לוגו
רוח עצוב: בעקבות יצחק קצנלסון
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לאלי זמיר

חלוץ ומנהיג אמת

תלמידו של יצחק (אנטק) צוקרמן

שותפו של יצחק קצנלסון

בימי גורל, אימה ומרד


רוח עצוב

רוּח עָצוּב, רוּח עָגוּם

שָׂא נָא אֶת אַנְחָתִי

דֶּרֶךְ שָׂדוֹת, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת

אֱלֵי אֲהוּבָתִי.


הַרְחֵק, הַרְחֵק יֶשְׁנָהּ עֲיָרָה,

יָפָה הִיא הָעֲיָרָה,

שָׁם בֵּית עֵצִים עוֹמֵד לָבָן,

שָׁם יַלְדָּתִי גָּרָה.


הִיא כִּי תִּקְרַב אֶל הַחַלּוֹן,

תִּלְחַשׁ לָהּ אַנְחָתִי

אֶת גַּעְגּוּעַי בָּהּ יָצַקְתִּי,

אֶת יְגוֹן לִבָּתִי.


מוקי צור 1 עמ8 שירים (2).jpg

משיריו המוקדמים של יצחק קצנלסון


 

בין שני חלומות    🔗

בין שני חלומות

שֶׁמֶשׁ זָרַח לִי בַּלֵּיל

הוּא הַחֲלוֹם שֶׁרִחֵם אוֹתִי

זָרַח אָרַח לִי בַּצֵּל

פֶּתַע פִּתְאֹם הֶקִיצוֹתִי

(“עבר חגי” משיריו של יצחק קצנלסון)

שני חלומות של יצחק קצנלסון מוצבים זה מול זה. בשיר זה, שהוא משיריו המוקדמים של המשורר הצעיר, מתואר חלומו של נער, הפוגש מלאך שפותח בפניו את שערי גן העדן. חלום שהמשורר מבקש לא להתעורר ממנו אל אור היום המסנוור של המציאות.

ואילו החלום השני נכתב בסוף ימיו, כאשר שהה במחנה השבויים בוויטל שבצרפת, בטרם נשלח לאושוויץ, וכל כולו סיוט – חלום מותם של יקיריו ואסונו של העם היהודי. המשורר המבקש להתעורר מוצא באור יום אכזר המממש את סיוטי החלום ואת קרבת הקץ. זמן מה לאחר ששיר זה נכתב, הובל המשורר עם בנו צבי למחנה המעבר בדראנסי, ומשם נשלחו השניים אל מותם באושוויץ.


חֲלוֹמוֹ שֶׁל תִּינוֹק

– אִמָּא–אִמָּא – הוֹ גְשִׁי נָא הֲלוֹם –

בִּשְׁנָתִי רָאִיתִי חֲלוֹם.

בַּחֲלוֹמִי – כְּרוּב קַל אֵלַי טָס,

לְקָחַנִי בִכְנָפָיו – וְנָס.

שְׁאִלְתִּיו – לְאָן? עָנָה לִי:

אֶל שַׁעֲרֵי גַן־עֵדֶן, בְּנִי.

וַנָּעָף גַּם יוֹמָם, גַּם לֵיל,

עַד שֶׁבָּאנוּ אֶל שַׁעֲרֵי גַן־אֵל.

– תּוּק–תּוּק! דָּפַק כְּרוּבִי בַלָּאט –

פִּתְחוּ לִי וְלִשְׁמוּאֵל הַקָּט!

– פְּתַח, תַח–תַח, פְּתַח, תַח–תַח!

פִּתְחוּ לִי וְלִשְׁמוּאֵל הָרַךְ!

קִישׁ–קִישׁ–קִישׁ!

פִּתְחוּ לִי וְלִשְׁמוּאֵל נָא חִישׁ!

הַשְּׁעָרִים אָז נִפְתְּחוּ דֹם –

וָאִיקָץ – וְהִנֵּה חֲלוֹם

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

הוֹ אִמָּא, הוֹ אִמָּא, לוּ רַק

יָכֹלְתִּי לִישֹׁן עוֹד דַּק –

בְּוַדַּאי הֶרְאַנִי הַכְּרוּב

אֶת גַּן אֳלֹהִים וְכָל טוּב.

(דמדומים א', עמ' 62)


כה אבך ביגוני

חֲלוֹם חָלַמְתִּי,

נוֹרָא מְאֹד:

אֵין עַמִּי, עַמִּי

אֵינֶנּוּ עוֹד.


בִּצְעָקָה קַמְתִּי –

אֲהָהּ! אֲהָהּ!

אֲשֶׁר חָלַמְתִּי

בָּא לִי, בָּא!


הָהּ אֵל בָּרָמָה

אֶקְרָא רְתֵת:

עַל מָה וְלָמָּה

עַמִּי מֵת?


עַל מָה וְלָמָּה

מֵת לַשָּׁוְא?

לֹא בַּמִּלְחָמָה,

לֹא בַּקְּרָב…


גַּם זְקֵנוֹת, זְקֵנִים,

גַּם נָשִׁים וָטָף –

כְּבָר אֵינָם, אֵינָם –

סִפְקוּ כָף!


כֹּה אֵבְךְ בִּיגוֹנִי

גַּם יוֹם, גַּם לֵיל:

עַל מָה רִבּוֹנִי?

וְלָמָּה אֵל?

פנקס ויטל


יצחק קצנלסון היה מודע לדרך השירית אותה עבר החל משירי נעוריו, עד לשיר הקינה העברי על מות העם היהודי. במחנה העצירים בוויטל שבצרפת אליו הגיע, נכתב שיר הסיוט שהתגשם לנגד עיניו. לנו ניתן רק לנחש מדוע העמיד אל מול הקינה העברית דווקא את שירו של ביאליק אותו תרגם ליידיש. ייתכן כי באמצעות ההשוואה יכול היה להתקרב יותר אל עוצמת האסון הנורא שפקד את מיליוני היהודים שנרצחו.

מול הקינה על העולם היהודי ההולך ונכחד, הולך ונעלם, מוצגת האידיליה המתוארת בשירו של ביאליק. קצנלסון העריץ את ביאליק אשר שימש לו בנעורים מעין סימן דרך לאופן בו נכתבו שיריו בימי נעוריו, על כן מעצימים המאורעות הנוראים של ההווה את היעקרותו מן היסוד האידילי של ביאליק. בשירתו של המשורר העברי הגדול המתורגמת ליידיש גנוזים אוצרות של אהבה, תום והומור, בהם ביטא ביאליק את תפילתו של היהודי לשִׁיבה אל ילדוּת מוארת ותמימה. מולה בוקעת משורות שירו של קצנלסון קינה בה חוֹבר האסון האישי אל האסון הלאומי – מות אשתו ובניו האהובים והירצחם של המיליונים.


מוקי צור 2 עמ12 כתב יד (2).jpg

כתב היד של השיר “החלום” של קצנלסון ומולו השיר של ביאליק


 

עם המשפחה    🔗

הדבר התרחש בוורשה בעצם הימים הנוראים ההם, כאשר יצחק קצנלסון הסתתר במרתף. ערב “יום מילא” בו נאספו אל הכיכר אלפים מיהודי העיר כדי להישלח אל מותם. אל המרתף הגיע קשיש כבן שמונים ששמו קדושין. מישהו מן הנחבאים במרתף קרא לקצנלסון בשמו. מששמע הישיש את השם – קצנלסון, החל לספר על משפחת קצנלסון – הפליג בדברים על האב בנימין ועל השיר שחיבר אודות קוֹבנה. הוא הוסיף כי סוּפר לו שיצחק, בנו של בנימין, שוהה במרתף זה, ומבלי לזהות אותו באפלה בקרב היושבים שם, החל מדבר בשבח שיריו. מישהו הדליק גפרור והקשיש זיהה בהתרגשות את קצנלסון. במחנה השבויים בוויטל בצרפת נזכר יצחק קצנלסון במפגש המיוחד במרתף בוורשה. הוא מתחבר עם דמותה של משפחתו ועם שורשיו, וכך כתב:

אנחנו כולנו ירדנו אל המרתף בגפנו, לא הבאנו אתנו מאומה מרכושנו אשר השארנו בדירות פתוחות למעלה. הוא, זה הזקן, לא בגפו בא, הוא הביא את משאו ומתנו אל המערה האפלה. את כל תוכן חייו. עם תוכן חיים בא. ואנחנו בלי תוכן חיים ירדנו פלאים למרתף. השארנו את כל סבל רוחנו, אם רב ואם מעט, בבית המתרוקן עתה על ידי הרוצחים והגונבים מתוכו, השארנוהו עם הרהיטים, עם הכלים, עם הספרים שלנו עם כתבינו ועם זיכרונותינו.

למחרת נרצח קדושין.

(פנקס ויטל, עמ' 195)


מוקי צור 3 עמ14 ההורים (2).jpg

אביו ואימו של קצנלסון בנעוריהם


בנימין קצנלסון, אביו של יצחק, הקדיש את חייו לחינוך, ובהיותו משכיל עברי ייסד ‘חדר’ מתוקן. הוא דאג לכך שבנו ילמד תחילה מקרא ואילו לימודי התלמוד, כך אמר, יידחו לזמן מאוחר יותר… יחד עם שאר בני המשפחה המורחבת הקים את המוסד החינוכי בלודז', שלימים היה למפעלה החינוכי הגדול של משפחת קצנלסון.

משפחת קצנלסון פעלה אמנם בלודז' אולם הגיעה לשם מקארליץ בבלארוס, לא לפני שנדדה על פני ליטא. למפעלה החינוכי היה סניף גם בבוברויסק, שם התגוררו סבו של יצחק ודודו משה, אביו של מנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון.

בובורויסק היתה מרכז קהילה רבגוני ותוסס, אולי היחידה מכל קהילות ליטא בה כיהן בתקופה מסוימת רב אחד הן לחסידים והן למתנגדים. יש לומר כי גם במשפחת קצנלסון עצמה היו חסידים ומתנגדים כאחד. מעריציה טענו כי בקהילה זו נפגשו יהודים מכל המפלגות והתערבבו זה עם זה במעין אחווה מיוחדת. הלֵצים, הקבצנים ותלמידי החכמים, המהפכנים, הזמרים ואפילו אנשי העולם התחתון המעטים שפעלו שם, כולם עד אחד היו מודעים לגורלם המשותף. אך בכל שדרותיה נמצאו גם בוגדים ומלשינים שמוטב היה להיזהר מפניהם. היו שאמרו כי ההשראה לחזונו של ברל כצנלסון מנהיג פועלי ארץ ישראל, בן דודו של יצחק – לראות את כל פועלי ארץ ישראל מתאחדים – מקורה בהווייתה המיוחדת של בוברויסק.

דודתו של יצחק, אִמו של יצחק טבנקין חיינה־גיטל, התגוררה בוורשה, העיר הגדולה והסואנת שרבים מתושביה היו יהודים.

בכל ענפי משפחת קצנלסון פיעם היצר הפדגוגי. גם ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בני דודיו של יצחק, מנהיגי ארץ ישראל העובדת, מעבר למנהיגותם הפוליטית היו קודם כל אנשי חינוך מובהקים. דומה כי המשפחה כולה היוותה מרקם מיוחד של אנשי רוח, בני המשפחה תהו עליה והגנו עליה מפני עצמה. לפני ובתוככי כל שבר הם דבקו במילה, בספר, בתרבות, ביקשו אחר קידמה אך היו גם ערים למחיריה ולפיתויי השווא שהיא נושאת בחובה. לא יהיה זה אפוא בלתי מדויק לומר, שהיו אלו אנשים שהקשיבו לאדמה ובמיוחד האזינו לרעידותיה.


על נדודי המשפחה על פני ליטא החל בקארליץ בה נולד ועד לודז', כותב יצחק קצנלסון:

מצד אבי ומצד אמי אני נצר לרבנים ויהודים מפורסמים. ההורים שלי עקבו אחרי שושלת היוחסין עד ל“תוספות יום טוב”, “סדר הדורות”, של"ה וגבוה מהם.

בילדותי המוקדמת עזבתי את ליטא ועברתי עם משפחתי לפולין. שנים אחדות התגוררנו בזעגרוש. אחרי שבוורשא הפסיקה להופיע האנציקלופדיה העברית אשכול, שם עבד אבי כעובד קבוע, הוא פתח בזעגרוש בית ספר עברי לתלמידים נבחרים. שם גם אני למדתי. שירי המוקדמים שייכים לתקופה זאת. את הפוסק הראשון ושיר קיבל אצלי מפקח־שוטר שנכנס אלינו לבית הספר ורשם לנו במפתיע פרוטוקול. הוא לנו פרוטוקול ואני לו שיר. סיימתי את בית הספר בגיל שתים עשרה בגלל המצב הקשה. אבי חזר לוורשא ועבד בה’צפירה' בעוד אני עבדתי בחנות בדים. בעת עבודתי בחנות הבדים כתבתי מעת לעת. אך בעיקר למדתי ועוד יותר מזה קראתי. יותר מאוחר לא החזקתי שם מעמד. הגעתי לדוד שלי, חרשתן בזעגרוש ולמדתי שם את עבודת האריגה. גם לעבודה זו לא הקדשתי תשומת לב מרובה. את שירי הילדות מגיל 14–15 הדפסתי יותר מאוחר בעיתון הילדים ‘עולם קטן’ בהוצאת ‘תושיה’ ובעיתון היומי הצופה בשנת 1903.

המשפחה עברה לגור בלודז'. שם אני מתגורר עד היום. בגיל 17 הפסקתי את עבודתי במפעל של אבא ונסעתי פעם ראשונה לליטא.


מגורי אצל רב גדול בתורה היו לי לספר    🔗

נסעתי לליטא ונשארתי שם מספר חדשים. מגורי אצל רב גדול בתורה היו בשבילי כספר; חיים יהודיים טהורים עם חן וקדושה של פעם. לקחתי אִתי משם אוצר בלום של זיכרונות עליהם אי אפשר לכתוב…

בפחד רב שמעתי מפיו של ‘מנדלי מוכר ספרים’ שהוא שיחק עם סבתא־רבה שלי, הרבנית האדוקה. שניהם אגב, עוד היו ילדים קטנים ועוד זכו למצווה. היה זה זמן חנוכה.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

החדר המתוקן היה לבית ספר. בניו של בנימין ובכללם יצחק המשיכו את מפעלו של האב ופתחו גן ילדים ובית ספר עממי עברי. אחיו השתלבו בו כמחנכים. היה זה מעין קיבוץ שהתנהל מתוך שותפות כלכלית מלאה של המחנכים. שיינדל־שושנה, אחותו של יצחק, הייתה לגננת שקיימה בביתה בית עברי. ילדיה דיברו עברית כלשון אֵם. שיינדל נפטרה בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בנה ובתה כבר היו אז בארץ ישראל. בנה אברהם שהיה ממייסדי קיבוץ שפיים, המשיך כאן את מסורת המשפחה ושימש כמורה. פייגל, אחות אחרת של יצחק שנדדה עם בעלה נחומוב לאורוגוואי, כנראה בשל תחושת לחץ מצד המשפחה, הקימה שם עם בעלה בית ספר עברי כמסורת המשפחה.

האח משה קצנלסון, ששימש כמורה לעברית ובעל בית ספר בלודז‘, טבע בנהר לפני המלחמה. משפחתו נרצחה במחנה ההשמדה. אח אחר, ברל קצנלסון, היה מנהל המשק בבית הספר של הקצנלסונים בלודז’. הוא נשא לאישה את דבורה (דורקה), בִּתה של אסתר דומברובסקי, שהייתה ידידתו של יצחק. לאסתר הקדיש יצחק קצנלסון כמה מיצירותיו. ברל, אחיו של יצחק היה איש תיאטרון. בתקופת הכיבוש הנאצי שהה בוורשה ועבד בדואר המקומי. ב־1942 נשלח עם בני משפחתו למחנה השמדה. בנו בנציון הצטרף לפרטיזנים ביער ונפל בקרב. בן אחר של אסתר דומברובסקי – דויד, ניהל את בית הספר של הקצנלסונים בלודז'. גם הוא נפטר בוורשה הכבושה.

כל בני המשפחה לימדו באותו מוסד. בקיץ נהגו לנסוע לקייטנות עם תלמידיהם ונפשוּ יחדיו. ניתן להניח כי קשר עמוק זה בין אחיו ואחיותיו השפיע על יצירתו של יצחק קצנלסון, למשל בשעה שלימד תנ"ך, או כשחיבר מחזה לילדים אודות סיפורי יוסף ואחיו. אולם במחזה אחר למבוגרים שנושאו אהבת אמנון ותמר, לא ניכרת השפעת היחסים ההדוקים בין אחיו. במחזה שכתב במחנה העצורים ויטל שבצרפת על חניבעל, מוזכרים יחסי אהבה אסורים בין אחים לאחיות, אולי משום שברגישותו הרבה חש את תהומות קִרבת היתר.

משהו מן היחסים בין האחים בבית קצנלסון ניתן אולי לזהות במחזה הילדים הזעיר “אח ואחות”.


אח ואחות

עֶזְרָא: אוֹי לִי, שָׂרָה, אוֹי, אֲחוֹתִי,

רְאִי נָא, מֶה עָשִׂיתִי, שָׂרָה:

תֵּה שָׁתִיתִי, וְהִנֵּה כוֹסִי

נָפְלָה אַרְצָה וְנִשְׁבָּרָה!


שרה: הֵן בְּלִי צְדִיָּה זֹאת עָשׂיתָ,

גַּם לֹא כָּך גְדוֹלָה, הָרָעָה:

לֹא חָטָאתָ, לֹא עָוִיתָ;

עַכְשָׁו הַס, אִמֵּנוּ בָּאָה…


האם: תֵּה שְׁתִיתֶם, קְטַנַּי, עָתָּה,

וְכוֹס אַחַת נָפְלָה מָטָּה, –

מִי זֶה שִׁבֵּר אֶת הַכּוֹס?


שרה: אֲנִי, אֲנִי עָשִׂיתִי זֹאת…


עזרא: שֶׁקֶר אָמְרָה, שָׁוְא דִבֵּרָה,

הִיא לֹא שִׁבְּרָה, לֹא שִׁבֵּרָה,

כִּי אָנֹכִי הוּא הַשּׁוֹבֵר!

שרה: שֶׁקֶר, שֶׁקֶר עֶזְרָא דוֹבֵר!


האם: מִי שֶׁשִּׁבֵּר יִקְרַב הֵנָּה:

שְׁנֵי אַגָּסִים לוֹ אֶתֵּנָה…


עזרא: שָׂרָה אֶת הַכּוֹס הִפִּילָה,

הָאַגָּסִים, אִם כֵּן, תְּנִי לָהּ…


שרה: עֶזְרָא שִׁבֵּר, לוֹ שַׁיָּכִים

הָאַגָּסִים הַמְשֻּׁבָּחִים!


האם: הֵנָּה עֶזְרָא, גֶּשׁ־אֵלַי,

שְׁנֵי אַגָּסִים מֶנִּי קַח!


עזרא: אֶחָד, אֶחָד יְהִי לִי דַי!

שָׂרָה, שָׂרָה, קַבְּלִי שַׁי:

אַגָּס לִי וְאַגָּס לָךְ!

יש לי שיר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"ד 1954, עמ' 12–13


בבית החינוך של קצנלסון הוּשם דגש מיוחד על גן הילדים. שיינדל־שושנה, אחותו של יצחק, למדה אצל שני הגננים העבריים החשובים של אותה עת: יצחק אלתרמן אביו של נתן אלתרמן, ויחיאל היילפרין, אביהם של אוריאל (המשורר יונתן רטוש) ועוזיאל (המדקדק עוזי אורנן). אלתרמן והיילפרין ייסדו סמינר לגננות ולגננים עברי ראשון בגולה, בוורשה. משם הביאה שיינדל לגן הילדים בלודז' את גישת החינוך המיוחדת וישמה אותה בחינוך ילדי הגן העברי. כיוון שהיתה קרובה במיוחד ליצחק, הניעה אותו לכתוב טקסטים עבריים רבים לילדי הגן, ואילו הוא דחף אותה לתרגם לראשונה לעברית את “סיפורי אלף לילה ולילה לילדים”.

כיוון שהיה מודע לצורך להעשיר את החומרים הדלים שעמדו אז לרשות הגן העברי, וסבר בלא מעט צדק כי לשון סיפורי המקרא קשה עבורם, וספרי ילדים כלל אינם בנמצא, נטל על עצמו את המשימה להפיק חומרים למחנכי גם הילדים. שירו “חמש שנים על מיכאל”, שבגרסתו הראשונה נקרא “חמש שנים עברו על דן”, הוא שיר שהיה לקלאסיקה, אולם אינו השיר היחיד שכתב לילדי הגן. הוא העשיר את מדף ספרי הפעוטות וילדי הגנים בחברו להם מחזות, שירים, משחקי תנועה ומשחקי אצבעות, משום שהאמין כי שלב מוקדם זה בחיי הילד גורלי לפיתוח צימאונו הרוחני, ומהווה יסוד לעיצוב אישיותו.

משהתברר לו כי לאחר הגן ובית הספר העממי, אין הוא יכול להבטיח לתלמידיו המשך לימודים בגימנסיה עברית, ולפיכך גבר החשש כי ההורים לא ישלחו את בניהם לבית הספר של המשפחה, פנה לשלטונות הפולניים וביקש להכיר בבית הספר גם כבית ספר תיכון. משנתקבל הרישיון, הוקם גם בית ספר תיכון שלמדו בו עברית ופולנית כאחת.

יש לומר כי כבר בימיו של יצחק קצנלסון, מרבית הילדים היהודים בפולין לא למדו כלל במסגרות יהודיות או בבתי ספר עבריים, יידישיסטיים או חרדיים. כ־60% מהם למדו בבתי ספר פולניים. בחלק מבתי ספר פולניים אלה לא נערכו לימודים בשבת, ובדרך כלל קוימו בהם רק שיעורי דת יהודיים מעטים. כיוון שמוסדות החינוך היהודיים, הן בבתי הספר החרדיים, הן של המזרחי, הן של דוברי היידיש שאורגנו על ידי הבונדיסטים, הן בתי הספר ‘תרבות’ הציוניים שלימדו הכול בעברית והן בתי ספר פרטיים אחרים, היו יקרים, לפיכך רק מי שהשיגה ידו יכול היה לשלוח אליהם את ילדיו. יתר על כן, מי שלא למד במכינות לבית הספר היהודי־פולני לא יכול היה להתקבל אליהם, על כן היו הגימנסיות היהודיות בנות 12 כיתות. בכל שבוע למדו בהם 10 עד 12 שעות עברית. בתי ספר אלו לא התנהלו על פי רוח אידאליסטית שבה התנהלה רשת גימנסיות ‘תרבות’, שבה כל המקצועות הכלליים נלמדו בעברית.

הגימנסיה העברית הראשונה הוקמה בלודז' בשנת 1908, על ידי הרב ד"ר מרדכי זאב ברוידא (1879–1949). גם כשעלה ארצה כיהן כמורה ועל שמו נקרא תיכון ט' בתל אביב.

בית הספר העברי שהקימו הקצנלסונים היה יחיד במינו: הוא הקיף את כל טווח הגילים מגן הילדים ועד התיכון, ועמד תחת פיקוחו של משרד החינוך הפולני. עובדה זו יצרה מתח בינו לבין הגימנסיה העברית בלודז', כיוון ששׂכר הלימוד הגבוה בשני המוסדות, כמו גם מיעוט התלמידים גרמו לתחרות גלויה. הנה כי כן, בית הספר של הקצנלסונים התעמת עם מערכת החינוך העברית האחרת.

