¹

ידידי העורך הקציב לי כאן מקום, שאעשה פרופגנדה למען פרופגנדה. פרופגנדה למען פרופגנדה, כמה מעציב הדבר שיהיה הכרח לעשות כדבר הזה!

אכן שמעו נא על מה הוא המדובר: ההסתדרות הציונית כאן באמריקה אינה מתנועעת, היא נרדמת למוות, ונחוץ לנהל פרופגנדה חזקה ורחבה למען עורר אותה.

לנהל בכתב פרופגנדה מן ההכרח הוא שתהיה “קרן פרופגנדה”. ומי מחוּייב ליצור את הקרן הזאת? האם לא אותם הקוראים ללא הרף:“פרופגנדה!” “פרופגנדה!”…

אבל רק לקרוא, לקרוא הם מוכנים, ולעשות… לעשות אף לא דבר! הם דורשים – אבל לא מאת עצמם! הם מבקרים – אבל לא את עצמם!…

אנחנו אמרנו, קוינו, היינו בטוחים כי כאשר יודיעו על פתיחת קרן לפרופגנדה, היא תימלא תיכף ומיד – ולבסוף… בסוף לא נזכר אף חבר אגוּדה אחת להיענות לקריאת קרן הפרופגנדה שפתחנו זה חדשים מספר. היא היתה כקול קורא במדבר…

ועתה, האשוב ואעשה “פרופגנדה למען פרופגנדה”? לא! אינני יכול! אני מוכרח לעבור על הגבול שהציב לי העורך, כי לא מלים נמצאות עתה בפי, רק אש! הדם רותח, בוערת בלבי אש! עצמות יבשות רואה אני לפני! עצמות יבשות מפוזרות ומבוזרות. יבשות הרבה יותר מהעצמות בבקעה שחזה יחזקאל הנביא. יחזקאל כאשר מיצה את דמו על העצמות היבשות ופשט עליהם את בשרו עם הגידים והעור ביחד, חימם למצער את אותן העצמות היבשות והן שבו לתחיה. אך נורא לאין שיעור הוא המצב בעמק שלנו: העצמות הן יבשות, מתות, רקוּבות ומבוזרות. הַזֵה עלימו מדמך – ולא יחמו מאבן! כל מוח עצמותיך, כל לשד החיים שבגופך תמצה עליהם – ליח לא יוָסף להם!

שמעו נא אתם, עצמות יבשות להתפוררות! האתם המחנה המתאמר לבנות את לאומנו?! האתם הנכם המתאמרים להיות לוחמי תחיתנו?! אתם פגרים הנכם ולא תצלחו עוד לתחייה!

עורו בעצמכם! ואז תוכלו לעורר את זולתכם!

העצמות היבשות, שמעו נא!

תרס"ו (1906 ).