בישיבת הבוקר של הועידה החקלאית, ביום א', כ"ב סיון, קרה מקרה קטן ערך, לכאורה, אך בלבי עורר מקרה זה חששות רבים, שאני מרגיש צורך להביעם בגלוי לתשומת לב קהלנו. ואולי חששותי מוגזמים כשהם לעצמם, אך איני מסופק, כי כדאי לקהלנו לחשוב מעט על המקרה קטן הערך ולהקדיש לו רגעי הערכה מעטים, כל אחד מנקודת מבטו הוא. והנה בזה, ראשית כל, תיאור המקרה ההוא כמו שהוא:
הישיבה היתה פתוחה, השעה אחרי עשר, נואם עמד על הדוכן ודיבר מה שדיבר. והנה פתאום התחיל קהל צעירים וצעירות לזרום אל אולם הישיב ב“מרץ” עד כדי הפרעה לנואם. ותיכף להכנסם, נשמעו מחיאות כפים באולם לקראת הכניסה, ב“מרץ משנה”, של בחוּרים אחדים מצוּידים בכובעים ומשקפים של נוסעי אופנים. בחורים אלה צעדו בעוז ועלו ישר על הבמה, כאילו אך לשמם הוכנה במה זו (כל אותו הזמן נמנע הנואם שעל הדוכן לדבר)… והנה גם פנה היושב ראש באותה ישיבה בשאלה לישיבה, אם להפסיק באמצע את הנואם, כדי לתת את האפשרות ל“קבוצת הפועל”, היצאת עכשיו באופנים לאירופה, להגיד את ברכתם לועידה. מה שענה הקהל ומה שהיה אחרי זה אינו חשוב כשהוא לעצמו, ולא אל זה אני בא כאן לעורר תשומת לב, אלא לעילת העילות אשר למקרה התמים הזה ולעוד מקרים, אשר כל אחד כשהוא לעצמו הנו תמים למדי וקטן ערך מאוד, ואך בכולם יחד קל להבחין, כי רגלי חברתנו נמעדות לא לכיווּן אשר לשם פני חברתנו מועדות.
וניוכחה נא: מי כעם האנגלי חובב ספורט בדורותינו, ומי כיונים וכרומאים מעריצי הספורט לפנים. והואילו נא לאמץ קצת את כוח דמיונכם ולראות עצמכם, נאמר, באספת עם גדולה באתונה לפני אלפיים וחמש מאות שנה בערך: על הבמה עומד נואם ודן בשאלות כלכליות מסוּימות. באותה שעה מגיעה לככר קבוצת מתעמלים הנוסעים להשתתף באחת האולימפיאדות… האף אמנם יאמין איש מכם שבחורי חמד אלה היו צועדים-עולים בסך על במת הנואם, בטרם שזה גמר את דבריו, ומנסים להעביר את לב הקהל מן העניין הפרוזאי שהוא נתון בו אל ענין הספורט החביב אשר הבחורים נתונים בו?! אַני בטוח שהבחורים ההם, שהורתם ולידתם היתה לרגלי האולימפוס, היו ממתינים בדרך ארץ עד שהנואם יגמור, ורק אז היו באים בשלהם. והקהל היה בודאי מתלהב, כדרך היונים מקדמת דנא, ונושא אותם על כפים…
או אולי לא צריך כלל לאמץ אץ כוח דמיוננו, כדי אלפים וחמש מאות שנה, ונטוס בדמיוננו רק ללונדון כיום הזה ונחזה שם אספה רבתי, נאמר של כורים, הדנה בשאלות המכרות הכואבות, וגם כאן עברה קבוצת “ספורטסמנים” הנוסעת… (וכי יודע אני לאן? נדמה לי שמלונדון אין ספורטסמנים נוסעים, בקבוצות כה גדולות, אל מעבר לתעלה אפילו… ומכל שכן אל מעבר לים) יהי לאולימפיאדה בפריס. ואיך אתם מתארים לעצמכים יתנהגו אותם ה“ספורטסמנים” האנגלים, האם כדוגמת רוכבי ה“אופני-מנוע” שלהו בתל-אביב ביום א', כ"ב בסיון, או כמו אותם היונים אשר חזינו בדמיוננו למעלה?
אני איני מפקפק אף לרגע מלהניח, כי דוגמת המקרה “התמים” שראינו בתל-אביב, אי אפשר היה לראות באתונה שלפני אלפיים וחמש מאות שנה ולא בלונדון של היום. ולא מפני שחסרה תמימות ליונים ולאנגלים, אלא מפני שיחס הערצתם לספורט הנו לא רק יחס תמים אלא גם יחס טבעי, ולכן גם ידעו לקבעו בעתו: עת לספורט ועת לענינים אחרים. וכל ענין וענין טוב בזמנו וביחודו לעצמו, אך לא יוּצא שום ענין בפני הספורט. הלא כה יתנהגו “מכשפי ספורט אמיתיים”…; ואולם אנו הננו נטולי טעם וקצב בכל יחסינו ומעשינו, ואף התנהגותנו ביחס לספורט, אחרי שהחזקנו בו, הוא כ“מכשפי ספורט מזוּיפים”… ומשימים את הספורט אליל לנו (או “פֶטיש” בשפה המודרנית) לכרכר מסביבו.
ובכן לא על הספורט בעצם אכוון מִלי. ברוכים יהיו לנו כל בחורינו ובחורותינו, העוסקים בכל סוגי הספורט באמונה ובתום לבם; אך מן הראוּי שנתחיל להתריע על גישתה של חברתנו, חברת העובדים, אל הספורט ואל כמה דברים תמימים אחרים (שאיני רוצה לפורטם כאן, שלא להרחיב את הדיבור בכלל), גישת פולחן אלילי, אשר בו, בפולחן זה, אין למצוא תמימות, אלא גדוש הוא אוילות והתפעלות עד להצחיק, וכרוכה בו, בפולחן זה, סכנת סטיה כללית מן הדרך הנאותה לתנועת העבודה שלנו.
אכן, ישראל סבא שבר את כל האלילים ותעב את האלילות. על זה הורגנו במשך כל הדורות; וישראל-הינוקא כיום, האמנם ילך בראש עובדי האלילים? אולי תצחקו למשל זה, לבי אני בוכה בקרבי על תופעות תמימות אלה, אשר אני רואה אותן כמבשרות לא טובות לחברתנו.
תרצ"א (1931)