– – – החשש “מה יאמרו” אינו קיים אצלי, ולא חשבתי עליו אף פעם. מה לנו בחיפוש דרכינו ולאשר יאמרו עלינו, בין אם יאמרו כי נבוכים אנו או יאמרו כי מתעים אנו. עלינו לחפש את דרכינו לאור היום.

החברים המכירים אותי יעידו עלי שאינני מ“אדוקי דת”… המושב. בכל אשר דברתי וכתבתי, לא תקפתי אף פעם איזו צורת ישוב, ורק הגינותי על צורת ההתישבות הבודדת בפני יריביה, שוטניה ומחרימיה, אשר רבו מאוד; רק נלחמתי באלילות אשר בהקדשת צורות ופיסול צורות; בהפחתת זכויות לנושאי צורה אחת לעומת נושאי צורה אחרת, בהיות זו הפחתת זכויות לחלק מחברי הסתדרותנו. כי בשבילי קיים רק נושא אחד: האדם. וכל המסב חרות לאדם – טוב הוא, וכל המסב סבל והגבלות לאדם הנו רע בהחלט, אף אם יאמר עליו (או ביחוד אם יאמר עליו), כי יתקן עולם במלכות שדי, או במלכות החברה הסוציאליסטית, או החברה האנושית. כי אם אין ערך וחשיבות לאדם היחיד, ממה איפוא יתלכד הערך לעם ולחברה ולאנושות?

ואין ברצוני להיכנס כאן בשאלות תקציבים ותנאים, בהשוואות בין משקים למשקים מצורת ישוב אחת לצורת ישוב אחרת, יען כי זה יעביר את הויכוח לשטח אחר לגמרי, אשר אני כופר ביסודו, והוא השוואת היכולת של צורת ישוב אחת לעומת הצורה האחרת. אני מאמין באדם, ואינני מפקפק אף רקע, כי השג ישיג כל אדם את כל אשר יתמכר אליו בכל נפשו ומאודו. המושב, הקבוצה הקטנה והגדולה, פרוח יפרחו כאחת, אם חבריהם ישימו את כל מעינם בעבודתם ובפיתוח משקם עפ"י קוים מסויימים וברורים מראש; אך לא יתקיימו – אם לבם ינוד בקרבם ועל סעיפים יפסחו…

תרפ"ז (1927)