וְאֵלֶּה הַחוֹבוֹת / יהודה ליב גורדון

וְאֵלֶּה הַחוֹבוֹת לְפָנַי נִרְשָׁמִים:

שָׁכַחְתִּי “טַל וּמָטָר” בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים

וְלֹא חָזַרְתִּי עַל הַתְּפִלָּה,

וְלֹא הִכֵּיתִי אֶת הָמָן בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה,

וּבְ“עָלֵינוּ” לֹא יָרַקְתִּי.

הַשּׁוֹטֵר סָטַר לִי עַל הַלֶּחִי

וַאֲנִי אֶת יָדוֹ לֹא נָשַׁקְתִּי;

וּבִשְׁעַת “תַּשְׁלִיךְ” אֶת חָצְנִי לֹא נָעַרְתִּי;

עַל בֵּית-מִסְגֹּד עָבַרְתִּי

וְ“שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֵנּוּ” לֹא אָמַרְתִּי.