XLII. 🔗
היום פנה ואתא ערב, כאשר יצאה דבורה מבית סוחולסקי. בצד הרחוב השוקט נגש אלי נער אחד, פנה כה וכה כמתגנב ואמר לה:
– הא לך, דבורה, פתקה מאחד ממכיריך.
הנער מסר לה את הפתקה וחמק ונעלם ברחוב השני.
היא פתחה את האגרת וקראה את הדברים האלה:
חברתי! אם תבואי אל מקום פלוני ואלמוני, – תמצאני שמה… צריך אני לראותך… חברך בוריס".
– בוריס! – קראה דבורה בתמהון. – האומנם שב לעירנו?…
היא מהרה ללכת אל המקום המיועד, כי גרסה נפשה על בוריס. היא כבדה בלבבה אותו, יען הוא היה עסקן חרוץ, מסור בכל נפשו לדעותיו; הוא עשה את עבודתו באמונה ולא אהב לבלות את עתו בפטפוטי-ויכוחים ובפלפולים.
היא עברה את השוק והרחוב הגדול ששם בתי-הפקידים, משם עברה דרך מגרש ריק אל העבר השני, ששם בנו הימים האחרונים בתים חדשים וחנויות חדשות וסללו רחוב גדול אל תחנת מסלת-הברזל החדשה. במקום הזה פגשה בכנופיות פועלים נכרים, שהתגוררו בחוץ ובמגרש בעזבם את בתי החרושת אחרי כלות העבודה שם, במשרתים ובפקידים שונים אשר עושים את מלאכתם בתחנת המסלה וגם במיכאנאים מבית מלאכת תקון המרכבות אצל בתי-המשתה עמדו כנופיות אנשים ונשים, צחקו והתהוללו. הפנסים האירו את הרחוב באור קלוש. משם עברה דבורה במשעול צר והלכה לאטה כמו יצאה לשוח ופנתה אל עבר הגנים אשר לחוף הנהר נגד היער.
היא נכנסה אל מסדרות אחד הבתים הקטנים בין הגנים. בדפקה פעמים על הדלת נפתחה זו האחרונה, ועל הסף הופיע לפניה אכר לבוש מעיל שער וכובע גדול על ראשו.
– בואי הנה, דבורה, – אמר האכר בלחש.
– בוריס! האתה הנך? לא הכרתיך…
ואמנם קשה היה להכירהו במלבושו זה. הוא היה נבוך מאד, פניו חורים ונזעמים, כל גופו התנועע כאילו רעד מסערת-נפש או מקדחת.
– בוריס! מתי באת הנה? מה מעשיך פה?
הוא סגר את הדלת והראה לה בדממה על הספסל העומד אצל השלחן. מנורת-נפט קטנה האירה את החדר הקטן והמפוחם.
היא ישבה והביטה אליו כשואלת. רגעים אחדים שררה דממה בחדר.
– רק זה יומים שבאתי הנה, – ענה בוריס על שאלתה בלחש.
– איה היית בכל הימים האלה?
– הייתי במקומות רבים… היתי גם בחוץ-לארץ… עבדתי בערים שונות… ועתה באתי הנה רק במקרה… צריך הייתי לכלות מעשה אחד… דבר גדול… לפני שעתים עשיתי את המוטל עלי… ובלילה אתחבא ואצא מאושה…
הוא נשתתק… עיניו משוטטות במבוכה גדולה… ידיו רועדות, פניו התעותו, קולו כמעט נחבא ושאף רוח בכבדות, כאילו העיק עליו אויר-החדר ושם מועקב על נשימתו.
– מה הוא המעשה, שצריך היית מלאו?
– לפני שעתים… אני… הרגתי אל לייטר…
הוא בטא את הדברים האלה בקול אטום. אבל גם לחש המלים האיומות האלה עבר בכל עצבי-דבורה כזרם אליקטרי וזעזע את כל חושיה; היא התחלחלה אמד; פניה חורו; רעד קדחת אחז את כל גופה; עיניה קמו, ולא יכלה להוציא הגה מפיה…
– את לייטר?… גמגמה דבורה בקול רועד.
– כן… יען האיש הזה – בוגד היה – נמכר לבולשת… פרובוקאטור… מלשין…
– שקר הדבר! – קראה דבורה ברגש. – אי-אפשר הדבר… השתגעת, בוריס…
– אַ! – קרא בוריס בקול פחדים. – לא תאמין!… יען אהובך היה…
ענן כבר נפל על דבורה… החשך כסה מלפניה את כל החדר… היא הרגישה לחץ איום בלבה… צלצלי-קולות שונים נשמעים ממרחק רב באזניה… היא מתעופפת ונשאת… כרגע צנחה מעל הספסל – והתעלפה…
– שד משחת! – מלל בוריס בלחש. – היא התעלפה… כסיל אני… מדוע היה זה לי לקרא אותה ולספר לה…
כרגע מהר לקום ממקומו, חפש בין הכירים ומצא ספל מים – וישפוך על ראש דבורה ועל פניה. הוא הרים אותה לאט ופתח את כפתרי-מעילה העליון. היא שאפה רוח והתעוררה. בעינים מפיקות בלהות וזועות הביטה על בוריס. הוא הושיב אותה על הספסל.
– הרגעי, דבורה!… הן סכנה גדולה צפויה לנו… הרגעי ולכי לביתך…
אבל דבורה סמכה את ראשה בשתי ידיה, ודמעות פרצו מעינה; היא ישבה ובכתב מר עד שהזדעזעו כל אבריה…
– מנעי מבכי…. הן לא יל S ה את… יודע אני, כי אהבת את לייטר… אנחנו כולנו הוקרנו את האיש הזה… הוא היה לנו לראש… אחד ממנהיגי הועד… הוא כונן את צעדינו, הוא פקד על מעשינו… ומי יכול להגיד, כי זה האיש – מנול, בוגד ומלשין… כל חברינו, אשר נתפסו לבולשת ויצאו לארץ גזרה, נפלו בפח מוקשים אשר טמן להם מנהיגנו זה… רק מידו באה עליהם הרעה…
– שגית, בוריס! – אמרה דבורה מבין בכיה. – שגית, יקירי… הוא לא היה אהובי… הוא בקש את קרבתי… אני כבדתיו מאד… הוא היה בעיני כאיש מורם מעם, כאיש מופתי… האמנתי בו… והנה באת אתה – ופצעת את נפשי… השלכת אל אשפתות את האיש, אשר קדוש היה בעיני…
היא הוסיפה לבכות בקול עצור.
– את כל אלילי השברת והפכת לסחי-מאוס… הוסיפה בקול-היסטיריה.
עברה כשעה עד שיכלה דבורה להתאושש ולהשקיט את המית רוחה. בוריס ישב אצלה וספר לה את כל פרטי-המעשה הנורא הזה, איך בא לההכרה, שאמנם לא שגה בדבר בגידת חברם זה, איך נאספו השרידים מאגודתם, חקרו ודרשו ושפטו את כל הענין הזה והוציאו את דינו – למות… והוא קבל עליו לרצח את נפש הבוגד הזה…
דבורה יצאה מן הבית בפיק-ברכים. בוריס יצא לשלחה, אבל הלך מאחריה במרחק. היא סבבה גנים ומשעולים עד שנוכחה לדעת, כי אין אורב לה, ואז פנתה אל הרחוב הגדול, עברה את השוק ומהרה להכנס אל בית-הוריה. בוריס התעלם מעיניה באשון לילה, ודבורה לא ראתה, אנה פנה ואנה הלך. אמה הסתכלה בה וראתה, כי היא רועדת וכי פניה חורים מאד.
– מה לך דבורה? הלא חולה את…
– כן, אמי, נחליתי… בודאי התקוררתי… אפשר אחזתני הקדחת… אלך ואשכב…
– אמהר ואקרא לרופא…
– הס מלהזכיר אמי! אל תגידי נא גם לאבי… אשכב ואנוח – וייטב לי…
ולמחרתו בבקר המה כל העיר: לחוף הנהר, על מגרש סמוך ליער, תחת עץ עבות גדול מצאו חלל… חקרו ודרשו ומצאו, כי זה הוא לייטר, שהיה חשוד בעיני רבים כאחד מבעלי-ברית הצעירים ה“דימוקראטים”, כמו שכנו אותם המוני-העם. על בגדו היתה קשורה פתקה ועליה כתובים הדברים האלה: “כן יעשה לכל בוגד ומלשין”.
ובעיר גדלה המבוכה וירב הפחד. ספרו, כי מישצארין כעס מאד על כל יושבי העיר ואיים על כל היהודים, יען המה כולם אשמים ברצח הזה. שמועות איומות עברו ונפוצו בעיר, הקול יצא, כי בימי הפסחא הקרובים תהיינה פרעות בעיר… האכרים והפועלים מתאספים “לנקם נקמתם” ביהודים… וגם “התירו” להם לשדוד שלל ולבוז בז ולעשות הרב ביהודים בימים האלה… כל יושבי-העיר חרדו לנפשם… עשו חפושים, נאסרו צעירים אחדים… והשמועות מרעישות את לבות אנשי אושה ומחרידות אותם… “גבירים” אחדים עזבו את העיר. אמרו, כי ברחו בעוד מועד לבל תגע עדיהם הרעה. אבל ימי הפסחא עברו – ופרעות לא היו. אמנם באו שכורים אחדים, התהוללו בחוצות ונפצו חלונות אחדים בבתי-המשתה; גם היה מעשה שנכנס אכר לחנות אחת, לקח סחורה פעוטה ולא שלם מחירה; בעלת החנות התקוטטה בו… אז נכנסו אכרים אחרים לריב את ריב איש בריתם. התלקחה תגרה וגם עברה קטטה, – והשמועה יצאה, כי החלו הפרעות. קדמו במהרה לסגור את החנויות… אנשים רצו מבוהלים ומפחדים לכל עברי-השוק. אבל באו השוטרים והשתיקו את ההמון, את האכרים וגם שנים מן היהודים לקחו אל חצר המשטרה – והעיר שקטה.
ודבורה שכבה ימים אחדים במטתה. היא היתה אמנם חולה, אבל לא בגופה, כי אם ברוחה. רבות מחשבות התרוצצו בקרבה ולא נתנו דמי לה מן הרגע ההוא, ששמעה את דברי בוריס על אודות האיש הבוגד, שהיה בעיניה כמלאך אלהים, טהור וקדוש ונעלה, ושהיה מסור, לפי דעתה, בנפשו ובכל חייו לדעותיו. היא היתה נדכאה תחת סבל משא הרגשות והרשמים האיומים… נפשה דאבה מאד…
וכאשר עברו ימי-החג, קמה ממטתה ובבקר אחד אמרה להוריה, כי צריכה היא למהר ולעזב את אושה… היא צריכה לשוב לעיר הבירה למען הוסיף בלמודיה ולהתכשר להבחינות הבאות. –
XLIII. 🔗
האביב כבר הופיע בכל הדרו. הגנים והמגרשים עטפו ירק. השמש זרחה בכל יפעתה, והעצים מלבלבים ומפיצים ריח ניחח בכל הסביבה… שמחה וששון שפוכים על כל גיא ועל כל גבעה, וגם ממרומי-שחקים נשפכות קרני זהר וזיו… הטבע חדש את רעננותו, והאכרים יצאו לפעולתם ולעבודתם אל השדה… וגם בני ישראל יצאו אז מחוריהם, לקחו את כלי-ביתם הנצרכים להם, לפי דעתם, גם בארץ החדשה, את הכרים ואת הכסתות ואת סמרטוטי-בגדיהם, חבילות-חבילות לקחו אתם ומגמת פניהם אל בית-הנתיבות: שם יקנו להם כרטיסי-מסע – ויסעו!… יסעו לארץ רחוקה, לעבר הים, לבקש להם מחיה וכלכלה…
וכמעט בכל יום יום יוצאות שיירות, שיירות של יהודים, המה ונשיהם וטפיהם אתם… יש שנוסעים רק הבעלים ומבטיחים לנשיהם לשלח להם כסף, כאשר ירויחו שמה במקומם החדש, ואז תבאנה גם הנה אל בעליהן; ויש שאיזו אשה עלובה תארח לחברה עם שיירה של מכיריה, היא וילדיה הקטנים, כי קרא אותה אליו הבעל; ויש שמתלקטים רוקים צעירים, אשר החליטו לעזוב את ארץ מולדתם ולנוע לקצוי ארץ, לעבוד שמה בכל עבודה קשה, להתחבר שמה אל הפרולטריון הגדול, להיות בעצה אחת עם כל העמלים ולפעול שכם אחד לטובת הרעיון הגדול, רעיון “מלחמת הפרולטריון עם הבורגנים”. –
ובבית הנתיבות רבה היתה ההמולה: מכל העיר התקבצו ובאו אל התחנה לאמר שלום לקרוביהם, למיודעיהם או לחבריהם טרם הפרדם מהם. כולם קוראים איש לרעהו, כולם צועקים ורועשים, כולם מתנועעים ורצים ממקום למקום, שואלים, מבקשים, מחפשים וטרודים עד למאד. פני הנוסעים וגם פני המשלחים מפיקים דאגה רבה, טרדה עצומה.
וכאשר מגיע המסע למקום עמדתו לפני בית-הנתיבות, – יגדל השאון, תרב המהומה, יתגבר החפזון… כולם רצים אל המרכבות, מטלטלים את מטלטליהם, סוחבים את טפיהם, מתנפלים אל התאים במרכבות… כולם צועקים ורועשים, מבקשים מקום פנוי לטפיהם ולמטלטליהם – ונדחפים אל היושבים כבר… פתאם נזכרים, כי שכחו איזה דבר חשוב, כי נאבדו להם איזו חבילות, כי לא לקחו עוד פרידה מאחד מקרוביהם, – והם נדחפים בין ההמון, קוראים קריאות צעקניות ומתעלמים מן העין…
ופקידי המסע דוחפים ומאיצים בהם, צוחקים על הנודדים האומללים האלה, לועגים לרישם ולעניותם, משליכים את צרורותיהם ומוציאים אותם מן המרכבות, דורשים שכר ותובעים אותם לדין וגם מקללים אותם קללות נמרצות.
ובכל חללו של הרחבה נשמעים קולות איומים: קולות יללה, קול בכי הנפרדים, קול אם מתיפחת על בניה, ההולכים מאתם בדרך אשר לא ישובו בה לעולם… כל עין תדמע דמע… איש מחבק את רעו, ואשה מנשקת את רעותה, נופלים על צוארי חבריהם ומיודעיהם – ובוכים ובוכים…
ולפני אחת המרכבות עומדת כנופיה של צעירים וצעירות… שם במרכבה ישבו חבריהם, העוזבים את ארצם… המה כבר הריחו את ריח החופש של הארץ ההיא, של הארץ הגדולה והרחבה, אשר מעבר לים, אשר שם לא תמשול העריצות… המה מתלחשים ביניהם, אוחזים איש יד רעהו, אומרים שלום לרחוק ולקרוב…
וגם דבורה באה אל בית-הנתיבות. היא עומדת בודדה וגלמודה באחת הפנות של האכסדרה הגדולה לפני המרכבות… בודדה היא עם יגונה המר הממלא את כל חדרי לבבה… היא מבטת בעצבות על כל המבוהלים והנחפזים ועל בני-הנעורים ההולכים לבדם ומדברים ומשיחים ביניהם, וקול צחוק מתפרץ לעתים מביניהם… כמעט זרים לה כל האנשים האלה… מעטים המה ביניהם אלה, אשר היו בקשרי האגודות הראשונות, אשר כבר נפלו ונלכדו והתפוצצו לרסיסים… על משואותיהן קמו צעירים אחרים ויכוננו אגודות חדשות, אשר כמעט לא ידעו את הלוחמים הראשונים… כבר רחוקה היא מהם ומהמונם, מרגשותיהם ומשאיפותיהם, מדאגותיהם וממטרותיהם… רעיון אחד מלא את כל קרביה ומעיק עליה בכל עזוזו…
והיא עומדת בודדה ועגומה… היא מבטת על הצעירים, ומחשבה איומה מעיפה פתאם במוחה: ואפשר כי גם ביניהם יש איזה בוגד, מלשין… היא מתחלחלת… כל אבריה רועדים… היא לוקחת את צרורה הקטן ומתקרבת אל אחת המרכבות…
והפעמון מצלצל ונותן אות, כי עוד מעט והמסע יעזוב את מקומו… הנה נשמע החליל… עוד מעט – וינתק המסע ממקומו… האופנים מתחילים להשתקשק – והנה קול שירה נשמעה, קול שירה אדירה, שירת התקוה של העובדים…
אחינו ואחיותינו המרודים!
האספו הנה אתם הפזורים –
ואמדתם תחת דגלנו…
בחלונות המרכבות נראו מטפחות אדומות, סמל דגלי-החופש.
– יחי הפרולטריון! – נשמעו הקולות מבין המרכבות.
– יחי הפרולטריון! – עונה לעומתם הקהל הנאסף לפני המסע.
– יחי החופש!
– יחי הדרור!…
ואיש-החיל, העומד על מקומו בקומה זקופה והמפקח על הסדר בבית-הנתיבות, בראותו את המטפחות האדומות ובשמעו את הקולות היוצאים מפיות הנוסעים, – חרד חרדה גדולה. עיניו נמלאו קצף וחמה, בעיני שור הבר, בעת אשר ינפנף הטוריאדור את אדרתו האדומה לפניו. הוא נתק ממקומו, רץ אחרי המסע, כאלו יכל לרדף ולהשיג את האנשים האלה, אשר הזירו “להפריע את הסדר”, ולמסור אותם לבולשת… צעדים אחדים הוא רודף אחרי המסע, והנה מאחוריו נשמע קול הנשארים, העומדים על הרחבה:
– יחי הפרולטריון!
והוא פונה את פניו לאחוריו, נוטה לצד השני, מבקש את הקוראים את הקריאה האסורה הזאת, – אבל כולם עומדים שוממים, עצובים ונרעשים, ורק על פני אחדים מרחף לעג נסתר, אשר אפילו עין איש החיל החודרת לא תשזפהו…
והמסע כבר עזב את מגרש בית-הנתיבות, כבר הגיע עד היעד, – ומשם עוד ישמע קול הצעירים העומדים במרכבה והמנפנפים מן החלונות במטפחותיהם האדומות והקוראים:
– יחי החופש!
והקול הולך ומתפזר בין עצי היער, והרוח נושאה אותו על כנפיה הלאה, הלאה… והשמש שולחת את קרניה הבהירות והעליזות… האויר שקוף וזרך, וגם הוא מתמלא בקולות העליזים, קריאות התקוה – לחופש, לחיים חדשים, לחיים טובים, שאין בהם לא עבדות ולא עריצות, לא אביונות ולא גזרות רעות…
XLIV. 🔗
וגם בישבה במרכבת-המסע, לא חדלו המחשבות העגומות על דבר מעשה לייטר מהעיק על דבורה – האיש הזה היה בודאי יקר לה. הוא היה בעיניה סמל השאיפה הגדולה לחרות; בו נתגשם האידיאל הכביר של איש מורם ונשגב, המקדיש את חייו להשלמת רעיון נעלה. לה נדמה תמיד, כי הוא זה, שברצונו הכביר קבץ את הכוחות הבודדים בערים הנדחות, את הכחות הרעננים והיותר טובים של הצעירים השואפים לפעולות נשגבות, למלחמת-מצוה בעד כל הנאנקים והנענים, בעד החיים העתידים הבהירים של העמלים, היא חשבה, כי הוא זה שהרכיז את כל המחשבות הערטילאות ואספן ליחד ונתן להן תמונה רבת-ערך; הוא זה שהביא סדר ומשטר להחברות והכתות ושם להן פנים מסוימים, והנה האיש הזה – רק בוגד ומלשין!… בוגד, משרת להבולשת, הממלא את רצונה ואת פקודתה… הוא זה המושך ברשתו בחורים ובתולות, למען ימסור אותם בשעה רצויה למלכות שתוציא אותם לגרדום!… האומנם פסו אמונים מן הארץ?!…
האם אהבה אותו?… יש שהיתה נכונה להקריב את נפשה ומאדה לקרבן לו ולרצונו; יש שהיתה נכונה להיות כשפחה נחרפת להאיש הדגול מרבבה – – בעיניה ובעיני חבריה… אבל רגש האהבה אליו לא פעם בלבה. היא כבדה אותו, אבל יראה ממנו, פחדה מפניו: הוא היה טמיר ונעלם… את דבריו הקשיבה ברצון, אבל נפשו היתה מוזרה וטמירה… גם כאשר החל להתקרב אליה, כאשר בקש את אהבתה, – גבר פחדה עוד יותר… היא בקשה לראותו רק כאחד מחבריה, אבל לא כאהובה…
ובפרט מעת אשר התודעה לבירשטיין… אותו אהבה כמעט מן הרגע הראשון שהכירתהו. היא החלה לכבדהו, אף כי לא האמינה בדעותיו, לא האמינה, כי דרכו, אשר התוה לו, תביא ברכה להפועלים, אשר את הצלחתם בקש בכל לבו. היא התפעלה על דרכיו, על נאומיו ועל מעשיו, – והוא נהיה יקר וחביב לה… מערכות נפשו העדינה וסתרי-מחשבותיו הנשגבות לא היו טמונות ונסתרות מלפניה; לבו היה גלוי וידוע; הוא לא הסתתר בין מפלשי-העבים של הדעות השונות; כל מעשיו היו פשוטים ונראים; גם מחשבותיו וכל מאמריו ורעיונותיו – פשוטים, ברורים ומסוימים. היא נמשכה אחריו בחבלי-קסם, כל נימי-נפשה היו נמשכים אחריו… צלצול של חדוה טמירה, של אושר נעלם, של תקוה נעימה – היה נשמע תמיד בעמקי נפשה בכל רגע שהיתה יושבת אתו, שהיתה מדברת ומתוכחת אתו או שהיתה מתעמקה בחזיונותיה ובסרעפיה באשון ליל, בבדידותה בחדרה הצר…
כן!… היא אוהבת רק אותו, את האיש האומלל היושב עתה אסור על מקום גלותו… ומדוע נגלה לשם? האם לא היא אשמה בצרה, אשר התחוללה פתאם על ראשי ואשר המיטה רעה גם על כל המוסדים, אשר יסד, ברגע התפתחותם, בעודם רכים כנצני-הפרח? כן… היא הביאה אליו את הקונטרסים ההם, את הקונטרסים שנתן לה לייטר בפקודה, כי תמסור אותם לבירשטיין… רטט אחז אותה… היא התרגשה ונרעשה מאד… האומנם?… רעיון איום אחז בה… האומנם?… האפשר הדבר, כי גם מעשה זה הוא רק מעשה בוגד ומלשין?… הוא חפץ, כי יהיו הקונטרסים במעון בירשטיין… וכאשר כבר היו מונחים שמה, באה הבולשת, חפשה ומצאה, את אשר כבר היה מוכן ומזומן בהקדם… הרעיון הזה הרעיש את כל עצביה… היא לא יכלה לשבת במנוחה על מקומה, פעמים אחדות קמה ממושבה, הלכה במרכבת-המסע הלוך ושוב, יצאה אל המסדרון, האזינה לקול רעש האופנים בהשתקשקם ובהלמם על פסי-הברזל, ומבין הקולות המונוטונים האלה נשמע לה רק קול מונוטוני אחד:
– בוגד, בוגד, בוגד…
והלא היא היתה מסיעת לדבר-עבירה זה, למעשה אכזרי זה. היא, שאהבה את וולאדימיר יותר מנפשה; היא דחפה אותו למהפכות, היא הורידה אותו לשאול תחתיה; היא בעצמה סיעה לרעתו ולהותו; פזיזותה ופחזותה הביאו את יקירה זה למקום גלותו… קלות-דעתה היתה בעוכריו… והוא נעקר ממקומו, מעבודתו הפוריה, מפעולותיו הגדולות, שכבר החלו להביא פרי טוב להפועלים ולהעמלים, אשר בעד אשרם אמרה להקריב את כל נפשה…
– בוגדה, בוגדה, בוגדה.
קול מונוטוני זה נשמע לה מבין המולת-האופנים, מבין רעש המסע, הממהר לרוץ אורח.
היא לא יכלה נשוא את עקת לבה ואת מכאוביה. היא נשענה על ספון החלון הפתוח, ודמעותיה פרצו מעיניה באין הפוגות.
רוח קריר נשב אל החלון. היום רד… קרני השמש עודן מזהירות על ראשי-האילנות של החורשה, שנדמה כאילו היא טסה ועוברת במהירות לפני חלונות-המרכבות. עוד מעט – והיא נעלמה, ושדות מכוסי ירק-דשא עוברים ונחלפים… אל המרכבה חודרים קולות שונים, קול זמזום וקול זמירות. יפעה שפוכה על כל הסביבה, המחדשת את רעננותה בערב יום אביב נעים זה. המסע עובר דרך ככר רחבת-ידים העטופה כולה באדרת-ירק, והשמים נראים בתכלתם הבהירה, רק שם במורד האופק נמשכו עבים קלים ולבנים המרחפים חרש על פני שחקים, זהרי קרני החמה הצביעו אותם באורות זהביים וכספיים, המשתקפים מביניהם בזיו נוגה ספיר וורד. כל היקום שש ושמח… לחש זמרה חודר אל לב דבורה.
חפץ אדיר לפת אותה פתאום וכבש את כל הגיונותיה: לראות את וולאדימיר! המחשבה הזאת הופיעה לפניה פתאום ותפסה את כולה ושעבדה את כל רגשותיה… לראות את וולאדימיר! להיות אתו, להקל ממנו את צערו ואת יגונו, להשתתף יחד אתו בצרתו ובעניותו… החפץ הזה לקח את כל לבה ושלט ברוחה ובכל רגשותיה…
– מחויבת אני ללכת אליו… לחבקהו, לנשקהו, למסור לו את כל עזוז אהבתי.
והרעיון הזה לא הרפה ממנה בכל הלילה בישבה בודדה על מקומה בתא המרכבה וגם בבואה בבקר לעיר-הבירה וגם בהכנסה אל חדרה המלא עדון אשר בבית-אוגריומוב.
– אני יושבת פה בהרוחה, אני מתענגת על רב טוב, אני יושבת בשלוה בין אנשים משכילים – והוא חי חיי-אסיר בפנה נדחת, רחוק מכל חמדת החיים, מכל טוב… היש לי הצדקה להשתמש בכל הדברים האלה, בעת אשר וולאדימיר יושב כלוא?