כשפנה בנציון פיינשטיין בנה של שיינדל, אחותו של קצנלסון, לאוניברסיטה העברית בירושלים, בסוף שנות ה־30, וביקש להתקבל בה ללימודים, ביקשה האוניברסיטה אישור מרשת בתי הספר העבריים בפולין. אולם אישור כזה לא התקבל, כיוון שרשת החינוך היהודית לא הכירה בגימנסיה של הקצנלסונים. נסער בשל פני הדברים פנה יצחק אל בן דודו ברל כצנלסון בארץ ישראל ותבע תשובה, זה פייס אותו והרגיעו, אולם האישור לא ניתן, ולפיכך נאלץ בן הדוד פיינשטיין ללמוד רפואה בצרפת. רגע לפני פרוץ המלחמה, הגיע הבן ארצה והצטרף לקיבוץ שפיים, שדודו אברהם קצנלסון היה ממקימיו (בפילוג של שנות ה־50 עבר פיינשטיין עם חברים נוספים לקיבוץ רמת יוחנן).

משהגיעה ארצה גם אחותו של בנציון פיינשטיין, בדנה, אחייניתו של יצחק קצנלסון, היא המשיכה כאן את מסורת החינוך וההוראה של שיינדל אִמה, וכל ימיה שמשה כגננת ומורה. היא למדה בסמינר לגננות של אלתרמן והיילפרין שעבר מוורשה לתל אביב. בסמינר הקפידה לא להזכיר את מקור משפחתה כדי לא לזכות בהעדפה כלשהי. בדנה כרתה ברית אהבה עם אחד החלוצים והתכוונה להצטרף לקיבוצו, אלא שבתקופת המאורעות הוא נפל יחד עם עוד ארבעה לוחמים אחרים בקִרבת ירושלים, ב־9 בנובמבר 1937. קיבוץ מעלה החמישה נקרא על שם חמשת הנופלים, והמשורר ש. שלום אף חיבר שיר לזכרם שהושר בפי כל. “חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה/בבית עזבו אם ואחות תינוק ואישה.”

מאוחר יחסית, הקים יצחק קצנלסון משפחה עם חנה (אנדז’ה) רוזנברג מלודז', ילידת 1900. הוא – יליד 1886 היה מבוגר ממנה אפוא באופן משמעותי. אם כי שפת אִמה היתה רוסית, למדה חנה עברית, אולם בביתם של חנה ויצחק קצנלסון דיברו בני הבית ביידיש. צבי, בנם הבכור, ידע עברית. הצעירים למדו את השפה אך לא השתמשו בה. לעומתם כמה מהילדים במשפחת קצנלסון המורחבת דיברו עברית כשפת הבית המדוברת. מבחינתם, היידיש היתה שפת הסוד של הדודים, יצחק וחנה, שדיברו בה כשרצו שהילדים דוברי העברית במשפחה המורחבת לא יבינו את המדובר.

כיוון שחנה השתלטה על השפה העברית, היא השתלבה במפעל הפדגוגי המשפחתי, ושימשה כספרנית של הגימנסיה. אישה משכילה היתה, דוברת שפות אחדות ומעורה היטב במפעלו הרוחני של יצחק קצנלסון. בשלבה עבודה עם מטלותיה של אשת משפחה, גידלה במסירות את שלושת ילדיהם – צבי, בנציון ובנימין. בהיותה נבונה, מוכשרת ורבת פעלים השכילה להתעשת ולפעול בנחישות ובתבונה בכל הנסיבות הקשות שעברו על המשפחה במלחמה. ראוי אף לציין כי מעולם לא ביקרה בארץ ישראל חרף הנהייה הציונית שהייתה אבן יסוד במשפחת קצנלסון המורחבת.


מוקי צור 4 עמ21 אשתו והילדים (2).jpg

חנה אשתו של קצנלסון ושלושת ילדיהם.


 

אל השמש    🔗

“שמש זורחת מאחורי כתפו של אדם ואין הוא יודע שצריך להחזיר את הפנים.”

כמורה וכמשורר, כאדם שנפשו מתגעגעת ליופי, כך התייצב קצנלסון בפני הציבור היהודי. בקרב בני דורו הוא נודע כמשורר תם, שובב, מלא אהבה ורחוק מכל דקדנטיות וגלותיות.

אולי אין זה מקרה שהחל לכתוב שירים כילד ומבטו הרענן נשמר וניכר גם כמעט בכל מה שכתב בהמשך חייו. התקבלותו המיידית כמשורר העניקה לו רשות וכוח להביא אל השירה העברית את בשׂורת השמחה, שהייתה כה חסרה אותה. וכך הוא מספר כיצד הוכרה שירתו כנער:


רייזין התנפל על מחברת שיריי

בגיל שבע עשרה הפסקתי את עבודתי במפעל של אבא ונסעתי פעם ראשונה לליטא. בנסיעתי זו הייתי כמה ימים בוורשה. ב’תושיה', שם הדפסתי כמה שירים, התביישתי להראות את עצמי. לראשונה הלכתי למשורר אברהם רייזן. בסיפוריו היפים ובשיריו הנאים הוא קנה את אמוני, עוד בטרם הראיתי לו את כתיבתי. כנראה הרגיש שאני כותב והראה לי יחס אוהד. הראיתי לו מחברת דקה… רייזן מלא התפעלות מלידה, התנפל על המחברת כמוצא שלל רב.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

ביטוי לצד שמח ומואר זה בשירתו ניתן למצוא בשיר הילדים “השמים והארץ”:

המשורר המיטלטל בין שמים וארץ, בוחר בארץ מפני שעליה חיים אנשים וילדים שהם מושא אהבתו הגדולה.


השמים והארץ

הַשָּׁמַיִם: עֲנִיָּה אַתְּ, אֶרֶץ, עֲנִיָּה וּשְׁחוֹרָה –

רַק לִי כָל הַזֹּהַר! רַק לִי כָל הָאוֹרָה!

בַּיּוֹם – לִי יֵשֹׁ שֶׁמֶשׁ, בַּלַּיְלָה יָרֵחַ,

כָּל אֶחָד בִּי מַזְהִיר, כָּל אֶחָד זוֹרֵחַ.


הָאָרֶץ: הוֹי שְׁחָקִים מִתְגָּאִים, הוֹי שְׁחָקִים שַׁחֲצָנִים!

וּלְמִי עָבִים שְׁחוֹרִים? וּלְמִי הָעֲנָנִים?

לִי נֵפְטְ וְלִי גַז, גַּם אֶלֶקְטְרוֹן מְאִירִים

סַפִּירַי וּפְנִינַי כְלוּם אֵינָם מַזְהִירִים?


הַשָּׁמַיִם: לָנוּ בְּרָקִים וּרְעָמִים!

לָנוּ אִשִּׁים וּלֶהָבוֹת.


הָאָרֶץ: לִי אִתִּים, מַגָּלִים!

לִי חִצִּים וַחֲרָבוֹת,


הַשָּׁמַיִם: לָנוּ שְׁלָגִים וּגְשָׁמִים!


הָאָרֶץ: לִי יָמִים וּנְחָלִים!


הַשָּׁמַיִם: לָנוּ אַלְפֵי כּוֹכָבִים


הָאָרֶץ: רִבּוֹאוֹת לִי פְּרָחִים!


הַשָּׁמַיִם: בָּנוּ מַלְאָכִים –

הֵם עָפִים וְשָׁבִים,

הֵם דָּאִים וְטָשִׂים!


הָאָרֶץ: וְלִי יֵשׁ צִפֳּרִים –

עֶפְרוֹנִים וּזְמִירִים,

הֵם שָׁרִים בַּשִּׁירִים!

הֵם עָפִים וְשָׁרִים!

וְיֵשׁ לִי אֲנָשִׁים

וִילָדִים –

נֶחְמָדִים!

(שיחות, הוצאת ‘מקרא’, ורשה, תרפ"א 1921)


פגישה עם האביב הגדול    🔗

בקטע שכתב מתואר מעין טקס הכתרתו כמשורר. הטקס מגדיר אותו כמשורר צעיר ששורות שיריו נושאות עִמן את בשׂורת האביב:

נכנסתי אל הגינה הקטנה שעמדה סמוכה לביתי, והנה האביב הגדול יושב ומחכה לי בגינה הקטנה הלזו. יושב לו האביב הגדול ושולי מעילו מלאים את הגינה הקטנה.

בראשונה לא הרגשתי בו, משום שרובו שקוף הוא כעין האוויר על ראשי ההרים, ואולם בהיכנסי נתקלתי בו במשעול הגן והכרתיו, הכרתיו מדאשתקד.

השתחוויתי לו, וקראתי לו בקול רם ומתוך צחוק: ברוך אתה לי, אביבי, שנתחדשת!

– ברוך אתה לי, גם אתה שהתחדשת! לחש לי האביב הגדול, והעביר את ידו בשׂחוק קל על פני החלקים–החלקים.

פני, ובייחוד סנטרי, סנטר הנעורים שלי, אדמו כמדומני… אלא שעשיתי את עצמי כלא יודע ואמרתי לעבור. האביב הגדול תמך את שתי זרועותיו על שכמי האחת, גחן על אזני ולחש עליה: טוב עשית אחי, אח רך וצעיר, אלא שהאו–די–קולון אשר שפכת על ראשך למותר הוא! או–די–קולון למותר הוא לעת–עתה.

– לעת עתה?

– לעת עתה, עדיין רענן ראשך ואו–די–קולון למותר הוא! – גער בי האביב הגדול בלחישה.

אני חפצתי לבכות מרוב שמחה, לבכות בחיק האביב הגדול.

האח! עוד רענן עלי ראשי! גם אחרי שירי העשירי רענן עלי ראשי!…

(יצחק קצנלסון “בגבולות ליטא”, סיפורים ומסות, כתבים א, הקיבוץ המאוחד, עמ' 82)


יצירתו של יצחק קצנלסון הקרינה שמחה והיענות לאור ולאהבה, ובאותו אופן עצמו הופיע גם בפני ילדים ובני נוער. סוד קסמו פעל עליהם הן כמורה מרתק והן כשחקן.


עליצות שופעת

דוד שמעונוביץ המשורר, חברו של ברל כצנלסון, בן דודו של יצחק מבובקויסק ואיש העלייה השנייה, פגש את יצחק קצנלסון בעירו. הוא מספר:

ראיתי לפנַי את יצחק העלם הרך, את יצחק מלפני ארבעים שנה. הוא בא אז יחד עם יצחק טבנקין, בן דודו, לעיר מולדתי בוברויסק בענייני ‘פרזיו’ כלומר התייצבות לצבא, והוא התגורר שם איזה זמן בבית סבא שלו, זקן יקר, אשר פניו קרנו תמיד מחיוך מקסים, חיוך ידידות וחיבה לכל הבא בד' אמותיו. גם אִמו של יצחק, אישה טובת לב להפליא, באה עמו. היחס של קצנלסון לאמו ולזקנו הפליאני. סוף סוף היה כבן עשרים, אדם מבוגר, אולם על אימא וזקנו התרפק ממש כתינוק. יש שהבחין בתמיהה שלי, ואז היה כאילו מתבייש קצת ומחייך לעומתי מתוך מבוכה והתנצלות, אבל לא עברו רגעים מועטים והוא מתחיל שוב להתרפק על אימא וסבא, מחבקם, מנשקם ומלטפם, כשכולו נוהר משפע אור, אור אהבה. אך בייחוד הוא זכור לי בפגישתנו הראשונה הזאת מטיול אחד בסירה על פני נהר ברזינה, זה היה בקיץ, לפנות ערב, הנהר הרחב זרם בנגוהות השקיעה בין גדותיו הירוקות, בין אפרים, שדות חורשות, הסירה היתה מלאה צעירים, בחורים ובחורות, ששמחו מאד לחברת האורח־המשורר. יצחק הראה כוחו בחתירה במשוטים תוך כדי שירה וצהלה ומעשי קונדסות, כמו התזת מים על השכנים, שגם הם כמובן לא טמנו ידיים בצלחת, ולבסוף הושבנוהו, כמעט בעל כורחו, על חרטום הספינה, שינוח קצת. פניו היו מופנים לשמש והוא זרח כולו, אבל לא כל כך מהשמש כמו מאיזה עליצות שופעת, שפרצה מתוך עיניו, מתוך גומות החן שבלחייו, מתלתליו המקורזלים, מצחוקו ומזמרתו…


פָּקַחְתִּי עֵינַיִם –

רְאֵה: הֵאִיר יוֹם!

סְנוּנִית בַּחַלּוֹן,

וְשֶׁמֶשׁ בָּרֹם.


נָשָׂאתִי כַפַּיִם

פָּצִיתִי הַפֶּה –

הֶאָח כַּמָּה יָפֶה

הָעוֹלָם הַזֶּה!

(דוד שמענוביץ, הקדמה לכתבי יצחק קצנלסון המאוחרים, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשכ"ט 1969)


ציפינו למוצא פיו    🔗

אליעזר (לייזר) לוין, חניכו של יצחק קצנלסון מהכשרת בורוכוב מספר עליו:

הייתי אותם ימים בן 12, תלמיד בבית ספר יהודי פרטי בלודז'. מסביב לבתי הספר היהודיים נתרכזה אז חבורת מורים עבריים שמגמתה הייתה לטפח את ההכרה הלאומית העצמית בחוגי הנוער הלומד ולהפיץ את דעת הלשון העברית. לשם כך הקימו חוגי תלמידים שהיו מתכנסים כמובן בהיחבא, בצוותא עם המורים מדי שבת בשבתו, בבתי ספר שונים או בבתים פרטיים. באותם הימים, ימי שלטון הצאר ברוסיה, כשכל התכנסות נידונה כפשע פוליטי חמור, ועל כל צעד ושעל שרצו סוכני השלטון שעיניהם בלשו היטב, הייתה כל התקהלות כזו כרוכה באומץ לב ובהעזה. גם המורה וגם בעל האכסנייה היו מתחייבים בנפשם. צורפתי אז לאחד החוגים האלה. באחד הימים, יום שבת קיצי נוהר, נתאסף בפעם הראשונה החוג שלי, שהיה מורכב מעשרה ילדים בני גילי, בקומה הרביעית של אחד מבתי הספר, מובן מאליו שנקטנו בכל כללי הזהירות. נכנסנו ביחידות, העיניים צופיות לכל עבר, אם אין בולשים אחרינו. לבסוף, הסבנו כולנו בשקט, לפי כל הוראות הקונספירציה, מצפים למדריך שנקבע לחוגנו.

והנה הוא בא. עלם כבן י"ח, קומתו ממוצעת, פנים נוהרים ומלאי חדווה. אמרו לנו שזהו הפייטן הצעיר יצחק קצנלסון. היינו בוחנים אותו בסקרנות גדולה, ביראת כבוד, כי כל הדבר היה לוטה בסוד, ציפינו למוצא פיו.

ואז ניגש למלאכתו – וכאילו רוח אחרת הייתה מסביב! עדיין חיה ורוטטת בי אותה שעה ראשונה כאילו זה עתה קרה הדבר. הוא קרא לפנינו שיר עברי שהוא עצמו חיברו. והשיר סיפר על רוח שאחזתו משובה, והיא מסתערת על הילד ברחוב. הילד מתגונן בפניה, אבל לבסוף חוגגת הרוח את ניצחונה. הרוח חטפה את כובעו מראשו ונמלטה עִמו הצהלה הרחק הרחק. תוך כדי קריאה, ניצת המשורר כולו אש. כל תנועה שלו, כל הגה, כל הטעמה והעוויה היו כל כך רוטטי חיים, מלאי רגש, שנסחפנו עִמו ומוקסמים צותתנו לכל הגה שיצא מפיו.

(אליעזר [לייזר] לוין, “סיפורו של קיבוץ הכשרה”, עמ' 328–329)

המתח בין הכוכב הנישא ממעל לבין האנשים על פני האדמה, גדול כמתח שבאהבתם זה את זה בהדדיות. קשר זה הוא המפריד בין האידיליה של חיי היום יום הנפרטים לרגעי שִגרה לבין הנישא והנצחי.

כּוֹכָב מְהַבְהֵב בַּמָּרוֹם.

וְנַעֲרָה בַּסִּמְטָא עוֹבֶרֶת;

מַדּוּעַ כֹּה יֶחֱרַד הַכּוֹכָב?

מַדּוּע הַנַּעֲרָה חִוֶּרֶת?


הֶם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה כַּמָּה,

וְזֶה אֶל זֶה יוֹצְאִים בַּלַּיְלָה:

הַנַּעֲרָה לוֹ קוֹרֵאת: רֵד אַרְצָה!

הַכּוֹכָב: עֲלִי–נָא, לְמַעְלָה!


וּפַעַם וַיֶּחְרַד הַכּוֹכָב

נִתַּק מִמְּרוֹמוֹ וְשָׁקַע;

הַנַּעֲרָה צוֹעֶקֶת לְנָפְלוֹ

וְקוֹפֵאת לְנָפְלוֹ בִצְעָקָה.

(דמדומים ב', עמ' 96, ורשה תר"ע 1910)


“כוכב זה הנופל – את צערו של כל העולם גלה לי בנפלו. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותיי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה.”

הוא מספר סיפור ששמע באקראי אודות נערת כפר במורד ההר, בעמק, שמתאהבת באציל המתגורר בארמון הנישא. האציל משיב לה אהבה מרחוק עד שהוא יורד מגובה ארמונו לשפל בו חיה אהובתו. אולם היא אינה חפצה בירידתו, שעל כן ירידה זו בעיניה כמוה כנפילת האהבה. לאחר ששמע את הסיפור, ראה המשורר כוכב נופל ולבו נמלא עצב עמוק.

קצנלסון חש עצמו בחלקו כאיש העיירה, פעיל, קרוב לטבע ולאנשים.

במכתב משווייץ מתאר יצחק קצנלסון בהומור ובאירוניה את פעלתנותו אל מול המשורר זלמן שניאור, תיאור החושף פן שובבי באישיותו:

נטפס על ההרים    🔗

שניאור [הסופר זלמן שניאור, מ.צ.] זה הריהו עצלן גדול מאין כמוהו. בכל יום ויום הוא אומר לי שנלך ונעלה ונטפס על ההרים, ובכל יום הוא דוחה את “העולים הללו” מתוך עצלות ליום אחר. בלי נדר, היום – מחר אעזוב אותו לאנחות ובעצמי אעשה לי אקסקורסיה קטנה לפי יכולתי. המקום הרי יפה, יפה מאוד והרי לא תכירוני.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


תמונה עצמית של המשורר בדמותו של היינריך היינה    🔗

קצנלסון תרגם לעברית חלק משירי היינריך היינה. הוא חש קשר עמוק למשורר היהודי־גרמני, מעין שורש אחד המתחבר לנישה השירית שלו. כמו היינה, גם הוא ביקש אחר ביטוי של שירה ילדית, מלאת אור ומשובה, וכמוהו גם הוא מודע לתהומות שאותה שירה מחייכת מהלכת מעליהם. כמו היינה הוא מכיר את ההומור הלירי הנסתר והלא סאטירי טורפני, המבטא אהבה וגעגועים לחיים. במבוא לתרגום שירי היינה מצוי המפתח לתפישתו העצמית. געגועים אלו מתעצמים דווקא משום שהמשורר יודע או חש כי גורלו נוגד את אופיו וכי התהום אורבת לו והוא עלול ליפול לתוכה:

עוד נער היינה, רך ומשוח, ויחלום חלום, ואת חלומו זה שר בחרוזים קלים, יפים ובפשטות של ילד ממש, פשטות נשגבה זו המצויה אצל בעלי נבואה. בחלומו הוא מתהלך לו בגן עטרת צבי. פרחים מציצים בו בתום, ציפורי חן מסלסלות מבינות הענפים, והשמש שופך את זהבו על כול, ריח ירק ייפך ורוח נושבת קלה – והכול מזהיר וצוחק. אך הנה באר של שיש לנגדו בתוך הגן, וילדת חן כובסת סות על באר השיש, כובסת ומזמזמת:

זרום נא, זרום, גל מימי צח,

כבס נָא לי הבד הזך.

היינה הרך מתבונן בה והיא כה זרה וכה ידועה לו. את גורלו ראה הנער, גורל חייו. הן גורל חיינו הוא, הזר לכאורה לכל אחד מאתנו, ואשר כל אחד מאתנו מרגיש בו מתוך חלומותיו ולפעמים רחוקות, ברגע של התגלות, כמובן גם בהקיץ. יש אשר גם בהקיץ אנו מפנים ראשנו לאחור ואין איש. זה היה מגע כנפו הקלה, כנף הגורל שאנו קשורים אליו בעבותות שאינם ניתקים, שאינם נראים לעין, ושאנו נמשכים אחריו בהיסח הדעת תהומה, אל תהום האבדון. גורלו של כל אדם מובילו אל תהום. אשריכם שהנכם נגררים אחרי גורלכם בהיסח הדעת. היינה הלך אחרי גורלו בעיניים פקוחות. בעודו נער ראה את התהום אשר תבלעהו. מתוך הכרה הלך. זה היה הפרפר שידע לכתחילה אשר להבת הנר תאחז בו, ובכל זאת סבב עליה, סבב וחיזר אחריה. מתוך צחוק הלך היינה אחרי גורלו, זה הצחוק שאדם צוחק בפחדיו הגדולים שתקפו אותו על דרכו.

(סיפורים ומסות, עמ' 218)


אופיינית לאותם יסודות בהם נודע קצנלסון לבני דורו, היא הקדשה שכתב ללִידְיָה יוריס בארץ ישראל, אותה רשם בצִדה השני של תמונתו:

לִידְיָה!

מְצָאתִיךְ לִפְנֵי שָׁנִים בְּגִנַּת בֵּית חֲבֵרִי יוּרִיס –

שׁוֹשַׁנָּה בֵּין חוֹחֵי תֵל־אָבִיב, וְרָד נָטוּעַ בָּעֲרוּגָה;

לְאַחַר מִנְיַן שָׁנִים שׁוּב מְצָאתִיךְ פֹּה – שׁוּרִי!

עוֹד הַטַּל בִּגְבִיעֵךְ, שׁוֹשַׁנָּה נוּגָה וַעֲנוּגָה

לִידְיָה, כְּלוֹמַר: שִׁיר יָהּ! אָכֵן זֶה הַשֵּׁם

לָךְ יִסְכֹּן, גַּם פָּנַיִךְ הָאֲצִילִים כִּשְׁמֵךְ כֵּן הֵם,

גַּם קֵיסָרְיָה לִי, בַּת פְּלָאִים זוּ, הִיא כְּמוֹ הָאֵם –

שִׁיר אֶחָד אַתֶּם, סֻמְפּוֹנְיָּה אַחַת [כך במקור]

זֶמֶר אֶחָד מְשַׂמֵּחַ,

וְהָעֲנָק הַגָּדוֹל, גָּלְיַת בִּרְחוֹב בְּיַאלִיק, בֶּן הָרְאֵם

הֲלֹא הוא יוּרִיס מְיֻדָּעִי, הוּא בְנַחַת

עַל הַסֻמְפּוֹנִיָּה הַזֹּאת הַפְּלָאִית מְנַצֵּחַ.

הוֹ שִׁיר הַמַּעֲלוֹת

שֶׁל אַלֶגְּרוֹת, סְקֶרְצוֹת וְאַנְדַּנְטוֹת נַעֲלוֹת

אֶשְׁמָעֵן בָּהַכָּרַת תּוֹדָה וְאֶמְחֶא כָּף בְּאַהֲבָה:

בְּרַאווֹ! בְּרַאווֹ!

