את לקוּיי‑מנוער אני מזכיר בזה: עד שהכרתי את יוסף אהרונוביץ לא פעם בי הרגש שאפשר לכנותו בשם “יראת הרוממות”. כבדתי מאוד את בוסל שהיה צעיר ממני בהרבה, כבדתי מאוד את גורדון שהיה זקן ממני בהרבה; אך יראת הרוממות היתה בי רק בפני אהרנוביץ, למרות ששנינו היינו כמעט בגיל דומה זה לזה.

במשך כל ימי הכירי אותו נסיתי לא אחת לבאר לעצמי את סיבתו של הרגש ההוא, והדבר לא עלה בידי, אכן בימי אבלי עליו כאילו נגלה לי הסוד: נפשו של אהרונוביץ היתה בעיני כחידה, ומטבע האדם הוא כי נפשו תחרד בכעין יראה בפני הבלתי‑מושג על ידו. גלוי לכל היה אהרנוביץ הקר, ולי נגלה במקרה גם אהרנוביץ בעל הנפש הרכה, הדואבת עם כל אומלל ונאנח, ונוטה ברצון את השכם למען הקל ממשאו. ולא היה צורך כלל כי אותו נאנח יהיה מידידיו הפרטיים; בהבעת פניו של כל אדם אשר נפגש לו במקרה, אף ברחוב, גילה את סבלו; ולא נמנע מהציע עצמו לעזר, אף מבלי שהלז העז אפילו לחשוב ע"ד בקשת עזר ממנו.

אכן הוא היה בעל הגיון, עד כדי יכולת להקפיא את הנידון באלף מעלות קור מתחת לאפס המחלט, למען אפשר יהיה לנתחו באיזמל החד ביותר; ואולם הוא היה גם בעל נפש רכה, שרחמיה לאדם להטו באלף מעלות חום מעל “לכול המחלט” (בגלגל חמה).

וכי גילוי מקרי כזה לא היה בו כדי לעורר את הרגש של יראת הרוממות?

תרצ"ז (1937).