ואחרי האספה¹ שאיפה כבירה לפעולות מחודשות. כל אחד ואחת מוכנים להתמכר לעבודות ההכנה “לקראת העתיד”. שנים כדורות נמשכו עלינו במחנק. נקרעו הקשרים אל האחים בדעה בחו“ל. נרדפו על צואר כל האגודות בפנים הארץ. ועכשיו, בתנאים כה מבהילים, דרוש לחדש את הכל. מן ההכרח לחדש, ולא ימצאנו העתיד דלים וחדלי-כוח… על כרחנו נחדש, ולו גם לא יוקל הלחץ הנורא הזה מעלינו!… ואולם לחץ שלוש השנים, אשר התרגלנו עליו, במה נחשב לעומת המועקה אשר התחילה להתגולל עלינו בכל כבדה תיכף אחרי האספה ההיא?! עוד בטרם שב כל אחד למקומו ולעבודתו, וכבר הקדימתהו השמועה על עלילה חדשה המתגוללת עלינו: כמרגלים יתנונו… “נערים” צחקו באש… אם עין זהבה לבבתם… זלזלו הנערים בסכנת האש, וכאשר נכוה אחד מהם בגחלתו השליך את האש על ראש כולנו… נערים חטאו ועל כולנו יצא הקצף. יחס של חשד מצד הממשלה התוּרכית אל היהודים בכל מושבותיהם… ומזכרון מגיעות השמועות על עינוּיים אשר תסמרנה השערות לשמען. נשים וגברים נענו, על-ידי פקידים ברברים, באופנים אשר לא יתוארו, אף בדמיון, לאדם בן המאה העשרים: מלקות אכזריות, אבנים מלובנות תחת השחי, תלות האשה בשערותיה וסחוב אותה על אבני הרחובות. גדול הבזיון ורב הקצף. גם פה מטילים על כולנו את האחריות למעשיו של כל נער ופוחז. את הטובים מקרבנו מנצלים בתור פרטים. ואת הרעים מבני עמנו רואים כשליחי ציבורנו, וכמה עלבון יש בדבר כי נחשב כולנו כמרגלים. הן בזוּי הוא המרגל גם בעיני אלה המשתמשים בשרוּתו, כי איך יכובד המוכר נפשו בכסף?!… ומי עוד כמונו, אשר מאז מקדם ועד דורנו נלקינו בעטים של “מרגלים” ו”מוסרים" מכל הצוּרות, מי עוד כמונו יבוז למרגלים, והנה למרגלים יתנונו!…

מאת המושבות העבריות בשומרון וגם ביהודה, דורשת הממשלה התורכית כי ימסרו לידיה את “ראש הנערים”. ולא, – מפחידה היא – תחריב את המושבות. ועדי המושבות וסתם אנשים במקומות שונים נאסרים. בגליל נאסרים ונענים אנשים ונשים על-ידי פקידים ברברים, פשוט דשים את בשר האנשים בשוטים ומקלות. והפּחה בירושלים גם יגרה את המון העם הערביים ביהודים, והערבים נעשים מחוצפים יותר ויותר… והנה גם גזירת הגירוש על גולי יפו נשנית. ובכל תוקף ה“לית-דין” התורכי: מגרשים נשים וילדים אל תחנת הרכבת, והם מתגוללים שם רעבים וצמאים, תחת כיפת השמים, בחום היום וקור הלילה. – ולהגדיש את הסאה, יצאו שוטרים גם לחפש מחדש אנשים לעבודת הצבא התוּרכי. צבא עמל זה אשר תעודתו היא כנראה רק להיות אכול כל מיני כנימה, להתנוון מחוסר מזון ואפס תכלית עד אבדו כל צורה אנושית. צבא עמֵל זה, שאין ממשלת תורכיה יודעת להפיק כל תועלת הימנו, ואינה רוצה או אינה יכולה לתת לו אף מזונותיו של כלב הגון. צבא עמל זה, אשר נבחר לכל אדם להידקר מלהצטרף אליו.

וכמה מרץ מראים הם הפעם, הפקידים והשוטרים התורכים, בהתאמצם להוציא לפועל את כל הגזירות יחד. מרץ שאינו כלל בטבעם של אלה. תופשים ואוסרים יהודים מכל הבא ביד, אם כחוק או שלא כחוק. ואין אף אחד מאתנו בטוּח שלא ייתפש, אם בתור איש צבא, או בתור מרגל, או בתור מהגר, ויעונה על לא עוול בכפו. – הגיעו לנו ימים של חרדה ובהלה עד כדי לבוא במערות-צורים ובמחילות-עפר… נפסקו הקשרים בין מושבה למושבה, אין יוצא ואין בא, ובכל זאת – באיזה אופן תמוה – מגיעות שמועות מבהילות ממושבה לחברתה. שבתה העבודה. לקול עלה נידף נסים אל המחבואים… משתרשת הדאגה כי מחר או מחרתים יעשו בנו כליה. אמהות נעשות חרדות על ילדיהן… הנה אשה מתעסקת בעבודת הבית, ופתאום היא ניצבת, עיניה בולטות, והיא רצה לחפש את ילדתה המשתעשעת בחברת ילדים בגינה הקרובה… תופשת האשה את ילדתה בזרועותיה, מחבקת ומנשקת אותה ורצה לביתה; יתר הילדים נבהלים ורצים אחריה…

אבדה מלב כל תקוה להקלת המצב. העצבים מתוחים והדמיון מבעית… והדמיון גם ישגה לפעמים בחזיונות הצלה שלא כדרך הטבע…

ופתאום, רעמי התותחים מרעידים את האויר… יום ולילה לא יחדלו הקולות, המכים גלים, מדרום… ורועד גם הלב ופועם לקראת הרעמים: אם ישע יבשרו או שואה ישמיעו לנו… ורגש של עלבון מפעפע מתוך תוכה של הנפש. עלבונה של אומה נתונה למשיסה ומופקרה לישע על-ידי כוחות מתאבקים מחוצה לה… אומה שדודת האון והמצב לנער עול ולחץ מעַנֶיה מעליה ולהביט יש לעיני מטיביה… – ורגש של עלבון זה אינו פוסק עם הקלת הלחץ מעלינו… נדחתה גזירת הגירוש של גולי יפו. הרדיפות פסקו לרגע. אך הנה שמועות על-דבר גזירות גירוש כללי מכל המושבות… והלב מפקפק, אם ל“התפלל” להתמדת “הרעמים מדרום” או ליחל להשתקתם… אין עוד, או אי אפשריים עוד, כל חשבונות על-דבר העתיד הקרוב או הרחוק… לעיני הדמיון מרחפות תמונות-גולה מחרידות: אלפי אנשים, ובעיקר נשים וילדים, גולים ותועים בחוסר מזון וכסות. גשמי החורף הזועפים וקרים מגלידים את אבריהם. נזרעת הדרך מתים ונחשלים. אמהות לוחצות יונקיהן אל חזן, להאציל להם את מעט החום האצור עוד בגופן… ועדר הגולים הולך ופוחת… כל החי עדיין רואה את קצו בא מחר או מחרתים; ומצטער הוא על שלא בא קצו אתמול או שלשום… כשל כוח הסבל. היאוש מחריד, והתקוה מעליבה.

תרע"ח (1917).