יצחק קצנלסון, תל אביב, 21.1.1934 (ארכיון בית לוחמי הגטאות)


מוקי צור 5 עמ31 לידיה (2).jpg

 

רוח עצוב    🔗

רוּח עָצוּב

רוּחַ עָצוּב, רוּחַ עָגוּם,

שָׂא נָא אֶת אַנְחָתִי,

דֶּרֶךְ שָׂדוֹת, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת,

אֱלֵי אֲהוּבָתִי.

(1903)


קיים גם צד אחר בשירתו וביצירותיו בפרוזה. צד זה הוא “הרוח העצוב”. זה היסוד המחפש דרך להאזין גם לבדידות, לעצב ולחרדה. כאן חודרת אל שורות השיר אירוניה מגששת, ענווה המגלה את הכאב הנסתר מתחת לכסות ההומור השופע. מקורותיה הספרותיים של גישה זו נעוצים במפגש עם הספרות של ראשית המאה ה־20 אפופת העצב והחרדה. רוח עצוב מבטא גם את מעברו המעט בעייתי ואף טרגי של היהודי הצעיר מתחומי העיירה האינטימית לעיר הגדולה, הזרה והמנוכרת. דבריו של דב סדן על שירתו של יצחק קצנלסון מכוונים ליסוד זה שעה שהוא כותב: “יותר משהוא בן זקונים לשירה שלפניו, הוא אח בכור לזו שאחריו.”


אנו חיים ומתים

כבר במחזות הנעורים של יצחק קצנלסון מופיע תיאור של צעירים יהודים בני דורו השרויים בהתלבטות. אלה משקפים את דור המעבר בין המאה ה־19 למאה ה־20. לבטיהם מתאפיינים בחיפושי דרך, ביוהרה ובפטפטת, בערגה למהפכה ובהתנסות בשפות חדשות של אהבה. יסודות אלו הופיעו במחזה קטן של קצנלסון שפורסם בראשית המאה ה־20, “אנו חיים ומתים דקדנטים”, המתאר יחסים בין גבר ואישה צעירים.

גולדה, אישה צעירה, אינה עונה למכתביו של דויד, גיבור המחזה. כשהיו עדיין זוג הקדיש לה דויד ספר שירי אהבה ושמחת לב. כשנפרדו גילתה שני מכתבים שכתב לאישה אחרת, ובהם הבעת שמחה הדומה לזו שהכירה מהספר שהקדיש לה. באותה עת בה נכתבו שני המכתבים, כתב לה דויד מכתבים רבים שנימתם עצבות וקושי. היא חשה נבגדת. כיצד קרה שלאישה אחרת נכתבים מכתבים מאושרים, ואילו עִמה הוא חולק רק עצב? על כן לא ענתה למכתביו. כשנפגשו בשנית התקיימה ביניהם שיחה אודות זאת:

דויד (בעצב): מדוע לא כתבת לי, גולדה?

גולדה: לאן?

דויד: אל הארצות הרחוקות.

גולדה: לא כך שאלת –

דויד: כיצד אני מאריך לשאול?

גולדה: מדוע לא עניתיני?

דויד: לא ענית לי, גולדה על מכתבי?

גולדה: משום שהיית כותב בהם דברים בעלמא ולמעני דווקא.

דויד קם ממקומו ומביט בה תמה.

גולדה: למעני דווקא.

דויד (בקול קשה קצת ויבש): מדוע לא ענית לי על מכתבי?

גולדה: על מכתביך? (בקול רם) – נודע לי שהמכתבים לא שלך היו!

דויד (ביהירות): מה עשית עמהם, גולדה?

גולדה: השוויתים…

דויד: מה?

גולדה: רוצה הייתי למצוא במכתביך דבר מה המיוחד להם ועוד לדברים משלך – והשוויתים.

דויד: למה?

גולדה: ראשית השוויתים אל ספר שיריך זה שנתת לי לפנים –

דויד (חוטף מעל השולחן את ספרו): אל שירי אלה!

גולדה: ואחר כך עוד אל דבר אחד… ואולם אבקשך: הנח נא בטובך את הספר על השולחן.

דויד: אל מה השווית אותם עוד?

גולדה: לאלה של פיה… גם לה היית כותב לפעמים.

דויד: שתי פעמים, לפני שנתיים… ושני מכתבים.

גולדה: לא יותר. שני מכתבים מלאים שמחה ועליצות…

דויד (בקול נמוך): ואליך. מה הייתי כותב אליך?

גולדה: כלום יודעת אנוכי?

דויד (מתוך צער בחשאי): לא תזכרי עוד.

גולדה: זוכרת אני היטב.

דויד: הגידי.

גולדה: בדברים ממושכים על ההמתנה מתוך האימה…

דויד (שׂחוק נראה על פניו).

גולדה: מדוע אתה צוחק?

דויד (מתוך צחוק): מה אדם עלול לומר בשעה תנוח עליו הרוח…

גולדה (נעלבת ובלב שפל): מדוע כתבת לי מכתבים כאלה דויד?

דויד: ואיזה מכתבים הייתי צריך לכתוב לך?

גולדה: מלאים חיים ועליצות.

דויד: כאותם אשר לפיה?

גולדה (מבוישת ומאדימה קצת): כלום אי אפשר היה?

דויד: לכתוב לך דברים בעלמא?

גולדה: כך אמרתי אני?…

דויד (בשחוק קל): אמנם כך אמרת, אלא שהחלפת במובן אחד את סדר הדברים. כמה מכתבים קיבלת ממני, גולדה?

גולדה: עשרה.

דויד: עשרה מכתבים!

גולדה: במשך שלוש שנים…

דויד: עשרה, עשרה… ופיה רק שניים… עכשיו שׂימי אל לבך, גולדה: אמת של שניים ואמת של עשרה – איזו מכריעה – מה שלומה של פיה?

גולדה: כבר נישאה לאיש.

דויד: כך? מדוע תסתכלי בי גולדה? תמהה את?

גולדה: איני מאמינה לך גם עכשיו בדבר המכתבים.

דויד (בשחוק עצב קל): מה טוב ומה נעים! להסתיר ממך דבר מה לא יתנני לבי, ואולם אם לא תאמיני לי אחרי כל אלה – אני שׂבע רצון מזה.

גולדה: מדוע?

דויד: משתתחילי להאמין בזה – אז אני ירא – (עוצר בדבריו).

גולדה: מה? מה?

גולדה: שלא אמצא עוד חן בעיניך, ותרחיקיני מעליך (מתוך אהבה כמדברת אל עצמה): היה לא תהיה!… ואולם אמור לי, דוד. מדוע כתבת את כל אלה רק לי, רק לי.

דויד: בעבור אמונתי הגדולה…

(המחזה “אנו חיים ומתים דקדנטים”. חברת אחיספר, עמ' 112–115, נכתב בשנות העשרה לחייו של יצחק קצנלסון)


דויד מנסה לומר לאהובתו גולדה כי השוני בין המכתבים אליה לבין המכתבים שכתב לאישה האחרת נעוץ דווקא באהבתו אותה. לה הוא כותב את שמתרחש בלבו, ובעיקרו זהו רגש של המתנה מתוך אימה. כבר כאן ניתן לזהות את התחושה שתלווה את קצנלסון בימים של טרם מלחמה – חרדה מפני הבאות, והידיעה כי חייהם השלווים עתה הם אשליה בלבד. הוא לא יכול היה לשער כמה נכונה היתה תחושתו להתממש, שנים אחר כך בטלטלה ההיסטורית האכזרית שעתידה להביא אסון על יהדות אירופה. בספר השירים שפרסם ב־1910, דמדומים, הוא כותב שיר – “משירי אפיקור” – המסביר את גישתו:


משירי אפיקור

כִּי לֹא לִקְרָאתְךָ הוֹלֵךְ וְגַם בָּא עֲתִידְךָ

הוּא אוֹרֵב לְךָ מֵאֲחוֹרֵי כְתֵפְךָ וּמַחֲרִידְךָ

וֵאלֹהִים – הוּא עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם כְּחֻלִּים,

וְאֶת הַחַמָּה בָרָה,

וְאֶת הַלְּבָנָה יָפָה,

וְאֶת הַכּוֹכָבִים צְלוּלִים –

לֹא לְשִׂמְחַת לֵב הַבְּרִיּוֹת וְלֹא לַהֲנָאָתָם,

אוֹרוֹת מַתְעִים הֵמָּה –

לְהַתְעוֹת בָּם, וְלִגְנֹב בָּם אֶת דַּעְתָּם שֶׁל הַבְּרִיּוֹת – עָשָׂם…


…וְזֶהוּ דְבָרִי:

אִם שָׁעָה אַחַת נָפְלָה לְךָ בַּנְּעִימִים –

לֵךְ שֵׁב עַל יַד הַפְּסַנְתֵּר וּפְרֹט עֲלֵי הַנִּימִים,

פְּרֹט לְךָ שִׁירַת חַגִּים, שִׁיר עַלִּיזִים,

וְאֶת חַלּוֹנְךָ, פְּתַח לַשֶּׁמֶשׁ הַמַּזְהִירָה,

וְהִצְלִיפָה בַעֲתֶרֶת קַוֵּי־זֹהַר פְּזִיזִים,

עַל פָּנֶיךָ וְעַל הַשִּׁירָה

וֶאֱמוֹר:

אֱלֹהִים! אֲנִי יוֹדֵעַ גַּם יוֹדֵעַ –

כִּי רַק לְהַתְעוֹתֵנִי בָּרָאתָ אֶת הָאוֹר…

אַךְ לִי לֹא הָיָה שִׁמְשְׁךָ אוֹר מַתְעֶה!

גַּם לַאֲחוֹרַי אֲנִי צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ מַה־שָּׁם נַעֲשֶׂה…

אֱלֹהִים! לֹא הָיָה אוֹרְךָ לִי־אוֹר מַתְעֶה!…


וְצֵא וּרְקֹד לִקְרַאת הַלְּבָנָה מַלְכַּת־נְשָׁפִים,

וּרְקֹד בִּרְחִימוּ לְאוֹר הַחִוֵּר, לְאוֹר הַכְּשָׁפִים;

רְקֹד וְהַלְהֵב אֶת פְּנִינֵי הַשְּׁחָקִים – אֶת הַכּוֹכָבִים

וְיָצְאוּ בִמְחוֹלוֹת גַּם הֵמָּה, הַשְּׁבִיבִים הַנָּאוִים;

וְשִׁכְּרָם הַמָּחוֹל – וְנָפְלוּ אֲחָדִים מֵרוּמָם,

וְנָפְלוּ עַל רֹאשְׁךָ, עַל רֹאשְׁךָ בְּאִשָּׁם וְחֻמָּם –

וֶאֱמוֹר:

אֱלֹהִים – לֹא הָיָה אוֹרְךָ לִי – אוֹר מַתְעֶה!


וְעוֹד אַחַת אַגִּיד לָךְ:

אִם שָׁעָה יָפָה שׂוֹחֲקָה לָךְ –

אַל תַּחֲמִיצֶנָּה;

עוֹד לִפְנֵי שָׁעָה דָּלְקָה אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ,

וְעוֹד אָכַלְתָּ מִן הַזֶּבַח –

הָאֵשׁ הִתְלַקְּחָה, וְהַזֶּבַח – נָתַן רֵיחַ…

וְעַתָּה קְרַב וּרְאֵה:

הָעֶצֶם הַחֲרוּכָה, גַּם הָאֵשׁ אֵינֶנָּה!…


רַק אַחַת הִיא הַשָּׁעָה הַמְשַׂחֶקֶת!

לֹא חָזָה לִבִּי עוֹד, לֹא רָאֲתָה עוֹד עֵינִי:

יוֹם יָפֶה אֶחָד וְלוֹ יִדְמֶה גַם יוֹם שֵׁנִי!

לֹא נִקְטַף פֶּרַח עוֹד וְאַחַר צָץ בִּמְקוֹמוֹ –

אִם אָהַב פַּעַם אָדָם לֹא יֹאהַב פַּעַם שְׁנִיָּה –

רַק פַּעַם יֶחֱוַר עֶלֶם בִּזְרוֹעוֹת יְפֵה־פִיָּה…

עָבַר לֵיל הַכְּלוּלוֹת, שַׁחַר מֵת מִתְגַּלֶּה –

הֶחָתָן אֵינוֹ חָתָן וְהַכַּלָּה אֵינָהּ כַּלָּה…

לֹא שָׁב עוֹד רֶגַע שֶׁעָבַר וְלֹא קָרָה עֲדֶנָּה בֶּחָלֶד:

שֶׁיֹּאבַד לְאִיש זְקָנוֹ פֶּתַע וְיַחֲזוֹר לוֹ גִיל יָלֶד…

אִם אַךְ הֶעָבַר צָד – לֹא יַעֲזוֹב עוֹד אֶת צֵידוֹ;

אִם מוּשָׁר כְּבָר הַשִּׁיר לֹא תִשְׁמַע עוֹד אֶת הֵדוֹ…

(“משירי אפיקור”, דמדומים א', ורשה, תר"ע 1910 עמ' 95–98)


הטבע והבריאה הם אורות מטעים ביופיים. תכליתם להעניק לאדם אשליה וזיוף. המשורר מקבל את המסר. הוא מודע לאמת אך מסרב להכיר במשמעותה, על כן הוא קורא לקוראיו לחיות את הרגע תוך מוּדעות לאשליה. חרף הבנתו את הכופר הוא מתנגד לקבל ולהשלים עם תודעת האסון, ודווקא באשליה המתגלית הוא מזהה רמז לתבונה אמיצה.


יום רע

אָרַב לִי יוֹם רָע אֲחוֹרֵי כָּתְלֵי לָיְלָה

עִם קֶשֶׁת־אֵשׁ וְחִצִּים עָמַד לוֹ בַּמַּאֲרָב.

וְחִכָּה –

לַבֹּקֶר שִׁבֵּר שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה,

וּכְתַיִשׁ פֶּרֶא קָפַץ אֶל הָעוֹלָם, –

וַיֵּט אֶת שׁוֹטוֹ אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרִים שׁוֹתְקִים,

וְהִכָּה –

חַי וְגֹלֶם…


לַבֹּקֶר מְצָאַנִי עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מוּרָד;

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי;

וּבְפָנִים צוֹפִים אֶל הַמַּעֲרָב –

לְפַאֲתֵי שְׁחָקִים כֵּהִים וְלֹא בְרוּרִים –

שֶׁהָיוּ לִי לְסִתְרָה כָּל הַלָּיְלָה…


הוּא טָס, הוּא טָס עָלַי עִם שֶׁמֶשׁ וְעִם רְעָמִים;

אֲחוֵֹרי כְתֵפִי אֶשְׁמַע מְעוּף הַיּוֹם הָרָע;

עֲלֵי גַבִּי נִתָּךְ נִפְנוּף כַּנְפֵי דָמִים –

הוּא בָא, הוּא בָא!…

(דמדומים ב', עמ' 87)


כוהנו של מקדש חרב    🔗

בפירושיו של קצנלסון את שירתו של ביאליק, מתגלה חדות מבטו ויכולתו לחשוף את העצב והחורבן, אותה תכונה המתגלה גם ביצירתו שלו:

"מקדשו של ביאליק הוא אחר, הריהו כהנו של מקדש חרב, ואין דומה לו לכהן זה, כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח הצער… לפנים עוד היה המקדש רענן ודשן. קטורתו הייתה מתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש שכבר חרב וצערו תוסס בו, ומשנכנס לתוכו נעשה שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא, צער עצמו, צער חייו, ולאט לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם, אשר יאהב עד כדי שנאה – אשר כל אהבה לא תשוה בה.

ביאליק כתב שירי אהבה יפים, יפים עד מאד, ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר מבתוך השירים היא קלושה ומצערה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון נפשו אליה. ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כצל.

(“ח.נ. ביאליק”, סיפורים ומסות, עמ' 186)

תְּהוֹם אַהֲבָה וּמָוֶת זֶה – מֵאַיִן לָנוּ?

יְפִי חַיִּים אֵלֶּה – מֵהֵיכָן אָנוּ שׁוֹאֲבִים?

לֹא אֶזְכֹּר מִי וּמִי זֶה שָׁאַל מֵאִתָּנוּ –

אֲנִי אוֹ אַתְּ? – מִי שָׁאַל וּמִי עָנָה?

מִן הַכּוֹאֲבִים…


מוקי צור 6 עמ39א גלויה עם דמותו (2).jpg

גלויה מאוירת ובה תצלומו של קצנלסון בצעירותו


 

שירים    🔗

יצחק קצנלסון הִרבה לפרסם בעיתונים, להופיע בפני קהל ולקרוא משיריו, וכן ביים את מחזותיו. את שיריו הראשונים פרסם כשהיה בן 16. פעמיים גם כינס את יצירתו השירית לספר. ב־1910 ראה אור קובץ שיריו הראשון, דמדומים, והוא בן 24. בקובץ שירים זה הביא גם חלק משיריו המוקדמים.

אוהד אנוכי את חטאות נעוריי אף על פי שהייתי חייב מלקות בשבילן… רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדיין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שינה קלה בשעה שבין השמשות. לא נרדמתי על שירי. אלא שכבד עלי ראשי קצת מזוהרי השקיעה שנחו עליו וממה שנסכו עלי שיריי אלה של עשר שנים, כשהם מונחים לפני עכשיו קבוצים וסדורים.

(הקדמה לספר דמדומים א', תר"ע 1910)


הקשר בין היצירה החופשית המפוזרת על פני ביטאונים שונים, לבין זו שכונסה לספר שיריו תבע ממנו הסבר לקהל קוראיו. במשך חייו כתב קצנלסון שירה, מחזות תיאטרון ומסות, ואף ניהל משא ומתן עם סופרים עורכים. מפעל זה תבע השקעה כספית, ארגון והשפעה, ויש לומר כי תהליך זה מן המחברת וחלומות הלב אל הפרסום אינו פשוט לאף משורר או סופר. את פני תהליך היצירה מלווים לא מעט כאב ואכזבה.

בדיאלוג עם העורך המשורר ח.נ. ביאליק, הוא שב ותובע לקבל תשובה מהירה, ואף מבקש הד ותשובה, אשר ייתכן כי התמהמהו לבוא.

באמצעות מכתבו לביאליק העורך, נוכל להציץ לתהליך הפרסום בראשית דרכו. למרבה הצער לא מצויים בידינו מכתבים של ביאליק לקצנלסון.


קורעים וקוראים    🔗

שולח אני בזה את שירי ‘עם האורות ועם הצללים’ אם ישר שירי בעיניך ואם לא – ענני!

הן לא קשה הדבר כלל: קורעים את המעטפה וקוראים את השיר (כדי שלא יחליפו את ה’קור–ים' זה בזה בחרתי בשבילו שיר שמוצא חן בעיני).

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


בארצות הברית    🔗

קצנלסון הִרבה בנסיעות בשל פעילותו כסופר, כמחזאי וכמשורר. ענייני הפרסום והפצת כתביו הובילו אותו למרכזים הגדולים של החיים היהודיים. בהיותו בארצות הברית נפגש עם בני משפחתו ושיתף אותם בתחושותיו ובבעיות הכרוכות בפרסום יצירתו.

הקהילה היהודית של ארצות הברית הייתה חשובה בעיניו. בין אנשי משפחתו בארצות הברית, היה יעקב הורוביץ (נפטר ב־1959), בן דוד של יצחק קצנלסון שהתגורר בפרובידנס שבארצות הברית, ושמר על קשר עם המשפחה בפולין. בני משפחתו אירחו את המשורר בעת ביקורו בארצות הברית ב־1921, ובשובו לפולין אף שלחו עִמו כסף למשפחה בקארליץ.

במכתביו מאמריקה הוא מבטא תחושת ניכור וזרות:


מעולם לא חשתי בנכר כמו בניו יורק    🔗

באתי בשלום לניו יורק אך לא בנפש חפצה. איני יודע במי היא סולדת, באנשים של כרך זה או בכרך עצמו, ואולי אין דעתי נוחה משניהם. הימים המעטים שביליתי בחברתך ובחברת אחים קרובים השאירו עלי רושם חזק וטוב עד מאד. במשך שלשה חדשים כלתה נפשי לזה. מעולם לא הרגשתי את עצמי בנכר כמו בניו יורק. בפרובידנס – חיתה רוחי. בשבתי בקרון התחרטתי שעזבתיכם והתחרטתי על הצביטה שביקשתיך לצבוט לחי צילה אהובתי היותר אהובה, ואולם נחמתי האחת שתרחם עליה כרחם אב על בת. ובמקום צביטה שבקשתיך תישק לה פעמיים ותצא ידי חובת הבטחתך לי.

גם לי קשה מעט הכתיבה העברית, ואולם כמעט שהוא פרינציפיון לכתוב עברית למי שקורא עברית. יעקב שלי, אנו כולנו עברים גרועים אנחנו, עברים שאינם רשאים להיקרא עברים, הדבר היותר טוב שבנו הרי זה: הרצון הכביר והנמרץ להיות לעברים טובים.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


עסקי רוח בניו יורק    🔗

מעבודתי ומעשיי כאן אין לי מה להגיד הרבה. לעת עתה זרעתי ואם יהיה קציר אקצור אותו בעתיד הקרוב. כלומר מכרתי פה קובץ של סיפורים לנעורים להוצאה אחת. טאמאשווסקי קנה ממני מחזה בעד הסעזון הבא אשר יצליח בלי כל ספק ואשר יכניס לי סכום הגון. וַעד קטן של החובבים את השפה והשירה העברית הציעו לי להוציא את כל שירי העבריים בספר גדול כשל ביאליק, לתכלית זו הם נותנים לי הלוואה – אלף דולר. את הספר אדפיס באירופה והדפסתו תעלה לי בזול. בהופיע הספר יקבלו את כל הספרים וימכרו אותם על נקלה. כספם יושב להם ושאר הכסף יהיה לי. הרעיון הזה הוא טוב ומכיוון שהתקבל על לבי נתקבל במלואו.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


ב־1938, כעבור עשרים ושמונה שנים, ראה אור ספר המכנס את כל השירים שפורסמו בביטאונים שונים. בהקדמה לספר החדש נמצא אותו מצטדק בפני קוראיו על מעשה הכינוס, ועולה משם תחושה שמבחינתו, פרסומם המכונס של השירים הוא גם העמדתם בפני בית דין אכזר. הדילמות של השירה וגורל השירים העסיקה את קצנלסון בתהייה האם יוכל השיר לעבור מדור אל דור, מזמן אל זמן, מהמשורר אל קוראיו?


השיר – האם יחדש נעוריו או ייחנט כמלכי מצרים?    🔗

שיר – הרי זה עול, עול קשה ביותר ולפעמים גם מעיק. לכתחילה יהמה בנפשנו, ינהם בתוך תוכנו, ישאג יחרוג ממסגרותיו, יחפוץ צאת כילד מרחם אֵם. ובצאתו, למזל טוב, לאוויר העולם, נכיר בצער גידולו, גם יחנן קולו, ייבב זה השיר, כבעל חיים ממש, מעל דפי שבועון וירחון ולא ניחא לו עוד, גם לנו לא ניחא; עד היכן יהיה שוכב למעצבה בערימת עלים בלים, בין ערב רב שמות ודברים, שכבר עבר זמנם ובטל עניינם… כלום זהו ייעודו של שיר? אם לכך נוצר?

אהה, מי זה נגרר לצלענו? מי מיבב כה באוזננו עלי דרך? זה השיר, שירנו מאז, לא ייתן דמי לנו… אנחנו כמעט ושכחנוהו, בזמנו אמנם נהם בקִרבנו, הרגיזנו במעמקינו, ואולם לאחר שגחו כציפורים עפות מקרבנו, טבולי דם לבנו ואבדו תחת שמי התכלת – כמעט ששכחנום… אך ‘התשכח אשה עולה?’