– צריכה אני לראותו, לשפוך לפניו את הגיגי, לספר לו את מצוקותי, את ספקותי ואת געגועי, לבקש ממנו סליחה, על אשר המטתי עליו צרה ויגון…
כל היום היתה נדכאה ושוממה, אננה בקשה לדעת את סבת עצבונה. היא ראתה, כי דבורה שבה מעיר מולדתה נרעשת ונפעמה מאד; היא הבינה, כי איזה דבר מר מעיק עליה כאבן מעמסה, היא בקשה לדעת את סגור לבה, – אבל לא יכלה לפנות אליה בשאלות, פן תכאיב עוד יותר את לבה אם אי-אפשר לה להגיד את סודה.
אננה דברה אתה רכות, שאל אותה על דבר עירה ועל הוריה. היא חשבה, אולי מצאה דבורה את הוריה במצב קשה, אולי נצרך לעזור למשפחתה, אך לא הרהיבה בנפשה לשאול אותה אל נכון וחכתה, כי דבורה תתנה לה את ענותה; אבל דבורה כמעט לא ענתה דבר, והיתה שקועה במחשבותיה העגומות, ועיניה מלאות דמעות…
אבל ביום השלישי באה דבורה אל חדר-אננה, כאשר אוגריומוב לא היה בביתו. היא נכנסה מתחלחלת, בפיק ברכים, כולה רועדת כחולה, אשר אך זה קמה מערש-חליה; פניה היו חורים ועגומים מאד, עיניה אדומות מבכי. אננה לקחה את ידיה והושיבה אותה על הדרגש וחבקה אותה באהבה. רגעים שנים ישבה דבורה ושתקה. נראה היה, כי מתאמצת להבליג על סערת רוחה. –
– בקשה אחת לי אליך, אננה יקירתי, – אמרה בהרימה את עיניה אל מול פני אננה.
– דברי נא, מחמדתי… את כל משאלותיך אמלא בחפץ לב…
– אני… אני החלטתי לנסוע… למקום מושב וולאדימיר…
הפעם נרעשה אננה. היא פתחה את פיה להגיד דבר-מה, אבל נשתתקה כאילו לא מצאה מלים בפיה.
– את חפצה לנסוע אליו? – שאלה אחרי רגע-דומיה.
– צריכה אני לנסוע… להיות אתו… לא אוכל לגור פה… מבלעדו… לא אוכל לעבוד, ללמוד… לא אוכל להתענג על טוב החיים בעת אשר וולאדימיר מתענה תחת סבל צרתו.
אננה לא השיבה לה דבר רק חבקה אותה באהבה רבה. דבורה שמה את ראשה על כתף אננה ותבך… אננה לטפה את שערותיה ונשקה אותה על מצחה.
– כן תעשי כדבריך… אם צריכה את לנסוע – סעי לך. רק תני נא לי הרשיון להכין בעדך את כל צרכיך… לדאוג לכל הדברים הנחוצים לנסיעה כזאת, לבל יהיה מכשול בדרך קשה מלאה חתחתים כזאת… אני אשתדל לפני מכרי ואמצא לך גם הרשיון ללכת לשם…
ומן השעה ההיא שקמה ונהיתה החלטתה לנסוע לעיר מושב וולאדימיר, צהלו פניה, ורוחה הטוב שב אליה כמלפנים.
אננה קיימה את הבטחתה. ימים אחדים היתה טרודה בהשתדלויות שונות לקבל הרשאות מן הרשות בעד דבורה, להכין את החפצים השונים ואת הבגדים הנצרכים לנסיעה; היא דרשה וחקרה על אפני-הנסיעה ותנאיה, קנתה למענה צקלונים, הלכה אתה אל החניות לקנות חפצים שונים. ולולא דבורה שסרבה בכל אמץ רוחה להקניות המיותרות, היתה אננה ממלאה את כל החדר בבגדים, בחפצים ובצקלונים.
אוגריומוב הרצה לפני הנשים לשאל בתחלה את וולאדימיר בטלגרמה, אם רצוי לפני דבר-בוא דבורה אליו, אבל דבורה הביעה את דעתה בהחלט, כי לא תחפוץ לשאל את דעת וולאדימיר, יען יראה פן תהיה החלטתה לו לפליאה, והוא ימאן למלא את חפצה זה… אבל לא כן אם תבא אליו בלא ידיעתו בהקדם, אז מוכרח יהיה להסכים למעשה הנעשה, והיא תשאר בעיירתו. וגם להוריה לא כתבה דבר מהחלטתה זאת, באמרה, כי בימים הבאים תודיע אותם, כפי אשר יורה על הזמן. –
XLV. 🔗
בירשטיין ישב כמנהגו בחדרו והגה בספר. כל היום הארוך היה טרוד בקבלת חולים. השמש כבר חלה לחמם את היקום גם בארץ הקור הזאת. השלג הלך ונמס. כל האסירים יצאו לעבוד את עבודותיהם השונות, כי שמחו לקראת בא האביב. וגם כהן וקראסיק יצאו אל העבודה מחוץ לעיר. בהופיע האביב הנותן מרפא לכל נכה-רוח, עזבו יושבי-העיר את מעונותיהם האפלים והמעוננים ומהרו לצאת אל מרחביה, להתענג על החם ועל האויר הזך והבהיר; מהרו לבקש להם מחיה מציד הדגים השורצים בנהר באגמים הגדולים. רק בירשטיין נשאר לבדד בביתו ובמעונו. היער לא משך אותו בקסמיו, גם הנהר וגם האגמים עשו עליו רושם מדכא; לכן בחר לו לשבת בחדרו לפני ספרו הפתוח או להנשא על כנפי-דמיונו אל ארץ מרחקים, אל מרומי-שחקים של החזיונות והשעפים.
באחד הימים בישבו תפוש ברעיונותיו וזכר דבורה עלה על לבו, – שמע פתאם קול דופק על דלת חדרו. ברגע ההוא נפתחה הדלת – דבורה נכנסה אל הבית… הוא השתומם למאד ולא יכל להוציא הגה מפיהו. הוא נבהל מן המחזה, אשר לפניו, ורגע דמה, כי רק בשעפים חוזה הוא מראה נפלא, חולם הוא חולם נעים בהקיץ. הוא חפץ לקום מכסאו, חפץ להגיד דבר, אבל לא יכל למוש ממקומו, ובגרונו שומה מועקה…
ודבורה נגשה אליו בעודנה עטופה בגדי-דרך.
– וולאדימיר!
רק מלה אחת יכלה אף היא להוציא מפיה.
רק אז ראה והבין בירשטיין, כי לא חלום שוא הוא רואה לפניו. איזה כח אדיר הקימהו על רגליו. הוא נגש אל אהובתו, אשר בה הגה בחזיונותיו כל ימי שבתו בעיר גלותו; הוא חבק אותה בדמעות גיל ובהתרגזות נפש; מהר להסיר ממנה את בגדי-הדרך, הושיבה על הספסל, לקח את ידיה ולחצן באהבה רבה.
רק אז נפתח מעין הדברים. איש אל רעהו ספרו מכל המוצאות אותם בכל עת הפרדם, הביעו את הגיונותיהם, מחשבותיהם ומצוקותיהם.
בירשטיין יצא וצוה להמשרת להביא את המיחם ולהכין ארוחה לאורחתו החביבה. הוא היה נרגש מאד… פעם ישב אצל דבורה ואחז את ידה, ופעם קם ממקומו והלך בחדר הנה והנה; שאל ודרש על המאורעות שאירעו בימים הרבים ההם באושה, בעיר-הבירה, בבית-אחותו ובבית-הוריה; דרש לשלום מכיריו, בקש לדעת מכל החדשות שנתהוו בכל חוגי-המדינה…
הוא היה עתה מלא חדוה ודיצה; יגונו, אשר העיק עליו בכל הימים האלו, כאילו הוסר ממנו באפס-יד… הוא כמעט שכח את מקום גלותו, את מצוקותיו, אשר הרגיש בכל ימי-החורף הרבים… הימים ההם כמו עברו וחלפו ונעלמו, – ורק קרני הוד פני דבורה האירו עתה את נפשו הנהלאה, הרנינו את כל מיתרי-לבבו.
המבוכה הגדולה, שאחזה בדבורה ברגע הראשון להכנסה אל חדר מעון בירשטיין, עברה ממנה; הדמעות, אשר נראו בעיניה בקראה את שם יקירה, תמו ואפסו… עיניה מפיקות גיל ורננה… בת-צחוק מאירה את פניה…
כאשר שאל אותה וולאדימיר:
– איך גמרת אומר לבוא אלי?
ענתה בלחש:
– לא אוכל לחיות בלעדך, וולאדימיר… צריכה אני להיות אתך…
והוא לחץ את ידה לאות תודה, הרכן את ראשו ונשק את ידה בלי אומר ודברים… ושעות שתים עברו – והמה לא חשו ולא הרגישו, עד אשר נשמעו פתאום קולות עליזים מעבר הפתח. אל החדר נכנסו ובאו כהן וקראסיק. שניהם היו שמחים, יען כל היום הארוך עבדו את עבודתם ביער, שאפו רוח צח, התענגו על זיו השמש ועל חומה, והיו מלאים דיצה מהדר החופש של התולדה, היו מדושני עונג מריח-השדה, מרעננות היער ומבהירות האויר אשר על הנהר ועל האגמים. המה נכנסו בהמולת שחוק דברים, בקריאות-צהלה, – אבל פתאום נשתתקו, בראותם את ידידם יושב במסבת עלמה נכריה ויעמדו נבוכים בפתח-החדר.
– רעי! – קרא בירשטיין. – בואו נא הנה… אתכבד להציג לפניך, יקירתי, את רעי האהובים, את כהן וקראסיק…
דבורה קמה ממקומה לקראתם והושיטה להם את ידה.
– הלא תבינו רעי, את שמחתי, את עליצותי… יושב אני גלמוד ובדד… יושב אני שקוע בשרעפי הנזעמים והעגומים – והנה הופיעה אלי היא… העלמה הזאת… כלתי יקירתי…
פני דבורה אדמו, בשמעה את דברי וולאדימיר.
כולם ישבו סביב השלחן. עוד הפעם צוה בירשטיין להביא את המיחם ולהכין ארוחה לאורחיו. גם כהן וגם קראסיק בקשו את דבורה לספר להם מכל אשר יעשה שם, בעולם הגדול… בסקרנות הקשיבו לכל דבריה וספוריה… היא יכלה להגיד להם הרבה מעשים מעניינים גם על אודות האגודות של בני-הנעורים ושל הפועלים בערי-התחום וגם על השאיפות הנבלטות בחוגי-המשכילים הנודעים בעיר-הבירה, כפי שהתבוננה למעשיהם בבית-אוגריומוב, שהיה מרכז המשכילים העובדים לטובת חופש ארצם. היא הגידה להם עובדות שונות מספירות הממשלה ומחוגי-המשכילים ומפעולות האספות של המלומדים ומכל אשר יעשה מאחורי-הפרגוד של הפקידות הארצית. היא מסרה להם את תוכן המאמרים והקונטרסים הנדפסים בחוץ-לארץ על ידי האמיגראנטים הידועים; ספרה על מעשיהם של אלה היושבים בפאריז ובשוויץ ועובדים את פעולתם התמידית לטובת שחרור המדינה וחרותה.
בעת ההיא נכנסו עוד רבים מבני-הגולה. כולם כבר ידעו את “המקרה הנפלא”, שאורחה באה להרופא, את כולם קבלה דבורה בשמחה ובנחת. – ואחרי רגעים אחדים גרמה להם, כי מכירים אותה זה מכבר, וגם היא מכירה את כולם מלפני ימים רבים, וגם היא יודעת את מכאוביהם ואת צרות-נפשותיהם – ויהיו לה כולם כאחים.
השמש נטתה לערב. צללי-ערב התגדלו. עוד מעט וכבו גם קרני-האור, אשר העיר לתחיה את כל היקום גם במקום העגום הזה, – והחבורה הקטנה עודנה יושבת על מקומה: כולם מדברים, משיחים ומתוכחים; על כולם ירד רוח של אושר וחדוה ויצרור אותם בכנפיו… אין איש יכול למוש ממקומו, לעזוב את החדר הזה; אין איש יכול לשוב אל ביתו ואל חדרו, המלא שעמום ויגון נורא… מארץ מרחקים, מארץ תקותם, הפיח פתאום רוח צח ומלא את נפשם חדוה ותקוה נעימה… מארץ מרחקים, מן הארץ, אשר עליה הם מתגעגעים זה שנים עגומות רבות, – משם טס אליהם מלאך יקר ובכפי-פז נגע אל פצעי-לבבם הכואב והזה עליהם נטפי-מרפא ומלא את נפשם רעננות…
כבר האירו הנרות על שלחן החדר, – אבל אישי-החברה הקטנה, הקשורים יחדיו בעבותות של צרות ומצוקות דומות, – עודם יושבים על הספסלים בחדר הצר, ועיני כולם נשואות אל דבורה, המוסיפה לספר ולהשיב על כל המון השאלות של החברים ככל-האפשר.
ורק אחרי חצות הלילה נפרדו האנשים לשוב למעונותיהם. ידעו, כי תדד שנתם מאתם עתה, כאשר עצביהם נרגשים וכאשר גברו עליהם הגעגועים, ובלי חפץ עזב איש-איש את מעון הבית, ששם האיר להם פתאם זיו אור בין חשכת חייהם העצובים והאפלים… אבל כאשר קמו גם כן וקראסיק ללכת, בקש אותם בירשטיין להשאר עד אשר יצאו כל מיודעיהם.
– רעי! – אמר להם בירשטיין. – בקשה אחת לי לכם… הנה באה אלי דבורה… גמרתי אמר – לחוג את יום כלולתנו… לבא בקשרי-הנשואים… הלא כן, יקירתי?
דבורה התאדמה ולא יכלה לענות דבר, רק צחוק של אושר נראה על פניה היפים.
– אבל פה אין לנו רב… ואנחנו היהודים היחידים פה…
– אל תדאג, בירשטיין, – אמר קראסיק. – הן כהן יכל להיות רב אפילו בעיירה יותר גדולה מעיר גלותנו זאת… הוא יכל בודאי לסדר את הקדושין.
– האומנם? – שאל בירשטיין.
– בכל לב ונפש… נכון אני לעשות כרצונך… אפילו תיכף ומיד, – הוסיף כהן בלצון.
– תיכף ומיד? לא!… מחר…
– טוב מאד…
ולמחרת לפנות ערב נאספו כל הגולים למעון בירשטיין להשתתף בשמחת חברם ביום חתונתו עם דבורה. וגם פקיד העיר בקש רשיון לבוא אל הרופא ושלח לאות כבוד ורצון בקבוקי-יין ומגדנות. והגולים יצאו השדה ופשטו אל נאות-דשא ואל היער ואספו פרחים רבים מפרחי-האביב ועשו זר של סגלים ונתנוהו על ראש הכלה. אחרי-כן הביאו כולם מצידם דגים ועופות, אשר צדו ביום ההוא, ונתנום על יד אחד החברים להכין מטעמי ומאכלים לסעודת החתונה, ואחרי שצר היה החדר מהכיל את כל האורחים, הוציאו את השלחן ואת הספסלים החוצה, בחרו במקום אחד על מצע של דשא ירקרק אצל העצים העבותים סמוך ליער, אשר זה החל להציץ ציץ, וערכו את החופה תחת כפת-השמים.
כהן מלא את הכוס יין ויברך בקול רם על היין. וולאדימיר קדש את דבורה בטבעת “כדת משה וישראל”, וכהן ברך את שבע הברכות בנגון ובכונה, ובהטעמה מיוחדה הדגיש את דברי-הברכות:
"עוד ישמע בערי-יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. –
וכל הגולים והנאספים נגשו אל החתן ואל הכלה וברכום בחבה רבה. וגם קרני השמש האירו את האהובים והנחמדים והפיצו אור נעים על כל הסביבה ועל כל החבריה ועל אנשי-העיר, אשר נאספו ובאו לראות במחזה הנהדר הזה. וגם עצי-היער הגדול עומדים מרחוק כמו קפואים בלי נוע, עומדים, מתבוננים ומשתאים על המראה הנפלא הזה… והצפרים המעופפות טסו אל מרחבי-שחקים והשמיעו את קול צפצופן, כי צהלו לקראת הנאהבים והנעימים האלה, וזמרתן נפוצה בין גלי-האור והתרוממה עד תכלת השמים… ורוח קלה נשבה מן האגמים ומן הנהר וילחש באזני האהובים לחש-תקוה נעימה, לחש אהבה טמירה…
XLVI. 🔗
דמיטרי אלכסנדרוביץ אוגריומוב שב לפני הצהרים מן השדה, אשר באחוזתו, עבר דרך פרדסו הגדול והיפה ועלה על האכסדרה, אשר לפני הבית המפנה אל הגן. הוא אהב מנעוריו את העבודה בשדה ועתה הוא עסוק כל היום מן הבקר ועד הערב בעבודות האכרות. הימים האלה ימי-עבודה רבה לכל האכרים ולכל בעלי-האחוזות; כולם ממהרים לקצור את קצירם, לאסף את תבואותיהם הגרנה, לחרוש את חרישם למען זרוע למועד הנכון את תבואת-החרף, לדוש את האלומות במכונות הדישה ולצבור את יבול-אדמתם. גם בגנים וגם בגנות רבתה המלאכה לאסף בעוד מועד את הפירות ואת הירקות, לשימם בסלים ולשלחם את תחנת מסלת-הברזל או דרך הנה בספינות.
אוגריומוב אהב את אחוזתו, אשר באה לו בירושה מאת אבי-אמו; הוא התאמץ להיטיב את האדמה הטובה והפוריה, לדשן את הקרקע, לעבוד במכונות היותר מתאימות לאכרות במקום הזה. ואל האחוזה הזאת היה בא אוגריומוב לגור עם כל בני משפחתו בעתות הקיץ. בימים האלה הוא עוזב את כל ספריו וגליונותיו ואפילו את עריכת מאמריו לעתונים, עוזב את מקצוע המדע, אשר אליו מקדיש הוא כל ימיו שם בעיר הבירה, ומשתקע בכל העבודה הרבה, אשר בשדה ובגן ובחצר, צריך הוא להשגיח על כל המלאכה, כי תעבד באופן נאות; צריך הוא להשגיח על המשרתים ועל השכירים, למען יעבדו בזריזות ובחריצות, יען כי כל שעה וכל רגע יקר מאד בעת-עבודה זאת. אז ישכח אוגריומוב גם את סכסוכי-המפלגות, את עניני-המדינות, רק מסור הוא כולו להעבודה, אשר באחוזתו, בכל כחותיו הרעננים, בכל האינירגיה הכבירה הממלאה את כל קרביו. בעת ההיא ישכח לפעמים גם לקרוא בעתונים המרובים, המובאים אליו מדי יום ביום, והמה נשארים מונחים על שלחנו בחדר משכיתו או על הספסלים אשר באכסדרת-הבית. והאכסדרה הזאת גדולה ורחבה ונמשכת אל הגן המפואר; מסביבה שתולים עצים גבוהים המכסים בצלם את כל האכסדרה מקרני-השמש הלוהטת; והלאה משם משתרעות ערוגות-הפרחים הנהדרים, ואחריהם הולכים ונמשכים משעולים, אשר משני צדיהם שתולים עצי-פרי למכביר: תפוחים, דובדבנים, אפרסקים ואגסים. ומעבר השני נראה גן החורף המוקף סבים של זכוכיות גדולות. פה צומחות הנטיעות היותר יקרות, נטיעות מהארצות החמות. אוגריומוב, החוקר את תולדת הצמחים, מצמיתם ומשתילתם תחת השגחתו, רובם נטע בידיו, ובכל זמן ובכל עת הוא מטפל בהם ומשגיח עליה בשקידה עצומה. –
וגם אננה טרודה כל היום: רבה עליה המלאכה גם בבית וגם בחצר; אוהבת היא להשגיח על הפרות הטובות, על התרנגולות ועל האוזים, והמשרתת המשגיחה על המחלבה נותנת לפניה דין וחשבון מדי יום ביום מכל פרטי מעשה המחלבה. באורוה עומדים סוסים דוהרים המשמשים רק לאדוני-האחוזה, מלבד הסוסים הנועדים רק לעבודות-השדה; והרכבים ועוזריהם עומדים תחת השגחתה ונכנעים למשמעתה. כל צרכי-הבית עליה תמיד, והטבח הראשי והטבחות אינם רשאים לעשות דבר קטן או גדול מבלי שאל לפקודתה. אבל בפרט טרודה היא בטפולה בבנה הנחמד אשר ילדה לפני ירחים אחדים. זה הילד היפה והבריא הוא שעשועם ותענוגם של הוריו, והאמות המטפלות בילד ובילדה, שהיא כבר בת-שלש שנים, מחויבות לשאל את פי האם על כל עניני-טפוליהם.
בקיץ הזה מתארחת בביתה אמה, אשר באה מזיראון לבתה, ונשארה בבית-בתה לעזר לה בכל טרדותיה ובדאגותיה.
דמיטרי אלכסנדרוביץ עלה במעלות אל האכסדרה, הוא היה לבוש בגדי-קיץ פשוטים וקלים. אבל החם היה גדול מאד, השמש להטה בחומה. אין אף רוח קלה המשובבת נפש, הוא הסיר מעליו את כובעו הלבן, ישב על אחד הכסאות בעל ענפי האילן הגבה, השתול סמוך לקיר, – לנוח עד אשר יקראו את כל בני-הבית ואת האורחים לסעודת-הבקר, חפץ היה ללכת לרחץ את ידיו ואת פניו ישב אל השלחן לאכול, אבל ראה והנה על השולחן מונחים מכתבים ועתונים, אשר הביא, כנראה, בבקר זה הממונה על הבית מבית-הנתיבות.
– כמה ימים לא קראתי את העתונים, – אמר ללבו. – נקח ונראה, מה הן החדשות הנשמעות שמה בעולם הגדול?
הוא לקח אחד הגליונות והפך בו לקרא את החדשות המצוינות. בשעה זו נכנסה גם אננה אל האכסדרה, נגשה אל אישה ודרשה לשלומו, כי לא ראתהו מיום אתמול.
– שלום לך, יקירתי, – אמר אוגריומוב. – ומה שלום וואלודי?
וואלודי זה שם הילד הנולד להם, וקראו אותו בשם וולאדימיר לכבוד בירשטיין אחיהם האהוב.
– שלום לו… אמי מטפלת בו ואינה משה כמעט מחדרו.
– הנלך היום בערב לשוח אל חוף הנהר, דמיטרי? – הוסיפה אננה. אני אצוה לרכב להכין סוס למענך לרכוב, ואנחנו נסע במרכבה…
– מה? לשוח?… המתיני… חדשה מיוחדת ונפלאה קראתי…
– אמר לי, מה היא החדשה שקראת…
– שמעי, אננה… לראש שרי הבולשת נתמנה פולחוב… התוכלי להשער בנפשך?
– פולחוב? אליקסיי אליקסיוביץ?
– כן… דודני פולחוב… אתפלא עליו, מדוע זה הסכים לקבל עליו משרה כזאת? הן מצבו איתן כאחד מראשי-השופטים… נפלא הדבר… האיש המתחשב למתקדם, לליבראל – הולך להיות פקיד-הבולשת…
– הן בזה נראה מנהגו והלך רוחו… הוא היה אומר תמיד: צריכים אנו לקבל עלינו את הפקידות היותר חשובות במדינה, למען נוכל להשפיע עליהם לפי רוחנו, רוח-ליבראלי… להביא רוח טהור בחוגים אלה, להטותם לרצוננו… להפוך אותם למתקדמים…
– דברי שוא ורעות-רוח המה… להלחם בם צריכים אנו ולא להחזיקם ולהיות להם למשרתים… מובן, שבקשו הספירות העליונות איש רחב-הדעת להזמינו לשר הבולשת ומצאו את פולחוב…
– דמיטרי! – קראה פתאום אננה ברגש ולקחה את יד-אישה, הוא הניח את הגליון והביט בתמהון אל פני אשתו.
– מה לך? מדוע חורו פניך?
– דמיטרי!… מה נפלא המקרה הזה… אליקסיי אליקסיוביץ – ראש הבולשת… יכולים אנו להשתדל בדבר וולאדימיר… להקל את גורלו…
– אננה יקירתי! טובה דברת… אמת הדבר… יכול הוא להציל את אחינו…
המה ישבו שניהם על הספסל ורגעים שנים שררה הדומיה. –
– אבל איך נעשה ונפעל בדבר הזה? לכתוב אליו? מסופקני, אם ישים את לבו למכתבנו בענין סבוך כזה… לא! נצרך לנסוע אליו, לדבר אתו, לבקשהו…
– דמיטרי! אני אסע…
הוא לא ענה דבר ונשקע רגעים אחדים במחשבותיו.
– אבל הילדים?
– אני אקח את וואלודי אתי יחד עם לוטה המשרתת ואת האמה… ועל זינה תשגיח אמי פה עד שובי…
– טוב יעצת… – צריכה עד לנסוע… אפשר לבקשתי לא ישים מעינו, אבל אותך הוא מכבד ומחבב מאד…
– אמא! – קראה אננה – אמא, בואי הנה…
אל האכסדרה נכנסה אם אננה, אשה כבת חמשים, גבהת-הקומה, שרטוטי פניה העידו על יפי ימי עלומיה. –
– מה לך, אננה?
– היום אסע לעיר-הבירה…
– מדוע? מה נהיתה?
אננה ספרה לאמה על-דבר פולחוב ועל חפצה ללכת להשתדל לטובת וולאדימיר. אותו שמחה נראו על פניה, אף כי עיניה עודן מפיקות תוגה ועצב.
– האומנם יש תקוה לחלץ את וולאדימיר מצרתו? – שאלה בקול יגון.
ואננה בבואה לעיר הבירה, החליטה לבא לפולחוב בבקר טרם ילך לבית […] 1. הוא שכן במעונו הגדול בדד, כי בני-משפחתו עוד לא שבו ממעונות הקיץ אשר באחד המגרשים הקרובים לחוף הים. פולחוב יצא מחדר-משכיתו אל הטרקלין, בהגיד לו המשרת כי גברת אוגריומוב מבקשת לראותו.
