לָמָּה, יְלוּד אִשָּׁה, אֵיךְ עַל גֵּוֶךָ

תַּעְטֶה מְעִיל קִנְאָה, דִּבָּה הוֹצֵאתָ?

וּלְבָשְׁתְּךָ, אוֹי לָךְ, וּלְחֶרְפָּתֶךָ,

בָּאֹהֲבִים, כַּצַּדִּקִים קִנֵּאתָ.

הָהּ! עֵינְךָ רָעָה בִּכְבוֹד אַחֶיךָ,

עַד כִּי לְמַפַלְתָּם יוֹם יוֹם צָמֵאתָ;

תַּשְׁבִּית שְׁנַת שַׁלְוָה מֵעַפְעַפֶּיךָ

תִּפְחַד וְלֹא תִשְׁכַּב עַד כִּי נִדְכֵּיתָ.

וּבְשָׂרְךָ הֵן יֵרָזֶה מֵרֹאִי:

אֵין עוֹד תְּבוּנָה בָךְ, אֵין עוֹד בָּךְ דַּעַת,

וּבְיָדְךָ חָצַבְתָּ לָּךְ פֹּה קֶבֶר.

נֶפֶשׁ מְקַנֵּא בִידִידָיו, חִישׁ בֹּאִי

וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ, כִּי כַתּוֹלַעַת

כַּסָּס לְבֶגֶד אִישׁ, קִנְאָה לַגֶּבֶר.