הנה ירדו עלינו שירינו מאז ומייבבים נוגות באוזנינו – ואין אנו יודעים: נהמת שיר מבפנים ויבבתו מלבר, מלפני כמה שנים – מה עדיפה?

דברי שירה קטנים של אדם, ששרם, לכאורה לצורך עצמו, אם יצרם תוך חבלי לידה, אם נקנו בייסורים, הרי הם כדברי בשׂורה בשביל העולם כולו. לא רק הנביא והמוכיח בשער בית אלוהיו לא הסתפקו בזה שהגו, הרו וילדו, גם לא בזה שהשמיעום באזני בני דורם ברחובות העיר, אלא גררו אחריהם אל כל אשר הלכו את תופשי העט המהירים, כל אחד את ברוך בן נריה שלו, שיכתבם על גיליון, שיחקקם בעץ ובאבן, שישׂימם בספר, כדי שתצילינה אוזניהם, כדי שיפעמו לבבותיהם של הדורות הבאים. אף שירתנו אנו שירת בני חלוף פשוטים כמשמעם, היוצאת מן הלב, אינה מסתפקת בחיי שעה… לא ינוחו, לא ישקטו – לא השר ולא השיר, עד שהם נכנסים לספר, מקום הם מוצאים את תיקונם…

…לא נכחש: ביחסנו אל שירינו שראו אור, יש יותר מן החובה מאשר מן האהבה… מחובתנו אנו קובעים את שירינו מאז במקום כבוד, במדור מיוחד, בספר. שם ימצאו תיקונם… או שיחדשו שם נעוריהם או שייחנטו בו כמלכי מצרים… העיקר – לא ייבבו עוד במבוא אוזנינו, ניטלו טענותיהם, וכאילו חדלו להיות כולם שלנו; משבאו בספר נעשו ירושתם ומנת חלקם של רבים, רבים נושאים בעולם, בעול השירים.

(הקדמה לשלושת הכרכים של שירי יצחק קצנלסון, תרצ"ח, סיפורים ומסות, עמ' 252–253)


אלגיה

מִכָּל חֲמוּדוֹת הָיוּ לִי –

רַק לִבִּי לִבִּי נִשְׁאַר לִי…


שֶׁמֶשׁ הָיְתָה לִי בָּרֹם,

עִם עֶרֶב צָלְלָה בַּתְּהוֹם…


לִי צִפּוֹר שָׁרָה שִׁירַת־יָהּ,

בְּמֶרְחַק־רָזִים עָפָה לָהּ…


שׁוֹשַׁנַּת קְסָמִים הָיְתָה לִי,

עִם צֵאת הַיּוֹם וְנָבְלָה הִיא…


פִּעֵם אוֹתִי חֵשֶׁק עָז –

וְגָוַע חִישׁ עִם קַו הַפָּז…


לִבְּבַתְנִי תִקְוָה, תִּקְוַת־תֹּם,

וְנֶעֶלְמָה הִיא עִם כְּלוֹת הַיּוֹם…

עַל גַּבְשׁוּשׁ בּוֹדֵד, בְּקֶבֶר צָר,

שׁוֹכְבָה לָה יַלְדָּתִי כְבָר…


מִכָּל חֲמוּדוֹת הָיוּ לִי –

רַק לִבִּי לִבִּי נִשְׁאַר לִי…

(דמדומים א', עמ' 74)


לָאָדָם

אִם בִּזְבַּזְתָּ יוֹם

עַל דְּבָרִים קְטַנִּים,

וְאֶת אוֹר הַחֶרֶס

לֹא רָאִיתָ –

אַל יִפֹּל רוּחֲךָ;

צֵא לִפְנוֹת עֶרֶב

אֶת הַקֶּרֶת,

וּלְנֹכַח שֶׁמֶשׁ לֵךְ

עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.

וְאִם יֵשׁ עוֹד זֶרֶת

בּינוֹ לְבֵין הַתְּהוֹם –

וְעָלִיתָ עַל רֹאשֹ גִּבְעָה,

וְקָרָאתָ אֶל הַשֶּׁמֶשׁ

מֵרֹאשׁ הַגִּבְעָה:

שֶׁמֶשׁ!

אוֹיָה לִי,

אֲנִי בִזְבַּזְתִּי יוֹמִי…

וּרְאֵה–רְאֵה:

הַלָּיְלָה –

הִנֵּה הוּא בָא…

(דמדומים א', עמ' 63)


בספר למוד השפה העברית שפרסם קצנלסון ב־1920, ניתח המשורר שיר של ביאליק המשקף, כך אני סבור, את תפישתו ביחס לשירי עצמו. אלו הם שירים שנראים כה מרוחקים מגסות ההוויה ומן האימה הסובבת. בתוך היער האפוקליפטי נשמעת בשׂורה:


שירה יתומה

הַסְכֵּת וּשְׁמַע: מִמַּעֲמַקֵּי הַיַּעַר הַדּוֹמֵם

כְּחָרֵד וּכְנִכְלָם שִׁיר זָמִיר מִתְגַּנֵּב לְאִטּוֹ.


גַּם עֹצֶב הַיַּעַר, גַּם חֲלַל כָּל הָעוֹלָם הַשּׁוֹמֵם

יַגִּידוּ: מַה נִּמְהָר הַשִּׁיר, מָה אֵינֶנּוּ בְעִתּוֹ!


וּרְקַב הַרְבֵּה תְּקוּפוֹת שֶׁל חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ,

שַׁלֶּכֶת וְקָרְחָה שֶׁל הַרְבֵּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים,

רְקַב פִּגְרֵי אַלּוֹנִים עַתִּיקִים הֲפוּכִים מִשֹּׁרֶשׁ,

רְקַב שִׁכְבוֹת הֲמוֹן עָלִים כְּמוּשִׁים יְבֵשִׁים וְנוֹבְלִים

(חיים נחמן ביאליק)


שיר זה מבטא אהבה, שמחה, רעננות ותקווה, אך אין הן מותאמות לזמנן. מסביב הזמן קודר וללא אור אך המשורר חש אחרת. שירתו מדברת בשפה שאינה שייכת לזמנה וּלסביבתה. קצנלסון מתאר את שחש נוכח פרקי השירה הדומה כל כך לשלו. קצנלסון מנסה לענות בכך על תמיהתם של רבים ששאלו בראשית שנות ה־20 מדוע נדם קולו של ביאליק, ועל שום מה פרשׁ מכתיבת שירים. מתשובתו של קצנלסון עולה כי הוא מבין את המשורר הגדול, שכן אף הוא משול לזמיר ששר בטרם עת, ביער עבות, בעולם שומם.


 

בין יוסף חיים ברנר לבין יצחק קצנלסון    🔗

עמוקים היו הקשרים בין יוסף חיים ברנר לקצנלסון ואין הדבר מובן מאליו. כיצד זה קיבל י.ח. ברנר התובע, המייסר והביקורתי דווקא את הצד הרך שביצירת קצנלסון, את כתיבתו לילדים ואת שירתו העדינה? ברנר מכנה את אופייה של יצירה זו “נחמדה”. כינוי חיובי זה שבא מפי האיש הביקורתי ששנא את המתיקות המזויפת והמדחיקה של רבים מהסופרים העברים אז, איננו דבר של מה בכך. בחילופי המכתבים ניכרת אהבה הדדית.

י.ח. ברנר היה מבוגר מקצנלסון ובאחד המכתבים הוא מזכיר את העובדה שיצחק כבר אינו כנראה נער, אלא איש. קצנלסון התנגד לתפישתו העצמית של ברנר כזקן, כסבא (זיידע). הוא מגלה בו דווקא את הצעיר מלא העזוז והכוח המעז לעמוס על כתפיו משא כבד.

דומה כי הכינוי “נחמד” שמעניק ברנר לכתבי קצנלסון נובע דווקא מיכולתו של זה להטמין בכתביו תהומות מבלי לאבד את היסוד הילדי ואת הציפייה הפשוטה ליופי ואהבה. באחד המכתבים מסביר קצנלסון לברנר כי הוא דווקא אוהב את הערבוב בין המיסטי לריאלי. ברנר חש בכך, שהרי מנעוריו תבע מעצמו “להגביר את הריאליות והקדושה בחיים”, אלא שהוא מחפש את המיזוג בכתיבת הפרוזה עם העבודה הקשה.

מתוך המכתבים עולה בבירור כיצד קיבל קצנלסון הצעיר את י.ח. ברנר, האיש הבודד, המוציא לאור בלונדון את המעורר בשעה בה מתרחשת הנסיגה החמורה שחלה בספרות העברית בעת המהפכה הרוסית הראשונה, שעה בה התחוללו הפוגרומים ברחבי הקיסרות הרוסית. באותה תקופה נדמָה הספרות העברית, וכל תשתיותיה שותקו לזמן קצר. דווקא אז החליט י.ח. ברנר להוציא עיתון, במת ביטוי לצעירים המסרבים להיכנע למצב. הוא הקים חברה מוציאה לאור בשם ‘מסדה’ (השם מסדה מלווה בסיסמה “אחרונים על החומה” לא כתנועת התאבדות אלא כביטוי לחיים למרות התנאים החיצוניים). החוברת עוררה ביקורת קשה מצד ביאליק, שנבהל מהמיית המרד ומן הסערה הרגשית שליוותה אותה. אולם היא הייתה סמל וסימן דרך לדור הצעיר, וגם קצנלסון היה בין המפרסמים בה. ברנר היה המוציא לאור, המדפיס, המפיץ ואף המשלם את שכר הסופרים.

בתקופה הראשונה בה שהה ברנר בלונדון, גויס יצחק קצנלסון לצבא הצאר. ואכן, בשנה הראשונה של הוצאת העיתון פרסם ברנר את סיפורו־שלו בצבא, “שנה אחת”, שם כתב על חוויותיו כחייל. קצנלסון המגויס פגש בסיפורו של ברנר רק לאחר שחרורו מהצבא. אז התוודע המשורר גם למצבה הנואש של הספרות העברית. הוא ידע להעריך את גבורת מאמציו של ברנר להצלת הספרות העברית בהמעורר. קצנלסון ראה בברנר את האיש העומס על כתפיו את העול הכבד ומציל את הספרות העברית. נדמה כי כל זה משתקף בחליפת המכתבים ובביקורתו של ברנר על יצירת קצנלסון שפורסמה בהמעורר. גם לאחר שנותק הקשר ביניהם הִתמיד ברנר לחפש את קצנלסון, אולם לא הושב הד לחיפושיו.

מה עושה קצנלסון? הוא כותב שירים. מתוך קריאה ביצירותיו מסיק ברנר שיצחק הוא אדם שמח, עליז ועדין, שלא כמוהו – טרגי, מחוספס וקשה. ברנר מזהה את נטייתו של קצנלסון להרשות לעצמו להיות מכוון ליסוד הילדיוּת שקיים בעם היהודי. ואין הדבר מובן מאליו, שכן העם היהודי צנזר את ילדותו, ולפתע שם איש זה לב לילדים – לא כביטוי חיצוני, אלא כרכיב שחי ורוחש בתוכו במלוא האותנטיות. ודווקא בגלל הכרעתו זו הוא חש את רעידת האדמה העומדת להתרחש. הוא חי בין הילדיות שלה הוא מעניק חירות ביטוי, לבין המציאות החושפת בטוטאליות חסרת רחמים את מלתעות הצער והאובדן. הוא, שלימד עצמו את הספונטניות, השעשוע, המשחק הילדי והאהבה החושנית, אינו יכול להרדים בתוכו את האסון ההולך ונחשף.

מהן דרכי הבריחה מאֵימה זו? הוא בורח משום שהוא יודע ששמחת החיים הינה צו מוסרי, וכי בכל מחיר חובה לחיות! ואסור להסכין עם המוות. צריך לסרב! אולם כיצד יש לסרב? בפנִייה לילדים – ובדיוק כאן הוא נפגש עם ברנר, הקודר, הקשה, שגילה דווקא יחס מיוחד לילדים. עד כדי כך שסירב באופן עקרוני לנשק לתינוק כי התינוק קדוש מדי, ולדידו הוא מייצג את קדושת החיים.

במכתב הראשון נמצא עדות לשירותו של קצנלסון בצבא הצאר. עדות זו הפכה לפואמה שכתב על תקופת הצבא “גלות”. הפואמה מקבילה לסיפוריו של י.ח. ברנר מחיי הצבא “שנה ראשונה” ומא. עד מ. מתוך סיפורו של קצנלסון על גיוסו לצבא – ניכר כי היה זה עבורו סיוט מתמשך. אלפי יהודים שירתו אז בצבא הצאר. חרף העובדה שהצבא היה נגוע באנטישמיות, ולא הייתה לחייל יהודי אפשרות להתקדם בסולם הדרגות, בכל זאת – בשל צו גיוס החובה – יהודים התגייסו לצבא בהמוניהם. נדודי הצעירים ברחבי יקום זר וקשה זה תוארו הן על ידי ברנר והן על ידי יצחק קצנלסון.

קצנלסון החליט להיות פדגוג לילדים. הפגישה עִמם היא אפוא בבחינת מרד. כלפי הגישה לילד, עמדתם של ברנר ושל קצנלסון היתה דומה. אלא שברנר לא כתב לילדים, אלא רק נודע ביחסו המיוחד להם בעוד שקצנלסון כתב להם וברוחם.

מכתביו של יצחק קצנלסון, המתפרסמים כאן לראשונה, לקוחים מתוך ארכיון בית לוחמי הגטאות, ואילו דברי ברנר לקוחים מכל כתביו שאותם כינס בספר הסופר מנחם פוזננסקי, יוצר ענו ורגיש שהיה איש הביניים המקורב ליצחק קצנלסון ולברנר גם יחד. בכתביו של ברנר הערוכים על ידי פוזננסקי, מופיעים דבריו לקצנלסון מתוך כרך ג' של כתבי ברנר, כרך המכתבים, ומתוך כרך ב', כרך המסות. (ההערות בכתב דק הן של עורך הספר).


1. גלויה (על צדה השני מוטבעת חותמת הדואר מיום 6.7.1906 וכתובתו של ברנר בלונדון):

לי.ח. ברנר אדוני היקר!

זה שבוע שנמצאת אדריסתך תחת ידי ורק עתה אני שולח לך את ברכתי, שתראה שׂכר בעמלך שאתה עמל בהוצאת ‘המעורר’ בן זקונים ובן יחיד זה. כחצי שנה עבדתי בצבא זה עתה השתחררתי, כל זמן שהייתי בגזרה לא ידעתי מאום מהמתרחש בעולמנו. לא פיללתי לירידת פלאים, רק עתה כשיצאתי מחדש לאוויר העולם וראיתי עד כמה דלים אנו…

מעומק לבי אני שולח לך את ברכתי. כתוב לי אם יש לך צורך בשירה ובפרוזה והיכול גם אני להשתתף במעשך היפה. שלח לי אדריסה נכונה.

ברגשי חיבה רבה, יצחק קצנלסון


23.7.06

לקרוב לגבולות ליטא ואוהב כוכבים

ועלמות וכותב שירים כה יפים – שלום ושלום!

קיבלתי את איגרתך, יצחק קצנלסון היקר, והנני אומר לך ‘תודה’!

שאלה היא, ‘אם יש לך צורך בשירים ובפרוזה’ – ובמה יש לי צורך, אם לא בשירים ובפרוזה?

צר רק שלא ידעתי את זאת לפני ימים אחדים, כשהדפסתי את הפרוספקט בדבר ‘המעורר’ למחצית שנתו השנייה אקסמפלרים מועטים. מן הפרוספקט הזה הריני שולח לך במעטפה מיוחדת ופתוחה, אם תקבלם, הודיעני על זה וברכתי וחיבתי רבות־רבות אליך,

י.ח. ברנר (כרך ג')


2. יום ראשון לשבוע בחודש אב (שנת 1906)

ידיד חביב מאוד י.ח. ברנר!

אתמול קיבלתי את גלויתך והיום אני מריץ לך את שירי. שירי זה הרי הוא שקָצי קצת אולם אעפ"י שלא ראיתי את ‘המעורר’ הריני חושב כי לו נאה כי לו יאה!

בנוגע ל“בגבולות ליטא” אין אני מבין את שאלתך. בירחון הזמן בא הפרק הרביעי (שני פרקים נדפסו ב’הדור') ואת החמישי ואת השישי וגו' שאני רוצה עדיין לכתוב אדפיס במקום אחר. ‘בגבולות ליטא’ זהו דבר שאין לו סוף, מעיין שאינו פוסק, על כל נערה, על כל בוּנדובֶיץ (איש הבונד) ועל כל “משכיל” (שלושה דברים טובים!) שהקרה לי ה' בליטא שלי אפשר לכתוב כמה וכמה פרקים. מובן שהם יוצאים עבשים מתחת ידי לולא הייתי מתבלם בפרחים ובישלתים חיים, ובשאר ירקות, ידידי המורם, כל שלושת “הדברים הטובים” שמניתי שם שורות לעיל, הרי הם גם פה בפולין המדינה אלא שהם אחרים לגמרי, ולא פה המקום להתפלפל. הייתי שש עליך כמוצא שלל רב, “איידעם” אתה כה יחיני ה‘! הוא העורך, הוא הסופר, הוא המגיה, הוא מסדר אותיות – “מיידעם” אתה! וחייבים צעירינו לתמוך בך אדם יקר, ואמנם אני מבטיחך שסופרינו שיש אלוהים בליבם ישלחו לך את פרי עטם בשמחה יותר גדולה משהם שולחים את כתביהם ל“אדונים עורכים” המשלמים “הונורר” (=שכר סופרים). כתוב לי ידידי אם יש לו ל’מעורר’ תקוה, היש לך חותמים בשעת חירום זו?… מ“בחורף” ו“מסביב לנקודה” שלך אני רואה שבכל “המקומות היפים” היית “יוצא ובא” ויודע אתה תוכם כברם של יאטינו [יאטים: כינוי לבחורים צעירים אנרגטיים ‘חברה’ במקרה זה יהודים, מ.צ.]1 עבדי החירות, ויש לך בוודאי יד גדולה ורחבה שהיית יכול טופח לי בשכמי בשעה של ספקות מרות קצת ולומר לי: אל תיפול ברוחך! אל תיפול ברוחך! כן, היש לך יד גדולה וחזקה? כתוב לי אדוני ברנר, אם רשאי אתה לשוב לרוסיה, כיצד באת ללונדון… ‏ שמעתי שברחת מפאניע? גנב… גם אני חפצתי לעשות “ויברח” ונשתחררתי. אם נא מצאתי חן בעיניך, כתוב לי בקצרה מכל זה, הישנם שם צעירים עבריים, יהודים טובים?

שלך בלב ונפש, יצחק קצנלסון

P.N.: טוב עשית שלא שלחת את החוברת “למבחן” להמנוול האשכנזי. אין אני יודע את אותו הבר־נש, אלא מכיוון שכתב לך אשכנזית – הוא בוודאי כתב: ביטע זי געפאליגסט זענדען זי מיר… טפו! מה מכוער! ואולי “הצרה”. המוות לא תחסר לי בלודז'/ כל עיקר, הוילט זי דער קוקוק!

חובבך הנ"ל (נתאחר המכתב עד היום השלישי)

ראש השנה, תרס"ז, לונדון (20.9.06)


יצחק קצנלסון

הריני שולח לך קונטרס ט' של ‘המעורר’, שבו באה ‘שקיעתך’. אם תקבלו, אנא להודיעני. מסתמא קראת את ‘מכתבי אל המערכת’ ב’היום' מס' 44. איני בקו הבריאות ומוכרח אני לקצר.

שלך,

י.ח. ברנר

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 272)


3. ברנר שלי הטוב והיקר והחביב! (פברואר 1907, לודז')

הרי לך בחור את השירים שלי (מאום לא הגידה לי. וערבוביה) הדפיסם בחוברת הקרובה משום שאיני אוהב שיהיו שירי שלי מונחים בתוך המערכת זמן רב. ועוד: אל יהיה עם לבך לעשות אקונומיה בעמודי ‘המעורר’. אכן רע אם יתמרו שירי על עוד דף או שני דפים. מפני מה אני דורש דרישה זו? זה ימים אחדים שבאה לידי החוברת התשיעית של ‘המעורר’ וראיתי שם את שירי השקיעה והנה שורותיו דחוקות וצפופות זו לזו, ממש הלב בוכה למראה השמש והעננות וגם לילית עצמה שאינם רגילים בכך. צא אל השדה וראה כמה מרחב, כמה רווחה להם בשחקים.

קִבלתי ע"י הפוסתה את החוברת הראשונה (שנה זו) של ‘המעורר’, הרושם שהוא עושה הוא טוב ויפה, יהא טעמך אחי ברוך!

בקבלך את מכתבי זה ואת שירי כתוב לי.

שלך בלב ונפש

יצחק קצנלסון

(נ.ב.: את המחזה שלך אקרא כשתהינה כל המערכות תחת ידי. הן תבואנה זו אחר זו? שירו של שניאור הוא…. [כך במקור] הוא טוב על כל פנים, ודאי שכתבו בשעה שהיה לו קשה־אבר, סלח לי על הניבול שבפי. י.ק.)


22.3.07

יצחק יקירי

היום שלחתי לך את ‘המעורר’ קונטרס ג‘, שבו בא שירך ‘מאומה לא הגידה לי’ וכאן עלי לבקש את סליחתך על – א. שמסיבות טכניות הוכרחתי לדחות את ‘ערבוביה’ עד קונטרס ד’, ועל – ב. שמסיבות טכניות הוכרחתי לתת את ‘מאומה לא הגידה לי’ בשני טורים ובעמוד אחד, שלא כרצונך שאשים רווח גדול. הסולח אתה? אראה בנחמה, אם לא יודע אני את שני שיריך אלה בעל פה, כשם שידעתי את ‘שקיעה’ במועדה, וכשאתה מכפר – כפר גם על שמרוב עייפותי ומגודל הבלבול שבראשי והקהות שבלבי מכתיבת אדריסאות וכו' וכו' אין לאל ידי לכתוב, למצער, גלויה כהלכה און עס קלעפט זיך ניט א ווארט צו א ווארט [ביידיש: ואין לדברי לא צורה ולא טעם].

שלך באהבה רבה

י.ח. ברנר

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 306)


4. ברנר שלי החביב מאד

את חוברות המעורר אני מקבל והריני קורא אותן מא' עד ת'. רשע, מדוע לא כתבת את המחזות שלך “מעבר לגבולין” ז’רגונית, לא היו מחכים למערכה רביעית והיו מציגין את שלוש הקודמות. כי הבר־נשים שלך חיים וממש מפללים להצגה על הבמה התיאטרונית. שירו של שניאור הוא דיליקטס, עוד אני מלקק את הדבש מעל שפתי. בכלל עושים הקונטרסים הקטנים הללו רושם חם וטוב. את שני שירי, גזלן, חילקת לשני מחנות, בֶּה! אין רע חביבי, בשביל החמישית אני שולח לך את וידויי בעוונותי הרבים שכתבתי לפני

שנים, והריהו תמים יותר מדי, וחלב – אם עודו שותת מחרוזיו הלבנים – וזהו שיבחו. חבל על שאיננה עוד אותה התמימות. לא תבצבץ עוד בשירי, והן צר!

שלך בלב ונפש. יצחק קצנלסון

עיקר שכחתי, אני שולח לך בזה בשביל המעורר שיר זמני שמסר לי בשבילך אחד המשוררים הרוצה בעילום שמו. כמדומני שתדפיסו. הוא לא מן הצעירים אלא כפי שאני יודע יש לו לב ומוח ומושל בעטו. ענה לי בקבלך את המכתב.


מצדו השני של העמוד מופיע קטע משירו של יצחק קצנלסון “בַּלֵּיל חִבְּקַתָנִי שִׁדָּה” אותו שלח קצנלסון לברנר עבור המעורר. השיר נדפס בחוברת ה' של המעורר, שנה שנייה, מאי 1907.

כּוֹכָבִי יָצָא עִמִּי, אַךְ עָמַד רָחוֹק בְּשָׁמָיו

חִוֵּר וְנִפְחַד כָּמוֹנִי, יְחִידִי בֵּין רִבּוֹא עֲנָנִים.

– הַיֵשׁ פֹּה נַעֲרָה תַמָּה? וְאֵין מֵשִׁיב לִי וְאֵין עוֹנֶה –

וְאָשׁוּב בְּאֶמְצַע לַיְלָה אֶל חֶדְרִי – וְנֵרוֹ דוֹעֵךְ

וְאֶשְׁכַּב בַּאֲשֶׁר שָׁכַבְתִּי, עָיֵף הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי,

בְלִי צֹרֶךְ תָעוּ עֵינַי וְהִרְהוּרַי אֶל הַתִּקְרָה…


בַּלֵּיל חִבְּקַתָנִי שִׁדָּה, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה בָּאָה,

בִּלְבוּשׁ נַעֲרָה תַמָּה וְיָפָה, יָפָה מְאֹד –

עִם קְוַצוֹת שְׁחוֹרוֹת, עִם עֵינַיִם חוֹלְמוֹת,


5. גלויה לברנר לכתובת בלונדון:

רב שלום למר י.ח. ברנר, זה היהודי הטוב!

הִקרה לי אלוהים נושא מכתבים עמלקי. הריני נותן לו מתנות וקורא לו פַּני, והוא מוסר בכל פעם את מכתבי לשוער, תחת להביאם אלי. מסיבה זו, ידידי הגדול, נחו פרוספקטים האלה יותר משבוע ימים בארונו של שומר חצרנו, ולא יכולתי להשיבך מה שיש לי להשיבך: את הפרוספקטים חִלקתי למכרים הקוראים עברית והדבקתי אחדים בחלוני־בתי ספרים שאני נכנס להתם.

עכשיו אני גר במעון קיץ בעיר פולנית קטנה, קונסק, לכל היותר אשהה פה שלושה שבועות. שב אני לודז’ה, ואשתדל שיהיו לך איזה מספר של חותמים בעירי. כתוב לי אדוני ברנר, כיצד אתה יכול להראות “גבורות” כאלה, נער הייתי ואעפ“י שלא זקנתי אלא יודע אני כמה טורח, עמל, והאחרון הכבד: כמה דמים נחוצים ל’מעורר'! היש תקווה שיתקיים ירחוננו המעורר עוד ימים?… עֶח, לוּ היו לי תרפ”ט אלפים רובלים!

כשתחפוץ בשירי, כתוב ואשלח לך את הטוב שבכתבי ידי כי חמודות אתה לי. מה שאין שמי נזכר בפרוספקטים ושאתה מצטער על זה, הריני מרגיעך שאין דבר זה כדאי לדבר עליו. לכשאסתדר יפה אקווה לשלוח לך עוד פרקים מ“בגבולות ליטא” ולעת עתה באתי לעיר פולנית קטנה לשחת את פרחי השדה והיער, ואין אני נמצא בפנכה שלי ורוב שלום וברכה רבה שלך יצחק קצנלסון (אדרסתי לע"ע…) [כאן מופיעה כתובת בפולנית]


6. גלויה ללא תאריך (יולי 1907, קונסק)

חביבי ואהובי ברנר!

את תמונתך קיבלתי בשמחה, תודה לך! ועכשיו אמור נא לי: כיצד מרשה לו בחור כמו שהִנך על הכרטיס לכנות את עצמו בשם: “סב”. אין בפניך שום תו שיזכיר לי פני “זיידע”. הִנך בחור כארזים ברנר, יאט [כינוי חיבה לצעיר יהודי] במלוא מובן המלה, עוד הפעם אני מודה לך בעד תמונתך. משום שאזלו תמונותיי הוכרחתי להזמין חדשות מקולקלות קצת, ומובן שמסיבה זו נתעכב מכתבי עד היום הזה.

קיבלתי זה יומיים את החוברת החמישית. כל החוברות של ‘המעורר’ עושות רושם טוב, כולן חמודות, כולן יפות. מי הוא זה ש. פינסקי? [כנראה שמאי פינסקי, סופר בן התקופה] מובטחני שהוא עלם יקוד, שירו חי ונחמד. אגב אורחא, מה המה עסקיו הפיננסיים של ‘המעורר’? הטובים הם מאשר בשנה הראשונה? יש פה בעל בית ספרים בר־נש אחד גוטמן, ואמר לי שהיה יכול למכור כעשרים וחמש “מעוררים”. כשיכתוב אליך השב אותו דבר.

וצורר אני בזה שלש שורות קטנות בשבילך: נשיקה, מחבואים, ואני והצל.

בקבלך את פרצופי והזהרורים שלי כתוב לי. באהבה רבה שלך יצחק קצנלסון.

P.N.: בנוגע ל“ליל אובדן תמתי” אני תמים ממך. יש בו חרוזים ושורות שלמות יפות. אם תזכור תחזירנו לי בזמן מן הזמנים. שלך הנ"ל.


י.ח. ברנר עזב את לונדון, המעורר נדם. ברנר הגיע לגליציה ומשם החל לפרסם את הקובץ רביבים. הקובץ נשא אופי אחר מזה של המעורר. הוא היה מעודן יותר, ופחות סוער.


7. שלי י.ח. ברנר! (מרס 1908, לודז')

תיכף תיכף כמו שאתה מבקשני אני שולח לך את שירי בשביל החוברת הראשונה, שירי הוא קטן רביב בתוך הרביבים.

הנה כעסתי עליך מעט החביב, אחרי שמשכת את ידך מ’המעורר' תקפה עליך המרה השחורה ושכחתני לגמרי, ואם אמרתי – חוט של אהבה (לא עבותות חלילה) מקשרנו, לא רק השירים שהריצותי לך זה אחר זה. והנה אף מלה אחת לא כתבת לי מאז שפסקה הוצאתו של ‘המעורר’ ובחרת לכתוב דברים רבים ב’הזמן' ולערוך אף שורות אחדות וקטנות. אי לך, מן הפה המאירי באו לי ידיעות משונות שהִנך כבר בא"י באמריקה וגו'. עכשיו הנה החייתני אחי, ואילו לא הוצאת את הרביבים הרי כתב ידך בלבד חמודות לי, ואני הריני בא לברכך אותך ואת הרביבים ואת כל הבחורים הטובים העוזרים לך. אני רוצה אני שיהיה שירי, איזה דבר משלי בכל חוברת וחוברת, והרי אני שולח לך את קללתי הקטנה שלא כתבת לי ימים אחדים קודם לזה, והייתי שולח לך את פרקי החדש והגדול “בגבולות ליטא” ולא הייתי נותנו לביאליק. צר לי מאוד, כל דבר חי ושיש בו מהחוצפה היפה לא חס ושלום אותה החוצפה שטיפלו בו היהודונים בחינוך ובתרבות ודומיהם.

בכל חוברת וחוברת אני רוצה להיות ברביבים. לא משום שנותן אתה ‘הונורר’ [שכר סופרים], אלא משום שרוצה להיות עמך ועם כל החבריא שלך במקום אחד ושלום לך וכתוב לי.

שלך בלב ונפש

יצחק קצנלסון

(האדרסה שלי עד חג הפסח כמו שהייתה…) [כאן מופיעה כתובת בפולנית]


ערב פסח 15.4.08

החביב והיקר יצחק קצנלסון!

להפך אני חושב: דווקא: ‘היא שמעה, שמעה לי – ולא האמינה’ וכמו: היא סקרה, סקרה בי – ואין אני יודע' בכל אופן, עוד יש שהות להודיע על החלטתך האחרונה. הוי, משוררים!

ובעד כל דבריך הטובים. הוי הטובים, הטובים כל כך – מה אומר לך? תודה? פה, מילה בנאלית יותר מדי אפילו בשבילנו ‘דקאדנטים’ פה: שוב שבּלוֹן! [כך במקור] ואת “בגבולות ליטא” קראתי, את זה קראתי באמת.

י.ח. ברנר

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 323–324)


8. גלויה לברנר:

22.4.1908

לי.ח. ברנר, למברג

סלח החביב, שלא עניתי לך תיכף בנוגע לאותה המלה הקטנה “לי” שרציתי ושאני רוצה להשמיטנה מתוך שירי ובצדק: “היא שמעה שמעה לי”, פירושו של מאמר זה הוא: היא שמעה בקולי, אני ביקשתיה והיא שמעה לי ואני איני רוצה לומר זאת כלל, כי באמת לא כך הוא: היא רק שמעה שמעה – ולא יותר, אלא אם כך ואם כך יהי ה' עמך, אם לא עבר עוד המועד מחקה נא משירי ואם אין, אם נדפס כבר כמו שהיה, גם אז לא אשב בתענית, ושלום לך ממני ואם רוצה אתה שאברכך כתוב לי מכתב גדול, סוף סוף צריכים לחמול עלי. יושב אני לבדי בלודז' – אשריך ברנר שלא נסית בזה, שלך יצחק קצנלסון.

מתי יֵצא הקונטרס הראשון לאור?


יצחק’ל

קיבלתי את השירים. ‘תודה’, להדפיסם מפוזרים לא יפה; אדפיסם ביחד: ‘הזיה’, בדיקה' ‘חולשה’ ‘אביבית’ עמוד עמוד לכל שיר, ותחת כל שיר – חתום יצחק קצנלסון, בכדי להביע בזה, שכל שיר ושיר קובע ברכה לעצמו.

שלח גם את ה’דיקדנט', אחכה לו שני שבועות. הקובץ יצא בעוד שלושה שבועות.

בהמתנה

י.ח. ברנר

אתה מקנא בי ששופמן אצלי, בעוד שאני הוא אצל שופמן. ‘זה האחרון’ הוא בגליציה זה כחמש שנים, עיין מעבר לדף.

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 328)


9. גלויה מתאריך 27.9.1908 (נשלחה אל כתובת בלמברג. מצד אחד צילום של גבר נח בצל עץ ביער. מצִדה השני – המכתב):

ברנר שלי!

מה היה לך? “הרביבים לא מצאו חן”, די צונג בייס אב! גם הקובץ הראשון היה יפה ונחמד (כמדומה לי שבגלל זה לא תעכב הוצאת הקובץ השני?) עושה הקובץ רושם יותר טוב גם מחוברת של ‘השִׁלוֹח’ וחוברת של ספרות ביחד… ואל נא יחשב לך דברי זה לאיזה אמירת חן. זה ששתקתי – זוהי סיבה אחרת לגמרי. גלויתך עם מעט דבריך ומעט דבריו של היקר שופמן נתקבלה שניים שלושה ימים אחרי עזבי את לודז' ונסיעתי לאודסה. ובשובי והנה כבר נתישן הדבר ולא ידעתי אם האדריסה שנתתם לי אז נכונה היא. את ‘הרביבים’ זו החוברת החמודה קיבלתי ואולם אף הגה אחד שלך לא שמעתי ולא ידעתי. עכשיו הרי לך ברנר שלי רחימאי את ברכתי לראשית שנה זו. ודע לך שאת הדיקדנט הוציאו כבר לאור בז’רגון, ואם יש את נפשך אני שולחו לך בעברית. לפי דעתי אינה מזיקה שפה אחת משתי אלו לרעותה. כתוב לי תכף אם לשלוח או לחדול. הכתב יד כבר מוכן ומזומן אצלי. מה שלומך חביבי? מה מאד הייתי רוצה לשבת בצל קורת בית אחד אתכם. שלך באהבה עזה, יצחק קצנלסון.

ואת פוזננסקי ראיתי ומסרתי לו מה שביקשת! מילא את ידי לדרוש בשלומך אתה – ורב שלום! ועוד זאת: “ברוגז” איני עליך אלא לוּ הייתי בקרבתך הייתי נותן לך באגרופי בצלע: נוח לי שאמרו שירי רעים, אינם צולחים לכלום רק את חרפת הבדחנות לא להמיט עליהם. שלושה הם שאני שונא: בעבעלעך מיט יויך (מרק עם שעועית), בתולה עם סימני מחלת האבעבועות על פניה, ובדחנות… אִי אִי הבדחנות! שלום לך, שלום וברכה יצחק קצנלסון


10. גלויה לברנר מתאריך 9.10.08 (נשלחה לכתובת בלמברג)

ברנר שלי!

הנה שלחתי לך את הדיקדנט. לע"ע לא צרפתי לו עוד שירים כבקשתך ואולם אם ימעט לך זה ואוסיף ואשלח לך גם איזה שיר, לפי דעתי אם יבוא “אברהם ברג” בחוברת ב' של ‘הרביבים’ אזי די יהיה כמדומה לי שתכשיט זה ישתרע על בויגען (גיליון דפוס) שלם.

שאלתני חביבי מה… “מצבי החומרי”? הריני “מלמד” במקצת. אלמלא הורי ואחי שעלי לתמוך בידם לא הייתי נצרך לישב כאן בלודז', כפי הנראה רק השנה הזאת עוד אהיה בעיר זו ואחר כך אפשר יהיה לי “לנפנף בכנפי” כדאמרי אינשי, ולעוף.

ועוד זאת: משום הצורך הגדול הריני ממשש בגרונך ושואל שמא ישנם למעני עשרים רובלים בכסף רוסיה (גם בעד השירים הנדפסים וגם בעד הדיקדנט אם תדפיסו כמובן) ואם יש לך המזומנים הללו שלחם לי. וראה נא ראה אדום אני כ“צונטער” (שברי עץ להדלקה) ממש כשרק התחלתי לדון עמך בענייני ממונות… פי! שלך בלב ונפש יצחק קצנלסון.

“מוציא לאור” ודאי שיש לך – אחרי שאתה ניגש להוציא חוברת חדשה? ועוד הפעם, אל נא תחשוב לי לחטאה דבר דרשי ממך שכר סופרים. לא תמיד הנני שרוי בלי כסף כמו עכשיו.

– ובקראי את ה“שנה אחת” (סיפור מחיי הצבא הרוסי משל י.ח. ברנר) שלך נדמה לי שעבדת עמדי ביחד בצבא ודווקא באותה הרוטה (יחידה הצבאית) ובאותו הוְזְוָד, נ–נע! הריני קורא את זה בעונג. ראיתי את הכת"י באודיסא אלא שאיני אוהד לטעום את הפירות לפני כל… [ושופמן בז [?] שתי מילים לא קריאות] ביקורת אחרי ביקורת!

שלום לך, יצחק

(נראה שהקומדיה בכל זאת הודפסה בחלקה על ידי ברנר, מ.צ)


11. גלויה לברנר (מברלין ליפו, 6 באוקטובר, אין ציון שנה) [1910?]:

בצד אחד של הגלויה תמונה של בית קפה ריק וסביבה כתב קצנלסון בצפיפות את הדברים הבאים:

"לכל הדלפקים (עיין מילון של כיס) יושבין עכשיו מסובין. צר לי שאינך כאן. אני [מילה מחוקה] אליך באמת, גם אני הקטן ואותו דוד שגם הוא קטן ובעל תאווה גדול – ואתה לא ידעת ברנר! אללה! מה תאמר על הכצנלסון [כך במקור] הזה? דיבוק של תאווה נכנס בו עכשיו ו[] הוא גם אותי! ועוד יתרה!


בצד הכתובת כתב קצנלסון את הדברים הבאים:

ברנר שלי הטוב והיפה והמעולה בכל המילות שבעולם. הרי אנו יושבים כאן בקרקאו פלסט (Kerkau Palast, Berlin) ושותים סלנש, מן משקה שאינו משכר חס וחלילה ושומעים מוסיקא ונותנים עין בבתולות צהבהביות שאינן משכרות גם כן. בוא ברלינה ברנר שלי לשבועות אחדים. אני בשנה הבאה אהיה בארץ ישראל – אותך אראה בוודאי לראשונה. אני אביא אתי לבנה אחת (ראשונה?) בשביל תיאטרון עברי בא"י, ואולם לא זה חפצתי לכתוב לך הפעם, אני הפעם חפצתי לאמר לך שלום ולברכך ברנר שלי מקירות לבי בשנה טובה. כתוב לי ברנר מכתב גדול. את זה כבר חפצתי לכתוב אל דויד שמעונוביץ שגם הוא בוברויסקאי כמוני. הוי יאט וכתוב.

שלך יצחק קצנלסון


תוספת בכתב יד אחר: “אל תאמין לאותו יצחק קצנלסון הוא בוברויסקאי כמוני ושקרן… דויד” [כנראה דויד שמעוני. יצחק קצנלסון אמנם לא היה בוברוסקאי אך משפחתו ישבה שם והיא משפחתו של בן דודו ברל כצנלסון]


12. מכתב לברנר (ללא תאריך – 1910?)

חביבי י.ח. ברנר!

זה עתה באתי הביתה ומצאתי על גבי שולחני את גלויתך המלאה, רגיל אתה לכתוב לי שתיים שלוש שורות וגם את זה בחִפזון – ואעפ"י “שקשה” היה לך, לפי דבריך לכתוב לי מה שכתבת אלא אני שמחתי על “הברכה” הזאת, והנני ממהר לענותך חביבי, בו ברגע, משום שתמה אני עליך על אחדים מדבריך. אם ‘הדיקדנט’ שלי הכזיב את תוחלתך – זה מובן לי, את זה אני יכול להבין, כי במה פגום טעמך מטעמו של פרישמן שגם דעתו לא הייתה נוחה הימנו (מאברהם ברג), אלא אותו הקושי להודיע דבר זה – למה הוא? – צריך אתה לדעת חביבי אני מאמין בך, בדברי האמת שלך (מה שלא כך אצל זקננו אדון פרישמן) מאמין אני שכך היא דעתך ואמרתה לי וצר לי רק מה שדחית את תשובתך אלי בלבד.

ועכשיו – הריני אומר להגן על קומידיתי גופא: ואתה ודאי שלא תחשדני שאני רוצה לתלות עליך את דעתי על כרחך, מאד אשמח אם תעמוד אתה על שלך, ואם שונים דברי הפעם מדבריך – לא צריך גם אחד לוותר, אם רק מאמין הוא בשלו.

כתבתי את הדיקדנט יהודית בשנים שלושה ערבים, כלומר בלי חבלי לידה יתרים, מה שלא יקרה לי לפעמים קרובות ביותר, ואולם בכל זאת שבע רצון אנוכי מכת"י זה משום “שהצגתי אדם מגחך ובלתי שווה כלום ונתתי בפיו דברים מגוחכים שאינם שווים כלום”, ואתה חביבי, אמור נא לי, לולא אמרתי לך, לולא גליתי לך אנוכי שהוא מגחך ההיית מוצא בו ובכל מה שהוא מוציא מפיו – גחכנות?

לולא חווה, זו הריבה שכבר אהבה את ויצמן, ולכן היא מתחכמת לו ואינה מתלהבת לכל שטות היוצאת מפיו, לא היה נבאש ברג זה גם בעינינו. משום שאנחנו רואים את המטרה התפלה אשר לברג והיא: למשש בגרונה של ריבה או השד יודע אותו מה ולכן הוא מגבב מלין, כל הראיות [? – לא קריא] שהוא אומר נמשכים לדבר קטן ביותר, פרוסאי, ולכן לא עושה עלינו רושם. ואולם, חי נפשי ברנר, לוּ שמעת את “הדברים כמתלהמים” של אותו ברג לא במעמד שהצגתיו אנוכי, אזי היו לוקחים את ליבך כל אותם המבטאים המפוצצים על אודות משה ו… על חיי חברה ובדידות ו“הדרשה” על דבר הצבעים וכולהו' אינם מגוחכים כל עיקר אם רק אינם נדברים אל נערה מחכמת בשעה שיותר יפה לחבקה ולנשקה, ובשעה שרוצים להתנצל ולהגן על שיר רע מאד. כל העמודים שעליהם משתרעים טענותיו של ברג על “השמיים המתלקחים בכל הקצוות” יפה נאמרו וברגש ואולם טעמם פג וליחם נס בשמענו אותם מפי ברג הרוצה להגן על שירו מאד. מאוסה עלינו מאד טהרת השרץ בק"נ הטעמים!

ואולם אתה ברנר שואליני: למה לתת את כל אלה בפי אותו ברג, ואם נתתי למה דווקא במעמד זה שהוא מגוחך מאד, מגוחך עד להקאה? (אתה ודאי שלא תשאליני אבל נניח) הריני אומר לך שכן את זה חפצתי! אין את נפשי לבקש אצל ברגים, ריזינים, יעקב–שטינברגים, וגם שניאורים לכשתחפוץ רק את “המומנטים האידיאליים”. זוהי מעין תאווה אצלי בשעה שאני מתאדם כולי מאיזה שקר נורא שפלטתי מפי, אני אוהב להסתכל במראה ולהנות מן האדמומיות הלוחשת בפני.

הכיעור הכיעור – מה אני אוהב אותו בי ובך אחי, כלומר: אוהב אנוכי אותו לאחוז אותו בשעה שאני מרגיש בו בערפו, להסתכל בו עין בעין ולומר לו: מצאתי כלב שבכלבים! ואני שונאו שונאו בנפש בשעת עצימת עיניים כדי שלא לראותו ברגע שהוא ישנו, פי…!

איני כותב לך את זה כעובדה אלא מאמין אני שקרה לו לאברהם רייזין לא אחת שהוא תוחב את ידו לתוך “בּוּזעם” [כיס פנימי של מעיל] צנוע ודוֹבר בשעת מעשה על שרטוטיו של טשיחוב [צ’כוב] – אצל טשיחוב – הצל הוא העיקר! ואם כן? מה עניין הרמת הספונדניצא [שמלה תחתית –באוקראינית] לסטרינברג כותב הדרמות? [עיין יעקב שטיינברג, ג"כ לא כעובדה].

הדברים האלה לא רק מגוחכים ונבזים המה מאד, אשמדאי עצמו נכלם מציניזם כזה. אלא בחיים הרי המה עובדות… והמה מכוסות מכוסות ונעשות עוד יותר נבזות ונוראות. שהן נגלות מתוך חיטוטים פסיכולוגיים שלא לצורך (באופנים כאלה, בקומדיות, הפסיכולוגיה העמקנית לא במקומה היא כי בכל דבר שהפסיכולוגיה נוגעת – באות תחת ידה הקומיזם והטרגיות גם יחד).

ב’דיקדנט', לא במחשבה תחילה כמובן, הצליח לי כמעט, כמה שאפשר באקט קטן אחד, להבליט את הרגעים שאדם משתמש ברכוש הרוחני שלו אשר רכש לו במשך של הרבה שנים וזמנים ואשר יגע עליהם עד שמצאם, רחמנא ליצלן, ונעשה פזרן נורא, ופולט אמרים לימין ולשמאל, מדעת ושלא מדעת – מה שמגוחך הריהו ה“אפלומב”! [התלוש, על פי אובלומוב, רומאן של גונצ’רוב, שמו של הגיבור היה לסמל לתלושים] האפלומבים לכול זול ופשוט.

