להוצאת “הספריה הקטנה”

אכן אין הדבר מקובל כי יכתבו תשובה לתשובה, ואף שכיח הוא שהנשאל לא יודה על טעותו, כי אם יתרצנה בתשובתו; ואני עושה כזאת הפעם, עקב היות הענין נוגע, לדעתי, בשאלה תרבותית חשובה מאוד בשבילנו.

והנה מודה אני, כי בהתימי לקרוא את “המעשה בעבד עברי”, יחד עם ה“אגרות” שנספחו שם בחוברת, “נחפזתי” להשליך את החוברת אל גל האשפה; ועכשיו בבואי לנתח ביותר פרטות את המעשיה, איני קורא בה שוב, אלא מצטטה לפי זכרוני, ומזה יוּכח מר פ. ג., כי לכתחילה לא קראתי בחיפזון.

וקודם כל חושב אני, כי העובדה שמעשיה זו נדפסה: א) בכמה הוצאות גרמניות חשובות; ב) בספריה האוניברסלית הרוסית, ואף ג) בעתון העברי “הזמן”, עובדה זו אינה משנה מעצם הענין. כי בואו‑נא וניוכחה אם מעשיה זו הנה אמנם “סטירה נלבבה ביותר על המתבוללים של זמננו”.

לי נדמה כי כדי שנוכל למצוא במעשיה זו סטירה למתבוללים, הכרחיים היו תנאים אלו: א) כי בגבור הסיפור ימצא אך ורק ליקוי זה: נטיה להתבוללות; ב) כי פעולת ההתבוללות שלו תיעשה, לא ע“י כך שהוא בא כגונב דעת החברה אשר ברצונו להתבולל בה, באמרו שהנו “בן‑בלתי‑חוקי” לאחד מאפרתי החברה; אלא בהיותו אזרח, שוה‑זכויות, באותה חברה, אף כי בן עם אחר הנהו. ג) והעיקר הכי חשוב כאן הנו: שהגבור יהיה בכלל אישיות הראויה שיטפלו בה בצורה סטירית; אולם “הגבור” במעשיה זו הנו עבד נקלה בזוי‑נפש, מחוסר כל‑ערך‑אנושי‑שהוא. פעמים אחדות הנו עובר מאדון לאדון במקנה ובאתנן פשוט, בהיות כנראה ערך עבודתו אפס ורמיה. אין האיש מסוגל לכל מלאכת עבודה, והנו מתהלל לפסול פסל‑אלוהים, לעם הנכרי, אשר לא ידע לא אותו ולא את אלוהיו. “לא‑יצלח” המיַדה אבן בכלבים, והנה פוגעת בראשי הילדים של מטיבו. כפוּי‑טובה – הבא בריב ובדרישות מוגזמות מאת העלמה המרחמת עליו ומכלכלתו במחלתו (אגב אפשר להבין את רגשות רחמיה של העלמה על אדם פצוע וחולה; אך צולע מאוד הצד הפסיכולוגי בהסכמת העלמה לנשיקותיו של הנכרי הנקלה – לו זעקה אז באו לעזרתה – בתוך עמה ומולדתה המתרוננים לחירות). מזוהם – המאנס את העלמה גדולת‑הנפש המביאה לו אוכל למרות אשר רב בה קודם. ולבסוף גם לא מוסברת פעולתו האחרונה של העבד, להתחמק מן העיר, אחרי אשר חתנוהו, ונולד לו בן, ואף התרגל כבר לספוג את מכות חותנו, ול”שיש לרוץ אורח" בגלגלו את הכדים והחביות, מלאכת חותנו הקדר.

הנה כי כן, ערכה של “יצירה” זו בתור “ספרות” הנה, לדעתי, פחות מחרס הנשבר (כבוד ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית וגם “הזמן” במקומן או שלא במקומן מונח, זה אינו נוגע לענין); אולם משמעותה – אם לקרוא לנפש הגבור הלז “עברית” – היא: כי “העברי” הנו בעל נפש שפלה, בזויה ומזוהמת, ספחת בתוך הנוף היוני הנכבד והנאדר. ואם ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית מצאו בזה – אולי שלא מדעתם – מטעמים נעימים לחיכם, ובכל אופן נעימים לחיך קוראיהם… מה מצאו בזה עתונים וספריות עבריות, יהי “הזמן” ותהי ה“ספריה הקטנה”? האמנם כבר לָקוי חוש הטעם שלנו עד כדי כך, שנארח לארוחת המטעמים אשר יכינו הגויים מלעגם וקלסם בנו? האמנם הוטל עלינו כי נאשר את דיבות הגויים עלינו, בלקקנו את שפתינו מלעגם? והאמנם פטורות הוצאות ספרינו מלבקר בעצמן את החומר אשר יגישו לנו (ה“מעשה בעבד עברי” אינו מקרה בודד), אלא דים שיסמכו על אַשלי רברבי?

תרפ"ז (1927)