הַפְּרָחִים נוֹבְלִים עֲלֵי דְרָכִים.

שָׂדוֹת שָׁמְמוּ, כְּרָמִים עָגְמוּ.

לַפִּיד הָיָה אֶת הַיָּמִים, גַּם עֲשָׁנוֹ עָבָר.

קַרְנֵי רֹאשִׁי פָּרְצוּ שְׁחָקִים, הֵן גֻּדָּעוּ.

רָדַפְתִּי אַחֲרֵי צְבִי בְּעֵת פַּחְדִּי,

וָאֶתָּפֵשׂ בְּיַד אוֹיֵב, וָאֲחֻלָּל.

מַה לִּי רֵיחַ יָמִים – בָּשְׂמֵי שָׂדַי אֵינָם!

מַה לִּי נְגִינוֹת לַיְלָה – פַּעֲמֵי חֲזוֹנִי חָדֵלּוּ!

אִם אֹמַר גָּבַרְתִּי אוֹר, לֹא יַאֲמִינוּ.

אִם אֹמַר שִׁיר עֲנָקִים לִי, לִי יִלְעָגוּ,

אֲהָבַנִי יָהּ, וּבִמְשׁוּבָתוֹ פָּרַץ גְּדָרָי.

מִדְבַּר אֶרֶץ אֲהַלֵּךְ, סוּת מִשְׁיִי עָלַי נָבְלָה.

אִם גַּם יִגַּהּ לִי כִּתְרִי מֵרָחוֹק –

בּוֹדֵד, נִרְדָּף אָנִי…