ביום כלולות / אפרים לוצאטו

הַפּוֹרְטִים זִמְרָה לְפִי הַנֶּבֶל,

שָׁרִים מְכֻבָּדִים נְבוֹנֵי לַחַשׁ,

לִקְרַאת יְדִידֵי חֵן הֲדוּרֵי יַחַשׂ

שָׁתוּ בְדִבְרֵי שִׁיר מְלֹא הַנֶּבֶל.

אַךְ שׁוֹרְרִים יֶשְׁנָם בְּתוֹךְ הַחֶבֶל,

כִּי לֹא עֲלֵי נָקֵל לְשׁוֹנָם תַּחַשׁ,

בָּאִים בְּקוֹל תּוֹדָה מְלֵאָה כַחַשׁ,

וִיסוֹבְבוּ חֻפָּה בְדִבְרֵי הֶבֶל.

מָה אֶעֱשֶׂה אֵפוֹא אֲנִי הָעֶלֶם,

כִּי רַב יְקַר דּוֹדַי, וּבָא בִי מֹרֶךְ

מִשּׂוֹא לְעֻמָּתָם תְּהִלּוֹת עוֹנִי?

אֶדּוֹם וְאִם אָקוּץ בְּשֶׁבֶת אֵלֶם,

שַׁלְוָה מְמֻשָּׁכָה וְחַיֵּי אֹרֶךְ

נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֵׁר כָּמוֹנִי.