אין לי לא צורך ולא רצון להיתלות באשלי-רברבי, אם קדמונים או אף אחרונים, ולצטט את אשר הורה למשל מרכס או העלה גאון אחר. כי לא להורות הלכות באתי שאזקק ל“סמיכה”, אך קטעי מחשבה אמלל, ורחשי לבבי אהגה לי. וה' אלוהי לי – לא אירא!… אמנם גם בספר הדור, ה“קפיטל” של מרכס, מוכן אני לצלול ברצון רב, וכן בספרי “סוציולוגיה” אחרים. אך אסכים רק לאשר אסכים ואדון את אשר לא אסכים, ואף לא אבוש כלל מהודות כאשר לא ארד לעמקם של הדברים מקוצר השגתי אני; אכן גם במקרה כזה לא אעשה את הדברים “פחד”¹ לי ולא אחשוב לי לחובה לראותם כדברי אלוהים חיים. כי בכל אופן במה שנוגע להרגשותי ואספקלרית חיי אני, אין לי מורה גדול מעצמי. את אשר תדע נפשי אני כי טוב הוא, אותו אעשה, ואשר אראהו רע – לא אעשהו אף אם כל זולתי יאמרו עליו כי טוב הוא. כי בכל הנוגע לי ולמעשי אני, יקרה לי הערכתי אני מהערכתם של כל באי העולם יחדיו. ואם כל גאוני עולם ינסו להוכיח לי את משוגתי בכיוון דרכי כזה, אומר להם: “כי קצרה השגתם בספר חיי אני”. ספר חתום הוא כל האדם לזולתו. איש לא יבין את נפש אחיהו, אף רֵעַ לרעיתו לא יוכיח במלים. אך לבי אני הוא הנאמן עלי למצוא את אמיתי אני, ובשבילי אני הרי זוהי אמת כל החיים.

תרצ"ד (1933).