אני חוזר עוד הפעם, מלאכתי אינה קרויה מלאכה משום שנתתי רק אקט אחד, וזהו מעט מן המעט, ולא קיויתי שהוא יעשה רושם על פרץ, ותאר לך אברהם ברג עושה עליו רושם כפרסונה טרגית! ואולם אני לו האמנתי, כמו שאני מאמין לך, וכמו שאיני תמים דעים איתך, כך לא הסכמתי לפרץ שקרא לקומדיתי “תמונה דרמטית” – זוהי קומדיה! קומדיה באקט אחד,

וסלח על “הברכה” שאצלתי לך אני, לוּ חכיתי עד מחר לא הייתי כותב לך מכתב אשר כזה, לו חכיתי עד מחר היה מכתבי יותר קצר וסדר יותר טוב היה שולט בו. רצוני להעיר: אחרי שלחי לך את הדיקדנט נחמתי שלא כתבתי לך שבעיני פרישמן לא מצא זה חן. כשתיים שלוש פעמים התעוררה בי מחשבה שהייתי צריך לכתוב לך זה.

מה שאתה כותב לי שהנך נכון להדפיס את ה’דיקדנט' (אם רצוני בכך) בחוברת ג‘. כשאני שולח לך איזה דבר איני רוצה בזה לראות את כתב יד שחור על גבי לבן, כבר שׂבעתי – אלא שאני שולח לך ידידי, לך, כל דבר שאתה מדפיס משלי צריך הוא שימצא חן בעיניך, שיקח את לבך – ושמא הדפסת שיר לרצוני ולא לרצונך – לא אסלח לך לעולם. ומפאת טעם זה אני מבקשך שתשלח לי בחזרה את התכשיט את אברהם’לי ברג ימח שמו, ויהיה מונח בארגזי עד שיבוא גואלו. בעד חוברת ג’ אשתדל לשלוח לך דבר מה. את פוזננסקי לא ראיתי זה ימים, בפעם האחרונה בא אלי ולקח כמה חוברות של השילוח ממני, הוא ודאי שלא נסע עוד לצבא כי “ישר” כמוהו לא יסע בטרם שמסר לידי מה שלקח.


מוקי צור 7 עמ63 קצנלסון וביאליק (2).jpg

קצנלסון וביאליק


13. (ללא תאריך, ללא פתיחה)

ובכן שלום לך ברנר וראה נא, זוכר אני להתחטא לפניך על אותם הביטויים הקשים והציניים מעט. צר יהיה לי אם יעשו עליך רושם רע, אם אנוכי איני לפעמים אִסטניס כדבעי, רצוני הוא שלא להעכיר בכל אופן רגשיו ולצרום את אוזניו של טוב ממני.

בסוף גלויתך הזכרתני גם את “עם דמדומי הערב” (אתה כתבת “עם שקיעת החמה” לכאורה אמת היא) שערבבתי פואסיה בריאליסם, קודש וחול [הדגשה במקור] כך הוא: אוהב אני גם את זה (גם כן באופן אינסטינקטיבי) לערבב את אלה, בפואמה זו אמנם יכולתי לוותר על הריאליזם אלא להלן כמדומה לי יהיו הפכים אלה יותר בולטים במעשי ידי. איני יודע אם חולשה היא זאת לי או מעלה, אולם אוהב אנוכי להכניס ריאליות פשוטה גם ביצירות מיסטיות ושלא לראות בזה שום דיסוננס. לוּ היינו ביחד הייתי קורא לך את הדראמה הגדולה שלי ‘קאריקטורין’ שכתבתיה שנה שלמה. מה מאד חפצתי לקרוא לך את זו! והנה זכרתי: כתוב לי ברנר, אם קראת את “החמה! החמה!” את הציור הדרמטי שלי ב“השילוח”. כתוב לי גם את דעתך עליו, ואם יש את נפשך לקחת את הציור השני של אותם האנשים כלומר: את שורץ, את דויד ואת גולדה ועוד נפש חיה אחת לאחר חמש שנים. אם הראשון עשה עליך רושם ואם רוצה אתה בציור דרמטי שני זה בכל ליבך, אשלחו לך אעפ"י שמן הראוי להדפיסו במקום שנדפס אחיו.

כתוב לי בכלל, וכתוב לי הרבה!

שלך בכל לב ונפש, יצחק קצנלסון

מהו שופמן? הבלמברג הוא?

P.N.: כדי שלא יאבד הכתוב שלח לי את הקומדיה בקרב הימים האלה. אל תדאג למע"ה שאינך יכול למלאות את בקשתי – אין רע!

חיה בטוב ברנר

אמרתי לביאליק בהיותי באודסה שמא יש לפי דעתו צורך להוציא את התמונה של הילדים השליחים לזלדה, לשלמות הפואמה, ולא רצה וגם אני בדיעבד שמחתי על זה.2


י.ח. ברנר מזכיר את יצחק קצנלסון גם במכתביו המאוחרים. קצנלסון לא כתב על ברנר אחרי הירצחו עד כמה שידוע לנו. תמוה הדבר. בשלב מסוים הוא דאג למצוא מתורגמן ליידיש לכתביו.


תחילת אפריל 1913

לפוזננסקי היקר

…הנני רוצה לפנות על ידך גם ליצחק קצנלסון, איני יודע את כתובתו. ישלח, ישלח דבר־מה הנער הנחמד הזה, שבינתיים ודאי היה לאיש, האם לא כן? הקטע שלו מן ‘הגלגל’ ב’מולדת' היה נפלא

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ג‘, עמ’ 379).


כעבור שנים אחדות, לאחר שהסתיימה חליפת המכתבים שנמצאה בין מכתביו של יצחק קצנלסון, כתב ברנר בעיתון רשימות על מחזותיו הקצרים של קצנלסון. מתוך הרשימות הללו ניתן להיווכח עד כמה ברנר החשיבם.


ברנר מנתח מחזה של יצחק קצנלסון    🔗

שתי קומדיות בנות אקט אחד בז’רגונית מאת יצחק קצנלסון “דיקאדנט” ו“בחורים”, וארשה תרס"ט (ציוניו של י.ח. ברנר בפתח ביקורתו)


על דבר כשרונו החזיוני של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי דרמות באקט אחד “החמה! החמה!” ו“עם דמדומי הערב” שנדפסו ב’השילוח' אולם שם, למרות פרטים ריאלים שונים – ואולי ריאליים יותר מדי – שליט היסוד הלירי; כאן לפנינו שתי יצירות חזיונות.

על דבר כשרונו ההומורי של יצחק קצנלסון ידענו עד כה על פי יצירתו הנחמדה מאד ‘בגבולות ליטא’ שנדפסה פרקים פרקים ב’הדור‘, ב’הזמן’ וב’השילוח' – והנה נוספו גם אלה עליה.

בהומור של יצחק קצנלסון אשר ב’בגבולות ליטא' לא קיים אותו לגלוג בקול רם ובלשון מדברת ארוכות של שלום עליכם. כסילות הליטאים אינה מעוררת בו גם את הסאטירה השנונה והמרירה של מנדלי. הומור זה נאוה הוא ונוח הוא ביותר; כאן יש לנו דין ודברים עם צעיר פיקח ודק־רגשים, ה’אוהב לכאורה, את החיים כפי שהם' העומד קצת מן הצד באולם החתונה, מתענג על מילתא דליצנותא, מתענג לרגע, אוכל אחר כך ממתקים ומגדנות מיד נערה יעלת חן – ונהנה ושוחק.

ומשום זה לא עלתה לו כלל – לפי דעתי הקומדיה ‘דיקאדנט’, כי בכדי לתת לנו קומדיה על דבר דקאדנט יהודי אין על הסופר להיות רק מלטף וחסר סרקאזמוס כיצחק קצנלסון…

בעיקר – הדבר. ‘דיקאדנט’ במובן האירופי של המלה הזאת – אדם שעצביו מחודדים ביותר, חושיו עייפים ביותר ורגשיו קהים ביותר, והוא מתנוון והולך, פוחת והולך, ושוקע בתעתועי גופו ובנפתולי נפשו הרקבה, הנוצצת והמעניינת – דקאדנס במובן הצרפתי, הבודלרי ורליני, זה אינו לגמרי במציאות שלנו. הדקאדנט שלנו, היהודי – אם נסמן בכינוי זה את הטיפוס הידוע מאותם ה’משוררים' הז’רגוניים, ש’חולדות שחורות עוברות בין מחשבותיהם' הוא בחור ריק, ‘תועה בחללו של עולם בים באם’, לפי מבטאו של ג. שופמן, שאין לו כל סבל של קולטורה על שכמו ואין לו כל כישרון – מעשה וכיוון יצירה ספרותית. ודווקא משום זה הוא תוקע את חוטמו לעולם־השירה, אשר שם לא יכירנו מקומו. אִלמלי היה שלום־עליכם, למשל, נוטל מין בריה כזו בתור חומר לפרי־עטו, אלמלא היה פורש על זה את כנפי כשרונו הגדול, היינו רואים בוודאי, כיצד בחור ‘מודרני’ שכזה, החסר כל חיי רוח, וכל יפי נפש, ורק איננו משולל גאוות בשרים וחפץ להיעלות על ההמון, מתחבט בשערי המכונות הספרותיים וצורת ‘חוזק’ לו; כיצד הוא משתדל במקצועות אחרים ונדחף אחור בפנים חפויים; כיצד הוא מנסה להגיד איזה דבר ממשי, אולי יצליח, והנה קול של עקר מנסר באוויר; כיצד הוא שם אז את פניו רק אל המלים הנפוחות, המצועצעות, המחפות על מערומי מחשבותיו ורגשותיו; כיצד הוא מתחיל בעצמו להאמין בעמקותו, במודרניותו, בחכמתו; כיצד הוא מבטל את כל אשר לא הוא וכיצד הוא מדבר על עצמו, שלום־עליכם היה משלב לזה גם שניים שלושה מאורעות פיקאנטיים, כארקטֶריסטיים, מגלי הכול, ואנחנו היינו קוראים או רואים את הקומדיה של ה’דיקאדנט' ושוחקים מלוא פינו – כי באמת הדבר מעורר צחוק.

אבל מה עשה יצחק קצנלסון? נטל את אברהם ברג שלו והציגו בפנינו בתור ‘דיקאדנט’. מיהו אברהם ברג? אדם שאינו פוסק מלדבר על עצמו, הרעיונות שהוא מביע, כשהם לעצמם, יש שהם אפילו אמיתיים במובן ידוע, אבל מפני שהוא מביעם שלא לצורך ובנוגע לעצמו – התפל, הנבוב, – האדם בעלמא – הוא מעיר בנו גועל נפש עד לבלתי שאת, עד לזרא, עד לכאב פיסי, אולם להציג אדם בלתי מעניין כלל, לא שלילי ולא חיובי, אדם משעמם, סמרטוטי, אדם חסר כארקטֶר לגמרי ולתת בפיו דרשות ארוכות על ההבדל שבינו לבין סראטוסטרא, בינו לבין משה ובין מוחמד, בצירוף דברים ופראזות על הצבעים ואופני האמנות, שבפיו הם מעוררים רק משיכת כתפיים והסרת – אוזן – על שחוק אין מה לדבר! עדיין אין זו קומדיה…

…ולבסוף הסופות כשכל חברת הרווקים, סמל למהלך החיים התדירי והנוהג שבעולם, עוזבת את המעון ויוצאת לנדודי לילה, לעסקיה, לפריצותה ולזוהמתה הרגילה, והבמה מתרוקנת לרגעים אחדים, ומן החדר השני נשמע רק קולו הלאה של הבחור שעבר זמנו, גולדברג – באים מחדר צדדי נרדפי החברה הזאת: המורים העברים, הבזויים, הנחבאים אל הכלים, החיים בעולם אחר ומביאים אתם עולם אחר – בסקין ואפשטיין.

בסקין (בהכנסו): ובכן כל פחדך הרי אינו אלא מפני הערביאים, שלא יגרשונו?

אפשטיין (בקרירות): זאת ועוד אחרת…

בסקין: ברם הערביאים הִנם אצלך עיקר העיקרים. ואני, רואה אתה – הריני מתירא מכל דבר שבעולם; מפני הערבי – לא.

אפשטיין (בקרירות): ואנוכי ירא. (מוזג לעצמו כוס תה וגומע גמיעות תכופות)

בסקין: הרי אתה מדבר באני הפרטי שלך?

אפשטיין: כמוני כאחרים.

בסקין: פליגמאטיות, פליגמאטיות! אתה מדבר בשם העם, בשעה שאתה עומד לבדד!

אפשטיין: כן לבדד…

בסקיו: נו?

אפשטיין: כולנו בודדים. יער שלם של אילנות בודדים…

בסקין: יער?

אפשטיין: יער נודד… לא נטוע…

בסקין: (בעצבנות) אולם אל תכחיש את הגעגועים לארץ האבות…

אפשטיין: איני מכחיש…

בסקין: אבל הלא אתה אומר, שאינם ולא כלום…

אפשטיין: אמת, לא כלום.

כך, והלאה בסגנון זה נמשכת השיחה בין “השיבולים הבודדות” האלה. להלן עד סוף המחזה – ועד בכלל – הרושם עוד יותר אמיץ, יותר חד. הצחוק על מעשי הגיחוך החיצוניים שבמצב שני אלה החלכאים מתרכך, מתרכך ונעשה הומה ועצוב. נעלמים כל אותם המזוהמים עם סיפורי נאפופיהם, ובמעון ה“בחורים” נשארים לשעה שני ילדים מגודלים, ילדים יחידים, מסכנים; שני נכדי דון קישוט חביבים, עצובים, טהורים. שארית האצילות בשארית ישראל.

מן הקומדיה אל הלך־נפש נשגב – זהו כוחו של האמן!

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ב‘, “מעולם ספרותנו”, עמ’ 236–237)


על “גלות” של יצחק קצנלסון    🔗

השם גלות – ובסוגריים: פואימה – אינו צריך להפחידנו ואף לא להרעיד את נפשנו בתקוות גדולות. אין זו פואימה מחיי הגלות של כנסת ישראל, אלא רשימות מחמדים, פרוזה קלה, מחיי צעיר עברי, בעל נפש שירית ויפה, שנתחייב חובת גלות: להימסר לעבודת הצבא ברוסיה, אמנם פטור בלי כלום אי אפשר, ובוודאי יש במחזה של ביקור צעירינו ומומיהם וכל המסתעף מזה (בפרק ‘השלמנו’) רמזים גלויים למצב בני הגלות כמו שהוא, ובלי ספק יש בחיי הנפש הישראלית הפרטית ש’יצאה לגור עם חם' גם מעט מהצער של אמו־אומתו הנידחה, ואם להאמין לפייטן בכל, אז

בכל אשר אנוכי בא –

שם שכינה טמירה עמי הולכה –

(בפרק ‘עברי, רום מעלתו!’)

ובכל אופן, זהו כבר למעלה מכל ספק, שלאחר ש“בא תחת גנם” “יגון עולמים תקף אותם ביום חגם” – עובדה היא! ברם כל זה הוא באגב אורחא ובסוף הפואימה וכל זה אינו העיקר. עיקרה של הפואימה אשר לפנינו מונח לא רק במה שאינו, אולי, חומר לפואימה מעיקרא, אלא במה שבכלל איננו עיקר, לכאורה: ברשמים קלים, חולפים שתענוג הוא לקרוא בהם.

…לפעמים יש לקורא תשלומין – ויש גם תשלומין גדולים, הנה הציור הנפלא, למשל של אותו הבחור המשקה את הסוסים ש“כובעו הקטן בעל המצחה הנוצצת אינו חבוש לראשו כלל, אלא שתלוי הוא בנס על גבּחתו”.

"אני יודע, יודע, בחור שכמותו כשהוא קם משנתו, הרי הוא מושך עליו במשיכה אחת את מכנסיו, במשיכה שנייה הוא משקיעם ביחד עם רגליו לתוך המגפיים – ותם ונשלם! בן פורת זה כבר עומד על רגליו וכבר הוא רוצה לצאת – והנה מצחת כובעו הקטן נצנצה לו ממרגלות יצועו, מתוך היסח הדעת נתקלה בו עינו והרי הוא תופסו, מניחו על גבחתו ויוצא. אני יודע, יודע. גם כשיגיע בראשו לכל הרוחות, גם כשיפשילו לאחורו, לא יצנח כובע קטן זה בעל המצחה הנוצצת, מעל הגבחת.

שתי פעמים “בעל המצחה הנוצצת”. זוהי דרך כתיבתו של יצחק קצנלסון: לחזור על השרטוט העיקרי, כדי להגדיל את רושמו, והרושם של אותו בעל המצחה הנוצצת, חביב המשורר, המחליק את הסוסים ביד האחת וביד השנייה הוא שואב ממשקה הסוס הקר ומשפשף בה את פניו השזופים; רושם כל ניעיו ונידיו של אותו בחור קצנלסוני, ש’כל כך הרבה יש בהם משעת הבוקר המוקדמת', משרה בוקר מוקדם על הלב..


מאמר הביקורת של ברנר על ה“דקאדנט” הופיעה שנים לאחר חליפת המכתבים בין השניים, בעיתון האחדוּת בירושלים, תרע"א.

(כל כתבי י.ח. ברנר, כרך ב‘, עמ’ 385)


 

תיאטרון    🔗

כבר הוזכר כי קצנלסון המשורר והמורה היה איש תיאטרון. הוא חיבר מחזות וביים אותם ואף שיחק בהם. בתיאטרון ראה יסוד המעצים את החיים, בבחינת מעשה של קסם ואהבה. חלומו הגדול היה להשתלב בתיאטרון העברי שיקום בארץ ישראל. כמי שהעמיק את הראייה כי בסיפורי התנ"ך משוקעים מצבים תיאטרליים מובהקים, הוא גם עיצב תפישה מדרשית הגורסת כי המילה יוצרת מצבים, כשם שהמצבים תובעים מילים, במובן זה שהמחווה חשובה לא פחות מן הטקסט. הטקסט לשיטתו הוא פרטיטורה התובעת ביצוע אנושי. והביצוע עצמו קורא לטקסט כתביעה להשראה, כניחוש לחיי הנפש.

התיאטרון שהוא מציג הוא חלום, ולחלום זה יש יסודות עמוקים. לא כיסודותיה של הטרגדיה היוונית ופולחנה, אלא דווקא שִׁיבה אל עלילות תנ“כיות המתרחשות בארץ ישראל. דרך הביצוע התיאטרלי, נעשה ניסיון לשוב לילדיוּת היהודית הקלאסית, שכן הילדים החווים את המחזה מקשיבים ומפנימים דרכו את סיפורי התנ”ך. עבור קצנלסון הילדיות היהודית הקלאסית היא סיפורי המקרא. הוא מפענח ומפר את שתיקותיו של הסיפור המקראי, ובמקרים אחרים הופך את המילה הנאמרת להעוויה ולתנועה. הוא דורש את המקור ותובע ממנו להופיע כאן ועכשיו כתמונה הן לילד והן לצופה המבוגר. עבורו התיאטרון והקריאה הדרמטית הם פירוש ויצירה גם יחד. מה מצא בתיאטרון? את עמידת המשורר מול המחזאי ואת עמידת המשורר כמחזאי, כבמאי וכשחקן. לדעת קצנלסון גם הנביא התנ"כי עושה תיאטרון. בנבואותיו אין הנביא כותב רומנים לקריאה אינדיבידואלית, אלא מתגלה בחיזיון בפני קהל צופים ומאזינים. עמידה זו אל מול הציבור מנסה להניע את הקהל להיות עִמו ולהאזין לדבריו. כמעשה של תיאטרון יהודי. על הנביא, לעומת איש תיאטרון, לעמוד מול הפיתוי של נבואת השקר.

משצפה פרנץ קפקא בפראג בתיאטרון היידי, חש כי פגש בחוט המחברו אל המקור אותו חיפש אל האדם שטרם נתלש מהקהילה החיה. ואילו קצנלסון ביקש את התיאטרון כחיבור פרשני אל המקורות, פירוש פתוח לווידוי עכשווי. נקודת זינוק המרמזת לצעידה אל עבר העתיד הלא ידוע. נבואת השקר, כך סבר, מביאה לפולחן של הערצה עצמית אך גם לכניעה ולהתאבדות. אמונת נביא האמת הנובעת מתוך תפישה מורדת של צדק, היא הקריאה “אף על פי כן”. שלא כמו ברנר מורו ששקד להסיר מסֵכות, לקרוע מסווה, יצחק קצנלסון יוצר תיאטרון, הוא מתרגם את התנ“ך ליידיש ומדקלם אותו כתיאטרון, כמסכה. לא פעם המסכה האנושית נוצרת כביטוי להסתר פניו של האל בהיסטוריה. בכל זאת הטמפרמנט נשאר תנ”כי והוא תובע כי העולם ומסכת החיים האנושית תתגלה כמשפט מוסרי, שעל פני העלילה התיאטרלית תרחף המודעות לצדק ולמוסר. זהו התיאטרון כפי שהוא תופש אותו: התרחשות המגלה את האדם.

כמו שפרדריקו גרסיה לורקה יצר תיאטרון רדיקלי בספרד על בסיס פולקלוריסטי, כך יצר יצחק קצנלסון תיאטרון יהודי על בסיס מקורות ספרותיים ועל רקע התבוננות בחיי היהודים. ברשימותיו הוא מדבר על מפגשו עם התיאטרון.


את כולם ראיתי על הבמה    🔗

החולשה הגדולה שלי באותן שנות ילדות היה התיאטרון. מיד מהחנות, עוד לפני האוכל, הייתי לוקח מטבע, עולה ליציע ומרום שִׁבתי נדבק ממש לתמונה שלפני. אבי היה אז בוורשה ואמי, חובבת תיאטרון מובהקת, הייתה תמיד סקרנית לסיפורים שלי, מה ראיתי ומה שמעתי. הפקתי מהתיאטרון יותר ממה שהפקתי מספרית ההשאלה שלי: הרפרטואר היה לרוב נבחר, שקספיר, גתה, שילר ואחרים. את כולם ראיתי על הבמה. לא את כולם הבנתי במלואם אך הם רגשו אותי ביותר. דקלמתי בעל פה חלקים רבים בהתלהבות של שחקן, בכיתי, צחקתי בחלקים שצריך, בצליל, בהדגשה ובמימיקה של שחקן.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות, מתוך “סקיצה אוטוביוגרפית”)


הפלא התחולל    🔗

הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפייה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד פלאים. נפתחו השערים ל’עולם אחר' ושם במרחקים, בריחוק הגדול רואים – את האדם.

תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש"י! והכול – אמת היא… ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם שירד מעולמות אחרים.

תיאטרון! משול אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף יד רחבה. ועל כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא – האדם.

לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטקס שלפני המשחק אינו מרהיב פחות. הטקס שלפני העלאת המסך בבית האמנות המקודש, וגם באהלי המוקיונים המשוקץ – הוא טקס נהדר. אילו היינו הולכים אחרי רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו – היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.

לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא הצופה, שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.

(סיפורים ומסות, עמ' 165)


ל’הבימה'    🔗

לתיאטרון הלאומי ‘הבימה’ שלידתו ברוסיה, כתב יצחק קצנלסון הקדשה המעידה על יחסו העמוק כלפיו. בהקדשה הוא מרמז על חמש ההצגות שהציגה ‘הבימה’ עד 1926.

מוֹסְקְבָה, כְּמוֹ מִצְרַיִם הָעַתִּיקָה,

בֶּן חֶמֶד לְעַם עַתִּיק יָלְדָה וְהֵינִיקָה –


בֵּית חִזָּיוֹן, כְּאוֹר עָלָה וַיִּבָּקַע –

רְאוּ, רְאוּ, הִנֵּה הִיא ‘הַיָּד הַחֲזָקָה’!


יַד כְּצוּר, יַד חֲזָקָה כַחַלָּמִישׁ –

וְאֶצְבָּעוֹת לָהּ אֶצְבָּעוֹת חָמֵשׁ:


חֲלוֹם יַעֲקֹב, מַבּוּל, גֹּלֶם, נִצְחִי – וְאִם הִיא

הַדִּבּוּק – אֱמוֹר לָהּ: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא!

