רֹפֵא נֹאֵף אִשָּׁה לֹא מָצָא נַחַת,

כִּי חֵשֶק בִּלְבָבוֹ שָׂם קוֹץ וָשַׁיִת;

הִפְלִיא עֵצָה, חִדֵּשׁ רֹקַח מִרְקַחַת

סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֶלֶת, שֶׁמֶן זַיִת.

וַיְהִי בִשְׁנַת מוּסָר, רַבַּת תּוֹכַחַת,

חָלָה בֶּן־הָאִשָּׁה, בַּעְלַת הַבַּיִת;

בָּא אֵלָיו הָרֹפֵא, אַךְ הִיא בוֹרַחַת;

לַשָּׁוְא בִּקֵשׁ אוֹתָהּ מִחוּץ, מִבַּיִת.

אָז אָמַר לַחֹלֶה: אַיֵּה אִמֶּךָ?…

וּבְנָהּ: מַה־זֶּה תִשְׁאַל? צַר לִי עַד מָוֶת.

הַבֵּט נִגְעִי!… אָנָה תָּסֵב עֵינֶיךָ?…

עַתָּה יָדַעְתִּי עַל עַוְלָה כּוֹנָנוּ

כָּל־שַׂרְעַפֶּיךָ; רֵד אֶל־גֵּיא צַלְמָוֶת,

רֹפֵא זָקֵן וּכְסִיל לֵךְ מֵעִמָּנוּ!