דֹּבֵר בְּלֵב וָלֵב, מְקוֹר כָּל פָּרֶץ,

אֶת אָרְבְּךָ תָּשִׂים כְּמוֹ לִבֶּךָ:

לֹא יַאֲמִינוּ בָךְ מְתֵי הָאָרֶץ

גַּם אִם אֱמֶת תִּשְׁכֹּן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ.

בָּאתָ לְחַרְחַר רִיב וְשֹׁד וָקָרֶץ

כִּי בַחֲלַקְלַקּוֹת נְתִיבוֹתֶיךָ;

אִם לַעֲנָק תִּדְמֶה וְאִם לַשָׁרֶץ,

אָגוּר וְאֶפְחַד מִמְּזִמּוֹתֶיךָ.

אַתָּה אֲפִיק כָּזָב, לְרִיבוֹת פֶּלֶג;

מִחוּץ דְּמוּת יוֹנָה, וְאַךְ מִקֶּרֶב

לָעֹרְבִים תִּשְׁוֶה, לְקַדְרוּת אָמֶש.

אַתָּה כְמוֹ גַנָּב אֲשֶׁר בַּשֶלֶג

טָמַן גְּזֵלָתוֹ, וְהִנֵּה אֶרֶב

נִגְלָה לְעֵין כָּל אִישׁ כְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ.