הוצאה זו מכוונת לנתיב ישר ומכונס לעצמו, אשר במקרים שיהיה נבדל ופרוש מ“דרכי הרבים” – הרי לא על כי רבים הם יפרוש מהם; ובמקרים אשר יארח בקו אחד את “דרך-הרבים” – לא על כי רבים הם יארח אתם. כיוונו של נתיב זה יצא ויבוא אך מתוך הארות פנימיות והערכות עצמיות, אשר כל משקל לא יותן בהן להערכות הרווחות ברשויות הרבים.
ואפשר שלוּ היתה “דרך הרבים” עיקרית רק אחת, המשותפת לקהילתנו העברית, בארצנו, אזי לא היתה בזה מן המידה הנכונה לפרוש ממנה ולא צורך בכך; ואולם כיום הזה, שמרובות הן למאוד “דרכי-הרבים” בקהילתנו וכל אחת מהן נפסלת בעיני חברתה ומשוקצת בפיה – הרי שלא מן הנתיב הלזה יצא פיסולן, אלא כולן כאחת פוסלות עצמן הדדית, ואין על כן לטפול על הנתיב הזה אף צל של יהירות על פרשו מכולן יחד בכיוון ישר לו לעצמו.
ואין מן הצורך להכריז כאן במוקדם ולספר הרבה על כל כיוונו של הנתיב הזה. הבמה הנוצרת בזה היא תמלל אותו; ונקוה שכבר מן החוברת הראשונה יוכר כל זה; ואך בקצרה מותר לציין בכלל, כי הכיוון של הנתיב הזה הוא לנכונות, נכוחות וכנות בכל אשר יובא בבמה זו לפני קהלנו, בלי כל כחל ושרק ובלי פרכוסים וכל שאר הסממנים ה“מודרניים” מסוגים אלה, שהם כיום מנחלתם של כל דרכי הרבים שבכל צורות הביטוי וההבעה.
ה“נתיב” לא ישא פני עשיר ולא יהדר דל בריבו, ונקוה כי ללכת בו ימָשכו ויבואו, במשך הזמן, כל אישי קהילתנו העברית בארצנו מכל המעמדות ומכל המפלגות, אשר הכּנוּת והנכונוּת הנן עדיין מיסודות נפשם לא רק במעמקיה (מה שנשאר עדיין בודאי בחלקם של כל אישינו) אלא אף על פניה. וכה ירכז הנתיב ישר-הקו הזה רבבות מבני עמנו כאן, עד היותו למעין נובע כּנוּת ונכונות בעוז ואדר, להדיח את האיבה והמשטמה הפשה בנו, ולטהר את קהילתנו מזוהמת הארס המהרס המחלחל בה ומקרקר אותה.
במה זו תהיה מוקדשת בעיקרה להבעת דעות בכיווּן הפעולות של תקומת עמנו בארצנו ולהערכות לכל הפעולות הנעשות בישובנו, וכן למאמרי בקורת על כל חזיונות חיינו וחויותיהם, וגם מדור לספרות בכל צורותיהם ימָצא בבמה זו.
בהבעת הדעות, בהערכות ובבקורת תהיה במה זו חפשית בהחלט מכל השפעה ולחץ של כוחות ובולמים, אם מפלגות או הסתדרויות, ותהיה פתוחה בפני כל דעה של יחיד כשל ציבור, בתוך התחומים של שאיפתנו לתקומת עמנו בארצנו, מתוך בנותו את עצמו כאן בהתאם לרוח נביאינו. ועזה תהיה התרעת הבמה הזאת נגד כל המעשים הפסולים מנקודת ההשקפה הנ"ל, בלי כל משא פנים לשום פרט, אף ריש גלותא וריש מתיבתא, או מוסד אם לאומי ואם מפלגתי, ולשום מחנה מכל המחנות או אישי המחנות המתגודדים בישובנו. אכן מנה אחת אפים תוקדש בבמה זו לראית הנגעים בבשרנו ועצמנו: מחנה העובדים העברים בארצנו, יען כי כל מחנה אשר טרם השלים את פעולתו בבדקי ביתו הוא, איך הוא יוכל ויפָּנה הרבה מנגעי ביתו הוא למען טפל בנגעי הבתים שלזולתו?! הן בצדק יראוהו כל זולתו כמתאמר לטהר אחרים זולת עצמו… או אם להתעכב על המצב כיום בקהילתנו העברית כאן. האין זה ברור לעין כל, שלוּ היו פניהם של כל אנשי המחנות שלנו אך לטוהר במחנותינו באמת ובתמים ולברכה לעמנו, אזי הן חכמו והבינו כי רק בטפל כל מחנה ומחנה בטיהור מחנהו הוא, היה מעורר בזה את קנאת הטהרה גם במחנות האחרות ומרבה טהרה בקהילתנו בכלל. ומתוך זה מילא לא היו דורכים איש על “יבלות” זולתו – והיה גם שלום יורד עלינו. ובעקבות השלום הן היתה גם הברכה וההצלחה שורה במעשינו…
ולכן, מתוך ראיה באמת החיים הזאת, תטפל במה זו בראש וראשונה בטיהור מחננו, מחנה העובדים העברים, מנגעינו.
ואם “תשמחנה בנות פלשתים” בשמען אותנו – בני מחנה העובדים עצמם – מתוודים בגלוי על חטאי מחננו, מה יהלוך ממחננו עקב שמחתן של בנות הפלשתים אשר טרם נגרע על-ידי עצם חטאיו?
ישמחו השמחים לחטאינו, ואנו נשמח לוידוינו המכוון לטהרנו מן החטאים ומן הפשעים, לרחצנו ולזככנו!
ולמען האמת חובה היא לצין בזה, שעם כל היות מחנה העובדים העברים בארצנו כשהוא לעצמו מלא פשעים כרימון, הרי רק בעבור גודל צדקתו של המחנה הזה – ביחס לרשעתם של כל יתר מחנותינו כאן, למן השאננים בציון ועד הפתלתולים בשעריה – תישא עוד ארצנו את ישובנו כאן בכללו…
ואולם כל אחת ממחנה העובדים “המֵשׂישׂ” את בני מעיו על צדקות המחנה הזה, הגדולות אמנם מאלה של יתר המחנות, הריהו מכלה את עמנו כאן בכלל והוא גם בעוכריו של מחנה העובדים עצמו. ולהיפך, עקב היות קהילתנו כאן בכללה דלה מצדקה ומעשים טובים עד שרק בזכותו של מחנה העובדים תישא אותנו ארצנו – הרי שהאחריות כפולה ומכופלת היא הנופלת על מחנה העובדים העבריים… ויש לדייק אתו בקלה כבחמורה לבל יפול העוזר והעזור גם יחד.
ולכן, עקב היות יוצרי הבמה הזאת נמנים על מחנה העובדים העברים שבארצנו – הרי בראש וראשונה תהיה ידה של הבמה הזאת במעשי מפא"י וההסתדרות, להפוך בו ולהפוך בו במחננו זה ולמרקו מעונותיו. ונקוה שאך לטוּב לו וממילא גם לטוב לכל עמנו.
ומהנ"ל צריך להיות גם מובן, כי במה זו תמנע עצמה במידה הרבה ביותר מלטפל בעניניהם של עמים אחרים וארצותיהם, יען כי על כל שביב מרץ ונטף אוֹן שלנו תחוס עינה מהפנותם לריק מענינינו העצמיים היגעים כה ופרועים. במה זו תראה את כל תקוות תקומתנו בארצנו אך ורק בהשקעת כל הוויתנו בלי כל שיור בביצור כל עמדותינו כאן. והדרך היחידה להתגוננות ביתנו בפני כל הקמים עליו היא להתמיד בחתירתנו קדימה קדימה בידים אמוּנות ומאוחדות מבפנים.
ועוד גם זאת: אף המדור לספרות בבמה זו יוקדש כולו, בלי שיור, לנושאים מחיי עמנו בלבד, הואיל וחיי עמנו לתקופותיהם השונות הנם עשירים למדי; אוצרות בלומים, אשר לא נספיק לשאבם לא בבמה זו ולא בעוד עשרות במות כאלה.
תרצ"ד (1933)