– שלום [אננה] 2אוסיפובנה!
הוא נגש אליה ונטל את ידה בחבה, וגם היא נשקה אותו על מצחו.
פולחוב היה בן חמשים וחמש שנים, שיבה זרקה בשערות זקנו הקטן, אבל שערות ראשו עודן שחורות; פניו מלאים ומפיקים מרץ ואמץ-לב.
– נפלאתי מאד, בשמעי, כי באת הנה… ואני אמרתי, כי עודך יושבת באחוזתך על נהר וואלגה… השלום לילדיך? השלום לדמיטרי?
– תודה לך, דודי… שלום לכולם, והמה דורשים בשלומך… רק אתמול בערב באתי הנה, באתי רק אליך… ובעוד ימים שנים אשוב לאחוזתנו…
– באת רק אלי? – שאל פולחוב בתמהון, – מה הוא הדבר, אשר הביאך אלי?
– לברך אותך, אליקסיי אליקסיוביץ, במשרתך הגבוהה, – ענתה אננה בצחוק קל.
– תודה, תודה רבה לך, יקרתי, – אמר גם הוא בצחוק. – ומלבד זה?
– מלבד זה יש לי אליך, דודי היקר, בקשה… בקשה גדולה מאד, – אמרה אננה וקולה רעד.
– בקשה? הגידי נא לי במה אוכל לעזור לך… אני נכון לעשות למענך כפי יכלתי…
– הן יודע אתה, כי יש לי אח, וולאדימיר שמו…
– ידעתי אותו… כמדומה, שראיתיו בבית אוגריומוב… הוא היה רע לדמיטרי…
– כן… הוא איש, אשר הקדיש את ימיו לחכמה… עסק הבאקטיריאולוגיה בחוץ לארץ, התעתד להיות מורה באוניברסיטה… ואמנם הפרופסורים מצאו אותו ראוי למשרה הזאת… אבל – הענינים הסתבכו, ולמורה לא התמנה… הוא אמר לשוב לפאריז ולהוסיף להתעסק בחקירות הבאקטיריאולוגיה, אבל אחרי כן נמלך וקבל עליו משרת רופא בעיר אחת בפלך צפוני-מערבי של מדינתנו… שמה עשה לו שם גדול… עבד במקצועות שונים, היה מסור לצרכי צבור חשובים, אבל את מעשהו עשה בדרך ליגאלית… אני יודעת אותו היטב… תכנתי את רוחו. הוא שנא את העבודה האי-ליגאלית… והנה העלילו עליו ונמסר לבולשת… לא עמד לפני הדיינים, והפקידות גזרה עליו חובת-גלות… מבטיחך אני, דודי, כי הוא אינו אשם במאומה…
– לולא אשם, כי אז לא שלחו אותו לארץ גזרה, – הפסיק פולחוב את דבריה, אשר שמע אותם ברצינות בכל עת-דברה.
– ואני מקיימת את דברי, כי הוא אינו אשם, – הדגישה אננה את דבריה. – משגה הוא ולא חקרו כראוי. חפשו במעונו ומצאו איזה גליונות עפים… שנים-שלשה איקזימפליארים של קונטרסים שונים… הוא לקח אותם מיד איש אחד בחפצו רק לדעת את מהלך דעותיו של מתנגדיו… הוא חפץ ליסד אגודות למלוה בערים רבות, וגם לקבל הרשאה מהממשלה ליסד את האגודה הראשונה בעיר מושבו… רבים היו אוהביו, אבל רבו גם שונאיו… הן אין זה חטא, אם ימצאו במעונו של איש כמוהו איזה קונטרסים האסורים לבא בקהל… ומי לא קרא אותם? במעונות רבים ממשכילינו אפשר למצוא קונטרסים שונים כאלה… אפילו בבתי-הפקידים הגבוהים… לוקחים וקוראים אותם מתוך סקרנות או כדי להתעניין בהלך-הדעות השונות… והן גם אחי לא הפיץ אותם ברבים! כל עבודתו וכל מטרתו – הנן ההפך ממגמות המפלגות הנסתרות… והאם בעד חטא כזה יענש איש לשבת בפנה נכחדה, בארץ גזרה… אנא, אליקסיי אליקסיוביץ… מתחננת אני לפניך… עשה נא את החסד הזה אתי… למעני… בקר נא את כל הענין הזה…
עיניה נמלאו דמעות, ולא יכלה להוסיף דבר. היא הוציאה את מטפחתה הרטובה בריח הבושם הטוב ומחתה את דמעותיה.
– הרגעי, אננה… עוד היום אפקד, כי יביאו לפני את כל דברי-המשפט… אחקרהו… ואעשה את כל אשר ביכלתי…
הוא הוציא את שעונו, אננה מהרה לקום ממושבה.
– לא אעכב אותך… בודאי נחוץ לך ללכת לבית-הפקידות.
– עוד יש לי עת פנויה מעטה… זמן קט… נלך ונסעוד ארוחת-הבוקר, השלחן כבר ערוך… ינעם לי מאד, אם תקחי חלק בארוחתי הדלה, ארוחת איש היושב גלמוד בלי בני-משפחתו…
ברגע הזה צלצל בפעמון ולהמשרת, אשר מהר לבוא, צוה לערך את השלחן לשני מסובים.
– בכל לב אסעד אתך, דודי, – אמרה אננה, ופניה נהרו. – אבל אבקשך מאד לבא אלי היום אחרי כלות עבודתך בבית הפקידות ונאכל את סעודתנו.
– ברצון גדול אקבל את הזמנתך, – ענה בשחוק.
אננה יצאה מאת פולחוב בשמחה ובתקוה, כי אחיה יצא לחפשי ממאסרו.
לפנות ערב בא פולחוב אל בית אוגריומוב. הוא היה עיף ויגע מאד. על פניו שכנה טרדה, ועיניו הפיקו דאגה. השלחן כבר היה ערוך לסעודה על האכסדרה היפה אשר לפני הבית הסובב את בית אוגריומוב.
– עיף אתה, דודי, – קדמה אננה את פניו, – – בא נא אל האכסדרה, אל הגן… שם – קרירות נעימה…
– תודה, תודה לך, גברתי היקרה… אמנם התיגעתי מאד… המלאכה מרובה עלי… וגם החום העז בבית-הפקידות כמעט מחנקני… אמת פה טוב מאד… רוח משובבת נפש…
– הלא תשתה כוס יין ותטעם מן הדגים ומן הירקות…
פולחוב שתה בענג רב כוס יין-שרף וגם טעם מן הירקות שאהב, פניו צהלו, וגם הצחוק הקל המרחף הרגלי מבין שפתותיו שב אליו כבתחילה.
הכרתיך, יקירתי, הכרתיך… מומחה את להכין בתבונה רבה כריה טובה כזאת, – דבר פולחוב בהוסיפו לטעם מן כל המאכלים השונים הנמצאים על השלחן.
הוא לא הגיד לאננה דבר על אודות בקשתה, והיא לא חפצה לשאול אותו לפני אכלו לחם. הוא אכל לתאבון את המאכלים, הלל את אננה ואת ידיעותיה בהכנת מטעמים טובים לסעודה, ספר לה מעשיות ואניקדוטים שונים מן הספירות הגבוהות, וגם על דבר האינטריגות השונות השולטות בחוגי-הפקידים הנודעים.
– הלא תדעי, כי גם להכין ירקות טובים – דבר חשוב הוא מאד בספירות הממשלה, – אמר בשחוק כאשר הגישה לו אננה קערה קטנה מלאה ירקות מטוגנים. – הן גם בורגוב נתמנה לראש השרים, יען כי אין טוב ממנו יודע להכין את המאכל הזה באמנות רבה.
האומנם? אם כן אפשר שגם אני אגיע למלכות? – צחקה אננה.
– אלמלי ילדיך שלא תוכל לעזבם, אפשר כבר הגעת למשרות הגבוהות…
ואיך עזבת את הילד הרך הנולד לך לפני ירחים אחדים?
– אני לא עזבתיו… באתי הנה ולקחתי אתי.
– האומנם?
– כן… ואני אחפץ, כי תשים עינך עליו… הילד יפה מאד… דומה הוא בקלסתר פניו לדמיטרי, – אמרה אננה בשמחת-אם מאושרת. –
– יבא לפני – ונראה הכנים דבריך או לא? – ענה בצחוק.
– הוא נמצא עתה על יד האמה פה בגן… אני אצוה, כי תבוא האמה הנה. –
– אבל מה שלום בת-סנדקתי? בודאי מוסיפה זיוה היפה והחביבה לפרוח כפרח הטוב…
צללי-הערב כבר התגדלו, השמש פנתה לערוב, רוח צח וקל נשב מבין העפאים ועבר אל האכסדרה. המשרת הביא קהאווה וליקר. פולחוב מלא כוס קטנה בליקר, טעם אותו ופנה אל אננה.
– מחכה את כמובן, לתשובתי על דבר בקשתך… כן! אני חקרתי את כל הענין, נודע לי הענין בכל פרטיו. אחיך נאשם בעוונות חמורים רבים. הוא בא אל עיר נכריה כרופא, אבל רק עברו חדשים אחדים – והנה הוא כבר מאסף אספות, מאגד אגודות ומטיף זרות ומשונות… אתפלא, מדוע זה עזב את מקצוע החכמה ושקע בין גלי-דעות זרות של האגודות העומדות נגד סדרי הממשלה? ובפרט, כי אחיך… הן יהודי הוא…
– כן… הוא יהודה, – ענתה אננה בלחש.
– לך אינן ידועות כל הנטיות של המפלגות הללו… אבל בפרט קשה מאד המלחמה להממשלה עם המפלגות היהודיות…
– את, כמובן, אינך יכולה לדעת ולהכין את כל הענינים האלה. אבל אני… כמעט מן הרגע הראשון, שקבלתי עלי את משרתי הקשה, השקעתי ראשי ורובי בענינים האלה… והטרדות היותר גדולות של הבולשת הן בעניני-היהודים…
– אם כן? – שאלה אננה בחלחלה.
– אם כן… אני עיינתי היטב באשמת אחיך… אמנם, ראיות מהימנות לא נמצאו כלל, שהוא לקח חלק במפלגות אי-ליגאליות… הפקיד בעיר ההיא איש אחד, אשר במקרה אני מכיר אותו, הוא מן האצילים שלנו בפלך זיראון, מישצארין שמו, אפשר שמעת אל אודותו… לאביו היתה אחוזה גדולה וטובה סמוכה לאחוזתנו… הוא מכר אותה קימעה, קימעה… הוא בזבז את אחוזתו בהוללות… זה היה מכבר הימים. הוא כבר מת. ובנו זה – פקיד שמה. גם אותו ידעתיו… הוא היה מן האצילים המתקדמים… והוא כתב שטנה על אחיך… שטנה גדולה… אבל גם הוא מעיד, כי כל מעשי-אחיך היו מאושרים מן הממשלה וכי מלבד שני קונטרסים, אשר אינם כדאי לשים אליהם לב, לא נמצא דבר אסור במעונו, האשמה היותר גדולה, שמאשים אותו מישצארין, – זו היא ההשפעה הרבה שהיה אחיך משפיע על כל יושבי-העיר, על בני-אמונתו… וגם מאשים הוא אותו, שלא חפץ להגיד, מי נתן לו את הקונטרסים הנבערים האלה…
– אבל האם אפשר הדבר, כי אחי יגיד ויגלה את שם האיש ההוא? – שאלה אננה ברוגז.
– כן… אמנם מסכים אני לדעתך: הוא לא יכל להגיד ולא הגיד… אבל צריך היה אחיך להיות זהיר מאד במעשיו, אך הנעשה אין להשיב…
– האומנם אי-אפשר להצילו? שאלה אננה בפחד ובחרדה,.
– אני לא אמרתי לך בדבר הזה… קשה מאד היה להקל מצבו… אבל אני הבטחתיך… הייתי אצל המיניסטר ודברתי אתו. אמרתי לו, כי יודע אני את משפחת הרופא הזה… הלא גם את אביך הנכבד אני ידעתי מכבר… רק שכחתי או אולי לא ידעתי, כי יהודי הוא… או אפשר שהתנצרו?
– לא… הורי – יהודים המה, – ענתה אננה בלחש ובמבוכה.
– כן… היתי אצל המיניסטר ופרשתי לפניו את כל הענין והסברתי לו, כי כל הענין קל-הערך הוא, לפי דעתי, וכי כבר נענש קשה האיש הזה בשבתו כשנתים בגלות… והוא נתן את הסכמתו לתת חופשה לאחיך…
אננה קמה ממקומה כרכה את ידה על צואר פולחוב ונשקה אותו על מצחו בחבה רבה.
– דודי, דודי היקר, במה אקדם את פניך בעד טוב לבך? אסירת תודה אני לך כל הימים…
– טוב, טוב… אני הבטחתי ומלאתי את דברי… אבל כאשר ישוב אחיך הנה, עוץ נא לו עצתך, כי יעזוב את כל עניני-הצבור… ילך לו לאיזה זמן לפאריז, לברלין… יוסיף ללמוד, ירבה לקח… ישב לו אחרי כן באיזו עיר גדולה ויתעסק במקצוע הרפואה… הן בודאי רופא מומחה הוא… הבירשטיינים הנם בעלי-תבונה רבה, – הוסיף בחלקות ולקח את יד אננה.
המה קמו ממקומותיהם.
– נלך נא לשוח בגן… דמיטרי אוהב את הנטיעות ואת השתילים ואת כל הצמחים כחקרן במדע התולדה, ואנחנו נתענג על הפרחים כאנשים פשוטים ונשאף רוח קריר וצח.
– הנה גם האמה הולכת, – אמרה אננה. – הנני להציג לפני הוד כבודך את בני, את וולאדימיר דמיטריוביץ…
XLVII. 🔗
כהן קבל חופשה מגלותו בראשית ימי-הקיץ, עזב את העיר הנדחת ונסע לעיר מגורו. הוא לא ידע, במה יתעסק עתה ואיך יכונן את חייו. הספק בדעותיו הראשונות חדר בקרבו; הוא חש אל נכון, כי לא יוסיף עוד להטיף לדעותיו אלה ומה גם לאגד אגודות אנשים, המבקשים למצוא דרכים חדשות ונתיבות לא ידעון אבותיו: הדרכים האלה היו עלוטות בערפל, והוא בעצמו כבר לא האמין בהתגשמות דעותיו הללו.
מלא עצב ויגון בא לברך את רעיו, את וולאדימיר ואת דבורה, טרם הפרדו מהם.
– איני יודע, – אמר, – אם החיים האפלים יסחבוני ככלי-אין-חפץ או אני אסחף אחרי החיים העגומים באין תקוה, באין שביב זהר…
בירשטיין לא ענה דבר, הוא התעצב, כי רעו זה, אשר נקשר נפשו בו מאד, נוסע ממנו, והוא עודנו נשאר במקום השומם הזה לארך ימים, אבל דבורה היתה מלאה חפץ ורצון כביר.
– אל תגיד כדברים האלה, – קראה בהתלהבות. – נשגבים המה החיים… רבים המה הנתיבות המובילים את האדם לאושר נצחי… והאידיאל המרומם מורים ומנשא אותנו אל על, מכריחנו לחיות, לעמול ולהלחם…
– האידיאל נשבר לרסיסים… ממרומי-כוכבים השלכנו – אל אשפתות… ואני עיפתי ממסבות החיים ומטרדותיהם הפעוטות.
– שמע נא, כהן! – אמר בירשטיין אחרי רגעי דומיה בלקחו את ידו הקטנה ובלחצה בחזקה. – בקשה אחת לי אליך… הודיעני נא את מקום משכנך אחרי אשר תבא למקום מגורך… כתוב על שם אחותי… אני אקוה, כי עוד נמצא את דרכנו. גם מבין הערפל מציץ לי כוכב זהר… ותבא העת, כאשר יחד נלך לעבוד ולפעול למען הרעיון ההוא, אשר יאגד וילכד את אישי מפלגותינו השונות…
– אין ספק, כי לא אשאר לימים רבים במקום אחד… בתכונתי יש איזו שאיפה של נדידה תמידית… אבל מבטיחך, כי אל כל מקום שאבא אודיעך… אפשר עוד יעלה הגורל להתראות אחרי אשר גם תצא ממאורת-דובים זאת.
והחיים המתחניים בעיירה הולכים ושוטפים לאטם בכפיה ובבחילה כמנהגם במקום הזה. האסירים עובדים את עבודתם כל היום הארוך, מתקבצים לפעמים ומתוכחים; או יש שתגרות בטלות ופעוטות נופלות מאליהן ביניהם, והמה מתפרדים ונפרדים איש אל מקומו ואיש אל פנתו… אבל יעברו ימים אחדים – והנה שבים החיים בתחלתם, והאנשים מתלכדים ומתקבצים, נואמים נאומים או מתוכחים. רק בירשטיין ודבורה כאילו עומדים מחוץ לכל הפרודים וההתלכדיות האלה, וכולם באים אליהם ומבקשים מנוחה לנפשותיהם העיפות והנהלאות – או בקבוצים בשעת התאגדותם, או ביחידות בשעת פרודם. ובפרט עומדת דבורה במרכז כל החיים הנרגשים של אסירי-עוני אלה: כל הסכסוכים מובאים לפניה, כל תגרותיהם נפרשות על פיה, כל אנקות לבבם תשפכנה לפניה וכל מתלאותיהם תודענה לה… והיא כמו תחבוש את כל מכאוביהם, כמו תמצא מרפא לתחלואי-עצביהם הנרגשים…
ופתאם בערב יום סתיו אחד יצאה השמועה, כי הגיעה פקודה העירה, שלבירשטיין נתנה חופשה…
קראסיק היה הראשון שנודע לו, כי בא צו זה להפקידות – לתת דרור להרופא. הוא עבד אז עבודת נגר בבית הפקידות, והלבלר מסר לו את הידיעה בה בשעה שנתקבלה להפקידות הוא עזב את מלאכתו ורץ למעון רעו להגיד לו את הבשורה הזאת. –
– מי השתדל בעדי? מדוע נתנו לי חנינה בהקדם, טרם מלאו כל שנות גלותי?
איש לא יכל להגיד להם את פתרון השאלה הזאת, אבל הפקיד אמר לו, כי הפקודה באה מלשכת השר הראשי, פקודה נמרצה ומהירית. שמחתם של וולאדימיר ודבורה היתה גדולה מאד. המה מהרו לעזוב את המקום הזה ומסרו את דירתם ואת כל כלי-ביתם ואת רוב ספריהם לקראסיק ולרעיהם בתנאי, כי הרכוש הזה יהיה שייך תמיד גם להגולים הבאים אחריהם. –
– בעוד חדשים אחדים יתמו גם ימי-גלותי, – אמר קראסיק בשמחה.
– ולאן תשים פעמיך?
– גם אני עוד לא אדע… אפשר שאסע לאמיריקה… רבים מחברי כבר נדדו לשם ועובדים כפועלים בבתי-מלאכה שונים.
– אבל השבעתיך, קראסיק, – אמר בירשטיין! – טרם תאמר לנסוע לאמיריקה או בכלל בשובך אל מקום מולדתך – בא נא אלי, אל עיר מושבי… עוד לא החלטתי בנפשי איה אגור, אבל בכל אופן תדרוש למשכני בבית-אחותי על פי כתובתה זאת.
– מבטיחך, כי אבא אליכם, – ענה קראסיק במבוכה. – נקשרה נפשי בך וברעיתך… אנשים טובים אתם, – הוסיף בצחוק וברגש נסתר.
בירשטיין נסע עם דבורה לאחוזת אחותו, כי אל המקום הזה באו גם הוריו לראותו. ימים אחדים ישבו בבית-גיסם והתענגו על יפה הנוף הזה במנוחה ובשלוה בחוג אהוביהם. רק שמועה מעציבה אחת העיבה את שמחת בירשטיין: נודע לו, כי אמו זקנתו מתה לפני שנה. אביו הגיד לו, כי הבית הגדול, רכוש הוריו הזקנים, נשאר בירושה, על פי צואת הזקנה, לוולאדימיר, ולכן צריך יהיה לנסוע לעיר מולדתם לקבל את הירושה. – הדבר הזה מצא חן בעיני וולאדימיר, יען כי כבר החליט לבלתי שוב לאושה, כי אם לקבוע את ישיבתו בעיר גדולה. הוא חשב, כי במקום כזה אפשר יהיה לו להמשיך את עבודתו הצבורית, שם יוסיף לפעל להגשמת רעיונו – לבסס את מוסדי-האגודות השונות המאגדות את הפועלים ואת העמלים במקצועות שונים של מלאכה ועבודה. –
בנסעם לקובנה דרך עיר-הבירה, נשאר בירשטיין ליומים בעיר הזאת, ובבקר הלך למעון רעו גרונין.
גרונין ישב בחדר עבודתו, כאשר נכנס אליו בירשטיין. ברגע הראשון נבהל בראותו את רעו עומד לפניו, אבל כהרף עין מהר לקראתו וחבקהו באהבה.
– האתה זהו, חבר? האומנם שבת מארץ גלותך? מתי? מי נתן פדיון שבויים בעדך? מי הוציאך מחשכת הגלות לאור ולחופש?
– המקרה, ידידי… רק המקרה היה בעוכרי, וגם המקרה הוציאני למרחב. –
– אבל – ספר נא לי מכל המוצאות אותך… ואיה דבורה רעיתך?
– פה… אתי באה לעיר-הבירה…
– ואל מעוני הדל לא הופיעה?
– עוד נבוא יחדיו אליך בערב למועד, אשר תיעד לנו…
– זהו – דבר אחר… ואני נתעצבתי באמרי, כי דבורה שכחתני… אמנם אשת-חיל היא… ללכת לארץ תאלובות אחרי מאהבה!… את עלמה כזאת יכלתי אף אני לאהוב…
בירשטיין ישב על הספה הרכה לפני החלון הפתוח. הבקר היה חם, והאויר זך ובהיר. הוא ישב וספר לרעו מכל המסבות שעברו עליו מאז התראו יחדיו בפעם האחרונה בעיר הבירה. בתחלה שמע גרונין את דבריו בעיון רב, אבל אחרי-כן החל להפסיק את ספורו של חברו בשאלות שונות, בהלצות ובבדיחות. –
– אולי תספר גם אתה לי מכל החדשות, אשר נתחדשו פה במדינתנו?
– מה אוכל לספר לך, חברי? העולם כמנהגו נוהג… יש שתצחק מרוב תלאה, ויש שתתאבל רוב לעג, ויש שגם תאנק דום מרב צער ומרוב ענויים… ובכלל כל הנעשה בעולם הזה – יפה הוא, ובעולמנו היהודי על אחת כמה וכמה!…
– אולי יודע אתה, מה נשמע על דבר האגודות למלוה? האם פרצו להן נתיב בין יושבי-הערים בתחום מושבנו או נשאר הרעיון קפוא על מקומו הראשון?
– הרעיון ינשא על כנפי מלאכים זכים… ינשא אל על – ושוכני עפר לא ישיגוהו במעופו… והמעשה הנעשה נשקע בין רפש החיים ונטבע ביון הטיט…
– אבל מבלעדי המליצות מה תאמר לי? – אמר בירשטיין בפנים נזעמים.
– אין אני אוהב מליצות, יקירי! אני מדבר על המעשים כהויתם… האגודות מלוה? אמנם חדר הרעיון אל כל שדרות אחינו היהודים, יען כי ראו ברכה בהן וחפצו ליסד אותן בערים רבות וגם בעיירות, אבל, לדאבוננו, רבו מאד המכשולים על דרך התפתחותן.
– ומדוע? איזה המה המכשולים בענין כזה?
– האשה!… הלא תדע את המשל הצרפתי הידוע Cherchez la femme
– ומה שייכות להאשה ולענין האגודות למלוה? לא אוכל להבין את עמקי הלצתך…
– אין זה, לדאבוננו, הלצה, רק אמת מרה וקיימת… הלא תבין, כי כל אגודה יכולה להוסד רק כאשר תבא ההרשאה מן הספירות הגבוהות, והרשאות כאלה לא תנתנה בימים האלה.
– מדוע? מה עול מצאו בהן?
– לא עול נמצא באגודות, רק באה האשה וסכסכה את כל הענינים… בראש הפקידות הממשלתית, אשר ממנה תוצאות לחיים או למות לאגודות פינאנסיות, עומד עתה איש פקח, שר גדול וחשוב… והוא אוהב מאד את אשתו היהודיה, לכן, כמובן, שונא הוא את כל אחיה היהודים. אפשר, כי בלבו אינו שוטם אותם, אבל מתירא הוא פן תאמרנה הבריות בספירות העליונות, כי עומד הוא תחת השפעת היהודים, באשר אשתו היא מזרע היהודים, ולכן – ירדוף בחמת-אף את כל המוסדים, אשר יוכלו להביא תועלת להמוני-היהודים… כמובן, בעניני יסוד חברות פינאנסיות של בעלי-הון – שאני!… ההבנת? זהו הכח הריאלי, אשר אליו שאף רוחך כל הימים… לא תהיינה אגודות לבני-היהודים! כן גזר אומר השר וכן יהי!… אם חפץ אתה, כי יתקבל בניך לבית-הספר, – לך וקבץ את כל הנערים הנוצרים ודבר על לבם, כי ילכו לשמע בחכמה! לך והטיף להם, כי – אשרי אדם מצא חכמה, כי יקר המדע מפנינים, אורך-ימים בימינה – ובשמאלה עשר וכבד… אפשר, כי יטה לבם לתבונה, ילכו ויוסיפו לקח, ואז יצלך גם בנך ויכנס למזל-טוב לבית-הספר… עשרה “גוים” כי מצאת – ולמדת אותם תורה וחכמה, והמה נכנסו בשלום אל הגימנאזיה, אז אולי תצלח גם דרך בנך… וכן הדבר גם בעניני-האגודות! לך ובקש את “הגויים”… אפשר יאזינו לשכל מליך ויתנו ידים למוסד הזה. אז יהיו המה ראשי-המוסד, אז יהיו המה המנהלים, המה יעשו בכספך ככל אות-נפשם, – וגם אתה תזכה ליהנות מזיום, תזכה ללקט מקוצץ-יד אי-אלה שיריים מתחת שלחנם המלא דשן, תזחל על בהונות רגליך לפניהם ותתן להם את כספך ואת בינתך ואת זעת-אפך ואת כל עמלך, – והמה יעניקוך מטובם…
– מארת-אלהים בנו! – הוסיף גרונין בלעג-מר, – הקללה שקלל אותנו מכבר נביאנו הקדמון: והחזיקו עשרה יהודים בגוי אחד ואמרו לו: קצין תהיה לנו, ראש אגודתנו, רק שמך יקרא על המוסד, אשר אנחנו ניסדהו ואשר אנחנו נעניקהו מכספנו ומרכושנו… הא לך – התפתחות אקונומית!…
גרונין חדר מדבר ועשן פאפירוס לשכך את המית-רוחו. ובירשטיין ישב נעצב ושומם מכל דברי-חברו אשר השמיע בפניו בעקיצות שונות.