יצחק קצנלסון, לודז', כ“ח ניסן התרפ”ו (1926)

(ארכיון בית לוחמי הגטאות, עזבון נחום צמח)


מוקי צור 8 עמ71 כתב יד (2).jpg

על הדיבוק    🔗

אור השחר מגיה את הבמה עם רנן שיר־השירים. האור הגנוז כל כך אנושי לנגד עינינו, אלא שהדיבוקים כמהים לחדור לתוכנו. אנשים – פתחו לבבכם! ראו את לאה, המחפשת הגדולה, המבקשת לחרוג מד' אמותיה, ממעגל הקסמים, ועשו כמוה! היא כל כך קלילה, צפרירית, כלילת־הנשמה, כמוה כמוהו, הקורא ממרחקים… אך משהו עדיין מחזיק בה, משהו ארצי, נשמת אפה הארצית. היא תתגבר על כך… עוד ניע, עוד אחד – רוחות שמים חזקים יותר… הם גוברים – הנה זה בא! היא יצאה, היא עפה…

צומח ועולה המשולח, ממשיך להלך על אדמתנו – מי יודע כמה עולמות קודרים יש לו באמתחתו, ולמי נועדו?

(סיפורים ומסות, עמ' 169)


סופר, במאי, שחקן ומפיק    🔗

מתוך המכתב לבן דודו יצחק טבנקין, ניתן להציץ אל מרחב פעילותו של יצחק קצנלסון כאיש תיאטרון:

הייתי רוצה להודיע לך במכתבי הרבה דברים שלא ידעתי את סופם. גם עכשיו עדיין הכול תלוי באוויר, רק את מכתבי לא אעצור יותר עמדי. נעים לי מאד להודיעך שהעליתי פה בלודז' על הבימה את מחזה הנעורים שלי מכירת יוסף, לא רק בשביל הנערים אלא בשביל הגדולים גם כן. כשהייתי עוד בחו"ל, הייתה כנופיא של בחורים צעירים רוצה להציג את זה, אלא שהדבר לא עלה בידם. הרז’יסר ביקש הרבה כסף ומי שימלאו את כל התפקידים גם כן חסרו. עד שקמתי דבורה – כלומר עד שבאתי אנוכי ולקחתי את העבודה הזאת בידי. תיכף אחרי פסח החילותי ובמשך עשרת ימים היה כבר הכול מוכן ומזומן בידי. הדבר עלה יפה עד שלא פיללתי באמת. ראה, ראה יצחק. אני הולך ומגלה בי כשרונות חדשים מיום ליום.

…צר לי שלא היית באותו אולם בשעת ההצגה, היית נהנה הרבה. מיום שהאגודות לדרמא מציגים לא הצליח בידיהם דבר כמו שעלה אצלנו. אולמו של הזמיר היה מלא מפה לפה ואחרי כל אקט ואקט היו הקריאות ומחיאות הכפיים ארוכות מאד. הן תשׂחק לי, גם אני הייתי שוחק לוּ אמרו לי קודם מכירת יוסף דבר קטן ערך שנכתב אצלי מן העט לחוץ יעשה רושם על קהל אנשים גדול כשיצחקו את זה לפניהם. והמחזה הקטן הזה בן שלשת האקטים עשה רושם גדול באמת. כל אלה שהיו רוצים לראות את זה עוד הפעם ואלה שלא ידעו מזה מתאוים שיציגו את זה פעם שנייה.


הנה אני שולח לך פרוגראמא מן הנשף ההוא. הוי כמה תשׂחק בראותך שאני הרז’יסור שיחקתי את יוסף ור' בעריל שלנו היה לוי, ההיית מאמין דבר כזה לולא קראת את זה שחור על גבי לבן?

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


 

האמנות    🔗

אמנות המילה לא הייתה היחידה ממנה התרשם יצחק קצנלסון. הוא היה צמא למוזיקה ולאמנות פלסטית ואכן כינס בביתו אמנים רבים, משוררי יידיש ועברית, יחד עם מורים ואנשי תיאטרון. פגישתו עם הצייר חנוך הנריק בארצ’ינסקי (1896–1941) מעידה על רגישותו הרבה לקשר שבין האמנויות השונות.

קשר מיוחד נרקם בין קצנלסון לבין צייר זה. באמצעות פגישתם אפשר היה לזהות את עומק תפישתו של קצנלסון את האמנות. חנוך בארצ’ינסקי אייר את כל כתביו שהתפרסמו ב־1938. כמה מציוריו הובאו ארצה לאחר השואה והם מצויים במשכן לאמנות בעין חרוד.

לפי גרסתו של יחזקאל נוימן, היסטוריון האמנות היהודית, האמנות היהודית מ־1900 עד 1920 הייתה אופן של הליכה יהודית לקראת אירופיזציה של היהדות, ואילו מ־1920 היא דווקא ניסתה להחדיר יהדות לתרבות אירופה, בארצ’ינסקי התאים לתפישה זאת.


הצל המלווה את הצבע    🔗

האמן שאינו מוציא כאותו פאקיר מפיהו את לשונות האש הבוערות, לכאורה, בקרבו, האמן שנעשה כילי, כלומר העושה סייג לעצמו, אם כי כל הארץ לפניו, העג עוגה סביבו כחוני המעגל – הגיע בזה אל גובה שאין למעלה ממנו… לא מן המוגבלים הם אלה המגבילים את עצמם.

צבע מאוצר צבעיו של בארצ’ינסקי קולע אל הנקודה ולא יחטיא, ולא יופיו של הצבע עיקר, עיקר שבחו הוא הצל המלווה את צבעו, כאילן הוא כאדם המטיל צל.

בארצ’ינסקי אם צר צורה – אפשר לתלותה בין נופים מצויירים. צורה זו שצר על פני הבד, אין זו צורתו של פלוני, לא קלסתר פניה של אלמונית, זה נוף. בארצ’ינסקי, אם צייר פני אדם, כאילו פתח פתח, מבוא אל נפשנו פנימה ואל כל המתרחש שם. זה הזר אשר תיאר בשרד לא זר לי, יש בו בזר זה יותר משלי מאשר משל עצמו. אני הוא! אמנם לא עיני הם, לא חוטמי…

תווי הפנים, אמת, לא שלי הם, אך תוגת נפש זו המבצבצת מתוך עיניים נוכריות, זאת המחשבה, זה הכאב המרחף על הפנים הזרים – שלי הם. נופו של בראצ’ינסקי היינו הך! זה רגב האדמה, גוש העפר הלזה, אמת המים – בעלי חיים בודדים הם, וצער בעלי חיים וששונם עטפום,

מי שראה את יצירותיו של בראצ’ינסקי פעם ושתיים – דבק בהן ואוהבן אהבת נפש. זו הקומפוזיציה הקלאסית בציוריו, קומפוזיציה של הצבעים והציור שהצטיינו בה יוצרי הרנסנס הגדולים, זה הקצב האקדמי ובה בשעה זאת ההבעה המודרנית, כמה מפליאים הם באמן זה!

(סיפורים ומסות, “בארצ’ינסקי”, עמ' 178)


 

חמש שנים עברו בריקודים    🔗

חָמֵשׁ שָׁנִים עַל מִיכָאֵל

עָבְרוּ בְּרִקּוּדִים.

בָּטֵל יָשַׁב מֵעֲבוֹדָה

חָפְשִׁי מִלִּמּוּדִים.


שְׁלֹשָׁה הָיוּ לוֹ חֲבֵרִים:

נַבְחָן שֶׁבַּמְּלוּנָה,

חָתוּל שָׁחוֹר רַבִּי לָקִיק

וּבַשּׁוֹבָךְ יוֹנָה.


חָמֵשׁ שָׁנִים – וּבַשִּׁשִּׁית

אֶל חֲבֵרָיו קָרָא:

'שָׁלוֹם נַבְחָן, שָׁלוֹם לָקִיק

שָׁלוֹם יוֹנָה צְחוֹרָה


אֶל בֵּית הַסֵּפֶר אֵלְכָה לִי

אֶלְמַד יוֹם־יוֹם עַכְשָׁו.

חַכּוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים

שׁוּב נִשְׁתַּעְשַׁע יַחְדָּיו!'.

(יש לי שיר)


במלאת 25 שנים ליצירתו השירית של יצחק קצנלסון, נערך לכבודו כנס גדול בוורשה ורבו בו דברי ההלל והמתנות. המשורר ענה למברכיו הרבים כי אין הוא ראוי לפרס על שירתו, אך מגיע לו פרס על התמדתו בחינוך, על אהבתו והתמסרותו לחינוך ילדים. באולם ישב נתן עק, מורה בבית הספר העברי המתחרה בלודז'. הוא לא האמין להצהרה זו של קצנלסון. האומנם באמת מחנך בלתי נלאה הוא האיש? לימים נקלעו השניים למחנה השבויים הגרמני ויטל שבצרפת. שם ראה נתן עק כיצד יושב המשורר האבֵל על מות משפחתו ועל האובדן היהודי הגדול ומלמד את כל מי שהיה מוכן ללמוד עִמו במחנה. אז נזכר באותו אירוע רחוק בו טען קצנלסון לגאוותו כמחנך, והבין עד כמה בערה בקצנלסון להבת החינוך.

בשירים לילדים מתגלה האירוניה של המשורר לגבי תקופתו. הוא מיטלטל בין שירה אסקֶפּיסטית הבורחת מפני המראות אל קהל הילדים ולשונו, אך זו גם מאפשרת לו עמדת התבוננות וביקורת החורגת מן הגלוי. שירת הילדים מזמנת יכולת להעניק זכות לפעולה למען מה שסמוי מן העין.


מוקי צור 9 עמ 78 חמש שנים (2).jpg

פרחים

אַבָּא: לָמָּה קְטַנִּי בְּנִי הֶחָבִיב,

כָּכָה עָצֵב אַתָּה, לָמָּה?

הַיֶּלֶד: עָצֵב אֲנִי, שֶׁהָאָבִיב

אֵינוֹ תָּמִיד עַל אֲדָמָה…

אַבָּא: גַּם הַחֹרֶף הוּא יָפֶה

צֵא וּרְאֵה: הַפֶּלֶג קָפָא…

רִצְפַּת קֶרַח כָּל הַפֶּלֶג!

גַּם הַשֶּׁלֶג, גַּם הַשֶּׁלֶג,

זֶה הַקָּרִיר וְהַצַּח

אִם לֹא לָבָן הוּא וָרַךְ?

הַיֶּלֶד: אָכֵן גַּם הַקֶּרַח זַךְ הוּא,

גַּם הַשֶּׁלֶג רַךְ וָצַח הוּא:

אֵבֶל צִיצִים, פְּרָחִים, זֵרִים –

לִי חֲסֵרִים! לִי חֲסֵרִים!

אַבָּא: פְּרָחִים! טוֹב מְאֹד, בּוֹא הֵנָּה, –

גַּם אֶת זֶה לְךָ אֶתֵּנָה!

אֵל הַחַלּוֹן, קְטַנִּי, גֵּשׁ –

גִּנָּה שָׁם בִּשְׁבִילְךָ יֵשׁ…

הַיֶּלֶד: הוֹי מָה רוֹאֶה אֲנִי הוֹי!

גִנָּה קְטֵנָה שְׁתוּלָה פֹּה

כַמָּה פְּרָחִים, כַמָּה צִיצִים –

פֹּה מְשַׂגְּשְׂגִים וּמְנִיצִים!

אַבָּא חָבִיב, אַבָּא חָסִיד,

פִּרְחֵי אֵלֶּה יִחְיוּ תָּמִיד?

אַבָּא: תָּמִיד? לֹא תָּמִיד כְּמוֹ פִרְחֵי

הַקַּיִץ,

כָּךְ גַּם הַלָּלוּ, הַלָּלוּ –

פִרְחֵי הַקַּיִץ הֵם צָצִים וְנוֹבְלִים,

גַּם אֵלֶּה יִמָּסוּ וְכָלוּ.

(למען הגדולים, ספר לימוד לשפה העברית. עורכים: יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן. ורשוה [בכתיב זה] תרפ"א, עמ' 1)


במחזה לילדים: היער נע ושר    🔗

במבוא לכתביו של יצחק קצנלסון לילדים, מתאר יעקב פיכמן את פעילותו הדרמטית של יצחק. הוא מספר שבצמוד לעבודת ההוראה בבית הספר נערכה פעולתו הדרמטית עם תלמידיו:


מוקי צור 10 עמ80 קצנלסון הצעיר (2).jpg

קצנלסון הצעיר


הופעות הילדים בציבור היו למאורע חווייתי מרגש. יש והיית רואה, בהרום המסך כמאתיים ילד עומדים על הבמה, ערוכים מקטן ועד גדול. יצחק עצמו עומד ברטט בפינה, נותן אות, ומקהלת הילדים פותחת בשירה, ואחר כך הייתה באה הצגת הילדים, כקטנים כגדולים. ולבסוף גם הצגת בוגרים, אף היא ערוכה על ידיו. הוא עצמו המחבר והבמאי כאחד.

אתה רואה הצגת קטנים. יער וצייד מהלך בה שני כלבים אחריו וסנאי עובר בחפזה. והכלבים ילדים הם. והסנאי – ילד הוא, ואף היער – המון ילדים, והיער נע ושר, נע ושר.


נוֹפֵל הַשֶּׁלֶג, שֶׁלֶג לָבָן קַר,

הוֹי סְנָאִי, לָמָּה תִבְכֶּה מַר?

אֲהָהּ, אֲהָהּ, אֶל יַעֲרִי,

צַיָּד, צַיָּד בָּא!..


נוֹפֵל הַשֶּׁלֶג, שֶׁלֶג לָבָן רַךְ

הוֹי סְנָאִי, מִן הַיַּעַר בְּרַח!

אֵי אָנוּס, אֵי אֶבְרַח.

אָנָה אֲנִי בָּא?


הנה יספר סיפור על ציפור והוא שוזר בסיפורו שיר:


שָׁם בָּאָחוּ, שָׁם בָּאָחוּ

עָמְדָה צִפּוֹר יָפָה,

יֶלֶד שׁוֹבָב הֵרִים אֶבֶן

וְזָרַק לָהּ בִּכְנָפָהּ…

(יעקב פיכמן, “הקדמה” לשירים לילדי ישראל)


משחק תנועה לילדי הגן    🔗

נביא כאן דוגמה לשיר שנכתב לגן ילדים, במעגל שהוא גם ריקוד:


(בַּמַּעְגָּל. עִמְדוּ יְלָדִים נֶחְמָדִים שַאֲנַנִּים.

יָדַיִם. רַגְלַיִם. הַךְ. אֶגְרוֹף. אֶצְבַּע. לְכוּ. רוּצוּ.

נוּחוּ).

בַּמַּעְגָּל בַּמַּעְגָּל עִמְדוּ, יְלָדִים,

בַּמַּעְגָּל, בַּמַּעְגָּל, עִמְדוּ נֶחְמָדִים!


בַּמַּעְגָּל בַּמַּעְגָּל עִמְדוּ הַקְּטַנִּים

בַּמַּעְגָּל בַּמַּעְגָּל עִמְדוּ שַׁאֲנַנִּים!

בַּיָּדַיִם – הַךְ! הַךְ! הַךְ!

בָּרַגְלַיִם – תַּךְ! תַּךְ! תַּךְ!

הַךְ בָּאֶגְרוֹף: תִּיק־תִּיק־תִּיק!

וּבָאֶצְבַּע: פִּיק־פִּיק־פִּיק!


לְכוּ, לְכוּ, יְלָדִים,

לְכוּ, לְכוּ, לְכוּ נֶחְמָדִים!

לְכוּ, לְכוּ, לְכוּ, הַקְּטַנִּים,

עִמְדוּ, עִמְדוּ, עִמְדוּ שַׁאֲנַנִּים!

בַּיָּדַיִם וכו'.


רוּצוּ, רוּצוּ, רוּצוּ יְלָדִים,

רוּצוּ, רוּצוּ, רוּצוּ נֶחְמָדִים!

רוּצוּ, רוּצוּ, רוּצוּ, הַקְּטַנִּים,

עִמְדוּ עִמְדוּ עִמְדוּ שַׁאֲנַנִּים!

בַּיָּדַיִם וכו'.

(לשיר מצרף יצחק קצנלסון הוראות הפעלה)


אופן המשחק: כל הילדים קמים תוך שירה מעל הספסלים ועומדים במעגל. בהגיעם למקום ‘בידיים’ (הרפרין – הפזמון החוזר) – הם מושיטים את ידיהם ומוחאים כף: הך! הך! הך! ‘ברגליים’ הם רוקעים ברגל קלה ברצפת החדר. ‘הך באגרוף’ הם מכים באגרוף יד ימנית על כף יד שמאלית. ו’באצבע' – הם מנקרים באצבע בכף ידם השמאלית. בנוגע לבית השני, השלישי, הרביעי של השיר, הילדים עושים הכול כדברי השיר.

כדי שתקל המלאכה למורות, לגננות ולכל אב, אם, אחות ו’דוד' ללמד לקטניהם שיר ומשחק, הבאתי בראש כל שיר את המלים החדשות הזקוקות לביאור ובסוף כל שיר את אופן המשחק הברור למדי.

(גן ילדים, הוצאת ‘האור’ ורשה, קובץ של שירים פרבליים ושירי עַם למשחק ושעשועים. תווי הנגינה עובדו וסודרו על ידי ישראל גלדשטיין)


המחנך מול חניכיו    🔗

כבר הוזכר קודם לכן כי יצחק קצנלסון היה מודע היטב למצבו של החינוך העברי בימיו, לפיכך ראה עצמו חייב להתגייס לעשייה התרבותית־חלוצית באותם ימים. למחנכים היו אז מעט חומרים להתמודד עם הבוסר והאלם. המחנך העברי צריך היה להתייצב בפני קהל צעיר שאינו מניח מראש יחס של כבוד כלפי הטקסט העובר מדור לדור, לפיכך לא יכול היה להסתפק במשא שנצבר במשך הדורות. המחנך, כך סבר קצנלסון, צריך למסור את עומק המורשת תוך כדי חיפושי דרך. למסור וליצור.


המורה – מה משלך תיתן?

המורה הבא להורות לקטניו שואלים אותו: מה הרכוש שהבאת אִתך? ואמר לך: כלום אינך רואה את שאני טעון? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על יד חכמים וגדולים, על עמודי התווך של ההוראה והחינוך התרפקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם ישן על חדש!

.. משפילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה: ומשלך, אדוננו המורה, מה יש לך משלך?

משלי?

משהו משלך, ידידי, ברוך תהיה על כל הטוב אשר הבאת אִתך בשביל ילדינו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך מה תתן אתה לילד, משלך מה תתן?

…לוּ בא אלינו במקום פסטאלוצי ופרבל, היינו מבכרים אותם על פניו, אבל כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו: אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה, אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מאוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.

…המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכול הוא, יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה – הוא העיקר.


תורה זו, שניתנה לנו מן השמים – טעמם של כל רבותיה עומד בה יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ משל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה’ס זכרונו לברכה. כולם הם שותפי הקדוש ברוך הוא לתורתו, כל אחד השלים אותה בנופך משלו. אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, המורה. פרוטתך היא חובתך הקדושה לילד.

(סיפורים ומסות, עמ' 171)


מוקי צור 11 גן ילדים (2).jpg

כריכת ספר הילדים של קצנלסון “גן ילדים”


בגני הילדים נתגבר על הטרללה

כל צמח חדש, העולה בשדה ספרותנו החינוכית, לרצון הוא לנו, ובשביל גני ילדים ובשביל ילדים סתם על אחת כמה וכמה. החיסרון הזה שהיה מורגש אצלנו זה כמה, לא נמלא גם עד עתה, והרי ילדינו ‘שרים’ על פי רוב, גם היום זמירות זרות שאינן לפי רוחם, ואולם עתה, אחרי שאירע לנו כמעט נס ונפתחו פה ושם גני ילדים (בתי ספר פרבליים) מן המוכרח היה שייעשה דבר מה גם במקצוע זה, במקצוע שיר־משחק של הילד העברי. אמנם דבר מה נעשה – ואולם כמה קלוש, דל ועלוב הוא המעט אשר הגישו לנו אנשים טובים אחדים, אך לא בעלי מלאכה טובים לגבי דבר זה. אף כי אנו מכירים תודה לאלה שהתחילו את הטרללה! ואולם טעות היא שמאמינים שאל הילד הקטן יכולים לקרב, לדבר ולשיר בלי תורת לשון, בלי חוקי סגנון, בלי חינה ויופיה של המילה הנאמרת. אם בדברנו אל הגדולים אנו מקפידים על שלמות הלשון וחוקיה – בנוגע לקטנינו עלינו להקפיד כפליים. לשון עלגים ושפה מסורסת בעד הילדים עוון פלילי הוא: לא נגיד כל התחלה קשה כי אם: כל התחלה יפה.

(גן ילדים, הוצאת ‘האור’, ורשה תרפ"ב)


יחסו של קצנלסון למשחק נובע מתוך תפישתו הכוללת את המעשה החינוכי. הילד המשחק את העולם מְתרגל אותו, מַטרים את נוכחותו, אך אינו נכנע לו ולא מגביל את עצמו לְמה שנראה כמוגבלויותיה של היכולת האנושית. המשחק מקדים את הטכניקה אולם איננו מתמצה בה. הוא אף יותר ממנה. הילד מתרגל את העולם אך לא רק את מה שכבר התגלה בו, אלא גם את שעדיין ספוּן בתוכו. העולם המשוחק לעומת העולם הטכני מכיל את מה שמעבר, את הסוד. המשחק איננו דרך להשתלט על העולם, אלא מבקש לתקן אותו, לעצב אותו על פי חוקים חדשים. במשחק טמונה יכולת לארגן את העולם על פי כללים אחרים מהצפוי. כאן נפגשים הפדגוג והיוצר. הפדגוג הוא שחקן, הוא במאי, הוא בא לשיחה עם תלמידיו לא רק כדי להסביר ולבאר להם מהו העולם, ולספר את הסיפור ההיסטורי, אלא כדי להעשיר את החיים וכדי לחיות על פי קודים אתיים.


מחזות תנ"כיים    🔗

לפי רשימת “ספרי תלתלים” שפורסמה ב־1920 ועל פי הספרים הנמצאים בעזבונו של הסופר, מתברר שקצנלסון כתב סדרת מחזות תנ“כיים וסיפורי מקרא לילדים. חשוב היה לו להנחיל להם את התנ”ך כספר חי, כטקסט מדובר, כעלילה מותחת, ועם זאת לא לוותר על הטון המקראי ולהציגו כתיאטרון רגיל. הוא חש כי בתנ“ך, שלא כמו בתיאטרון היווני, המתאפיין כתיאטרון של גורל והיבריס אשר גורף את הגיבור בשרירות אל התהום, במסורת היהודית, אוצרת העלילה בתוכה קונפליקט גלוי ביחס אל האל, אשר נתבע להאזין לפונה אליו ולהופיע כעושה צדק. כך כתב תיאטרון תנ”כי לילדים ובו פרשיות כמו יוסף ואחיו, יעקב ועשיו ועוד ועוד.


רחל על העין

רָחֵל עָמְדָה עַל הָעַיִן

הִיא וְכַדָּהּ וְאִישׁ אַיִן.

