מר א. ז. פוסל את דברי בקראי אותם “מליצה”, מבלי שיראה צורך לעצמו אף להביא אילו דוגמאות מ“מליצה” זו. אולם “מליצה”, הרי זוהי כתיבת מלים שאין בהן כלום מלבד צלצול המילים, אפילו אם ע“י זה באים להאריך בלשון; תחת אשר שפתי אני בכתב וכן ב”נתיב" הנה לא “מליצה” אלא שפת הקדומים, ולא “הלשון הסורסית” המצוּיה ברחובותינו. ולכן היא אולי בלתי‑מובנת לרוב אנשינו (אך סופר צריך להבינה) וגורמת לו הפסדים גדולים, אך הִנֶהָ קצרה מאוד ובוטאה במאוד. כמו העברית העתיקה שהיתה מצוּיינת בתרבותה המפותחת, בהיותה לא “מליצה” ריקה אלא מרבה להבחין בין המושגים. אכן, חדרה הכמות לעולם המושגים.
תרצ"ד (1934)