– ומה דבר בית-החרשת שאמרתי לכונן באושה?
– בית-החרשת? אה! בית-החרשת כמדומני, שהוא הולך ומתפתח… לטובת איזה עשירים!… והאורגים? יש שעובדים מהם בפאבריקה ויש שמוסיפים לעבוד בבתיהם כמקדם… והצד השוה שביניהם – שאלה ואלה תמים לגוע מרעב. הלא גם זה הוא חוק ההתפתחות של דרכי האקונומיה! – ומה לך עוד? לו לא באת לאושה ולא השתדלת ליסד בית-חרשת להאורגים מחוסרי-לחם ומשוללי-עבודה, – הן גם אז בא יבא החוק העולמי והביא בינה לשנים-שלשה “גבירים” ליסד פאבריקאות ולנצח על המלאכה – כדי להרבות תעשיה וכדי – לאסף כסף למענם…
– ומצב בעלי-המלאכה לא הוטב? – אמר בירשטיין בלחש כשואל לנפשו.
– מצב העניים האלה? כמובן, לא הוטב… שמע נע, חביבי, ואספר לך מעשיה אחת… בודאי יודע אתה, כי בכל יום הכפורים יחתך גזר דינם של כל ברואי-עולם לחיים או למות: מי יעשר ומי יעני… ידוע לכל, כי בכל היום הזה יושב אלהים, כביכול, ודן דין כל ילוד אשה… והמלאכים עוטרים את השכינה ושוקלים בפלד כל מעשה אנוש ותחבולותיו. כמובן, מתחילים מן העשירים: מטפלים בגורלם, דנים ושופטים על כל מעשה ומעשה, על כל פעולה ופעולה של כל אחד מבעלי-ההון הגדולים והחשובים, מי יזכה לחיים ולעושר ומי – למות ולפשיטת-הרגל… והעסקים להגבירים האלה רבים מאד וסבוכים מאד; צרכיהם מרובים וגם מעשיהם שונים מאד: יש פעולות טובות ויש מעשים רעים… צריכים המלאכים להתבונן היטב, למען ישפטו בצדק ובמישרים… וכן המה מטפלים ועוסקים, סופרים ושוקלים את כל המעשים האלה עד – שיפוח היום… היהודים כבר מתפללים “נעילה”… עוד מעט וגם השערים ננעלים… מה לעשות? היום קצר, והמלאכה מרובה – ועוד המוני-המונים עניים עומדים ומצפים לגורלם, לישועתם… השמש שוקעת… צללי-ערב הולכים ומתגדלים ומכסים את כתלי-הבתים, ורק על ראשי הגנים ועל ראשי-העצים עוד מתנוצצות קוי-אור שוקע… והמלאכים יחפזון – ואת מלאכתם עוד לא כלו… וגם המה עיפים ויגעים מעמל היום הגדול והנורא… מה לעשות? אז יוצאת בת-קול וצורחת: משפטי העניים יחרצו – לשנה הבאה! ובכן – העולם כמנהגו נוהג!… מן העשירים אמנם יש שהאחד ירום והשני – ישפל, אבל העניים… המה נשארים במצבם הרגיל, גורלם לא ישתנה… האומנם אתה, בירשטיין, חפצת להפך סדרי-בראשית?
בירשטיין התנשא ממקומו בהתרגשות.
– הבלים ומליצות!… סדרי-בראשית משתנים בכל יום ויום… וגם סדרי-המצב הכלכלי של המוני עמנו ישתנו!… וגם מצבם של כל עמנו צריך להשתנות!… נבקש ונמצא…
גם גרונין קם מכסאו ולקח את בירשטיין בידו.
– יודע אני, יקירי, כי אתה לא תפנה עורף להגיונותיך ולמחשבותיך… יודע אני, כי לא תסור מן הדרך, אשר בחרת בה, – לנהל את המוני-העם לאשרם… על-פי רוחך… אבל רק עצה אחת איעצך: בקש את הקרקע המוצק, אשר עליו תוכל לבנות את בניניך… ואם הקרקע חול הוא, אשר כל רוח מצויה תסערנו ותהדפנו כמוץ – כלך לך וחדל מבנות עליו בנין. אשר אין קיומו נכון אפילו מתחלת ברייתו… כמה גדולים היו לפניך ובנו את בנין-חופש-האומה ואת הכיל-אשרו על אדמה מתפוררת ומתרועעת… וכן תהיה גם אתה, עד אשר תשים את לבך אל המקום ההוא, ששם יכול בית-ישראל להבנות ממסד עד הטפחות…
בירשטיין הביט בעיני תמהון אל פני גרונין, הדובר בקול דממה ומדגיש ברצינות כל מלה ומלה.
– ולאן אתה אומר ללכת עתה? – שאל גרונין בשנותו את קולו.
– אנחנו נסע לקובנה… ומשם נלך לחוץ-לארץ לירחים אחדים… ראשית, נצרך גם לי להחליף כח אחרי שנות עמל ונדודים… עצבי נרגשים… ושנית, רצוני, כי תראה דבורה את החיים בכל שטפם וזרמם בחוץ-לארץ, בארצות הנאורות… אחרי-כן נשוב הביתה… בודאי אהיה לא רק לרופא-חולים, כי אם גם לעסקן צבורי, – הוסיף בירשטיין ויצחק.
XLVIII. 🔗
אולם בבואו לקובנה, החליט בירשטיין לנסוע לימים אחדים לאושה טרם יצא לחוץ-לארץ. ראשית, חפץ לראות בעיניו מכל הנעשה באגודת-המלוה ובבית-החרושת למען ידע, איך יוכל בימים הבאים להטות את עניני-האגודות העתידות לדרך נכונה. ושנית, צריך היה לראות את סוחולסקי. מפי הורי דבורה, אשר באו אליו לראות את בתם, נודע לו, כי מצב סוחולסקי רע הוא יען כי דחפוהו המנהלים החדשים ממשרתו באגודה. ובירשטיין אמר בלבו לבקשהו, כי יבוא לעיר מושבו להיות פקיד על ביתו הגדול, וגם יהיה לו לעזר בפעולותיו העתידות בעניני-צבור.
היתה שעת ערב של ימי-הסתיו, כאשר בא בירשטיין אל מעון סוחולסקי. הוא ישב בחדרו הגדול אצל השלחן המפנה אל החלון וכתב.
– ברוך מתיר אסורים! – קרא סוחולסקי בראותו את הרופא, ושמחה נראה על פניו החורים.
בירשטיין חבק אותו באהבה.
– מה שלומך, מר סוחולסקי?
– שלום לי… אף כי מצבי הורע… הורי דבורה הגידו לי, כי נתנה חופשה לכבודו ושמחתי מאד… חפצתי לכתוב אליך, אבל לא ידעתי בבירור לאן תשים פניך…
– גמרתי בלבי להשאר בקובנה… אבל חפצתי מאד לבוא הנה ולדעת מכל הנעשה באושה… ומה הנה החדשות פה?
– חדשות? – אמר סוחולסקי באנחה. – רק רעה תמצא פה…
– אבל רואה אני, כי העיר התגדלה והתרחבה… המסלה הביאה אל המקום הזה שנויים רבים…
– כן! עירנו אמנם התגדלה… המסלה הביאה אלינו אנשים חדשים, ובכל זאת מוכרחים המוני-העם לנדוד… לעזוב את העיר מאין עבודה ומאין שכר… קבלנים אחדים מצאו להם עבודה בזמן שסללו פה את המסלה ובנו את הבנינים… כלו את מלאכתם – והלכו לבקש עסקים אחרים במקום אחר… בנינים גדולים נבנו לצרכי המסלות, שם יושבים פקידים ומנהלים ופועלים – וכמובן, אין להיהודי אף דריסת רגל בכל העבודה הרבה אשר במסלה… אפילו בין האומנים השונים, בין המסגרים, המכונאים והמיכאניקים, לא ימצא אף יהודי אחד. אף כי רבים פה מאחינו היודעים את המלאכות האלה היטב… והפועלים, אשר באו מכל קצוות המדינה, שונאים ונוטרים את יהודי-מקומנו, מתעללים בהם, מחרפים ומגדפים אותם ולפעמים גם מכים אותם באגרוף רצח, כאילו עשו להם רעה אנשי-העיר… שנאת-העם קוננה בלב האנשים האלה… ומדוע נשרשה בלבות האנשים הפשוטים האלה השנאה האיומה הזאת להיהודים – אין אני יכול להבין פשר הדבר הזה… בימי חגיהם מתגודדים המה בכל חוצות העיר – ואין מוחה… ויהודינו? אחדים מצאו להם מחיה: כוננו עוד עשות חנויות גדולות, עוד מאות חנויות פעוטות, נוספו עוד רוכלים ורוכלות, תגרים ותגרות, סרסורים וסרסרות… ועוד תגדל הרעה, כי נשחתו גם המדות הטובות, שבהן היו מצוינים בני-ישראל ובפרט בנות-ישראל…
סוחולסקי נאנח אנחה עמוקה והחשה.
– וגם האגודה שרכה את דרכה?
– מצב האגודה בפני עצמה אינו רע… המוסד מוסיף את עבודתו, נותן הלואות, אבל נהנים ממנו לפי הרב לא בעלי-המלאכה ולא האורגים או הפועלים השונים, אשר לטובתם פעלת את פעולתך… המוסד הזה מסור עתה בידי חלפן וקרוביו… המה גם המנהלים, והמה מטים את מהלך העסקים לפי רוחם…
– וגם אותך הדיחו ממשרתך?
– ומה היה לי לעשות? ריב דברים היה לי תמיד עם המנהלים החדשים והוכרחתי לעזוב את האגודה.
– ובמה מוצא אתה את מחיתך?
– אין דבר… יש לי עבודה בבית-מסחר אחד… המשרה קטנה, שכר מועט, אבל – לחם יש…
– אמרו לי, – הוסיף בירשטיין אחרי רגעי-דומיה, – כי בית-החרשת לאורגים עומד על תלו, ועבודתו התגדלה… הרבה פועלים מוצאים שם להם עבודה…
– בית-החרשת… היודע כבודו, מי המה בעליו? בעלי-הון ממקומות שונים… אומרים, כי עשירים אחדים מחוץ לארץ השקיעו בעסק הזה הון גדול… חברה אקציונרית היא הפאבריקה ככל החברות השונות למסחר ולחרשת… את הפועלים היהודים הרחיקו משם כלל, ופועלים אחרים הובאו מפולין, מאשכנז ומפנים מדינתנו… ואפילו שוליביץ, אשר כונן בתבונתו את בית-החרשת הזה, הנהיג בו מנהגים לפי רוחו, תקן תקנות לפי השגתו ובעצמו פעל להוציא את בית-החרשת מרשותם של עסקנינו ולהביא את העסק לרשותם של אקציונרים, – גם הוא נדחה ממשרתו הגדולה, ומקומו לקח איש אחר, פולני, צורר היהודים השונא את כל אחינו בשאט-נפש…
– אבל מה מעשהו של שוליביץ עתה פה? הן הוא גר בעיר הזאת.
– הוא ראה את הנולד… הוא וגיסו ועוד עשירים אחדים מהעיר הגדולה כגוננו בשותפות פאבריקה לאורגים… ועסקם מתרחב ומתגדל ונותן ברכה לבעליו…
– ושם עובדים יהודים אורגים?
– הס מלהזכיר! גם המה מבכרים את הפועלים הנכרים על הפועלים היהודים, יען הכריזו היהודים שביתה ולא חפצו להכנע לכל סדרי בעלי-בית-החרשת.
בירשטיין ישב עצוב-רוח ושמע את כל החדשות והנצורות. הוא קם ממקומו.
– מחר בבקר בא נא אלי אל בית המלון החדש “פטרבורג”. חפץ אני להציע לפניך הצעה אחת… ועתה אלך לי… אפשר תלוני בדרכי… נטייל בחוצות העיר ונדבר את דברינו…
המה יצאו החוצה. היה ערב קרירי וצח. המה הפנו ללכת מן הרחוב הקטן, ששם דר סוחולסקי, אל רחוב השוק, שהיה עוד הומה מאדם רב, ברגע ההוא עברה לפניהם מרכבה קלה רתומה לסוס דוהר, האיש אשר ישב במרכבה, הפנה את ראשו אל עבר ההולכים, הסתכל אל בירשטיין, כי הכירהו, הוא צוה לרכב לעצר בסוס, וקרא בקול:
– אדוני בירשטיין! האומנם את פני כבודך אני רואה? בירשטיין נגש אל המרכבה והכיר את שוליביץ.
– שלום, שלום לכבודו, – אמר בהושיטו את ידו לשוליביץ.
– ומה שלום כבודו? מתי שב לאושה?… מברך אני את כבודו ליום חופשתו…
– זה היום באתי ומחר אצא מפה…
– בבקשה, אדוני הרופא! יסע נא אתו אל מעוני… אשתי תשמח מאד לראותו… יכבדני נא לבוא אל ביתי לבלות שעה אחת בחברתנו… אני בא עתה מן בית-החרושת אחרי כלות העבודה…
– ברצון רב אלך למעון כבודו…
– אם כן ישב נא אתי במרכבה ויחדיו נסע…
בירשטיין אחז ביד סוחולסקי ואמר לו:
– אם כן אחכה לבואך מחר בבקר בשעה השמינית בבית-המלון…
בית-שוליביץ נבנה בתוך גן גדול, הבית היה לא גדול, אבל בנוי בטעם נכון, חדרי-הבית היו גדולים ומרוחים ומפארים ברהיטים יפים ויקרים, נראה היה, כי בעל המעון קפדן גדול בסדרי-הבית.
אסתר, יצאה לקראת הבאים, השתוממה לראות את בירשטיין והביעה את שמחתה בלהג רב.
– השעה הזאת, רופא יקר, היא השעה היותר מאושרת בימי חיי… ראיתי את פניך, ראיתי, כי שלום לך – ומה תגדל עליצותי… מה מאד עגמה נפשי בימים הללו, כאשר הגיעה אלי השמועה על הלקחך מאתנו!… כמה לילות מנו לי בבכי… כמעט התמוגגתי בדמעות… לא יכולתי להתנחם… עד אשר בא אלי אלכסנדר יקירי – היא הראה באצבעה על אלוף נעוריה – והוא נחם אותי – באהבתו אלי… אבל ספר נא, רופא יקר, מכל המצוקות והענויים, אשר עברו על ראשך… הה! רבות סבלת, ידיד יקר, רבות סבלת ועונית… וכל זה רק בעד אשר מסרת את נפשך לטובת כל הנדחים והנאנקים…
– ספורי יהיה קצר מאד: שנתים ישבתי בעיירה קטנה בצפון המדינה… עבדתי שמה עבודת רופא, אבל אסור היה לי לצאת מקיר העיר וחוצה… ולפני ירחים שנים-שלשה הוצאתי לחפשי – ותם כל הספור!…
– ובודאי תאמר לשוב לעירנו?
– לא, אסתר בוריסבנה! אין אני רוצה לשוב לאושה…
– ואני יעצתיך לבא הנה… שמך נודע פה בכל הסביבה… מובטחני, כי ירבו החולים לבוא אליך ותצבור כסף כאפר…
– גם אני מדמה, – אמר שוליביץ, – כי צדקה רעיתי וטובה עצתה. הן העיר התגדלה… המסחר פרץ פה… יכול כבודו למצוא פה מקום רצוי לעבודתו… ברופא חושב – אנו נצרכים מאד…
– תודה לכם, ידידי, אבל אני כבר החלטתי, כי לא אשוב לאושה…
אסתר מהרה ללכת אל החדר השני לתת צו להמשרתים לערוך את השלחן לכבוד האורח, בירשטיין שאל את שוליביץ להגיד לו את פרשת בתי-החרשת, אשר נוסדו פה.
– המקום הזה רצוי הוא לעבודה זאת. הפלך הגדול הזה מתעורר לחיים חדשים… הסדר האקונומי הישן הנוסד רק על האכרות הולך וחולף, ועל מקומו בא סדר איקונומי חדש, סדר של התעשיה הגדולה. ההתפתחות הכלכלית מביאה לתעשיה גם במקומות אלה, כמו שהתפתח בזמנו המצב בפולין, ששם נוסדו מרכזי-תעשיה גדולים. מסלות-הברזל הנבנות מחדש, היערות, הנהר הגדול, אוכלוסי-הפועלים – כל אלה גורמים אמיצים להתפתחות התעשיה… סחורתנו הולכת ונמכרת בכל קצוי מדינתנו וגם בסיביר… מדינתנו בכלל צעדה בימים האלה צעדים ענקיים בדרך השתכללות התעשיה ואנחנו הנם החלוצים הראשונים, המביאים ברכה והצלחה למקומות הנדחים האלה…
– אבל – המביאים אתם טובה גם ליושבי-המקום הזה… לאוכלוסי-היהודים המבקשים להם עבודה?
– להיהודים? בתמיה!… המה יכולים לעבוד, אם רק יחפצו בעבודה… אבל המה אינם מסוגלים כלל לעבודת פועל בבית-החרשת… יהודינו – יחסנים גדולים… המה אוהבים, כי טפלו בהם, יעשו אתם חסד תמיד… והלא הפאבריקה אינה בית-חסד… עבוד – וקבל שכרך!… ואם מאסה נפשך בעבודה, – לך אל כל ארבע כנפות הארץ, ובמקומך יבואו אנשים חרוצים אחרים, אוהבי-עבודה, נכנעים לכל משמעת… ובכל זאת גם היהודים מוצאים להם פרנסה מרובה בהתפרץ המסחר והתעשיה במקומות אלה…
– והלא אתם אינכם נותנים עבודה להיהודים!
– אנחנו אינם נותנים להם עבודה? לא, רופא נכבד, שגית מאד! יש בין עוזרינו וסוכנינו גם יהודים אחדים… וכמה יש ביניהם העובדים בבתי-האוצר והמביאים את חבילות הסחורה לבית-הנתיבות, וגם משגיחים רבים מאחינו הם… וכל העוזרים הנוסעים, אלה העוברים בכל המדינה והמוכרים שמה את סחורתנו, הלא כולם יהודים המה!… בחנויות מוכרים היהודים צרכי-אכל, בגדים וכל הדברים הנחוצים להפועלים ולהפקידים ומתפרנסים המה ומשפחותיהם. לא, לא, אדוני הרופא! ברבות התעשיה במקומותינו יוטב מאד מצה היהודים…
– ובכל זאת מתרבים העניים… – אמר בירשטיין בדממה כמדבר לנפשו.
– בדבר הזה אין אנו אשמים… ההתפתחות הכללית של המצב האקונומי היא בעוכרם של אלה האנשים אשר אינם יכולים להסתגל למעמד החדש… ובפרט יביאו להם רעה הצעירים ה“דימוקראטים”, אלה בעלי-ההזיות, המבלבלים את מוחותיהם של האורגים ושל בעלי-המלאכה בדעותיהם המוזרות והמשונות… באמת אומר לכבודו, כי כשאני לעצמי – אין אני מתעניין כלל בעניני-היהודים. הענינים האלה הרי המה כה פעוטים, כה זעירים, שאין כדאי גם לטפל בהם, בעת אשר אופקים רחבים לפנינו, אופקי-התעשיה ההולכת ומתגברת וכובשת לה את כל העולם ומלואו… אבל חותני הזקן עודנו מתעניין הרבה… הוא עוסק בצרכי-צבור ועושה חסד להעניים המרודים…
– למשל, מה יעשה ברוך חלפן לטובתם של יושבי-העיר?
– בהשתדלותו בנתה “החברה הגדולה” בנין גדול לבית-ספר לאומנים… וחותני הוא אחד מן המשגיחים המכובדים של בית הספר הזה…
– אבל מה היא התועלת, אשר תצא מבית-הספר ההוא אם אינם מתקבלים חניכי בית הספר לבתי-החרושת ולבתי-המלאכה הגדולים ולא לעבודת מסלת-הברזל?
– לא אוכל להשיב לכבודו תשובה ברורה בענין הזה… אפשר יכל חלפן לבאר לך את השאלה הזאת… אבל ישנם חניכים אחדים שמוצאים עבודה בבתי-מלאכה פשוטים של אומנים או מיסדים להם בית-מלאכת חרש ומסגר ומוצאים עבודות שונות בבתי-אנשי-העיר… ורובם נודדים לאמיריקה ולאוסטרליה ושם אמנם מוצאים המה עבודה רבה… והלא גם הדבר הזה מביא בלא ספק ברכה מרובה לבני-העניים…
– בודאי, אדוני שוליביץ! – ענה בירשטיין בלעג עצור.
– ובכלל, – הוסיף שוליביץ, – מנדב חותני נדבות גדולות וגם מקבל נדבות הגונות מאתנו כולנו לטובת העיר…
– נדבות? לשום מה?
– אל אלהים! המעטים המה מוסדי-צדקה בעירנו? מקבצים לטובת הנודדים או לחברות השונות – “מלביש ערומים”, “תלמוד-תורה”, “לחם אביונים”, “מעות-חטים” ועוד ועוד… ובשנה הזאת התחילו לבנות בית-חולים גדול ומהודר למען החולים העניים מבני-ישראל… זה יהיה היכל גדול ומפואר… כמה כסף נשקע בבנין הזה!…
– לו הייתי אני במקומכם, כי אז עשיתי ההפך, – אמר בירשטיין.
– ההפך? בדבר מה?
– אני נתתי עבודה לכל האורגים היהודים בבתי-החרשת ויסדתי חברות של צדקה ובניתי בית-חולים גדול – למען הנכרים…
שוליביץ צחק צחוק גדול.
– הלצה טובה! מהתלות חמד לו כבודו!…
ברגע הזה נכנסה אסתר ובקשה את האורח הנכבד לבא אל חדר-האוכל, והגברים קמו מכסאותיהם והלכו אחרי-גברת-הבית.
רק בשעה מאוחרת שב בירשטיין אל מעונו באכסניה החדשה והמפוארת. הוא האיר נרות שנים וקרא למשרת וצוה לו להביא בקבוק של מי-סודה.
שיחותיו עם שוליביץ ועם סוחולסקי עשו עליו רושם מדוכא מאד. מרעש ונרגז הלך בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו העגומות. הנער המשרת, יהודי צעיר לימים, גלוח-זקן ודל-הפנים, הביא את מי-הסודה, הוציא את פקק-הבקבוק בשאון ומלא את הכוס.
השאון הקל הזה מבין דומית-החדר הרגיז את בירשטיין ורטט עבר בכל גופו. הוא הפנה את ראשו אל המקום, אשר עמד שם המשרת.
– יואיל נא אדוני לקבל את הכוס, – אמר הנער בהכנעה.
הוא לקח את הכוס, אבל את מבטו הישיר לעבר השני, כי מחשבותיו היו רצוצות ונפוצות.
– אולי יבקש אדוני עוד דבר למענו? – הוסיף המשרת לשאלו.
– כמדומה לי, שאין לי צורך במאומה, – ענה בירשטיין כלאחר-יד. – בודאי סדרת את המטה… ואת כל הדברים הנחוצים.
הוא מלא עוד כוס אחת במי-סודה ושתה לצמאון.
– אפשר נצרך לכבודו הרם… איזה שעשועים…
– שעשועים? מה חפץ להגיד? – אמר בירשטיין ופניו נזעמו.
– אם יש ברצון אדוני, – ענה המשרת בלחש אטום, – אוכל להביא לאדוני… סוכנת…
ברגע הראשון לא התעסק בירשטיין בדברי הנער המשרת ועמד נבהל ומביט בהשתוממות אל פני המשרת, אשר התעותו משחוק חנופה והכנעה.
– יש יהודיה… צעירה ויפה…
– צא מנול! – קרא בירשטיין בקצף, ופניו התאדמו. ידו האוחזת בהכוס רעדה, וכמעט נפלה הכוס מידו.
– גש הלאה, בן בליעל! – הוסיף לקרא בקול גדול.
המשרת מהר לצאת וכפף את ראשו וכל גופו ככלב מוכה.
המית רוחו של בירשטיין גברה מאד. דברי המרת היו כטיפה האחרונה הממלאה את כוס התרעלה, אשר נמלאה טפות-טפות מרות בכל היום מני החל סוחולסקי לספר אליו, איך נהרס כל המוסד הגדול, אשר אותו יסד ואשר אותו טפח בלשד מחו ובדמי פצעי לבבו, ועד שיחותיו עם שוליביץ וחות-דעתו של זה על מצב האקונומי והתפתחותו ועל נטיותיהם של נותני-עבודה להפועלים היהודים.
