יָמִים בִּבְכִי יִנְקוֹפוּ

יִדָּחוּ לֵילוֹת בִּנְדוּדִים,

בָּקְעוּ מְקוֹרוֹת הַדֶּמַע,

עַפְעָף צָבֶה, נִחָר גָּרוֹן.

לוּא מַתִּי תַּחְתֵּךְ!…

הֵן הָיִיתִי כִּמְסוֹס,

לָעֲבוֹדָה לֹא אֶצְלָח

וְאַף לֹא לְחֶבְרָה.

וְאַתְּ, בְּטַעַם עֲבוֹדָתֵךְ,

לְמָתְקֵךְ וּלְתֻמֵךְ –

נְמָלִים דֹּם עָמְדוּ,

דְּבוֹרִים אָסְפוּ צוּפָן – – –

אֶחֱזֶה נֹעַם יְרֵשָׁה הוֹרַשְׁתְּ:

נִטְעֵי‑נַעֲמָנִים נָטַעַתְּ,

בַּת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּרֵךְ – –

וּבָזֹאת אֶנָחֵם!

יְנֻחֲמוּ אֲבֵלַיִךְ.

ת"ש