(בספרות ובחיים)

אין אצלי כל ספק, כי ימיו של רגש הרחמים באדם לאדם נענה, הם כימי האדם עצמו. ומסופקני אם יימצא אדם אשר יכפור בכך. מהסתכלותי בבעלי‑חיים העליתי, כי הרגש הזה (אם אפשר לומר כה) נמצא גם אצל בעלי‑חיים: גם בלהקות ובעדרים יש לראות פעמים רבות, כי החלשים ביותר יחפשו הגנה בפני החזקים מהם אצל התקיפים שבלהקה או בעדר, אותם המטילים את מוראם על כל בני הלהקה או העדר. ואותם התקיפים יגנו ברצון על חלשי העדר בפני המתקיפים אותם. ולא זאת אף זאת: כרגיל אין בעל החי מרשה לחברו כי “יכניס את פיו לקערתו”, אף אם זו תהי כפולה ומכופלת מכפי צרכו הוא; והנה שכיח מאוד, שתקיפי הלהקות או העדרים יגרשו בזעף את כל הנגש לטעום מסעודתם, ורק את החלשים ביותר בעדר, אלה שקבלום אל תחת חסותם, לא יגרשו.

הסיפור ע"ד קין שרצח את הבל אחיו, יסופר בתורתנו אמנם מתוך מידה מסוּיימת של רחמים לקין שנידון לגלות על כך (ה' נתן לו אות לבל יהרגנו כל מוצאו); אולם ברור שם, כי חטא קין חטאה גדולה, בין אם רצח בנפש שקטה ובין אם רצח כשהיה נסער על‑ידי קנאה, שנאה וכל הדומה לכך.

אותו יחס אנו מוצאים גם בספרותנו העתיקה לקין ולקיניזם.

ושמא תאמרו, כי דעת הפסיכולוגיה של אבות אבותינו לא הגיעה עד לתרבות האירופית, זו המוצאת לה אסמכתות לזכות את הרוצח, אינכם אלא טועים. הרי שנינו עוד בספרתנו העתיקה, כי חרש, שוטה וקטן אינם בני עונשין; ועוד שנינו, כי “אין אדם עובר עבירה (אפילו פחותה מרצח, ועל אחת כמה וכמה רצח) אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. ובכל זאת לא אמר הדיין העברי כי “מכיון שאדם רצח, קימא לן שנכנסה בו רוח שטות; ומכיון שנכנסה בו רוח שטות, הן היה שוטה באותה שעה, ואין שוטה בר עונשין”. חכמינו ידעו, כי יש הבדל, והבדילו בין שוטה מלידה ובין מי שנכנסה בו רוח שטות, פשוט באשר השאיר בנפשו “דלת פתוחה” בפני “החטאת הרובץ לפתחו” של כל אדם.

חושבני, כי רק אציין עובדה מפורסמת, אם אומר בזה, כי באופן יחסי מעטו הרוצחים מישראל מן הרוצחים אשר מבני עמים אחרים, ושגור היה בעם הפתגם “א אידישער גזלן”. ונדמה גם, כי לא אתרחק מן ההגיון אם אניח, כי היחס לקיניזם שבוטא בספרנו הקדום ביותר (התורה), אותו היחס לקיניזם אשר ידע לקבוע גם צווי: “וכי תצור על עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה”, היינו, שאף הקיניזם ביחס לצמחים נאסר ע"י ספר הספרים – הוא הוא אשר הקים בעמנו אנשי מידות, שנתנו לנו לאחר ספר התורה גם את ספרי הנביאים וכתובים והספרות שבאה לאחריהם. “ודברי רחמיה” של “האנושיות המתקדמת” הגיעו אולי עד “קן צפור” אלא שפסחה על הלאו של “לא תרצח”, ותמעט זאת בעיניה, והתחילה לחפש הצדקות לקין, עד שיצאה מין ספרות “קיניסטית”.

ובימינו, הרי דרכו של כל משורר דרדקא היא לשיר על קין הרוצח, כעל צדיק שבצדיקים לעומת “הבל הצבוע”…

ובחיים? אין החיים אלא הגשמת הרעיונות המובעים בספרות ע"י “גאוני הדורות ונביאיהם”, אם נביאי אמת או נביאי שקר.

ואם תשאלוני: ובכן, מה לעשות? ולא אוכל לענות לכם יותר מכך: ילכו להם כל ניני קין בשם אידיאליהם; ואנו, הכי לא כדאי לנו שנשנן, שַנן ושנן, את ספר הספרים ויחסו לקיניזם?

תרצ"ז (1937)