הוא נצנח על הכסא אשר לפני השלחן והחזיק את ראשו בשתי כפות ידיו ברגש-יאוש נורא. הוא ראה לפניו, איך חלומו הטוב, שחלם לפני שנים אחדות על שנוי מהלך המצב האקונומי של אוכלוסי-היהודים, חלומו זה הלך וחלף ועבר; הוא ראה, איך התפוצצו לרסיסים כל פעולותיו וכל מחשבותיו, אשר חשב ואשר אמר להושיע לבני-עמו, להפועלים ולהעמלים, איך התפזרו ונמסו כל חזיונותיו על-דבר האגודות למלוה, כל הגיונותיו על-דבר בית-החרושת לאורגים… האומנם שוא והבל יסוד רעיונותיו על האגדות? האומנם אין לרעיון ההסתעיות בסיס נאמן? גם בכל ימי-גלותו הרבים חשב על-דבר הרעיון, אזן ושקל את כל פרטי הרעיון בכל גוניו, קרא הרבה ספרים המתעניינים ברעיון ההסתעיות וההתאגדות, מצא הרבה סמוכים למחשבתו בהתפתחות האגודות בכל הארצות הנאורות ובא לידי מסקנה, כי אמנם אמתיות הנה מחשבותיו, אמנם על עקרי ההסתעיות וההתפתחות האקונומית של הקואופראציות יושעו לעתיד לבוא כל אלה המבקשים עבודה ולא ימצאנה בתנאי-חייהם ההוים… מדוע זה ספו תמו מן בלהות כל פעולותיו אלה? ורואה הוא עוד הפעם לפניו, כמו שראה לפני שנים רבות בבואו בפעם הראשונה לאושה, – רק תהום של רפש, של עניות ושל מצוקת-נפש… עלטה כסתה את כל חיי-היהודים, ואין נראה אף זיו אור אחד מבין הערפל האיום הזה… אין שביב חיים, אין נגה אורה במקום השומם הזה… מות וכליון!… אלילים נשברים, מחשבות רצוצות, פעולות הרוסות – ויאוש, יאוש נורא מאד.
הלאה! הלאה מפה! הלאה מעמק עכור זה!
אבל לאן?
איה המקום ששם צריכים אנו לבקש את המסלה החדשה, את הנתיב האמתי והנכון? איה הוא “הקרקע המוצק”, אשר על אודותו רמז לו גם גרונין מבין מרי-השתפכות נפשו ומבין הלצותיו המלאות רעל?
והוא יושב ומביט לפניו ורואה את אפלולית החדר הטבוע בתוגה… ומבין ערפלי מחשבותיו העצובות מציצים פתאם שביבי-אור רחוק, זהרי-דמדומי-שחר… שרעפיו נשאים למרחקים, וממעמקי תהום מחשבותיו וחזיונותיו כאילו צף ומופיע רעיון נשגב המצטייר לפניו בגונים שונים, בהירים ומאירים…
XLIV. 🔗
"דבורה יקירתי! הבטח הבטחתיך להודיעך במכתבים מכל רשמי נסיעתי בארצות המזרח, אבל הרשמים היו רבים, והשפעתם גדולה מאד; ורק עתה, אחרי אשר נשארנו, אני ורעי, לנוח באחת המושבות היפהפיות, אני יכול לסדר את רצוצי-מחשבותי, למען הביא לפניך איזו רשמים ניכרים ובולטים.
במה שונה מראה הארצות, שעברנו, אני ואת, לפני ירחים אחדים, אלה הארצות הנאורות של אירופה, מארצות המזרח ששם עברתי בימים האלה?
השנוי היותר גדול והיותר נראה הוא זה, כי בארצות הללו באירופה לא נשאר בחיי-היושבים כמעט אף שריד מכל הקולטורה של הימים שעברו, אפילו של תרבות ימי-הבינים, אפילו של המאה שעברה, ופה – עודם נשארים ומתראים בכל המקומות שרידי-עקבות הקולטורה ההיסטורית גם משנות אלפי דורות ראשונים. קולטורות שונות מתערבות, משתרגות זו בזו ומשמשות בערבוביה בכל פנות החיים של התושבים. הטראם מצד זה, והרכיבה על הגמל או החמור מצד זה; התלבושת האירופית על פי המנהג האחרון של פאריז והתלבושת של אבות אבותינו הקדמונים; השכלת זמננו, והפראות של ימי-קדם… בתי-המלון המהודרים עם כל ההרוחה של אירופה הנאורה, היכלי-התפארה עם עמודי-שיש, – ולעומתם בתים רעועים, רחובות צרים ומלוכלכים בזוהמה וברפש עד געל-נפש; חצרות המסתירות בפנימן את משכני-אנשי-המזרח לבל תחדר עין רואה לצפונותיהן… חנויות גדולות עם חלונותיהן הנהדרים ועם המון הסחורות המוצגות לראות לכל עובר, – וקופות רוכלים דלות וקטנות, ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אשר אין להן משטר וסדר, ממלאות רחובות עקומים וצרים רבים מן הקצה אל הקצה, חנויות שונות למאד; שם יאפה האופה את הלחם ושם יבשל הטבח את תבשילו, ובא העם וקונה ואוכל את המאכלים בידים מלוכלכות במקום הזוהמה, ועבר הרוכב על החמור ודחף ברגלו, ועבר הגמל טעון משא ובעטהו בקצה החבית או הארגז הנקשר על דבשתו – ואין מרגיז. פה יושב החנוני ומוכר כל מיני סחורות של תעשית-המזרח, כלילת-יפי ומרהיבת-עין, או – רכולת אירופה הזולה, ושם – יושבות הזונות ב“חנויותיהן” ומוכרות את גופן קבל עם כמו שהאופה מוכר את הלחם אשר אפה, או הטבח – את המאכל אשר בשל… ומכל העברים נשאות ונשמעות קריאות המולה עם רב; מרחפים וממלאים כל חללם של הרחובות ושל השוקים קולות המתקוטטים ומחרפים, קולות המקללים או המברכים, קולות הרוכלים, והתגרים, שריקות וצפצופים שונים, קול חמור גועה וצלצול פעמי-הטראם, שעטת סוסים וקשקוש אופני-המרכבות של רבי-העם ועשיריו. –
והמשפיעים על שנויי-החיים במקומות אלה – המה בני-הארצות הנאורות, המביאים הנה, יחד עם שאיפתם העצומה לצבר הון, את המולת-המסחר ואת העקרים של הבורגנות, שהמה יסוד פנת אשרם של המהגרים הבאים הנה. לכן בערים הגדולות, ובפרט בערי-חוף-הים, נמצאים כל הדברים, אשר נתחדשו בעולם התעשיה ובעולם המסחר, וכן גם כל הדברים המביאים הרוחה לאדם, אבל תמצא רק עקבות מעטים מההשכלה האנושית ומהרעיונות העמוקים והגדולים, אשר חוללו חקרנינו וסופרינו… ובכפרים ובערים הקטנות, על מורדי ההרים, בעמקים, בבקעות או במישור אשר בתוך הארץ. – תפגוש את יושביהם עם כל מעלותיהם ומגרעותיהם, עם כל חשיבותם וחסרונם של הדורות הקדמונים… והחיים שם כה דלים ונשפלים! את כל הטוב לקחה לה העיר ולא השאירה כמעט כלום לבני-הכפרים מלבד העבודה הרבה והתמידית, העבודה הקשה, עבודת-פרך, הצריכה למלא את כל דרישותיה ואת כל תאותיהם של יושבי-כרכים, של המושלים, של הפקידים ושל “הנאורים” השונים, הבאים מאירופה לחיות וליהנות על חשבונם של עמל-“הפראים” האלה…
בקאירה של מצרים הלכנו לראות את המוזיאום הגדול, ששם נאספו דברים עתיקים מני קדם: חנוטים, אלים, כלי-בית, מיני-מזון… חיי-המצרים הקדמונים עוברים לפני המתבונן בתמונתם הבהירה, והנך נשא בדמיונך אל שנות אלפי-קדם ההן, אשר כבר חלפו ועברו – ואינן. באולם גדול אחד עומדים ארגזים וארונות גדולים ומבעד זכוכיותיהם מביטים עליך כל אלילי-מצרים ופסיליה. צברו ואספו אותם למקום אחר לראוה. האלילים האלה, שהיו קדושים ונוראים בזמנם בעיני המצרים הקדמונים, האלילים האלה, אשר לפניהם כרעו ברך ולהם השתחוו כל אנשי-מצרים מפרעה היושב על כסא-המלך עד בן המשפחה הנענה תחת סבל עבודתו. האלילים האלה נצברו עתה לארון אחד למלא את שאיפת התיר לסקרנות או את שאיפת המלומד לחקרנות… ומחשבה אחת מתרוצצת בי: יבא יום ויאספו גם כל שרידי קולטורתנו לאוצר אחד לשימם בארונות, למען יבא דור אחרון להביט ולהתפלא עליהם, אחרי אשר תעבור ותחליף גם קולטורתנו… גם אלילינו, אשר לפניהם אנחנו משתחוים ואשר אותם אנחנו מעריצים ומקדישים ואשר בעדם אנחנו נלחמים ועליהם מוסרים אנו את נפשותינו, – גם אלה יצברו בתמונות שונות ובמראות שונים למען יעברו לפני נכדינו, התירים המשועממים, להעיף עין בהבלי-אבותיהם.
ועומד אני לפני הפיראמידות הגדולות המתרוממות מן ערמות החול במדבר-מצרים, וזוכר אני, כי אלפי-אלפים עובדים אפסו ותמו מרב עבודה למען בנות את ההיכלים ואת העמודים האלה, אשר אין כל תועלת בהם מלבד הזכרון, זכרון עולם, לעריצים אחדים, אשר אמרו לעשות להם שם עולם בבנינים הפראיים האלה.
ומעבר השני יעבר במהירות הטראם האיליקטרי, זו אחת מן הנפלאות הגדולות, אשר המציא לו האדם הקולטירי בזמן הזה בשכלו ובבינתו שאין להם חקר וגבול… ומשם תעבור ותבוא אל עיר-השמש החדשה הנבנה בשביל העשירים, בשביל הסוחרים הגדולים, בשביל הפקידים ובעלי-ההון… ואלפי-אלפים עובדים עמלו ובנו את כל המסלה הנפלאה הזאת ואת הבנינים ואת ההיכלים, המה נטעו את הפרדסים היפים, חפרו באדמה, הסיעו אבנים ופארו את המגרשים רק כדי שיתענגו יחידי-סגולה הבאים מכל קצות הארץ לתייר את הארץ או לצבור להם הון ועשר.
וכבימים הקדמונים ההם כן בימינו עתה לקחה לה העיר את כל העושר ואת כל הגדולה ולא השאירה כמעט כלום להכפר מלבד העבודה התמידית אשר לפני האכרים ולפני כל העמלים… המה מוכרחים לתת את כל כחם ואונם, את לשד מוחם ואת זרוע שריריהם להיחידים, לבעלי-השררה, בעד פרוסת-הלחם שמקבלים תחת עבודתם הבלתי-פוסקת…
ואלה בעלי-הכפרים, אדוני-הארץ, תושביה מני קדם, אשר עוד אבות אבותיהם עבדו את חלקת שדותיהם בזעת אפם – האם להם הוטב מצבם? האם יותר מאושרים המה מאבותיהם?…
XLX. 🔗
"יקירתי! כאשר בקש לו הרועה מבית-לחם יהודה, את המשורר הנפלא והגבור הנאדר, – מקום לבנין קרית מלך רב, – לא מצא לפניו בנגב יהודה נוף יותר יפה מאלה הגבעות הרמות בין סלעי הארץ הקטנה הזאת. וכל העובר במקום הנזעם הזה יתבונן ויראה את שתי התכונות המצוינות של גבור הגדות עם ישראל: כאיש מלחמה, היודע תכסיסי-הקרב ותחבולותיו, בחר לו את המקום הזה לצור מחסה מפני האויב המתפרץ אל ארץ לא-לו, יען כי ההרים והגבעות, העמקים הצרים והבקעות העמוקות יגינו על עיר ממשלתו, אם יבא צר ואויב לכבוש אותה בסערת מלחמה; וכמשורר, כפייטן, אשר נפשו העדינה ערגה אל הדר הטבע, בכר את הנוף הנחמד והיפה הזה בין הרי-יהודה הנזעמים, יען כי הדרת קדש נפלאה מרחפת עליו, ותפארתו מרימה על כל נפש פיוטית, כל רוח נאצלה…
וגם כיום הזה, כאשר יקרב הנוסע אל ירושלים ההרוסה, תפעל עליו כל הככר הזאת פעולה עזה ותעשה עליו רשם אדיר ביפיה ובגאונה המיוחד: גבעות רמות ונשאות, בקעות, ניאיות ונחלים ידודון בנתיבות עמוקות ועקלקלות, ילפתו ארחותיהם ויזחלו כנחשים; פעם יופיעו לפנינו בכל הדרם, ופעם יסתרו, יתחבאו – ואינם; סלעים גדולים, רוכסי-הרים, העומדים נזעפים ושוממים, יסובבנו, ואם יעלה התיר על מרומי-הר הזיתים, יתגלה לפניו גם הדר גאון הירדן ואם שוממות ים-המלח, ומתחתיו יראה מורד הגבעות המכוסה ירקרק-דשא, יראה מקום מרעה לצאן ונאות שדה, עמקים וככרות, אשר ידים חרוצות יכולות להפוך אותם לגנים ולכרמים, לארץ דגן תירוש ויצהר… והלאה משתרעים הרי-שעיר השוממים מעבר האחר, ומעבר השני תראה כבר יריחו, ששם יפרח התמר וישגשג הסמדר… חליפות הטבע יעברו לפניו, חליפות שונות ומרעישות: שממות-עולם וגני-עדן, ברכת-אלהים וקללת זעומת הטבע… וכל התמונה הגדולה והנפלאה, המתגלה לפני הרואה, עושה רושם מרעיש שלא ישכחנה לעולם….
שנים לאלפים עברו וחלפו… ירושלים היתה לעי-מפלה, ובין חרבותיה נשאר לעם ישראל לפליטה מכל חמודותיו רק – כותל אחד, רק קבוצת אבנים גדולות, אבנים חצובות, אשר נחצבו מסלעי-יהודה… ואל המקום הזה ינהר, ישאף כל איש-ישראל… ואל המקום הזה שאפתי גם אני כמעט רק הצגתי כף רגלי על אדמת הארץ הקדושה; גם אני וגם רעי, כהן וקראסיק… וכהן הביע בהתלהבותו את המחשבה הזאת:
– אלפי – שנים, – אמר אלינו, – מתגעגע העם לא עיר הקדש הזאת – ואיך נוכל לבוא לארץ אבותינו, איך נוכל ללכת לתייר את המושבות, להתבונן אל העבודה ואל המעשה, אשר יעשו שמה הבונים, החלוצים החדשים, אשר באו להקים את הארץ מהריסותיה ומשממותה, – ולבלתי הלך לירושלים להשתחוות לפני הדום-הקדושה המרחפת באויר במקום ההוא?…
ומשתאים ונפעמים אנו עומדים ומביטים אל האבנים הדוממות האלה… וצללי-ימי-קדם מרחפים לפנינו, הנרעשים מפני הדר גאון העבר הגדול של שלשים מאות שנה…
פה עמדו גם צבאות נבוכדנאצר, גם לגיונות טיטוס; פה שפכו כמים את דמם גם הגבורים העומדים ומגינים על נפשם, על כבוד עמם, על קדש קדשיהם, – וגם אנשי החיל הנכרים, הבאים מארצות רחוקות, אשר עזוז מצביאם קבצם ועודדם, המעריכים מלחמה לכבוש את המקום הקטן הזה, את הגבעות הקטנות האלה… אלה חרפו נפשם למות בעד חופשם, בעד תורתם, בעד חוקיהם, – ואלה מזה צמאו לדם, להרג ולנקמה…
ובאש ובחרב ובדם, ברעב ובצמא, נשפטה העיר, נחרבה, נשרפה ונהפכה לחרבות, למדבר שמם…
ודורות רבים עברו וחלפו… שנים רבות, שנות עוני ומצוקה, שנות רעה ואבדון, שנות צרה ושפלות – עברו וחלפו… דורות רבים נפלו חללים בהלחמם על קיומם של לאומם הקטן ושל תורתם הנשגבה, אשר האירה כעמוד אש לפני כל העמים והמדינות… ובכל דור ודור באים הנה מכל קצוי-ארץ ומאיים רחוקים שרידי עם ישראל לבכות את ענותם במקום הזה הטוב מדם חללי גבורי עמם; מכל קצוי-ארץ ינהרו שרידי העם הדל והנשפל, אשר לא נכנע מני אז ועד היום לפני מעניו ומנאציו ואשר לא השמידוהו גם מדורות האינקביזיציה האיומה בספרד, גם הרדיפות במשך מאות שנים רבות בכל ארצות אירופה, וגם הפרעות התכופות ברוסיה, ברומיניה, במארוקה, המתחוללות על ראשו עד היום…
וכל הבא אל המקום הקדוש הזה יפול לפני הדום האבנים המתות האלה וישפך את דמעותיו… אנחות איומות תפרוצנה מלב נשבר ונדכא, אנקות-יסודים בלי קץ, אנחות-מצוקה בלי סוף ותכלית…
והאבנים האלה מביטות עלינו ברוח קדרות, ברוח אפלות, וכאילו תוגה עמוקה של אלפי שנות תלאות ומצוקות מרחפת על פני קמטיהם וצריחיהם הרבים והעמוקים. ואם תתבוננו היטב וראיתם, כי האבנים האלה המה – סמל דמות שרידי-עם-ישראל: בימי-קדם חוצבו מהרי-יהודה, מסלעים מוצקים, מצורי-עד ויהיו לקיר-ברזל ולמבצר-עז להגין על קדשי-העם, על מרכז-האומה על בית המקדש… ובסערת מלחמה איומה נהרסה החומה הבצורה והתפלש באפר זרוע-ישראל – ותשארנה האבנים הבודדות האלה משולבות ואחוזות מני קדם, ובין רגבותיהן יש כאלה, אשר עודן בעצם תקפן, חזקות ומוצקות כצור וכחלמיש, ויש כאלה, אשר כבר התבקעו והתפוצצו והתפוררו… וגם בין שדרות העם הנרדף והמפוזר, אשר מלפנים עמדו איתן לפני האויב כל אישי-האומה משולבים ואחוזים יחד, – יש מערכות חזקות ומוצקות כסלע, איתנות ביעודן בלאומיותן ובתורתן, ויש בו חלקים רבים כבר מופרדים, מושברים ומתפוררים… כי גם פצעי-אויב וגם נשיקות-אוהב חרצו בם חריצים עמוקים שאין להם תקנה…
ועומדים הסלעים האלה שקועים בתהום מחשבות נסתרות וכאילו מסתירים המה בקמטיהם איזה סוד נעלה וצפון, סוד של כל עולם חיינו… ומחזות של השנים העברות עוברים וחולפים לפנינו כמו בחזיון ליל: הכהנים והלויים, הנביאים והחכמים, המלכים והשרים, הפרושים והצדוקים, הקנאים וגבורי-החיל… הנה עפים ברוח צללי-גאוני-עמנו: ישעיהו וירמיהו, עזרא ונחמיה, הלל הבבלי ויוחנן בן זכאי, ואחריהם – המון עם רב של תלמידיהם ומנגדיהם… באזני העומדים לפני שרידי-הכתל והחולמים על העבר הגדול של עמם כאילו ישמע קול מצהלות-עם, כאלו יראה המון עולי-רגל, העומדים צפופים ומקשיבים בחרדת קדש לתפלת הכהן הגדול והמשתחוים וכורעים ואומרים: קדוש, קדוש…
ומבין הדומיה השוררת אצל כתל-המערבי, מבין נוגה קוי-השמש הלוהטת בחומה את כל הסביבה, מבין האויר השקוף והזקוק, מבין תכלת-השמים, אשר שם על מרומי-הר-הבית, – כאילו ישמע קול אדיר וחזק, קול ירמיהו: הנהו עומד שם בשער-בית-אדני, עומד וקורא את נאומיו הנפלאים והמבריקים, הלוהטים כשלהבת-יה, הבהירים כזוהר החשמל, כתכלת-הים, והמלבבים כפרחי-השרון…
וכח אדיר מושכני אל המקום ההוא… ואני מטפס ועולה אל הר-הבית, אל מקום קדש-הקדשים – והנה לפני היכל מפואר ונהדר, – היכל זר!…
נבהל ונרעש אני נצב על מקומי, משתאה למראה חזיונותי; באזני עוד יצלצלו דברי חוזה-יה, נאומי-אל, – והייתי כאיש, אשר פתאום נפל בשעפי חזון ליל לתהום גדול משמי-הדמיון המבריק בשלל צבעים מרהיבים, כאילו השלכתי לעמק האשפתות מכרובי-מעלה…
והנה אני רואה לפני מחזה אחר: קבוצת איזה עשרות אנשים המתפללים לפני הר הבית… ואני מקשיב לקול הבכי והתפלה, לקול האנחות, לקול העמום והחרישי היוצא מלבות כל האנשים האלה, אשר נקבצו ובאו הנה מכל כנפות הארץ: הגאליצאי בפאותיו הארוכות וזקנו המגודל היורד על מדיו הסרוחים והבלואים; האנגלי היהיר ההדור בלבושו, גלוח-הזקן וגלוח השפם; האשכנזי הסוחר רחב הבטן, בעל פנים מלאים וגסים; גולה-רוסיה לבוש במלבושי-אירופה וזקנו עשוי לפני המודה, אבל כל שרטוטי-פניו העדינים וכל תנועותיו המהירות מעידים עליו, כי זה לא כבר יצא מבית-המדרש או מה“חדר”; הספרדי הגבוה והיפה, לבוש בגדי-אנשי-מזרח, ועיניו מפיקות תוגה אטומה ונסתרה; התימני הקטן והדל, שזוף-הפנים, לבוש במעיל לבן ובמכנסים לבנים, וציציותיו נגררות עד קרסוליו… כולם, כולם באו הנה… כולם, כולם מביעים תפלה אחת, אנחה אחת, ובודאי גם מחשבה אחת ממלאה את לבות כולם: השיבנו אדני אליך ונשובה… חדש ימינו כקדם…"
XLXI. 🔗
"יקירתי! לפני ימים אחדים באנו – אני ורעי, כהן וקראסיק, – אל אחת המושבות אשר ביהודה, עולם חדש נגלה לפני: עולם מלא עבודה, מלא תקוה רבה, מלא חזיונות רבים ונשגבים. ובפרדס גדול משתרעת המושבה הזאת עם כרמיה, שתיליה וגניה, גפניה ועצי-פרי-הדר.
היהודים, אשר באו הנה מארץ גלותם ואשר החלו בתבונתם. באמץ רוחם ובכח ידם להפריח את מדברי-החול, להפכם לגני-עדן, להצמיחם ולשכללם, – הביאו אתם את החפץ האדיר לנטות קו של הקולטורה החדשה על כל מקום מושבם ועל כל מעשי-ידיהם ועל עבודת-אדמתם. הם אינם יכולים ואינם חפצים לחיות חיי-עוני בצר ובמצוק כמו שחיים עובדי-האדמה, אשר בארצות אי-קולטוריות; הם אינם יכולים ואינם רוצים לחיות בבתים רעועים המתראים כרפת-בקר, לאכל לרעבון ולהנזר מכל הטוב ומכל ההרוחה, אשר המציאה הקולטורה בכל ימי-התפתחותה – וזאת היא תפארתם בדרכם החדשה שהתוו להם! המה אמרו בלבם – ובודאי מבלי הכרה פנימית מבתחלה – לפתור את הפרובלימה הגדולה, אשר התחבטו בה חוקי שאלת האקונומיה לתת לעובדי-האדמה את כל יתרונותיה של “העיר” ואת כל ההרוחה של הקולטורה ולהביאם לה“כפר”: כי יהיו להם בתים מרווחים, רחובות סלולים, דרכים מתוקנות, בתי-ספר ובתי-עקד ספרים להשכלה, צנורות למים, גני-ילדים, בתי-תפלה מהודרים; הם חפצו לאגד את העבודה הקשה עם יפי-החיים, את המלאכה הגסה עם האיסטיטיקה של יפה-הרוח…
אבל הדבר הזה מחייב אותם להגדיל את הכנסותיהם: צריכים המה להיות עובדי-אדמה וגם סוחרים בעצמם בפרי-אדמתם, בשביל שלא יצטרכו להסרסורים והתגרים; צריכים המה להיות אכרים וגם בעלי-תעשיה, למען הוציא מיבולו את כל הפרודוקטים השונים המוצאים מכל נטיעות ופרות ולא יצטרכו למסור את טובם לאחרים; צריכים המה להתעסק גם באכרות וגם במלאכת-יד, למען לא יצטרכו למעשי-יד אחרים ולמען יהיה להם מותר לשכר עבודתם רבת-הגונים…
השאיפה הזאת מחייבת אותם להשתדל ולמצוא אופנים נאמנים, תנאים הכרחיים ומיתודות משוכללות, למען הוציא מנחלותיהם תנובה די צרכיהם המרובים! והתנאים והמיתודות האלה – עוד לא נמצאו!… ועודם ממשמשים כולם כעורים, עודם הולכים כולם ומבקשים, מנסים ומחפשים ודורשים: אפשר ימצאו!… ולכן רבה מאד התסיסה בישוב החדש; רבות המסלות והנתיבות השונות – אבל אין דרך נכונה אחת ישרה בה ילכו בבטחה… הימצאוה? בודאי יורה להם הנסיון את הדרך הישרה, אבל לעת-עתה – אין להם דרך סלולה, וכולם תועים במדבר-החזיונות…
אולם גדול מאד הרצון! ועל כולם תגדל מסירותם – לרעיון!… לרעיון הגדול והנשגב, המתראה לפניהם בכל גוניו הבהירים והזכים, בכל שפעת צבעיו הנהדרים והמלבבים… ואליו משתוקקים כולם… או אלה, אשר אמרו להלחם כל ימיהם, עד טפת דמם, למען השיג את המטרה הגדולה…
אני וחברי עברנו בשדות המושבה ובכרמיה. השמש להטה בחומה. השמים טהורים ובהירים. אין אף עב קל המרחף על רקיע השמים והמסתיר לרגע את אישן של קרני-השמש… וגם האדמה ואפילו העצים והגפנים כאילו לוהטים ובוערים כאש… ובכל מקום רבה העבודה… האנשים עומדים ועובדים את עבודתם הקשה…
במרחק נראה לפנינו איש צעיר אחד עומד בשדה וחופר במעדר את הקרקע היבש והקשה כסלע. התקרבנו אליו… ברגע זה הרים האיש את ראשו, מחה זעה ממצחו ומפניו השזופים, הסיר את כובעו והביט אל עבר המקום, אשר אנו הולכים ומתקרבים אליו. פתאום האירו עיני-כהן… הוא התרגש… רגע עמד על מקומו בהשתוממות, אבל בעוד רגע אחד כבר רץ במהירות אל האיש העובד.
– יוחלסון יקירי! האותך אני רואה פה? – קרא מרחוק אל האיש הצעיר.
