אכן נחתה יד כבדה בכם, משנה שבר השברתם! והיכול אוכל להטיף אמרי‑תנחומין לכם? אך האוכל לחזות את יגונכם הגדול – ולפרוש לעסקי? ידעתי: אתה, האב השכול, תשא את בשרך בכאבו, ותמשיך בפעולותיך החשובות למען עמך וארצך; אך התוכל היות דוגמה בכך גם לאם השכוּלה ולאחות הדואבה? וכי אבוא עתה לספר לכם מאשר אלפתי אני במשך שנות חיי: כי אותה היד הרועצת, היא גם נטפי‑תנחומין נוטפת, אותה היד השוברת היא גם אגלי‑מרפא אוגרת; וכי לא לעולם יחיה האדם ומעמק עכור זה אל שמי תכלת יורם?

אך הנוכל לריב את גנן‑החיים על אשר ילקט פקעי‑שושנים מגנו, בעוד שגם אנו נרד כה ללקט שושנים בגינותינו? וכי לא ידע אותו הנגן בלקטו לו את נפש יהודית שלכם, כי פקעת יפה ילקט לו אל זר‑נצחו? ומה אנוש כי יריב ויתעבר לגנן‑החיים ויאמר לו את אשר יעשה בגנו? מנחם אבלי ציון – הוא ינחמכם.

המתאבל אתכם על פרחכם שנקטף.

תרצ"ו (1936).