אשר הלך חשכים ונחם על הרעה

צַדִּיק      אֲדֹנָי הוּא, וּפִיו מָרִיתִי;

          חָמָס, מְרִי, זָדוֹן, וְחֵטְא אָהָבְתִּי;

          עֵדוֹת וְתוֹרַת אֵל אֲנִי עָזָבְתִּי;

          אוֹיָה! כְּשֶׂה אֹבֵד הֲלֹא תָעִיתִי.

חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים אֲנִי בָזִיתִי;

          עַל קִיא כְכֶלֶב עַל עֲוֹנִי שָׁבְתִּי;

          עָוֶל בְּכַּפַּי יֵשׁ, וְרִיב חֹבָבְתִּי;

          קַצְתִּי בְחַיַּי עַל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ מִסֵּפֶר,

          בּשְׁתִּי אֱלֹהַי, הָהּ! וְגַם נִכְלָמְתִּי –

          אֵין עוֹד בְּפִי מִלָּה – אֲהָהּ! נִפְעָמְתִּי.

אֵשֵׁב בְּצוֹם וּבְכִי, וְשַׂק וָאֵפֶר;

          אוֹדֶה עֲלֵי פִשְׁעִי אֲשֶׁר אָשָׁמְתִּי,

          כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי הֲלֹא נִחָמְתִּי.