הלזה נעץ את עיניו בחברי, הביט אליו בתמהון… ברגע הכיר גם הוא את כהן ויקרא אליו בשמחה:
– כהן!…
ושני הרועים חבקו איש את רעהו באהבה רבה.
וגם אנחנו הגענו אל המקום ההוא.
– מה רבה שמחתי למצא פה את ידידי היקר הזה! – פנה כהן אלינו בהתרגשות. – אתכבד להציג לפניכם, ידידי, את יוחלסון זה, אשר…
– לא יוחלסון שמי, – אמר הצעיר בפנים רצינים.
כהן נעץ בו את עיניו, פער את פיו בהשתוממות ולא יכל להוציא הגה.
– הייתי שם… בארץ גלותנו… יוחלסון, אבל פה… עתה… שמי שמואל עבדן…
– שנית את שמך כמו ששנית את עבודתך ואת מהלך חייך? – אמר לו כהן.
נתנו שלום למכירנו החדש, והוא החזיר לנו שלום בחבה, אבל על שאלת רעו לא השיב דבר.
נטינו הצדה אל תחת עץ גבוה לעמוד תחת צלו… שאלתי ודרשתי על חייו ועל מלאכתו… הוא הגיד לי, כי גמר את חק למודו בגימנאזיון, התעתד להכנס לפוליטיחניקום… אבל בעת ההיא באה מהפכה בהלך מחשבותיו… הוא עזב את הארץ מולדתו ובא לארץ ישראל – לעבוד כשכיר יום את העבודה הקשה, אשר לה מסוגלים רק הפלחים עובדי-האדמה מקדם בארץ הזאת… והוא עובד מן הבוקר ועד הערב – וחולם חזיונות גדולים ונשגבים…
– שעת-הצהרים הגיעה, – הפסיק עבדן את שיחתנו, – נלך אל המושבה…
הבטתי סביבי… אמנם כל העובדים בכרמים ובשדה עזבו את עבודתם. על המקום ששם עבד הצעיר עבדן עומד עתה קראסיק וחופר בזריזות את האדמה… הוא הסיר מעליו את מעילו, טפות זעה מטפטפות על פניו, – והוא מתמיד בעבודתו ומחקה את מעשה-עבדן בהלכת-העבודה.
עבדן קרב אל המקום ההוא והסתכל ברצינות ובעיון נמרץ לעבודת-קראסיק.
– פועל טוב תהיה, אחי, – אמר אליו. – רק לא הורגלת עוד לאחז במעדר כהוגן… הוא לקח ממנו את המעדר והכה פעמים אחדות בקרקע היבש, וקראסיק עומד ומתבונן.
– אבל – צריכים אנו ללכת לאכל סעודת-הצהרים, – אמר עבדן בשומו את המעדר על שכמו יחד עם צרורו הקטן.
– נעימה היא העבודה, – אמר קראסיק בלכתו אתנו. – היש עתה עבודה רבה במושבה? אפשר אוכל למצוא עבודה גם למעני יחד אתך ואלמד ואסתגל למלאכה…
– יש ויש… אני אדבר עם בעל האחוזה, והוא יתן על ידך את העבודה…
וקראסיק מהר ללכת אתנו, ושמחה נוצצה מעיניו.
– כפי הנראה הסכנת כבר לעבודה, – אמר עבדן בשומו פניו אל קראסיק.
– כן… הרבה עבדתי… חטבתי עצים בגרזן… עשיתי כל מלאכה שנים רבות… מלאכה שלא הביאה לי כל תועלת… אבל עבודת-האדמה – זאת היא עבודה חשובה…
– אם העבודה הקשה קשורה בתקות רעיון גדול, אז, כמובן, נעימה היא לנו, – השיב עבדן כמדבר לנפשו.
ובערב היום הזה נאספנו יחד אל המעון הדל של רענו החדש. באו עוד עובדים אחדים מבני המושבה ופועלים שלשה-ארבעה שמצאו פה עבודה עראית. דברנו ושחנו על העבודה בארץ-ישראל ועל היושב ועל עתידותיו.
– ארץ-ישראל, – אמר עבדן במרוצת וכוחינו, – יוצאת רק עתה על דרך ההתפתחות הכלכלית. וכיום הזה עדיין אין בכחה לפרנס את יושביה מפני עניותה האקונומית והתפגרותה הטיחנית… אבל בעתיד קרוב תתפתח הארץ הזאת… אם ע“י אחינו או ע”י נכרים: אם אנחנו נהיה הראשונים לבא להאחז בארץ ולהפריחה בתנאי כלכלה טובים ונוחים, אזי לנו תהיה הארץ, ואם לאו – תפל לנחלה לנכרים… עד עולם…
– צריכים אני לשאף, – אמר כהן, – כי ארץ ישראל תהיה לנו, לכל בני-הגלות, למרכז רוחני… הטובים והמעולים של האומה יתישבו בה… פה תתפתח ההשכלה העברית בכל גוניה… פה תתפתח הלשון העברית ותהיה חיה בפני כל יושבי-ארצנו היהודים…
– מרכז רוחני! – קרא קראסיק בכעס וגם התרומם מהספסל הרעוע, אשר ישב עליו, – זאת היא שגיאתנו הנצחית – לבקש לנו רק מרכזים רוחניים, לשאף רק לחיים רוחניים… ואת העבודה אנו שוכחים, את החמריות אנו עוזבים… לההתפתחות הכלכלית של העובדים והפועלים אין אנו שמים לבו… מרכז-רוחני! – הוסיף בלעג והתנודד בכל גופו הגדול: – האם לא ראית, כהן, את המרכז-הרוחני שיסדו בני-הישוב הישן בירושלים? מרכז של בטלנים, של קבצנים, של פושטי-יד לקבל חלוקה…
– אני מסכים לדעתך, – אמר עבדן במנוחה… – מסכים אני לדעת רענו קראסיק: העבודה היא מקור חיינו העתידים והתבססנו בארץ תקותנו… כבוש העבודה – זאת היא מטרתנו הגדולה… צריכים אנו, הצעירים הטובים והמעולים, לבוא הנה ולכבוש את כל העבודה בשדה, בגן ובכרם, בבנינים ובתעשיה, בחפירות ובכל מלאכה… הפועל העברי צריך להתבצר בכל ענפי העבודה של הישוב… אז רק אז תהיה הארץ לקנין כל עם ישראל, אז יתבסס הישוב ויפרח וישגשג…
– גם אתם, כמו חלוצינו הראשונים, מתחילים או מוסיפים לבנות בנין הישוב על… בסיס רעוע, על קרקע חול, – אמר אחד מבני-המושבה. – כמה תלאות עברו על ראשינו, על המתישבים הראשונים, יען כי אין לנו פה מעמד מדיני חזק… יען כי כל חוקי-המדינה מסובכים ומקולקלים ביחס לקנין קרקע, לבנין בתים, לערך המסים השונים… הממשלה לוקחת הרבה ואינה נותנת מאומה לאזרחיה… והמסים והארנונות נופלים כמשא כבר על עובדי-האדמה… אין מסלות ודרכים מתוקנות בארץ… אין מוסדי-משפט נאמנים… אין חוקים קבועים… אין משטר וסדר בהנהגת המדינה… גם להשאר נתין ארץ אחרת קשה, אבל להיות נתין הממשלה הזאת, אי-אפשר לנו, כי אז יורע מצבנו שבעתים… ולכן תלויים אנו בין השמים ובין הארץ…
– ובכן אתה כרוך אחרי הציונות המדינית? – שאל עבדן בהתרגשות.
– כן… אני אומר, כי עד שלא נקבל חוקים מיוחדים ליסוד ישובנו – להיות הארץ ומשטריה בידינו, מסופקני, אם יגדל ישובנו הקטן והדל, – הושיב ירחמאלי, יושב המושבה. –
– אבל אל נא תשכח, יקירי, כי כל ערכנו המדיני ידמה לאפס כל עוד ערכנו הכלכלי יהיה לאפס… נחזק את ידינו ונכבוש לנו את העבודה אפילו בתנאים היותר קשים והיותר מרים, רק אז נכבוש לנו גם את הארץ וגם יגדל ערכנו המדיני ונרים את קולנו בחוגי-המדיניות של הממשלה הנוכחית… אי-אפשר הדבר, כי נקבל אנחנו איזה משפט מיוחד מיד הממשלה המתיראת מכל אנשים “זרים” הבאים מקרוב אל ארץ ירושתה… אין אני מאמין בנתינת משפט בתנאים המרחפים באויר באין להם בסיס כלכלי… נבוא ונעבוד… נלחם את מלחמתנו… קרבנות רבים יפלו על שדותינו ועל כרמינו… אבל הבאים אחרינו יוסיפו לעבוד ולכבש – את הארץ ואת העבודה…
עבדן דבר עתה בחם נפש ובהתלהבות, נראה היה, כי דבריו, אשר דבר, נובעים ממקור מחשבותיו, אשר הגה בשעות עבודתו הקשה ובשעות מנוחתו החטופה".
XLXII. 🔗
"יקירתי! איזה כח נעלם מושכני אל ארץ הגליל… עוד הפעם עזבתי את יהודה ובאתי הנה. קראסיק נשאר במושבה ההיא לעבוד במעדר ובאת ובמחרשה את הקרקע היבש יחד עם רעו עבדן ועם עוד פועלים אחדים… בשעת מנוחה המה מתאספים ומתוכחים… אומרים לאגד אגודה אחת, אגודה של פועלים… כהן הלך אל מושבה קטנה הסמוכה להמושבה ההיא. שם מצא לו עבודה – להיות מורה בבית-ספר לילדים. משכורתו מצערה מאד ומספיקה לו רק לחיות חיי צער ועני… באהל קטן הוא יושב ומתמיד להגות בספרי-פדגוגיה. הוא כבר התרגל לדבר רק עברית וגם בהברתם של יושבי-הארץ, ומחנך הוא גם את הילדים ואת הילדות לדבר רק עברית… ואני – הלכתי עוד הפעם לתור את הארץ… איזה רגש של יגון מדכאני… אני מבקש לי פתרון להשאלות הרבות המתרוצצות במוחי… האמצא להן פתרון או לא? האמצא מנוחה לנפשי הנהלאה?
באניה באתי מיפו לחיפה. טפסתי ועליתי על מרומי הר הכרמל ושעות אחדות עמדתי והבטתי אל הדר הטבע המתגלה לעינינו… הנה הים הגדול המשתרע כחצי גרון לרגלי הכרמל ומגיע עד עכו ועד צידון… גליו הרועשים והשואנים מתקרבים בלי הרף אל החוף, מתרוממים, מלחכים עפר הארץ, מלטפים את החול הנערם שמה, מלחשים איזה לחש סוד טמיר – ונסוגים אחור במהירות… והכרמל כאילו צעד צעד אחד גדול אל תוך הים, נשקע בתהום – ויעמד… והנהו מביט עגום ונזעם אל גלי הים ואל המרחק הגדול כאילו מחכה להופעה גדולה ועצומה, אשר תשנה את כל היקום מסביבו ואשר תחדש את כחו ואת רעננותו כבימי-קדם, ועוד ישמע קול גילה ורינה על מרומיו ועל מורדיו, ישמע קול שריקות עדרי-צאן, קול בוצרים ויוגבים… ואמנם איזה סימני-התחדשות נראים לרגליו: שם מתחת הפריחו האשכנזים, אשר באו מארצם הרחוקה, חלקה קטנה של האדמה הברוכה והפכו את אחוזתם לגן פורח וצומח… אבל משם והלאה – אך דממה עגומה, אך מנוחה עצבית…
עזבתי את חיפה ועברתי את כל עמק יזרעאל… אסמי-האדמה הברוכה הזאת היו יכולים לכלכל לא רק את יושבי החבל הזה, כי אם את כל יושבי הגליל ואת אנשי יהודה… וכל מה שהתקרבתי אל הירדן, כן התקרבו אלי ההרים הרמים והנשאים עד שהגעתי למקום, אשר משם יוצא הירדן מן ים-כנרת… הרים רמים ונזעמים, סלעי-מגור, בקעות עמוקות, שטף הירדן – כל אלה מגדילים את יגוני ולחץ לבי… שמה ושאיה מסביב… ועומד אני על מרומי הר כנען ומביט על הככר היפה… צללי ימי-קדם עוד הפעם מרחפים לפני… הלא תזכרי, יקירתי, את אשר קראנו יחדיו בעת ישבנו בפנה הנדחה ההיא, במקום גלותי על חטא שלא חטאתי… קראנו בדברי הימים את קורות ארץ הגליל… היא היתה מיושבת מאלפי אנשים עובדים, מהמוני אדם הוגים ונלחמים בעד רעיונות נשגבים ונעלים, בעד חרותם ובעד אושר כל עמם… הארץ הזאת ברוכת אלהים היתה, בעיר אחת גדולה השתרעה לפני עיני האיש המביט עליה לארכה ולרחבה… כולה היתה מיושבת ומעובדת, פורחת וצולחת…
התזכרי? כאשר עברנו דרך ארץ-בלגיה מגבול הארץ אשר על גרמניה עד הגבול העולה לצרפת, ואנחנו עומדים ומסתכלים מחלון המרכבת אל הככרים אשר לפנינו, – שאלת וקראת! הלא דרך עיר אחת גדולה אנו עוברים!.. כי מיושב הוא כל המקום הגדול בכל הדרך שבה עברנו, וכפרים וערים קטנות ובתים בודדים ופירמות פוריות עוברים לפנינו בלי הפסק… עברנו דרך גנים זרועים, שדות מצמחים תבואות שונות, נאות-דשא, יערות גדולים המתפתלים על גבנוני-גבעות ועולים עד מרומי-ההרים… עברנו עמקים, בקעות והרים, נחלים ונהרים ומעינות יוצאים מן ההרים… והמסע עובר וטס ברחוב עיר קטנה, משם ידלג על הר וגבע, יסתר במנהרה ופתאום יצא ממחבואו, רץ וקפץ על גשר גדול, טפס על גבעה רמה והנה עוד הפעם לפנינו בתים גבוהים, רחובות ושוקים, גנים שונים ועצי-פרי, פאבריקאות, בתי-משתה, אכרים נוסעים ומובילים את תבואותיהם, ואכרות נושאות משא ועובדות בגנה… חליפות יעברו לפנינו השדות והבתים, בתי-החרשת והגנים, המנהרות והגשרים, ההיכלים והפרדסים…
והגליל משתרע לפני כמדבר שמם… חורבנות בודדים ועגומים… רוח עצבת שוררת על כל הארץ… רק מי-הירדן וגלי ים כנרת הולכים ושוטפים כמקדם, עוברים בעצבת ובשעמום… הנה ישמע ממרחק קול עגום, קול שירה עגומה… הנה הולך לו הבידואי היחידי בין צורי מכשול הפזורים בכל המשעולים, על ההרים ועל השדות, על המישור ועל העמקים… הוא הולך ושר את שירו המונוטוני המלא עצבות ונהי… על מה הוא ישיר? על הימים העברים, עת פרחה ושגשגה הארץ הזאת, טרם באו המוני-זרים מארצות רחוקות והחריבו את הארץ והחרימו את יושביה? האם ישא תפלה לאלהיו או יקלל את מהרסי-ארצו מחריביה? או ירים שירי-תקוה, כי עוד תחדש הארץ את כחה ותשוב לתפארתה ולצמיחתה…
בלגיה והגליל… מדוע עולה כפורחת הארץ ההיא ומדוע שוממת ונחרבה הארץ הזאת? מי יכול להקים את הריסות-הגליל? מי יכל להפריחו, להצמיחו, להוציא את תנובתו ואת פריו?
עברתי חרבות רבות והגעתי לתפחה… פה אלין הלילה הזה ומפה ארכב על הסוס עד בארות. תפחה – מקום קטן קולטורי בין החרבות אשר סביבי. תפחה נוסדה בידי הכמרים הקאטולים מארץ אשכנז. הבית הגדול והיפה עומד על חוף ים-כנרת לרגל הר תלול. האכסדרה מפנה אל גן יפה מאד מלא פרחים נהדרים. ובעמדי על האכסדרה לפנות ערב וראיתי לפני את הרי גולן הנזעמים ואת הירדן היוצא ממי-מרום ונופל אל ים-כנרת.
בחדר הגדול עומד באמצע שלחן ועליו צבורים ספרים שונים, וביניהם הספר הגדול: “ארץ אשכנז עולה על כל הארצות”. ולארך הכתלים עומדים ארונות מלאים ספרים רבים: ספרימדע, ספרי-מחקר וספרי-דת. הכהן המנהל את האחוזה ישב אתי וספר על כל פרשת המוסד הגדול שלהם, על בתי-הספר, אשר כוננו ללמד בינה את בני-הערבים למען הביאם תחת כנפי-שכינת הקאטולים. הוא הגיד לי, כי המה הפכו בידים חרוצות מקום שאיה לגן פרי, כי יש להם מקנה רב, עדרי-צאן הרועים על ראשי-ההרים, כי בנו להם מגדל גבוה ושמו עליו מכונה והיה בנשוב הרוח תתנועע המכונה ומנענעה את המשאבה והיה להם מים רבים להשקות את גנותיהם ואת שדותיהם על הגבעות הרמות, אשר עזקו וסקלו אותן – ותהיינה לקרן-בן-שמן…
ואני מקשיב ומאזין את דבריו בלב דואג וכואב… "אשכנז עולה על כולך… גם שם במורד הר הכרמל וגם פה על חופי ים-כנרת וגם בנגב הארץ בשרון – לכל מקום שהמה באים – מפריחים המה את האדמה, עובדים עבודתם בשקידה רבה, בעיון ובהבנה, עומדים וכובשים להם את הארץ…
אתא ערב… ההרים כוסו בדמדומי-אופל; קוי-השמש הסתתרו אל עבר ראשי ההרים… הכהן הלך לו להכין בעדי ארוחה, ואני עומד על האכסדרה משמים ונרגז ומביט על שלות המקום…
מה לי פה ומי לי פה? מדוע באתי אל המקום הזר הזה? את מי ואת מה אני מבקש פה?
פתאם נראה לי במחזה מבין ערפלי-האופל חופי הנהר הגדול במקום ששם נולדתי וששם גודלתי… נזכרתי בגבעות הרמות והנשאות המכוסות יערות גדולים, הנשקפים בגאונם ובהדרם להאיש השט באניה על פני מרחבי הנהר הנהדר במימיו הרבים והעצומים… ולבי מלא געגועים אל הארץ הרחוקה ההיא, אל הארץ שאותה אהבתי, שהיתה תמיד חביבה עלי…
– האם זר ונכרי אני להארץ ההיא? האם לא אחד מבניה גם אני? האם אין לי המשפט לקרא אותה בשם ארץ מולדתי ככל אחד מרבוא רבבות תושביה? האם לא רוטב איזה חלק של הארץ, איזו עבודה תועלתית, המביאה לידי שכלול כל המדינה גם בזעת אפם של אבותי ואבות אבותי? ומדוע זה אין לי המשפט לתבוע גם חלקי בעבודת כל אישי האומה הגדולה ההיא? והאם איני יכל להביא קרבן-חלבי ודמי לטובת כל המדינה ולטובת כל אנשיה? ומדוע זה עלי נפל הגורל לנוע ולבקש איזו ארץ מיוחדה, איזה מקום זר, בין אנשים, אשר את לשונם לא אדע ומנהגיה זרים ונמאסים עלי?…
ומימי ים ים כנרת שוקטים… אין המולה ואין קשב… ודוממים כמתים, כקפואים מתנשאים ההרים, אשר כבר התכסו באד-אפל ועוד מעט ונסתרו בין ערפלי-החשך…
אין מענה ואין הד להמית-רוחי…"
XLXIII. 🔗
…"בבקר השכמתי לקום. עזבתי את הכהן הישר, אשר ברכני בשמחת-שלוה על פניו העדינים; עזבתי את נוה שאנן זה, את המקום היפה והנהדר… אני רוכב על הסוס ומטפס ועולה על ההרים הרמים… עוד הפעם אני עובר בין סלעי-מגור וצורי-מכשול. השאיה מסביב עגומה, נזעמה ונזעפה… אני יורד בקעות, עולה גבעות ועובר משעולים צרים המתפתלים בצדי-ההרים… השמש כבר התנשאה על חוג השמים, וקרניה מלהטות בחומן את האבנים הפזורות בכל מרחבי-הככרות, את הסלעים הזוקרים מבין גבנוני-הגבעות ואת עפר-הארץ האדמדם המכוסה קמשונים וחרולים.
בצהרים עברתי את המושבה הגדולה והיפה, המשתרעת על מורדי הר גדול ותלול, דרך שדותיה, וגניה, אשר בעמק מתחת. פה נחתי שעות אחדות, אחרי-כן הוספתי לעשות את דרכי עד שעליתי עד ראש-ההר הגבוה. מתחתי עוד נראה קצה-שדות המושבה שמה במורד, במרחק מבצבץ ירק ראשי-האילנות השתולים בדרך העולה על המושבה, ומעבר השני כבר נראה העיר העתיקה עם בתיה המלוכלכים ועם רחובותיה העקומים והמטונפים… והלאה בעמק מעבר האחר נראו עצי-הזית השתולים בידי-הערבים יושבי-המקום.
בראש ההר עמדתי וזמן רב הבטתי אל כל הסביבה אשר כתרתני. מעבר מזה המושבה הגדולה, אשר זה שנים רבות נוסדה בידי-אחינו… המה שכלולוה ופארוה ועבדו בשקידה את אדמתה, נטעו עצים וכרמים, חרשו מעניתם והביאו את תבואותיהם הגורנה… אבל האם באו אל המנוחה ואל הנחלה? הלא רק על נדיבת איש גדול כוננוה ועל נדיבתו ישימו מבטחיהם… האם נוכל לקרוא לעבודה כזאת התפתחות כלכלית נאמנה ונכונה?… ומעבר השני יושבים אחינו צפופים בבתים רעועים, בקנים מלאים ארס-קבצנות ורעל-בטלנות, ומיחלים לחסדם של בני-הגולה… ולא יראו ולא יתבוננו לכל הטוב הצפון להם לו עבדו את האדמה השוממה אשר סביבם, לו נטעו עצי-זית כערבים שכניהם או לו הכינו להם גני-ירקות למחיתם… ואני עומד על חלקת אדמה גדולה, קנין אחד מגדולי-הנדיבים בעמנו, והחלקה הזאת שוממה באין איש אשר יחפץ לעבדה ולהצמיחה… אין איש מכל המוני-הנודדים, המורדפים על צוארם והמתמוגגים ברעב בכל הערים הגדולות, אשר יבוא ויחרשנה ויטענה… מדוע? איזו היא סבת-הסבות למעשה כסל זה?
– יען כי הנדיבים בכל גדולתם, בכל אהבתם לעמם, אינם יכולים להתרומם מעל חוג מבטם הצר… ופקידיהם, משרתיהם ומשרתי-משרתיהם – כולם מחבלים אפילו את רצונם הטוב של בעליהם… המה באים ונותנים – עזרה… רק עזרה ותמיכה… ואין להם מושג כל-שהוא בהבנת יסורי-הישוב על מוסדים בריאים וחזקים… לכן מפרפר הישוב החדש כמו הישוב הישן בכבליו האיומים אשר נתנו עליו, מרפרף בין החיים והמות…
– הוציאוהו לחפשי!… נתקו את הכבלים, אשר הושמו על הפרח הרך הזה!… תנו לו להתפתח לפי טבעו הנכון, לפי בחירתו החפשית! בקשו את האמצעים היותר בטוחים והיותר נאמנים לגדולו…
והרעיון ההוא, העולה תמיד במוחי בחשבי על התבססות המצב הכלכלי של עם ישראל, – תקף אותי גם הפעם תחת השמים הבהירים והכחולים… והרעיון הזה מזהיר אלי מבין קרני השמש המוזהבות הנשפכות בשפע רב על ההרים ועל העמקים, על בקעת הירדן ועל מי-ים-כנרת המתנוצצים מרחוק כזהר-לבנת-כסף מבין ירק צמחי הככר הגדולה…
רכשו את אדמת הגליל ותהיה לירושה לכל עם ישראל… לא קנין איש פרטי, איש יחיד, כי אם קנין כל האומה… וכל הבא להאחז ולעבוד בעצם ידו איזו נחלה – ישלם מדי שנה בשנה לקופת האוצר הארצי סכום קטן שכר האריסות, יען כי אי אפשר להעובד המתנהל לרכוש לו לצמיתות את הנחלה אשר יעבדנה, ועין כי עול גדול הוא שתהיינה האחוזות המעטות של ארץ ערש אומתנו שייכות לאנשים פרטים, לבעלי-הון העובדים את אדמתם בפועלים זרים או בשכירי-יום ושישמשו בנחלותיהם כבדבר-מסחר וכבענין של עסק… והעובדים הבאים להתישב – כל יהיו בודדים במעשיהם ובעבודותיהם שלא הסתגלו אליהם, כי אם יתאגדו לאגודות קואופיראטיביות ויעבדו יחדיו, באגודה אחת… יחלקו את האחיזה לחלקים שונים: חלקה אחת לנטיעת גפנים או לנטיעת עצי-זית או לנטיעת עצי-פרי או אילנות שונים, לפי תכונת המקום, והחלקה השניה תהיה לשדה תבואה ולגני ירק או לנאות דשא למרעה לבקרם או לכל נטיעות שונות המסוגלות להצמח ולהתפתח באקלימו של המקום ההוא…
ובשעה שבאו להתנחל, מיסדים המתישבים אגודה למלוה, אגודה לקניין כל צרכי-בית וכל מכשירי-העבודה ולמכירת כל יבול אדמתם, למען לא יבאו הסוחרים והחנונים ויקחו מהם את רוב עמלם ואת יגיע כפיהם… וכל מה שיתרבו במקומות שונים, באחוזות שונות הנעבדות בידי חברי-האגודות, קואופיראטיבים יחידים, כן תתאגדנה ותתאחדנה האגודות הפעוטות לאגודות מרכזיות גדלות לעבד שכם אחד ולכבוש להם את שוקי-הקניה והמכירה בארצות אחרות.
אחרי-כן תוסדנה גם האגודות לכל תעשיה שונה, האחיזה והקשורה בתוצאת יבול האדמה ולכל מלאכות שונות ואומניות שונות, אשר ידעו אותן העובדים עוד בארץ מולדתם או אשר ילמדו המה ונשיהם בארץ הזאת תחת הנהלת מומחים מביני-דבר.
