסור בעל-פה את עדותה הנאמנה על בנה-יחידה, אשר נפל בהגנה על יבנה. היא לא תפקיד בידי כותבי-מכתבים שכירים ולנייר-מכתבים רגיל את העיזבון היקר: בעצמה תמסור דברה.
בדחילו ורחימו רשמנו דבריה, מלה במלה. הלך ונרקם לפנינו משזר של חיים, מעוטי-אושר ומרובי-אמונה עמוקה מני-ים.
אלמנה היא האשה, ויוסף – יאיר נרו – מנחמה היחידי. כל אפיקי חייה אליו ואל חייו מוליכים. והנה קדר אור יומה.
אך מה גדול ומזעזע הודו של הפלא, כי מבין דבריה הדוויים מזהירה אמונה, אמונה שאינה מתערערת, כי אכן לא לשוא שיברה, גם אם אין לו מרפא עולמים; כי לא לחינם נפל הבן היקיר. והיא כתר של גבורה על-אנושית קושרת לראשו, בעת מליה הפשוטית ולא-מבוררות נרקמות זו לזו כפנינים לטוהר:
״…ולפעמים הוא שב אלי, בלילות. ואז אני שואלת אותו ומתלוננת: בני, מדוע אינך מבקרני לעתים קרובות יותר? והוא עונה, כטוען נגדי: אמא, את חושבת שאני מת – ודי? הלא החברים שלי לוחמים ואנו הולכים לפניהם ושומרים עליהם…"
נחרדות עד עומק לבנו שמענו ורשמנו מפיה את הדברים, לדיוקם, דברי האם הגדולה, המנסה להצדיק את הדין ולפרש את היעדר בנה, בהטילה עליו ועל חבריו שנפלו עמו ייעוד של גבורה של קדושה והקרבה, אף לאחר מותם.
משב של מיתוס לאומי נאדר נבע מדבריה.
ועם זאת – 🔗
שאלתיו לידידי, לאב השכול, אם לא אוון הוא בידי על אשר בעת פקדי את קברות-האחים משתהה אנכי השתהות־יתר ליד קברו המשוער של בן־דמי ודמי אבותי הלא שוים המה כאן בכול, כאשר היו שוים בעת נתינתם שלמים את חייהם, – על מה זה יהמה לבי וישתוחח יותר ליד טפח אדמה זעום זה, עליו יאיר השלט את אותיותיו: דניאל יחידם של הלנה וקארל?
והאב השכול התיר לי השתהות־יתר זו, באפר משתהה גם הוא ליד קבר בנו, מוקף הקברים הרבים של בנים - כּבנו.
ועל כן אודה, כי בשלך, דני, נכנסתי לפרדס נורא־הוד זה, בשלך הילכתי בין עציו ברוכי־פרי־הנצח. בשלך זכיתי גם לראות - בחוש את הנופים משתרגים וחובקים מרחבי־ארץ, לאחר נבול עידני-עידנים והמה לא יבוֹלוֹ.
אנדה
