– – – ישובנו הישן, ישובנו של היום, לקוי הוא בזה אשר ברובו איננו עובד. ואם כל הישובים שאינם מיוסדים על עבודה עצמית יכולים עדיין להמשיך את קיומם בעזרת הצורות החברתיות והפוליטיות של זמננו – אין גם בזמננו שום אפשרות קיום לישוב חקלאי בתי עובד. כי כבן ובת לאביהם כן השדה והגן לאכר, אשר רק אם את כל נפשו יתן להם ויטפל בהם כאומן בבנו, רק אז יהיו לברכה לו ולמשיבים נפש. אך אם ידי אחרים יטפלו בהם, וישארו זרים עוטי קדרות ומארה. ומי בנו, עובדי האדמה, אשר נפשו לא הקשיבה אל יגון ואבל השדות, גם בכל מושבות ישראל כיום, העורגים ומשתוחחים אל חבת “עובד אדמתו”? ולפני מי מאתנו לא גלוי מצב ישובנו כעת? האדמה לא פוּתחה ולא שוּדדה, ונכרים לה עובדים אותה; שדות מסומרים קוצים, קמה אזובית ושדופה, גנים עזובים, גדרות פרוצות ואכרים רעבים מתנונים. וכל הקלקול לא בא רק באשמת האכרים, כי אם גם כתוצאה ישרה משיטת הישוב הזה, אשר לקוייו אחוזים זה בעקב זה. קנו אדמה ולא הכשירוה, ויחלקו אותה לחלקים גדולים מיכולת עבודתו של האכר לאנשים, אשר לא היה להם קשר נפשי ולא ידיעה נכונה בטיב אותה האדמה בפרט ובסידור משק כפרי בכלל; ואת תנאי התאכרותם עשו כה קשים ומורעלים, עד כדי הטרף כאניה בלב ים. את מעט הביסוס אשר “מנדבים” כבר לאכר, מטפטפים לו טיפות טיפות עד כדי דכדוך הנפש ושברון הגוף.
– – – יש תמהים ושואלים לאמור: “הביסוד מושבי עובדים נצמצם את כל עבודתנו הישובית?” ואולם לא לצמצם אנחנו באים, כי אם לרכז את כל כוחותינו הלאומיים לשיטה של התישבות מתוקנה. תבנה לה “האיניציאטיבה הפרטית”, המפורסמה אצלנו כעת, והמוסדות העומדים מחוץ להשפעתנו, יבנו להם את אשר הם בונים על פי דרכם הם, אנחנו לא נפריע להם; ואולם אנחנו והמשרד הארץ-ישראלי בכספי הלאום צריכים לרכז את כל כובד פעולותינו לבנין אותו הישוב העברי בארץ, אשר אליו נישא את נפשנו, נפש האומה העברית, ואז יהיו נא העבודה הציונית ורעיון הציונות לאחדים, ואל נהרוס בידינו את רעיון תחית עמנו הנהדר והצודק! נמשכים אנו אחרי זוהר התקוה להיות עם חורין חי וגדל בעבודתו בארצו, ואל נא נטה מן הדרך הישרה המובילה לתחיה, ונחצוב לנו קברים חדשים בקרקע התחיה. ואף זאת, כי לא מצערה תהיה גם ראשיתנו בדרך זו. ובכל אופן תהיה דרכנו רחבה הרבה יותר מדרך הישוב הקיים.
מובן, שלא מאליו יעָשה כל הדבר הגדול הזה. הרבה עוז ומרץ וגם מחשבה וסדר דרושים לבנין זה, ואת כל אלה עלינו לתת; וגם מה שאין עוד בנו, נצוה על נפשנו להוציא מתוך גנזי נשמתנו לבנין אוצרות חיינו.
תרע"ד (1914).