ותחת המשגיחים והפקידים אשר העמדו בראש ההתישבות יבאו אנשים מומחים, אשר יבחרו המתישבים בהם להורותם את הדרך הנכונה לפניהם בעבודות שונות של האכרות ושל התעשיה… כלי-העבודה וספרי-הלמודים יהיו נכונים בידיהם תמיד…
ההסתעיות!… זאת היא הדרך הנכונה היכולה להוביל את המתישבים למטרה נאמנה!… בדרך ההתאגדות יכולים הפועלים העובדים באחוזותיהם ולא באחוזות אנשים זרים– לכבוש להם את העבודה, להתבצר בארץ ולהגיע למרום שכלולו של המצב הכלכלי!…
וכל אשר יוסיף הרעיון הזה לאחזני ולהתברר במוחי, כן תוסיף להתנהל חבתי להארץ הזאת הקטנה והנעימה, להארץ הזאת, אשר חליפות רבות באקלימה, בתכונתה, בפריה ובשלמותה, להארץ הזאת, אשר הטבע שפך עליה מלא חפנים יופי והדר, ברכה ותנובה רבה"…
XLIV. 🔗
…“ובכן, יקירתי, נשארתי פה עוד לשבועות אחדים. אני הולך ועובר בארץ לארכה ולרחבה – ומבקש… התתפלאי? כן! מבקש אני למצא לי אחוזת ארץ קטנה לקנותה… ואתי נוסע זה האיש, עב הכרס וגבה-הקומה, שזוף-הפנים וגלוח-הזקן, זה האיש, אשר עודנו נער בא הנה לפני הרבה שנים להיות אחד האכרים החרוצים העובדים את “אדמת-הקדש” – ויהי לסרסר. הוא מדבר ערבית כאחד מילידי-המקום. יודע ומכיר את אדוני-המחוזות, את תכונותיהם ואת דרישותיהם, יודע ומכיר את הפלחים ואת מנהגיהם ואפילו את הבידואים, אבל אינו מבין בטיב הקרקע כמוני… חפץ הוא להשתכר אם אף ירמה אותי ואת הפלחים, ואני חפץ לקנות לי חלקת שדה אם אף איני יודע במה לבחר. אבל מובטחני אני בקראסיק, כי הוא יבחר במקום טוב ובאדמה טובה. נפלאה תכונת האיש הזה: לו יש איזה חוש מיוחד להבחין בין קרקע וקרקע. מאין למד את הידיעה הזאת? רק שבועות אחדים עבר במושבות – וכבר נהיה ל”מבין"… אמנם גם בנעוריו ישב בכפר, כי אביו היה חוכר אחוזה בארץ מולדתו. הוא ישב ימים רבים בחוק של אכרים, ידע את עבודתם, את שיחם והגיגים; עודנו זוכר הרבה מתנאי-העבודה ומדרישותיה. לכן – טרם נבא – אני והסרסר – אל איזו החלטה בדבר הקניה, קורא אני לקראסיק לשמוע את עצתו, וכאשר ישפט – כן יקום דבר-קניני.
ואני ונחום חיימ’ס – זה שם הסרסר – רוכבים על סוסים ועוברים ממקום למקום… והוא מספר לי – חצי רוסית בלולה וחצי אשכנזית משונה – את דברי ימי הישוב מלפנים, כאשר באו החלוצים הראשונים לתור להם נחלה. חבריו מצאו מקום בצה; החלו לבנות להם אהלים; חרשו את האדמה במחרשות פשוטות כמנהג הפלחים; היו מלאים תקוה ורצון כביר; כולם עבדו בשקידה ובחפץ רב. אבל לחם לא היה להם לכלכל את נפשם – ויהיו רעבים; ומים לא היו בסיס כל המקום – ויהיו צמאים… ופתאם פרצה הקדחת בין המתישבים – וכמעט כולם חלו ונפלו למשכב – ויהיו סרוחים על רצפת-הקרקע באהליהם הרעועים…
אז עזבו את המקום הזה – וברחו לנפשם העירה… והשמועה על דבר המצב האיום של החלוצים ההם הגיעה לאחד מפקידי נדיבי עם ישראל, שקבל צו ופקודה לבא לעזרת המתישבים. הפקיד מהר לבוא אל מקום המושבה. הגיע עד מקום האהלים, בקש את האכרים – ומצא רק את נחום חיימ’ס ואת רעו, אשר נשארו שמה לשמור על קניני-אגודתם.
– איה המתישבים? – שאל הפקיד.
– הלכו מפה, כי הרעב והקדחת גרשו אותם מאחוזתם.
– איה שדותיהם?
– הנה עם שמה… – והראה לו באצבעו על העמק המשתרע לפניו ועל מורדי גבעות-החול המכוסים קוצים וברקנים.
– ומה מעשיכם פה?
– שומרים אנו את רכושנו…
הפקיד הביט כה וכה בהשתוממות, הוציא מכיסו איזה פראנקים אחדים והושיט – נדבה להנערים האומללים העומדים לפניו בבגדים קרועים. חיימ’ס קבל, לפי דבריו, את הנדבה בעינים מלאות דמעה ובלב מלא תודה, כי היה רעב, והקדחת דכאתהו מאד…
ואנחנו עוברים וקרבים אל מקום נחמד ויפה מאד. יער עצי-אקאליפטוס משתרע לצד אחד במורד; על הגבעות שתולים גפנים המלבבים את עין כל רואה; מעבר השני נראו שתילי עצי-שקדים והלאה מעבר האחר משתרעים גנים גדולים ופרדסים. עוברים אנו דרך שדות זרועים; הקמה מתרוממת וכמו גלי-ים מתנועעות השבלים המלאות והטובות. במשעול של חול בין גדרי-גנים גדולים עברנו ובאנו עד המושבה הבנויה על הגבעה. עברנו את בית-הספר הבנוי לתלפיות ואת בית-הכנסת המהודר, את שדרות העצים הרבים השתולים לאורך הרחובות ואת בנין הבאר, ששם תעבד המכונה בלי הרף ושתאב מים טובים ומתוקים… העדר הגדול שב מן השדה לפנות ערב… ברחובות עוברים אנשים רבים. ילדים רצים ממקום למקום… כל מקום מלא תנועה וחיים.
– ופה – אומר חיימ’ס – במקום הזה עמדו האהלים ההם… שם מצאנו הפקיד – אותי ואת רעי… וצחוק של יגון בהול בשמחה עובר על פניו המלאים והשזופים.
– ופה – מראה לי באצבעו – גני… וזה ביתי… אתכבד נא לבקש את אדוני הרופא לבא תחת קורת ביתי לנוח ולאכל אתנו סעודת-הערב וגם ללון יש מקום לאדוני…
כן, יקירתי! אין דבר רע… אקנה מה שאקנה!… כי כל חלקה תהיה לעתיד למקום צומח ופורח, למקום עבודה המחיה את נוטריו ואת חורשיו…
ניסד מושבה אחת למופת… מושבה, אשר כל יושביה יעבדו את האדמה בידיהם ובשריריהם, אשר יפריחוה וישגשגוה וישכללוה כתבונתם – ולא יצטרכו לעבודת זרים ונכרים… מושבה, אשר כל מתישביה יתאגדו וייסדוה על אשיות קואופיראטיביות…
העם רוצה לקום לתחיה! את המראה הזה אנו רואים עתה לפנינו בכל המעשים ובכל העובדות של חיינו… את המחזה הזה יראה כל המסתכל בכל חליפות חיינו המתהוות זה עשרות שנים… אותו נמצא גם ברעיון, אשר התחיל לפעם בלבות אנשים יחידים – ללכת לארץ-אבות ולהתישב שמה למען עבוד את האדמה בתנאים זרים וקשים; אותו נחזה גם בשטף הגדול, אשר התחולל לפני שנים רבות, המושך את המוני-העם לארצות רחוקות למען מצוא שמה עבודה; הוא נראה ובולט בהתנגדותו של העם להתבוללות ובהתאמצותו להגביר את קולטורתו, בשאיפת טובי-האומה להחיות את ספרותו, להגדילה ולהציב לה שם בין כל הספרויות של העמים האחרים… ומבין שדרות העם יוצאים האנשים היחידים המקדישים את כחם, את אונם ואת הונם לטובת האומה זה בכה וזה בכה, בדרכים שונות ובנתיבות שונות, אלה בשאיפות מדיניות ואלה בשאיפות חברתיות… כולם מרימים דגלים חדשים של רעיונות לאומיים או של רעיונות אנושיים… והנה מרימים את רוח העם, המה מורים לו דרך באישון-חייו…
העם רוצה לקום לתחיה! אז יסיר מעליו את הכבלים אשר יאסרוהו, אז יצא מאויר מושבו המחנקו ומדכאו, ישאף לחיים אחרים, לחיים של חופש ושל הכרת-עצמי; ואז מבקש הוא לו גם תנאים אחרים למחיתו למצב-כלכלתו, ישאף לשנות סדרי חייו האקונומיים, מפנה לו דרך לסדרי-כלכלה חדשים…
והסדרים האלה מוכרחים המה, בתנאי השתנות חיינו, להשען על ההסתעיות בתעשיה, במלאכת-יד ובעבודת-האדמה בארצו ההיסטוריות… המצב הכלכלי והתפתחותו בין כל העמים הנאורים מכריחים גם את בני-עמנו להשען על עקרי-הקואופיראציות במהפכת סדרי-חייהם…
ואבן פנת בנין זה חפץ אני להניח פה על האחוזה, אשר אקנה ואשר אמסרנה לידי הפועלים, שיבואו לעבד שכם אחד אתי…
מלחמה גדולה וקשה לפנינו, אבל – נלחם וננצח!… והלא את, יקירתי, תתני את הסכמתך לההחלטה הזאת; הלא את תבואי אתי לעבוד את עבודתנו הארוכה והקשה פה בארץ, אשר אליה היו נשואות עיני עמנו בכל ימי גלותו; פה בארץ, אשר תהיה ליסוד פנת אשרו של כל העם בכל שאיפותיו המיוחדות לו; פה בארץ, אשר שם יכול יוכל העם לבצר את עמדתו בכל קניני-הקולטורה האנושית לפי מהלך רוחו מימות-עולם, לא מתוך עבדות, כי אם מתוך הכרת-עצמו; פה ימצא את החופש המבוקש ויכונן את המוסדים הצבוריים לתקנם ולשכללם לפי רוחו ולפי השגתו ולפי תכונתו…
כן! את תלכי אתנו ואת תחנכי את דניאל בנינו, כי יהיה בן נאמן לארצנו… ואתנו יהיו כל העובדים הנאמנים, כל הפועלים החפצים בעבודה והמבקשים להם נתיבות חדשות והנכונים לעמוד תחת דגלנו – דגל של קיום העמל החפשי בין האנשים החפשיים…
ואהבתנו הנאמנה היא תאמצנו להגביר על כל המכשולים הרבים המונחים על דרכנו… ואם איש מאתנו או אחד מחברינו נפול יפול במלחמה הגדולה הזאת, בוא יבואו אחרים על מקומנו ויוסיפו את עבודתנו… ואם אנחנו כולנו נהיה קרבן לרעיוננו, – יבואו בנינו אחרינו ויוסיפו להלחם בעד קיומם ובעד אשרם. בעד ארצם ובעד קניניהם – קניני-הרוח וקניני-העבודה. וידע כל ישראל בכל ארצות פזוריו את חובתו הגדולה שחייב הוא לקיים בעד ארצו, בסעד חופשו ובעד השכלתו…"
L. 🔗
עברו ירחים אחדים מעת ששב בירשטיין מנסיעתו לארץ-ישראל. בכל הימים האלה עשה תעמולה רבה לרעיונו וימשוך אחריו רבים מצעירי העם, אשר לבם הלך אחרי בירשטיין. גם העיר מושבו גם בערים הסמוכות, שהיה בא לשם, היה מאסף אספות, נאם נאומים והלהיב לבות-רבים.
בחדש האביב בא עם דבורה ועם בנו הילד לאושה לחוג בחוג אבות דבורה את חג הפסח טרם עזבם את ארץ מולדתם לבא להשתקע בארץ-ישראל על האחוזה שרכש לו בירשטיין. את ביתו הגדול בקובנה מכר וצבר את הכסף הנחוץ לדעתו להתחלת-העבודה, ליסוד מושבה קואופיראטיבית למופת. החליטו, כי אחרי הפסח יסעו לקחת את פרידתם מאת הורי-וולאדימיר ומאחותו ומאישה ומכל קרוביהם וידידיהם, ובאודיסה ילוו אליהם סוחולסקי וצעירים אחדים מהפועלים החדשים.
הימים האלה, ימי-האביב, היו בהירים וחמים, וגם בלבות הנאספים ביום החג בחדר הגדול, ששמש לחדר-המלאה ולחדר הבשילה לבעלי-הבית, לשלמה האורג ואשתו, היתה נהרה וחדוה: כולם היו מלאים בטחון, כי בקרוב “יצאו מאפלה לאור”, כי יגיעו למחוז חפצם, אל אחוזתם בארץ-אבות וכי שם טמון להם אושר עבודתם הפוריה בסביבה חפשה ונאורה… עוד הפעם היו מתאספים בחדר הזה בעלי-מלאכה ואורגים, מתחילים להתאונן על מצבם הרע על היוקר ועל אפיצת-עבודה, אשר בה תלויה כלכתם, על האביונות ועל עריצות העשירים, על הגזרות ועל הפורעניות, אשר כל איש ואיש מהן לקח לו את חלקו הגדול… היו מתלקחים ויכוחים שונים על אמיריקה ועל “פלשתינה”, על עבודת-האדמה ועל התעשיה, וגם על הקפיטאליות והסוציאליות…
ולשמחת דבורה וגם וולאדימיר הופיע בערב החג גם בוריס קלאטץ בעיר. בא למעון בירשטיין ואמר להם, אחרי אשר ספרו איש לרעהו ממעשיהם ומחייהם, כי גם הוא נמשך אחרי רעיונו של בירשטיין ומבקש ללכת אתם אל מקום מושבם העתיד, ולכן התחפש לבל יודע לבולשת ובא לעיר מולדתו.
וההחלטה הזאת עשתה רושם גדול ומצוין על רבים מבני-הנעורים, אשר עוד פקפקו בדבר ההתישבות בארץ-אבות ובדבר נחיצת כבישת העבודה שם ע"י הפועלים המאוחדים והמאורגנים.
– בוריס עזב […] 3– אמרו אלה, אשר היו נאמנים לברית-אגודתם.
– אני לא עזבתי את דגל הרעיון של הסוציאליות, – ענה להם בוריס. – הענויים, אשר עוניתי בכל ימי-נדודי הרבים, והחיים, אשר ראיתי בערים הרבות ששם עבדתי כפועל, הראוני לדעת, כי מוכרחים אנו לבקש דרכים אחרות מאלה, אשר סללו לפנינו בני-בריתנו מן העמים האחרים: שונה מאד מצבנו ולכן שונה גם שאיפתנו…
בירשטיין נזכר בליל השבת הרחוק ההוא, כאשר בא בפעם הראשונה אל בית שלמה וישב במסבתו וסעד אתו לחם וכאשר נכנסו בעלי-המלאכה טרם כלות סעודת הערב לשמוע את דבריו ולהקשיב להרעיונות שהביע לפניהם. גם בליל חג הפסח הזה מהרו רבים מן הצעירים ומן בעלי-המלאכה לכלות את “סדרם” בבתיהם, למען בא אל בית שלמה ולהשתתף בחברת “הרופא” היושב לפני “הסדר” בבית אחד מהם.
וכאשר קם שלמה וקרא בקול רועד ובהתלהבות עצומה: לשנה הבאה בירושלים! – נהרו עיני כל המסובים, ושמחה והתרגשות נראו על פני כל הנאספים…
– לשנה הבאה בירושלים! – קראו כולם, ומבין ריסי עיניהם נראו דמעות חמות, אשר זלפו ועברו וירדו על פניהם החורים וכחושים מעוני ומיגון ומרב עבודה… קרן אור בהירה וזכה הזהירה פתאם לפניהם מן המקום ההוא, אשר ראו אותי בחזון לבם… רגש עז הכה פתאם גלים בנפשות המדוכאים והמעונים האלה ויעוררם לשאיפה עצומה, לתקוה נסתרה וחבויה… שלש-המלים האלה, הפשוטות והידועות להם, אשר רבות פעמים מללו אותן בלי כונה מיוחדה, בלי כל הכרה פנימית ובלי כל רגש חי, המלים האלה הבעירו פתאם בלבותם שלהבת עוממה והעירו אותם לחיים חדשים, לאור שואף וזורח מבין ערפלי-חייהם ההווים, המרים והאפלים…
וההתלהבות הזאת נמשכה והלכה בכל ימי-החג הבאים, רק שמועה מפחדת אחת העיבה את שמחתם: ברטט ובפחד מסר איש לרעהו, כי מתיראים אנשי-העיר מפני הפרעות, אשר אולי תתחוללנה בימי-פסחא “שלהם”, בימים האלה המיועדים לפורעניות לבני-ישראל מדור ודור… מאין באה השמועה – איש לא ידע: היהודים מוכנים תמיד לפורעניות וגזרות; וכבר היה למנהג קבוע בתפוצות ישראל לדרש שלשים יום קודם חג-הפסחא בעניני-הפרעות; ובפרט בשנים האלה נצטרפו ונתלכדו שני המושגים – חגיהם של האזרחים ופרעותיהם של היהודים – לאחד, עד שאי-אפשר כמעט להבדיל ביניהם…
ובכן עוברות ומתפשטות השמועות האלה בין אנשי-העיר ומפחידות ומרגיזות אותם.
והפסחה באה… היום בא ועבר בשלום; ואפילו קטטות ותגרות לא נפלו בין התגרים הפעוטים ובין הפועלים הרבים, העובדים במסלת-הברזל ובבתי-החרושת.
– מישצארין לא יתן למחבל לעבור בעירנו, – אמרו בעלי-הבית בבטחון. – הוא אינו שונא את היהודים, מקבל “מנה יפה” מהם ויש שעושה גם לפנים משורת הדין לטובתם…
אבל ביום השני לאחר הצהרים נזדעזעה כל העיר… השמועה עברה, כי בשוק הישן נאספו פועלים ואכרים, התגודדו והתחילו לקצות בתגרים ובתגרות… עוד מעט – וכל העיר היתה כמרקחה… באימה רצו היהודים ממקום למקום, כעדר צאן אשר פתאום התפרצו אל מקום מרעיתם זאבי-ערבות…
בירשטיין יצא מבית-המלון, ששם ישב עם דבורה, אל רחובות העיר; הוא אמר בלבו לראות את פני מישצארין ולחלות את פניו, כי ישתיק את חמת ההמון. אליו נלוו אחדים ממכריו הצעירים, אשר אמרו להגן עליו מפני פורעי-הפרעות. בקצה הרחוב פגשו את בוריס, אשר יצא הפעם החוצה, אף כי יכול היה בנקל לנפול בידי השוטרים היודעים אותו; גם הוא נלוה לבירשטיין, בעברם את רחוב החדש ובפנותם ללכת אל רחוב השוק, ראו לפניהם גדוד גדול של פועלים ואכרים, אשר התלקטו במקום אחד והרסו את החנויות הנמצאות שמה. המראה היה נורא מאד… בעצם יום בהיר, בין אנשים יושבים לבטח בבתיהם, עומדים שודדים כפראי-אדם, מהרסים ומחבלים ומכים – ואין איש מוחה בידם… קריאות וצעקות איומות, סחורות מושלכות ודרוסות, כלים מופצים ונפזרים, בכיות וזעקות-שבר, קריאות “אורה!” וקול צחוק פראי, אנקות השדודים הנברחים, המולות וקול מפץ… כל בתי-השוק וכל החנויות ורובי-הבתים בשני הרחובות הסמוכים היו נהרסים ונחרבים; מן החצרות נשמעים קולות איומים, מרגיזי-נפש ומחרידי-לב.
– איה מישצארין? איפה אוכל למצוא את ניקולאי וואליריאנוביץ? – שאל בירשטיין את אחד מפקידי השוטרים, אשר נפגש בו.
הלז לא הכיר את בירשטיין וחשב כי אחד מאזרחי-הארץ עומד לפניו.
– איני יודע, אדוני… הוא הלך בראש גדוד חיל לעבר השני ששם הפאבריקאות…
בירשטיין חפץ לפנות אל עבר הרחוב הקטן, אבל פתאום שמע קול פחדים:
– את בית הכנסת מהרסים…
ברגע הזה פגש בחבל צעירים הרצים אל עבר הבית-הכנסת.
– נמהר לשם… הצילו!…
וגם בירשטיין וההולכים אתו נלוו אליהם וכולם רצו אל עבר חצר בית-הכנסת.
בעת ההיא ישב הרב הישיש רבנו שמואל בבית-הכנסת והגה כמנהגו בספר. בעבר השני אצל השלחן הארוך ישבו זקנים אחדים ועיינו ב“מדרש”; אצל הביתה ישבו אחדים מתלמידי-הישיבה ולמדו גמרא. כאשר הגיעה השמועה על-דבר הפרעות, ברחו כל הזקנים אל בתיהם וגם הבחורים יצאו אחריהם, ובבית-הכנסת נשארו רק הרב ושנים מתלמידיו.
– נתפלל לה‘, – אמר להם הישיש. – נתפלל, כי יעביר ה’ את זעמו מעמו האומלל… חזקו ואמצו את לבותיכם, בני…
רועדים ונפחדים עמדו התלמידים לפני רבם… כרגע החלו לקרוא בקול מזמורי תהלים, וקול בכי איום נשמע בבית.
פתאום נשמע קול מפץ… הזכוכיות נשברו ונתפוצצו… אל הבית התפרץ מחנה-פורעים, ולפניהם הלך פועל אחד רחב-כתפים, פניו לוהטים, עיניו מזרות אימה וקולו הנחר איום.
– יהודים ארורים! – פה הסתרתם… הכו!… הכו אותם!…
הרב עלה אל מקום ארון הקודש, הוא הרים את קולו הרועד והמתחנן ויקרא בשפת-העם:
– אל נא, אחי, תרעו… אל נא תחללו את בית-המקדש הזה… בית-מקדש הוא זה… תורה… קדושה…
רגע אחד עמדו הפורעים על מקומם.
– זה הוא רבם הישיש, – נשמע קול אחד מכין ההמון. – נלך מפה…
– אה! רבם של היהודים הטמאים! הכו!…
הוא נגש אל הארון ובכח דחף את רבנו שמואל בזרועו… הבחורים השתמטו כרגע והתחבאו תחת הספסלים.
השודד קרע ברגע אחד את הפרוכת מן הארון, ובאגרופו הגדול הכה כמבטיל ברזל בדלתותיו ושברן… רבי שמואל התרומם מן הרצפה, כי נפל מפני הדחיפה, אשר דחף אותו המנוול, ובמהירות נגש אל הארון…
– התורה… התורה…
– הא לך את התורה! – קרא הפרא בהוציאו את אחד מגלילי ספרי-התורה וכהרף עין קרע את הגוילים לפני רבי שמואל.
אבל הרב הישיש אחז בספר-התורה ובכל כחו הרופף נלחם עם השודד להוציא את הגוילים מידו…
– עוד תלחם אתי, יהודי ארור!… הא לך מכתי!…
ובאגרופו הכה את הרב על ראשו… הוא נפל מן המעלות והתגולל על הרצפה… גלגלתו נפצעה, ודם רב פרץ מן המכה.
כנראה הדם עורר בפראים האלה את התאוה האיומה, תאות-חיה טורפת השוקקת לדם אנשים תמימים… רבים החלו להכות את הרב באגרופיהם, במקליהם ומנעלי-רגליהם…
פתאם נשמע קול תרועה בפתח בית-הכנסת… אל הבית התפרץ חבל צעירים אחדים ויפלו על אויביהם במקלותיהם אשר בידיהם… מהומה ומבוכה קמו בבית… הפורעים שברו את החלונות וקפצו משם אל הרחוב.
בירשטיין נגש אל הרב… ידיו רעדו מאד, כאשר הרים את ראש הישיש, אשר התגולל על הרצפה אצל ספר-התורה הקרוע… כרגע התבונן וראה, כי כבר נפחה נשמתו הטהורה…
הוא עזב את גופת המת על ידי הבחורים, אשר יצאו ממחבואיהם ועמדו מרעידים ובוכים – וימהר יחד עם חבל מרעיו לרוץ אחרי השודדים.
בקרן הרחוב היוצא אל השוק התלקטו השודדים אשר יצאו מבית-הכנסת והתחברו עם הפורעים האחרים; כולם התנפלו על הבתים להרסם… קול יללה איומה חודרת נפש נשמעה מתוך חצרות הבתים האלה. הצעירים התפרצו אל המקום הזה, וגם בירשטיין מהר לבא אל המקום ההוא, אבל פגש בגדוד חיל ושוטרים, ובראשם הולך מישצארין ומפקד אותם.
בירשטיין נגש אל משצארין.