הִיא וְכַדָּהּ, הִיא לְבַדָּהּ

הִיא וְכַדָּהּ, הִיא לְבַדָּהּ


שָׁלְחָה אֶל הַכַּד אֶת יָדָהּ

שָׁלְחָה יָדָהּ וְרָעֲדָה

נָפַל כַּדָּהּ וַיִּשָּׁבֵר

עֶלֶם עוֹבֵר, עֶלֶם עוֹבֵר


עָמַד עֶלֶם זָר וְצָחַק

מִן הַמִּדְבָּר בָּא מִמֶּרְחָק.

גַּם הִיא בִּצְחוֹק רֹאשָׁהּ מַטָּה:

‘מִי זֶה אַתָּה, מִי זֶה אַתָּה?’


אָמַר לָהּ הָעֶלֶם מִיהוּ

מִי אִמּוֹ וּמִי אֲבִיהוּ.

עָנְתָה לוֹ רָחֵל הַטּוֹבָה:

‘אַתָּה קְרוֹבִי, קְרוֹבִי אַתָּה!’


חָבַק לָהּ הַלָּז וּנְשָׁקָהּ

הִיא בַּכַּד עֵינָהּ תָּקְעָה:

'הַבֵּט, שָׁבוּר כַּדִּי הַלָּבָן!

הוֹי מַה יַגִּיד אָבִי לָבָן?!'

(מילים: י. קצנלסון, לחן עממי)


פדגוגיה עברית    🔗

קצנלסון צריך היה להסביר מדוע יש מקום ללימוד העברית כחלק מהתהליך החינוכי המותאם לילד היהודי. אין זה דבר מובן מאליו. אם הספרות הפדגוגית באה לפרש את המציאות, ללמד לקרוא את אותותיה, לתת עוצמה לילד לפעולה במציאות, השפה העברית לא מתאימה שהרי היא לא שפת הרחוב ואף לא שפת הבית. יידיש או פולנית הן השפות המתאימות עצמן למציאות בה פועל הילד היהודי. קצנלסון נאחז אפוא בפער בין החיים היום יומיים של היהודי לבין התרבות העברית שהוא רוכש.


אהבת הילד והגלות: לימוד עברית המעניק שמחה וחום

אומות העולם, בית הספר והסביבה שנתון בה הילד הם על פי רוב אחד, ואצלנו שניים. רשות אחת של חיי גלות, חיי עוני, ניוול וצער, ורשות אחת של תורה, דעת, נחמה ויקיצה לחיים רעננים ושלמים.

המורה העברי הבא אל הילד העברי, כאל ילד חולה הוא בא. ברחובה של גלות נולד, גלות זו החליאתו עוד בשחר ילדותו. העיניים השחורות, הגדולות והרחבות, הצמאות והנוהות למזרח – עצבת נשקפת בהן. נפשו יוצאת לשמש ולא ידע, ולחום קדם יערוג – ולא יבין, לעברית ישאף – ולא ירגיש.

המורה העברי בא אליו וסם תרופה אִתו, עם עברית הוא בא, עם עברית שקויה טל וחום שמש מזרחי, הילד הרך, שכבר חלה, אולי אין דעתו נוחה לכתחילה מסמי המרפא: קשה להריק אל בית בליעתו. לא ידע כי ברכה בהם. משום זה התחייב המורה העברי להעניק לו סם מרפא זה מתוך טוב לב, מתוך שעשועים וצחוק צוהל. אין העברית נקנית על לב הילד אלא מתוך צהלה וחדוות חיים עליזה. חובת המורה העברי ללמד את הילד מתוך שמחה ומתוך אהבה מיוחדה, מתוך אהבתו לילד באשר הוא ילד, ומתוך אהבה לבן הנביאים קטן, שנשבה לבין עכו"ם ונתקיים בדרך נס והלה מצאהו ומביא לו את אוצר אבותיו. המורה המסוגל לאהבה זו ודאי שהוא מכבד עד כדי אהבה גם את סביבתו של הילד, אם כי גלותית היא. מכבד הוא עד כדי אהבה את היהודית המדוברת, ילידת גטאות זו אשר לא טשטשה את צורת העברי הקטן, לא נטלה ממנו את צלם האלוהים, את ברק עיניו וחום לבו הישראלי. חובת המורה העברי להילחם בסביבה שהילד חי גם בה ולאהבה. נלחם הוא ביהודית המדוברת בזה שאינו מטפח אותה: אף על פי שהוא אוהב את בת הגלות הנאה והקודרה, שנתנה הרבה גם לו וגם לתלמידו – אינה מטפחה,

(סיפורים ומסות, עמ' 171


שפת האלטרנטיבה למציאות העצובה של הילד

הילד היהודי חי בגולה. הוא שרוי במתח בין געגועיו והעצב הנטוע בו על ידי הסביבה לבין תביעתו לחרוג ולהפקיע עצמו ממצבו. הוא חי בין שתי שפות, שפת התקופה השלטת, שפת ההווה, בה הוא חש מנוכר, בגולה. שפת המרד נגד מצבו יכולה להיות שפה משכילה ותובענית, מדחיקה, קרה ומתנשאת. יצחק קצנלסון מבקש מהעברית, מהלימודים היהודיים מהמסורת לשמש אלטרנטיבה. למרוד בחיי הגלות אך למסור את עצמה כהזנה אוהבת, המגלה ומתייחסת לעיניים העצובות של הילד היהודי. החינוך העברי צריך להיות חינוך אוהב, המתייחס לחד פעמיותו של כל ילד. הוא צריך להתייחד באמפתיה ובתפישה משחררת.

תפקידו של החינוך הוא לא רק לתת לילד כלים לכניעה אל הסביבה בה יפעל ולה ייפול קורבן. הוא צריך להעניק לילד את הצימאון לאלטרנטיבה, את הכוח להתמודד עם הנסיבות ולא להיכנע (דומה כי תפישתו זו של יצחק קצנלסון איננה תפישה הנוגעת רק למציאות של הגולה היהודית אל מול ארץ ישראל). זהו עניין עקרוני: על החינוך למצוא שפה שתעניק למתחנך לא רק כלים להתאים עצמו לסביבה, לא רק ללמוד להסתגל להיכנע לנסיבות העצובות של הקיום האנושי, אלא אתגר לשינוי באמצעות אהבה ויניקה משורשי התרבות.


 

יאנוש קורצ’אק ויצחק קצנלסון    🔗

שני האישים, יאנוש קורצ’אק ויצחק קצנלסון, היו באחת גם יוצרים וגם מחנכים. הקשר ביניהם התחזק במיוחד בשעות הטרגיות ביותר של פעילותם בגטו ורשה בתקופה של טרם ההשמדה ובתוכה. שניהם היו חניכי האידיאלים החדשים של החינוך שרווחו באותה עת. משום כך נראה כי יש לערוך השוואה ולרמוז משהו על המפגש בין השניים.

קורצ’אק וקצנלסון שותפים לאמונתם בילד, בקריאת מצוקתו, בצורך להגיע אליו באמצעות אמפתיה רבה. שניהם מאמינים כי חוש הומור, וכן הסיפור והאגדה הופכים את החינוך למעשה של אהבה. שניהם סברו שיש להחדיר את עולם הילד לתודעת עולם המבוגרים כי מפגש כזה שומר על אפשרות האלטרנטיבה. שלא כהגות הנוטה להיות קרה ומופשטת, הם האמינו בערך של הילדיות. שניהם זעמו על תופעת ניצול ילדים, על חוסר האונים של החברה שאינה נוטה על פי רוב להושיט יד לילד. שניהם הוקיעו את הבורות האלימה, את הסמכותיות החלולה של האדם בעולם, והדגישו את הצורך להתייחס בכבוד גם כלפי העוני ואת הסיכוי הטמון בעיניהם העצובות של הילדים. הם היו שותפים לתחושה כי בילד צפונים כוחות יוצרים ויכולות לאהבה, העושים אותו לנעלה על המבוגר, שכן האחרון כבר כיבה את כישוריו ואת אמונתו או שאיבד את ילדיותו בטרם התבגר. שניהם סברו כי הילדיות מחזקת את הכוחות היוצרים ואת יכולת ההתקשרות בין בני אדם לא פחות מאשר פרספקטיבת המציאות של הבוגר. ושניהם הדגישו שיש לחזק את אישיותו של הילד.

אולם יאנוש קורצ’אק לא חי את עולם הילד וחינוכו דרך המשפחה וההעברה הבין־דורית. נקודת המוצא שלו כמחנך הייתה יתמותו של הילד בעולם, ולפיכך מובנת צורת רפובליקת הילדים והמחנכים. ראייתו החינוכית עוצבה והתגבשה מתוך מפגש עם ילד שחי במנותק ממשפחה. המלחמות בהן לקח חלק ולהן היה עד, הביאו אותו לידי מסקנה כי ההיסטוריה והאידיאולוגיות גורמות ליתמות בממדים עצומים. קורצ’אק חי את קהילת הילדים כאזרחי “מדינת הילדים” בעלת הערכים האוניברסליים וקשריה עם המחנכים. אוטופיית ממלכת הילדים מופיעה אפוא מבחינתו כהד לאסונות היסטוריים וליתמות. קורצ’אק ריאלי בקריאת המצבים שמדינת הילדים האוטופית מגיבה עליהם, ותגובה זו היא שטווה את החוטים מהם נארג החינוך בפנימייה גם על ידי האגדה, המימרה, הסיפור והמחזה. ואילו קצנלסון, שאף הוא חי באותה עת בה התרחשו האסונות ההיסטוריים, חווה אותם בתוככי הקהילה היהודית ובמרכזה המשפחה האינטימית, קשריה ומעורבותה הקרובה בעולמם של הילדים, ולפיכך הוא מדגיש את המשפחה והקהילה הרב גילית, ומתעכב דווקא על הצד הארוטי.

פעם אחר פעם הוא מעלה שאלות לגבי אהבת אחים אסורה, מטפל בקשרים בין בני אותו גיל בתוך מסגרת של האֶרוס המיני והמעבר בין הדורות. לדידו, יתמותו של הדור נערכת בתוך תבנית של חיי משפחה וקהילה, והן שמעמידות את הצעירים זה מול זה. לגישתו, הקרבות הפוליטיים הם השלכה של אותו ויכוח בין אחים, של אהבת אחים ושנאתם היוקדת. למרות נוכחותה המרכזית של המשפחה, חש קצנלסון שבתקופתו הדרמה אינה מתרחשת רק בין אבות ובנים, אלא בין אחים.

קורצ’אק וקצנלסון שניהם מורים, אולם מורשתם שונה. הם מביאים עִמם שפות ותרבויות שונות. שניהם מכוונים עצמם לילד היהודי, אולם מגיעים אליו ממקומות שונים. הילד היהודי בן דורם בא הן מן העיר הענייה והן מן הסביבה המשכילה, הן מן העיירה המתגעגעת לבניה הנוטשים אותה, והן מן האינטליגנציה החיה בין התחומים. רוב הילדים מכירים את העוני העמוק. קורצ’אק מדבר אל ילד יהודי יתום שכבר היה לבן התרבות הפולנית, ואילו קצנלסון פונה אל חניך החינוך היהודי בן למשפחה. קורצ’אק מדבר פולנית אל ילדים שעל פי אמונתו עליהם לשחק בעתיד תפקיד בתרבות הפולנית הליברלית ואולי אף להצילה. הוא רואה אותם מתדפקים מבחוץ על חלונות הראווה של התרבות האירופית, אולם מגלה בשנותיו האחרונות את האוטופיזם שבניסיון זה. הוא חושף את קרקעית השנאה הנחשפת ומגיע בסופו של דבר אל הציונות כמוצא מפני התבוללות, אל לאומיות הנושאת בחובה מסר הומניסטי. ואילו קצנלסון מדבר אל ילדים ובני נוער שעדיין חיים תרבותית במטולטלת בין העברית והיידיש. גם הוא מגיע אל המוני הנוער היהודי הדובר פולנית ונטול השכלה יהודית מבית. הגשר אליהם נוצר דרך הקשר שהוא מפתח עם הציונות והתנועה החלוצית.

בתחילת דרכו מציע קורצ’אק לילדים “פולין של מעלה”, דמוקרטית, הומאנית אך לנוכח המערבולת של השנאה והדלות, העריצות והקנאות הוא מעביר את חזונו לארץ ישראל ולאתוס החלוצי בה. הוא חש שפולין של מעלה מתפרקת נגד עיניו. המתבולל המבקש אלטרנטיבה וכוח חשיבה משלו, פועל בעת התפכחותו כאדם שההיסטוריה ניתקה אותו מדו שיח עם שפתו.

יצחק קצנלסון מציע לנוער היהודי שעזב את המסגרת הדתית, את ארץ ישראל הריאלית עם מוזיקת רקע תנ"כית ועם תביעה לתיקון חברתי הדובר עברית, ופועל באורח חלוצי. הוא מודע למתח וסבור כי באמצעות החינוך והתיאטרון אפשר יהיה להעניק תקווה למימושן של אהבה ושמחה תוך קריאה אמיצה ואמיתית של המציאות. הוא מביא אל תלמידיו את ציון המפוכחת המתמודדת עם חלומה דרך המשחק והאהבה, העבודה והשירה, הטבע וההומאניות.

ההבדל בין שני היוצרים הללו ניכר ביחסם השונה לארץ ישראל. קצנלסון קשור אליה באמצעות הקשר האינטימי לתרבות העברית, לחיים היהודיים והציוניים ולמסורת. הוא מעורב בחיי היום יום של הקהילה היהודית ובתרבותה. כל אלה הם הנותנים את המצע לחלום כשם שהם מהווים יסוד לביקורת המפעל הארץ ישראלי. קורצ’אק לעומתו מגיע אל ארץ ישראל דרך תלמידיו ומתוך שקשריו עם מולדתו הפולנית אשר לה חש נאמנות, נפרמים. הוא מגלה כי אין היא עומדת בחלומו כחברה המושתתת על ערכים אוניברסליים של חירות ואחווה. יתר על כן, הוא מגלה כי על אף שהיה אזרח פולני נאמן, הוא מודח על ידי לאומניה מפני היותו יהודי.

קצנלסון וקורצ’אק מבקרים בארץ ישראל, ליצחק קצנלסון יש בארץ קרובי משפחה שמהם הוא עשוי לשאוב השראה ולקיים שיח מעמיק. קורצ’אק לעומתו בא לביקור בארץ כאל ארץ זרה בה מתגוררים תלמידים וחברי צוות בית היתומים. הוא מבקר בארץ כדי ללמוד וללמד את האידיאה של החינוך, המתגלמת בחינוך בני ההתיישבות העובדת. אין לו עניין בתל אביב. קצנלסון, כאיש התרבות העברית, יודע כי קהלו נמצא בעיר העברית, שאם יהפוך לאיש תיאטרון עברי, דווקא תל אביב תהיה בירתו. קורצ’אק בא ארצה כשהוא נושא באמתחתו חלום ורעיון. ארץ החלוצים היא לדידו כבית היתומים שחייב אוטופיה חינוכית כדרך יחידה למנוע שקיעה עד צוואר בעוני ובדלות רוחנית. הוא יודע כי חלום כזה תובע חום אנושי, הומור ויכולת להפוך לסיפור של אהבה. את כל אלו מחפש קצנלסון בין כותלי בית הספר העברי ובמשפחה, הקשורים לגביו זה בזה לאין הפרד באופן כה אורגני.

קצנלסון יכול לחבר את שהוא רואה בארץ אל המקורות היהודיים אותם הוא מכיר היטב, בעוד שקורצ’אק חולם לכתוב את האפוס של ארץ ישראל החדשה, תוך חיבור לאידיאלים האוניברסליים שנסדקו באירופה תחת פטישן של התנועות הטוטליטריות. הוא קשור למפעל החלוצי והחינוכי בארץ כיהודי נושא מסורת של הומניזם, אדם משכיל המנותק ממקורות דתיים יהודיים ומהשפה העברית.

קורצ’אק וקצנלסון מזהים את מחלות הילדות של החברה היהודית הארץ ישראלית הצעירה, את שיכרונה ואת שגיאותיה. אך הם מגלים כי מאחרי השגיאות ניצבים אנשים צעירים שכוונתם טובה וביכולתם לתקן את שגיאותיהם. שניהם אינם מונעים עצמם מביקורת, אולם זוהי ביקורתם של אוהבים.

קורצ’אק וקצנלסון נושאים נפשם אל הארץ, וחרף העובדה שלבסוף לא עלו ארצה, כל אחד מסיבותיו הוא, תרומתם למפעל הארץ ישראלי הייתה גדולה מאוד.


קצנלסון היה עֵד למסעם של ילדי בית היתומים אל המוות    🔗

אנטֶק מספר איך “שבת אחת, ביוני 1942, באה סטֵפה וויליצ’נסקה והזמינה אותנו לנשף ילדים בבית היתומים של יאנוש קורצ’אק. גם קצנלסון היה שם. הילדים הציגו את המחזה “הנסיך הגווע” של יאנוש קורצ’אק. מצב הרוח היה מדוכדך. הילדים שיחקו יפה, ובלבותינו תחושת חרדות, שאולי זו הפעם האחרונה שאנו רואים אותם. ארבעה ימים אחרי כן החל החיסול הגדול. הגרמנים התחילו לחסל קודם כל את הקבצנים והחולים, ואחר כך את הילדים. מבעד לחרכי החלונות השגיחו יהודים וראו כיצד הולכים קורצ’אק עם סטפה בראש שורת הילדים למוות. מיהרתי אל יצחק קצנלסון, נזכרתי שאין לו תעודה גרמנית, ואנו היינו מזייפים תעודות. בדרך, ברחוב נובוליפקי, נתגלה לנגד עיני מחזה נורא: לתוך קרון רתום לסוסים מכניסים יהודים, להובילם לטרבלינקה. הנה אישה צעירה ועל זרועה תינוק, הנאצים מכים אותה, מושכים בשערותיה, והיא אינה הולכת, נלחמת כלביאה. אך שוטר אחר בא לידי ‘המצאה’: ציווה להרפות מן האישה, חטף את הילד מידיה והכניסו לקרון. והאישה רצה אחר הילד למוות. המום ממראה עיניי נכנסתי לביתו של קצנלסון. והוא עומד מתייפח בבכי וקורא לאשתו: ‘אין לחכות עוד, אין לחיות, נלך לרחוב עם כל בני עמנו!’ עודדתי אותו, והוא התרפק עלי כמו תינוק. עזבתיהו בוכה. לימים מצאתי הד למחזה זה, שראינו שנינו ברחוב, בפואמה שלו על העם היהודי שנהרג.”

(אנטק צוקרמן, שבע השנים ההן, עמ' 164)


 

שאו כפיים לשמים    🔗

פורטרט הקהילה היהודית    🔗

בשירתו מתאר קצנלסון את הקהילות היהודיות אותן הוא מכיר לפני ולפנים. בשיריו מתוארת בּוֹבּרוֹיסק, העיר היהודית בה חיה משפחתו, ובשירים אחרים מתוארת לודז' בה הקים את ביתו. מצד אחר הוא מתאר את הכפר קארליץ בו נולד ואת זעווריש העיירה בה גדל. בשיריו הוא שב לחיות את מסכת נדודי משפחתו והיהודים בכלל ומתאר את תמורות הזמן. כמחנך הוא ער לשינויים הדרמטיים, לשורשים ולכוחות המפרקים שבגיוון, למתחים הרעיוניים, להתבוללות ולשיבה אל המסגרת היהודית עקב כוחה ההולך וגובר של האנטישמיות. האחווה היהודית ממשיכה להתקיים בשיריו בלחן ובריקוד.

בשירתו מתאר קצנלסון את הקהילות היהודיו

יהודים רוקדים

יָד עַל שֶׁכֶם שִׂימוּ אַחִים

וּנְרַקֵּדָה

וְשִׁיר נִפְצָחָה כָּל הָעֵדָה!

זֶה בְגָרוֹן זֶה בְרֶגֶל

יִשְׂמַח וְיָגֶל –

כָּכָה נָרֹן, כָּךְ בַּמַּעְגָּל.


שְׂאוּ כַפַּיִם לַשָּׁמַיִם

הַקַּפּוֹטָה מָטָּה אַתָּה בַּשָּׁמַיִם.

שְׂאוּ כַפַּיִם לַשָּׁמַיִם!

רְקֹד בָּרֶפֶשׁ וְהַנֶּפֶשׁ בַּשָּׁמַיִם –

הֶאָח, הֶאָח!

הִתְעוֹרְרוּ וְשׁוֹרְרוּ

הוֹ עַם אֶלוֹהִים.


לְפֹעַל יָדָיו הִתְבּוֹנְנוּ, הִתְבּוֹנְנוּ

לְפֹעַל יָדָיו הִתְבּוֹנְנוּ, הִתְבּוֹנְנוּ

גִּילוּ בִרְעָדָה, גִּילוּ וְהִתְרוֹנְנוּ –

גִּילוּ וְהִתְרוֹנְנוּ – הֶאָח!

(שירים לילדי ישראל, עמ' 41)


בין העיר לעיירה

בספר ללימודי השפה העברית מלמד יצחק קצנלסון בלשון תמימה את ההבדל בין העיר לעיירה:

עיר קטנה נקראת עיירה ועיר גדולה – כרך. בעיירה האנשים מעטים והחיים שקטים. בכרך האנשים רבים והחיים מלאים רעש ושאון. בעיירה רחובות מעטים, החיים מתרכזים בכיכר העיר. בכרך רחובות וסימטאות רבים. בעיירה רק בית ספר אחד בבניין נמוך, ובכרך בתי ספר רבים, נמוכים ועליונים. הבתים בעיירה קטנטנים, לרוב בני דיוטה אחת והבתים אשר בכרך גדולים וגבוהים, בני דיוטות רבות, בהם חנויות ובתי מסחר רבים.

(למען הגדולים, ספר לימוד לשפה העברית, עורכים: יצחק קצנלסון ויצחק ברקמן ורשוה [בכתיב זה], תרפ"א, עמ' 14)


בין העירוני והכפרית

– הנה אני מריח את קווצתך – וראי ריח הפרחים לשערותיך.

– ממקום חכמים וסופרים אתה בא.

– ואת טיפוחת גנים את אחות!

– ממדינת האור אתה בא.

– ואת רות־טללים את, אחות!

– אני נולדתי בעמק…

– שושנת העמקים!

– פה בקרן האפלה, גדלתי, בלי שמש, בלי שמש…

– על אהבתי אספר לך!

– הן אהבת כבר, אחי, אהבת שם, בכרכים הגדולים, את בנות האור!…

– ואת?

– חיכיתי לך הרבה…

– חכית לי?

– ולא באת.

– הן באתי!

– לאחר זמן…

– חלומי! חלומי!

– אני צעקתי וקפצתי ממקומי – חלומי! זה היה פתרונו של חלומי, אשר שמעתי, פתרון חלומי אשר חלמתי במרתף על חבית היין.

– אחי…

– לא ראתני בתוך האפלה וקראה לי!

– אחי וחלומך?

(“בגבולות ליטא”, סיפורים ומסות, עמ' 70).

בשירי הילדים שלו על חיות ומקצועות, מתוארים מצבים ואירועים מחיי הקהילה היהודית, הן זו שבעיירה והן זו המתרכזת בעיר.


סנדלר

שָׁאֲלוּ אֶת הַסַּנְדְּלָר חַיִּים:

כֵּיצַד תּוֹפְרִים נַעֲלַיִם?

עָנָה: אוֹמְרִים – יְהִי עוֹר!

וְקַח מַרְצֵעַ וּנְקֹב חוֹר.


מַסְמֵר עֵץ בְּחוֹר זֶה שִׂימָה,

אֶת הַפַּטִּישׁ אָז הָרִימָה,

הַךְ הַמַּסְמֵר וְיֵעָלֵם –

כָּכָה תּוֹפְרִים זוּג מִנְעָלִים;


זוּג נְעָלִים טוֹב וָקַל.

הוