לִדְבַר אֱמֶת אַל תֶּחֱשֶׁה, אִישׁ דֵּעַ,

כִּי בָהּ כֵּאוֹר חַמָּה, כְּאוֹר יָרֵחַ

תַּזְהִיר פְּנֵי תֵבֵל, וְכֹל זֹרֵחַ,

בָּהּ יַעֲלֹז בַּר לֵב וְיִשְׁתַּעְשֵׁעַ.

הוֹכַח בְּמִסְתָּרִים עֲוֹן הָרֵעַ;

וּקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל, וְהִתְיַפֵּחַ

חַטֹּאת יְשֻׁרוּן עַמְּךָ; שַׁבֵּחַ

בִּינַת חֲכַם לֵבָב וְאִישׁ שֹׁמֵעַ.

אַל נָא תְהִיּ כַמֵּת, וְשָׂא קֹלֶךָ

נֶגֶד רְחֵקֵי אֵל, וְחֵטְא וָפֶשַׁע

יוֹדוּ וְיִתְוַדּוּ לְאֵל הַיֵּשַׁע.

אַךְ טוֹב לְדַבֵּר לַעֲזֹר חֵלֵכָה;

אַךְ לַתְּבוּנָה טוֹב לְמַלֵּל אֹמֶר.

שִׁמְעוּ, קְחוּ מוּסָר, קְרוּצֵי חֹמֶר!