– ניקולאי וואלריאנוביץ, – קרא בירשטיין. – הציל נא את השדודים… את בית-הכנסת טמאו ואת הרב המיתו…
– סורו, סורו מפה!… אל תתגודדו! – קרא מישצארין בפנותו אל הצעירים, אשר נגשו ברגע הזה אל בירשטיין. – וגם אתה – לך אל מקומך ואל תפריעני מעבודתי…
בירשטיין נצב כהלום רעם… הוא לא מצא מלים בפיו… פניו הלבינו מכעס… הוא רצה להביע מחאה נגד מעשה הפקיד הזה המחויב להשגיח על הסדר… אבל גמגם דברים שנים-שלשה ויפן אל עבר מיודעיו… אבל המה נגשו אל אחד הבתים והחלו לגרש את הפורעים, שבראותם את היהודים הצעירים נגשים אליהם התרחקו אל עבר השני, אל המקום ששם עמד גדוד השוטרים…
וגם בירשטיין קפץ צעדים אחדים אל המקום ההוא! אם חפץ בעצמו לעמוד בראש הנלחמים או חפץ למנוע מדמים את רעיו – אי-אפשר היה לדעת…
– סורו, סורו מפה! – נשמע קול המפקד. ואחרי הקול הזה נשמע פתאם קול יריה… רבים ברחו מנוסת חרב אל החצר הקרוב, ושלשה נפלו חללים ונפצעים על שדה-קטל נורא
[…]4
הפסחא היו מתאספים כל קרובי דמיטרי אלכסנדרוביץ ומיודעיהם הנאמנים לביתו. גם בערב ההוא התקבלו ובאו מיודעיהם ואנשי שלומיהם. כל האולמים והטרקלינים היו מלאים אורחים נכבדים! מלומדים, סופרים, עתונאים, ארטיסתים ועסקנים נודעים. בטרקלין הגדול נאספו הצעירים – עלמים ועלמות – וערכו מחולות; בחדר-המשכית של בעל-הבית נכנסו רבים מן העסקנים ומן העתונאים והתוכחו על עניני “אגודת-החפש”: מנהגם של אלה היה להתאסף בעת הזאת בחדר אוגריומוב ולהחליט החלטות שונות על דבר האגודה, אשר אגדה הימים האלה את כל מבקשי חפש המדינה, על צפונותיה ועל תכנית המעשים שצריכים להעשות בזמן האספות של בחירי ועדי הארציות…
באולם שני ישבו אנשים אחדים וצחקו בקלפים; ביניהם היה בם אבי אננה, הרופא יוסף בירשטיין, אשר בא עם אשתו ממקום מושבו לעיר הבירה לימים אחדים, כי כן נדברו להתראות פה עם בנם יחידם וולאדימיר, שיבא ביום המחרת הנה לקחת את ברכתו מהוריו ומקרוביו טרם עזבו את ארץ מולדתו ללכת לפלשתינה.
המעשה “המשונה” של בנו חביבו עורר בלבו ספקות רבות וגם העיק את נפשו; הוא אמר בלבו, אולי יעלה בידו להטות את בנו מהחלטתו ה“שגעונית” הזאת וגם בקש את אוגריומוב לדבר על לב וולאדימיר לבל יעשה שגיאה כזאת שאין לה תקנה… וגם עתה, בישבו לפני השלחן הירוק והקלפים בידו, היו מחשבותיו רחוקות מצחוק הקלפים, כי כולו נתן לפגישתו עם וולאדימיר מחמדו ולשיחותיו העתידות, שצריך לשוחח אתו בענין הזה.
ואננה היתה טרודה כל היום להשגיח, כי תהיה הכנת הנשף הזה בסדר נכון וכי יהיו מוכנים ומזומנים כל המאכלים השונים לסעודת הלילה. בפעם הזאת אמנם היתה אמה עוזרת על ידה בעבודתה זאת, אבל היא התעניינה מאד בכל הליכות ביתה ולא חפצה להסמך על פקודת אמה, היא עברה את חדר-האוכל הגדול, התבוננה אל כל סדרי-השלחן הערוך ונכנסה אל הטרקלין הכחול. פה נאספו מכיריה היותר קרובים והיותר חביבים לה.
בפנה אחת ישבו ושוחחו אבן-לב, גרונין, קולמאן ועוד שנים שלשה מבאי-בית אוגריומוב התמידים. אננה נגשה אל אחת הספות הרכות והנמוכות ותשב לנוח מעמל כל היום. קולמאן עזב את מסבת רעיו ונגש אל בעלת-הבית. ברגע זה נכנסה לוטה המשרתת אל הטרקלין וקרבה אל הגברת.
– טלגרמה לכבודך, – אמרה לוטה בלחש בהושיטה לה אגרת חתומה.
– לי? אפשר לדמיטרי אלכסנדרוביץ?
היא הביטה על המעטפה וקראה: אננה אוגריומוב.
– סלח לי, קולמאן… רק אקרא את הטלגרמה…
היא פתחה את המעטפה. כרגע חורו פניה… כל אבריה רעדו… היא פערה פיה מבלי יכולת להוציא אף הגה אחד… בעוד רגע קטן אחד צנחה מעל הספה ונפלה – מתעלפת…
קולמאן נבעת מאד…
– אננה אוסיפובנה התעלפה! – קרא בקול רועד.
גרונין בשמעו את הקול הזה החיש בצעדים שנים אל המתעלפת.
– מים! מהרו לתת לי מים!
הוא משש את דופקה ויחד עם קולמאן הרים אותה מן הרצפה להניחה על הספה. בחדר גדלה המבוכה ועברה אל כל פנות הבית, אל הטרקלין ואל האולם הגדול. האורחים מהרו כולם אל הטרקלין הקטן. וגם יוסף בירשטיין התפרץ אל החדר ונגש אל בתו, שלקחוה ונשואה אל חדר-המשכב שלה. הוא הרים את הטלגרמה המתגוללת על הרצפה וקרא:
“באושה פרעות איומות, הורים ובוזזים. הצילו. וולאדימיר נפצע קשה אנוש… סכנה… הושיעו מהרו הנה. דבורה”.
יוסף בירשטיין התנועע כאילו דחפהו איזה כח נעלם; קולמאן מהר לאחוז בו ולהושיבהו על הכסא הסמוך, אבל בירשטיין התאושש ובעזרת דמיטרי אוגריומוב הלך לחדר בתו.
וכל האורחים נסבו אל קולמאן לדעת את פשר הידיעה האיומה, אבל הוא עמד נבוך ועצוב. בעוד רגעים אחדים נכנס גם גרונין אל החדר. קולמאן מהר אליו וקרא לפניו את דברי הטלגרמה.
– מה לעשות לנו? – – שאל גרונין בחרדה.
– נמהר ונלך אל בית בנימין ספיר. – השיב לו קולמאן.
שניהם יצאו החוצה. כבר היתה כחצות הלילה. השמים היו שחורים ומעוננים. רוח קרה נשבה בחוץ. המה מצאו רכב ויצוו לנסע מהרה אל בית ספיר.
את בעל-הבית מצאו בעודנו יושב והוגה בספר בחדר-משכיתו הגדול המלא ארונות-ספרים. הוא נבהל לבוא אורחיו הנרעשים והנפעמים בשעה מאוחרת בלילה.
– מה נקרה?
– בשורה רעה מאד… בבית-אוגריומוב נתקבלה טלגרמה, כי באושה נפרעו פרעות… הורגים ובוזזים… מבקשים עזרה… נחוץ לנו לעשות… לכן באנו אל כבודו להתיעץ…
בנימין ספיר קם ממושבו. רגע הביט בעינים מלאת תמהון ושממון אל פני הרעים העומדים לפני[ו.] 5
– לעשות? מה לעשות?
– נבא ונשתדל לפני השר הראשי…
–בשעה זו?
– כן… אם אתה תלך, בודאי יקבלוך גם בשעה מאוחרת כזו…
– נשלח טלגרמות תכופות לרב העיר, לרבי שמואל, וגם לעסקנים ששם, לחלפן לשוליביץ…
– אתה תלך אל השר, ואני וקולמאן נסע אל בית הפקידות של הטלגרף…
– ואיה אמצאכם?
– אל מעונך נשוב ונחכה לבואך…
עברה יותר משעה. גרונין וקולמאן שבו מפקידות הטלגרף וישבו בחדר משכיתו של ספיר וחכו אליו בכליון עינים. הוא שב אחרי שעתים עיף ומדוכא. הוא בא אל ראש השרים. הוא ספר לו על דבר הטלגרמה… התחנן לפניו לעצור בעד הפרעות. אמנם הוא צלצל בטיליפון וקרא לפולחוב ולהשרים המשניים, אבל כולם ענו, כי לא הגיעה עדיהם כל שמועה מאושה, ואפשר יש טעות בכל הידיעה ההיא. אז צלצלו בטיליפון למעון הפרופסור אוגריומוב. השר בעצמו דבר אתו. אוגריומוב אמת את הידיעה וגם הוסיף, כי רעיתו והוריה כבר נסעו במסע-מהיר לאושה ולקחו אתם את אחד מגדולי הרופאים להציל את אחי-רעיתו הנפצע בעת הפרעות. אז צוה השר לשלוח טלגרמות תכופות לאושה ולעיר הפלך והבטיחני, כי יודיעני מכל אשר יודע לו. –
– ומה היה לי עוד לעשות? – הוסיף ספיר בהלכו נרגש בחדרי הנה והנה, – עזבתי את השר והלכתי הביתה.
שלשתם ישבו זמן רב עצובים ומדוכאים. בעת ההיא הביאו להם תשובה מבית-הפקידות של הטלגרף, כי כל שלשת הטלגרמות ששלחו לאושה הושבו בחזרה, יען לא נמצאו בעיר ההיא את האנשים אשר על שמותם נשלחו הטלגרמות.
תמיהתם של הנאספים גדלה מאד.
– היתכן, כי לא יכלו למצוא באושה את האנשים האלה הידועים לכל יושבי-העיר?
– אפשר נסעו וברחו משם, – אמר גרונין.
בלבב נרגז עזבו שני הרעים את בית-ספיר. למחרתו בבקר באו עוד הפעם אל ספיר ומצאו אותו הולך בחדרו נרעש ונפעם בהתרגשות עצומה.
– ראו, רבותי, –פנה אליהם, – הצרה גדולה מאד. קבלתי טלגרמה משוליביץ… הוא מתחנן להביא עזרה…
– והשר?
– עוד לא קבלתי תשובה ממנו…
– אם כן יסע כבודו מהרה אל בית השר…
– גם אני כן אמרתי בלבי… ואתם אנא חכו אלי פה… אני אבוא הנה או אצלצל בטיליפון…
זמן רב חכו גרונין וקולמאן בבית-ספיר. התרגשותם הלכה וגדלה מאד: שמה בעיר הרחוקה מהרסים את בתי-ישראל, הורים נשים ואנשים, – והמה מוכרחים לשבת בחבוק ידים בלי מצוא עזר להאומללים.
בצהרים נכנס ספיר אל טרקלין ביתו. פניו היו חורים, כל עצמותיו רעדו, עיניו מלאות דמעה.
– אחי! גדולה מאד הצרה… הפרעות איומות… גם היום עודן הולכות ונמשכות בלי הפסק…
– השתדלת? בקשת?
– בכיתי והתחננתי…
– האומנם לא תפעל גם השתדלותך?
– השתדלותי? – קרא ספיר בקול עגום. הוא ישב על הכסא הרך, אשר לפני השלחן הגדול, סמך את ראשו בשתי כפות ידיו, וקול בכי עצור נשמע בטרקלין המהודר.
– השתדלותי? אוי ואבוי לה לההשתדלות שהיא צריכה להיות מושיעו של ישראל בעת צרה!…
LII. 🔗
חיים קלאטץ הסתתר במרתף אשר בחצרו, כאשר החלו הפרעות. את ביתו הרסו ואת כל כלי-דירתו שברו ופוצצו והשליכום החוצה. ביתו היה קרוב למגרש השוק, אבל הוא לא שמע את היריות מבין השאון וההמולה, אשר חדרו גם את מרתפו. שעות אחדות ישב באפלה. הסער עבר. לאזניו עוד לא הגיע שאון הרחוב. דומיה שררה מסביב… הוא הרים את הקרשים שהיו לו לצנה ולמסתור, הוציא את ראשו מן המרתף, הקשיב והאזין – – ולא שמע כל קול… אז יצא ממחבאו… ההרס וחרבן איימו אותו. כגנב במחתרת צעד ברטט לאט לאט לארך חצרו, נגש אל הבית, ראה את חרבן מעונו ולא נכנס אל דירתו ההרוסה, כי אם יצא אל הרחוב. משם פסע פסיעות לאיטיות, הביט לפניו ולאחריו וכמעט זחל זחילות פעוטות עד שהגיע אל השוק… מרחוק נראו חילים ושוטרים ההולכים בצדי הרחוב או עומדים על המשמר אצל החנויות הנהרסות.
כבר עתה ערב… אור היום כמעט נאסף, ודמדומי-ערב כמו את כל המגרש בחורבנו האיום והנורא. פתאם התבונן וראה חללים שטוחים על ככר השוק. הוא התקרב אליהם בפחד וברעדה… הוא הגיע אליהם – והתחלחל: את בנו ראה לפניו מתבוסס בדמו… חיים נפל מלא קומתו אל גופת-בנו, משש את ידיו – המה היו קרים, לטף את פניו המלוכלכים, הביט בעיני בנו – והנה קמו, ואין בהן רוח חיים… בנו מת… דמעות נגרות מעיניו, אבל קולו לא ישמע… הוא זוחל הלאה… אנחה נשמעה באזניו… אפשר לא כולם נהרסו ומתו… אפשר יש בין החללים איש, אשר יוכל להצילו ממות… הוא נגש בזחילות אחדות אל החלל השני – והנה לפניו הרופא בירשטיין שוכב פצוע וזב דם… הה! לפניו הרופא, אשר היה יקר לו כבניו; רופא, אשר אליו נקשר בכל לבו התמים; זה האדם “הנפלא” בעיניו שבא לעיירה קטנה ושם כל מעיניו וכל מחשבותיו להיטיב מצב העובדים והפועלים, בקש להיות מושיעם ומצילם מצרה ומיגון, מדלותם ומשפלותם… הוא הרים את ראש הפצוע… מלים אי-ברורות יצאו מפיו והגיעו לאזני-חיים… הוא עודנו חי!… חיים שכח את בנו המת; הוא הרים את הרופא, אמץ את שריריו ואת כחו, לקח אותו בזרועותיו וישאהו אל עבר הבית הגדול.
– הושיעו, הושיעו! קרא בקול יהודית.
מן החורים יצאו שני יהודים.
– עזרו נא להביא את הרופא הפצוע אל מעונו! – קרא להם.
היהודים עמדו מרעידים… אבל ברגע נגשו אל חיים קלאטץ, לקחו את הרופא וישאוהו אל המלון ששם היה מעונו וששם חכתה אליו דבורה בפחד מות וביאוש נורא… בחדרה ישבו סוחולסקי ועוד יהודים אחדים.
– – – –
בבוקר יום שני באו אל אישה אננה, הוריה והרופא הנודע מעיר הבירה. מצבו של ולאדימיר בירשטיין היה מסוכן. דם רב יצא מפצעו בכל העת שנשאר מונח על קרקע השוק מתגולל באפר. הרופא המומחה עשה נתוח והוציא את הכדור ממקום הפצע וחבש את המכה, אבל חם הקדחת גבר מאד.
כל היום וכל הלילה לא משו ממטת החולה הוריו, דבורה ואננה. הוא לא הכיר את קרוביו ואת אוהביו, אשר עמדו מסביבו מדוכאים ומעונים. לפעמים הוא מוציא מפיו קריאות שונות, מדבר מלים בלתי ברורות בהתלהבות… דבורה או אמו היו מגישות אליו מי-לימון, כי גבר עליו הצמאון. לפעמים יוצאת מגרונו אנחה או בקשה:
– מים!…
הרופא המנתח וגם יוסף בירשטיין ראו ונוכחו, כי מצבו של וולאדימיר אנוש ואין תקוה להצילו…
אחרי חצות הלילה הונח לו כמעט. חם הקדחת כאילו רפה ממנו. הוא הביט אל פני העומדים לפניו, וקולו נשמע מדבר אשכנזית:
אמי! מה גדול מאד מכאובי…
אמו הטתה את פניה אל פני בנה האומלל; היא לטפה את שערות ראשו ומבין דמעות עיניה אמרה:
– הרגע, מחמדי; הרגע, יקירי… מה בקשתך, בני…
– מים!…
היא נתנה בפיו כף מי-לימון. הוא סגר את עיניו כישן, ומנוחה נראה על פניו הלוהטים, אבל בעבור רגעים אחדים התעורר, פקח את עיניו, הביט אל עבר אשתו וקרא בקול:
– ההסתעיות!…
חם-הקדחת החל להתגבר; פניו הפיקו אי-מנוחה ורוגז; בלשונו מלל הברות שונות שאי-אפשר להבינן… עוד מעט – והגסיסה החלה… גסיסה איומה… גופו המוצק נאבק עם המות… לאור בקר – יצאה נשמתו…
ודבורה ואננה ואמו נפלו לפני מטתו… כל החדר נמלא בכיות איומות מחרידות נפש… בפנת החדר עמדו סוחולסקי וחיים קלאטץ ומבכים על שברם הגדול…
– – – –
ובבית-הקברות הישן אשר באושה תמצא עתה מצבה גדולה אחת על קברות שלשת הקדושים, אשר נהרגו על קדוש השם: הרב הגאון רבנו שמואל בהגאון רבי נחום שניפצר, הרופא והעסקן זאב-וולאדימיר בן יוסף בירשטיין והפועל הבחור ברוך בן חיים קלאטץ…
ובכל שנה ושנה ינהרו הנה יושבי-העיר, הנשים והאנשים הרצוצים והמעונים, ומשתטחים המה על קברות אבותיהם ומתנים את עניותם ואת לחצם… ומתאספים המה אל מצבת שלשת ההרוגים הקדושים, מתפללים ובוכים… האנחות מתגברות, היללה מביעה עד השמים, וצרת-נפשם מדכאתם… והאומללים ישועו לאלהי-אבותיהם, שרק הוא יופיע להם ויחלצם מדלותם ומשפלותם…
LIII. 🔗
…האניה הגדולה “הנמר” מפליגה בים-התיכון ומתקרבת לחופי-ארץ-ישראל. השחר פרוש על הרי-אפרים, ומבין העבים השחרחרים והקלים הנראים על האופק המזרחי מתבקעים ויוצאים אורות זהרורים… גלי הים נחו משאונם כאילו מתקדמים המה לקראת השמש, אשר עוד מעט תופיע בנהרה, ובעצלות ובהתרשלות המה זוחלים לאט לאט, מתרוממים, מתקרבים אל מכסה האניה בדחיפות קטנות ומשעשעות ומתערבים עם הקצף העולה מתנועת הגליל.
על הספון העליון נאספו רבים מן הנוסעים, אשר השכימו לקום ויעזבו את תאיהם, למען יראו את החוף, אשר אליו משתוקקת נפשם.
על אחד הספסלים, סמוך לגדר הברזל, בקצה האניה, ישבה דבורה בירשטיין לבושה שחורים. פניה נפלו מאד; לחייה צמקו; קמטים עמוקים עוברים על מצחה; עיניה הרכות והשערות הלבנות האחדות המתנוצצות מתחת צעיפה מראות, כי זקנה קפצה עליה בדמי-עלומיה… היא יושבת עגומה מבלי דבר דבר; עיניה המרוטות מביטות אל המרחק הגדול ואל שלשלת ההרים והגבעות המתנשאות מבין ערפלי-השחר; היא נשקעה במחשבותיה העגומות והעצובות. רבות סבלה ונשאה מעת אשר הביא חיים קלאטץ אל מעונה את אישה הפצוע ומן העת אשר מת לפניה אהובה בעינויים איומים. היא כמעט השתגעה מצרותיה אלה, ירחים רבים היתה חולה מסוכנת, והרופאים כמעט אמרו נואש לחייה, אבל לאט לאט התרפאה מחליה, קמה ממטתה… היא לא חפצה בחיים קשים ומרים אלה, אבל מוכרחת היתה לחיות למען בנה, למען הילד דניאל… מחויבת היא לחיות ולסבל את כל כבר משא ענוייה הנוראים למען בנה, למען גדלו ולחנכו…
והיא חבקה את הילד, היא לטפה את שערות ראשו הרכות והארוכות, היא הסתכלה ברשמי-פניו היפים והעדינים ומצאה בם קלסתר פני-אהובה היקר… ובכתה מר – והתעוררה לחיים אחרים, לחיים מרים מאד…
אחרי ששבה לאיתנה הביעה את החלטתה לקרוביה, כי היא תעזוב את ארץ מולדתה העקובה בדמי אשה וכי תסע עם בנה יחידה להארץ ההיא, שאליה קוה לבא וולאדימיר טרם נפלו חלל לנפי שודדי-יום… שם תחנך את בנה, למען יהיה ראוי להעבודה הגדולה והנשגבה, אשר אליה היתה תשוקת וולאדימיר, שלא זכה להוציאה לפועל.
ואננה וגם הורי-וולאדימיר נוכחו להבין, כי מהחלטתה זאת לא תמוש, לכן השתדלו לעזור לה בנסיעתה זאת. והורי-דבורה לא חפצו ולא יכלו לעזוב את בתם האומללה וימכרו את ביתם ואת כל רכושם המעט וילכו אתה אל ארץ-הקדושה. וגם דוד סוחולסקי, שלקח עליו – על פי בקשת קרובי-דבורה – משרת פקיד על רכושה, וגם חיים קלאטץ נלוו אליה. דבורה בקשה מאד את האנשים האלה שיסעו אתה יחד, – וגם חפצם היה אדיר ללכת להשתקע בארץ אבותינו, ובפרט חיים קלאטץ: הילד דניאל היה שעשועו ואהובו, וגם הילד נקשר באהבה אל “הזקן” הזה, אשר טפחהו כל הימים, שהיתה דבורה שוכבת על ערש דוי ומפרפרת בין החיים ובין המות.
– כאשר יגדל הנער, – היה אומר חיים קלאטץ, – אספר לו על אביו, למען ידע, כי הוא היה איש דגול מרבבה, אוהב עמו ומסור בכל נפשו להעובדים האובדים בענים.
ובכל מעיני חיים היו בילד הזה: הוא דאג כל היום לכלכלתו; ישב אצל ערשו, כאשר שכב הנער לישן; הלך אתו לשוח; הביא לו צעצועים ושעשע אתו בצעצועים האלה; היה רץ לרופא להבהיל אותו, בעת אשר דמה בנפשו, כי אולי עברה מחלה על הנער ולא מש מחדר הילד בעת כזאת כל היום וכל הלילה.
באודיסה נפגשה החברה הקטנה בצעירים אחדים המתעתדים לעלות באניה ההיא וללכת לארץ ישראל בשאיפתם לבקש שמה עבודה בשדה ובכרם ולהתישב שמה על פי יסודות איקונומיים חדשים. והצעירים האלה התחברו לדבורה ולמכיריה והתאגדו לאגודה אחת. ובבארות עלו על האניה גם קראסיק, כהן ועבדן, כי יצאו לקראת דבורה וחכו לבואה, למען הביא אותה אל האחוזה, אשר רכש לו בירשטיין בהיותו בארץ-ישראל.
ובבקר הזה עלו כולם על הספון העליון לחזות בנעם ארץ תקותם, אשר עליה ישאפו בכל נפשם.
השמש נראה מבין ראשי-ההרים; העננים התפזרו; ומבין הערפל ומבין האדים הקלים נראה כל הארץ בכל יפיה והדרה. הכרמל בגאונו הופיע לעיניהם במרחק אשר כבר עברה שם האניה; שיא ראשי הרי אפרים נוצץ מבין קרני השמש המזהיבות אותם, והלאה מתנשאים גם הרי-יהודה הנזעמים… פה ושם, בכל ארך רצועות החוף נראו גבעות קטנות מתנשאות וירק דשא מפאר אותם, נראו גנים אחדים ועצים בודדים… והגלים הקטנים הנחפזים בקוי-כסף מאור השמש ומזהרה עוברים ורודפים, גל אחרי גל, צוהלים ושמחים, ככבשים צחורים שעלו מן הרחצה ומתעלסים ומשתעשעים במרחב-ככר-נאות-דשא.
כל העומדים על המכסה נעצו עיניהם באדמת החוף העובר לפניהם… כולם היו נרעשים ונרגשים; לבם דופק בחזקה; איזה רגש אחז אותם, לפת את כל מעינם ואגדם בשאיפה אחת…
– ארצנו הקדושה! – קרא סוחולסקי ברגש. – הנה לפנינו ארצנו הקדושה… ארץ נביאנו וכהנינו, ארץ גבורינו וחכמינו… הארץ הרטובה בדמי אחינו… הנה היא אמנו – אדמתנו, אשר עליה התגעגעו דורות רבים בכל שנות גלותנו ואשר עליה התפללו תמיד אבותינו מדור לדור – לשוב אליה, להחיותה, להפריחה ולחדש פה את חיינו, חיי כל עמנו, כבקדם… להסיר מאתנו את כבלי-הגלות, להסיר מאתנו את חרפתנו, את שפלותנו בין העמים…
כולם עמדו מרעידים ומקשיבים לנאומו של סוחולסקי.
פתאום פנה לעבר העומדים לפניו, הרים את ידו ויקרא:
– אחי! פה, במקום הזה, טרם דרכנו על חוף ארצנו היקרה והחביבה… פה, אחי, נתן יד ונשבע שבועתנו הגדולה – לעבוד שכם אחד יחדיו לטובת רעיוננו הנשגב, רעיון תחית ישראל על ארצו הפוריה, להיות נמכרים בכל לבנו ובכל מאדנו לעבודתנו הקשה ולבל נסוג אחור מכל המכשולים הרבים והעצומים המונחים לפנינו על דרכנו זאת… השבעתי אתכם, אחי, בשם רבנו שמואל, זה האיש אשר הורה כל ימיו תורתו הצרופה לכל הבא לשמוע לקחו, בשם חביבנו וולאדימיר בירשטיין, אשר בקש כל ימיו נתיבות נאמנות להטבת מצב כל בני ישראל הנאנחים והנדכאים ובשם רענו בוריס קלאטץ, שהיה מסור בכל נימי נפשו להעובדים הנכונים להקריב את חייהם קרבן לטובת אומתם, – בשם כל הנאהבים והנעימים האלה, אשר נפלו חללים לפני בני עולה תחת תגרת רעת גלותנו, בשמם היקר והקדוש לנו – אני משביעכם, אחי ורעי, להיות נאמנים כל ימי-חייכם לדגלנו, דגל אומתנו על ארץ ירושתנו… ונאחד את התורה, המדע והעבודה, למען הניח אבן הפנה לבניננו, בנין לאומנו, בנין תחית ישראל, ולעבוד בלב נאמן עד טפת דמנו האחרונה!…
– נשבענו, נשבענו! – קראו כולם.
וידי כל העוטרים את סוחולסקי התרוממו, התלכדו והתאחדו…
וחיים קלאטץ נשען על עמוד הברזל, אשר בקצה האניה, וקול בכיו הולך הלוך וגדול… ומבין הבכי נשמעו מליו:
– ארצנו הקדושה, ארצנו הקדושה, ארצנו הקדושה…
ריאזאן, תרע“א – תרע”ג.