“אֶל־הָאֵד! אֶל־הָאֵד! נִסְעָה, נֵלֵכָה!”

קוֹרְאִים בִּלְשׁוֹנוֹתָם עַבְדֵי מִרְכֶּבֶת

הָרָצִים. “בֹּאוּ נָא בָזֶה לָשֶׁבֶת

יַחְדָּו זָקֵן וָטַף, עָשִׁיר, חֵלֵכָה.”

“עַל כֶּסֶף הַמְּעַט אַל־תָּחוֹס עֵינֶךָ,

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וּתְהִי אֹזֶן קַשֶׁבֶת;

אֶל־אֹמְנִיבּוּס רוּץ נָא חָשׁ כַּלַּהֶבֶת

מוֹלִיךְ פִּתְאֹם לִנְתִיב בַּרְזֶל הוֹנֶךָ".

הֵן אֹמְנִיבּוּס נִרְאֶה יָמִין וּשְׂמֹאלָה;

זֶה יֵצֵא, זֶה יָבֹא; אַךְ שָׂר וָשׁוֹעַ

גַּם דַּל בָּם לֹא יָבֹאוּ, לֹא יֵצֵאוּ.

רֶכֶב הַזֶּה קְוִיבּוּסְדָם נִקְרָאֵהוּ.

שֵׁם אֹמְנִיבּוּס יָאֶה לִרְכוּב מַרְגּוֹעַ,

לָרֶכֶב הַמּוֹלִיךְ מֵתִים לִשְׁאֹלָה.