רוֹפֵא רָשָׁע! פִּקּוּדֵי אֵל בָּזִיתָ,

מָאַסְתָּ תּוֹרָתוֹ, אַף מִשְׁפַּט גָּבֶר;

לֹא תִרְצַח, לֹא תִנְאַף כָּעָב מָחִיתָ,

גַּם שַׂמְתָּ לֹא תִגְנוֹב בִּמְחִלּוֹת קָבֶר.

לִפְקֹד אִשָּׁה זָרָה יוֹם יוֹם רָצִיתָ

רַק לִשְׁנוּנִים, לֹא לִתְרוּפַת דָּבֶר;

גָּנַבְתָּ הוֹן מִכִּיס, כִּי לֹא רִפִּאתָ

אֶת־חַבֻּרַת אִישׁ, אַךְ הִרְבִּיתָ שָׁבֶר.

שָׁפַכְתָּ דַּם נָקִּי; לָכֵן נֶגְדֶּךָ,

לִנְקֹם נִקְמַת עַם רָב מֵת בִּגְלָלֶךָ,

שֵׁדִים וּשְׂעִירִים בִּשְׂמָחוֹת יָבֹאוּ.

מִי כָמוֹךָ, רוֹפֵא, עֹזֵב חֵלֵכָה,

שׁוֹקֵד עַל בֵּית עָשִׁיר? – כֹּה מִשְֹפָּטֶךָ:

אִם רַב תִּחְיֶה, תָּשׁוּב תֵּבֵל לָתֹהוּ.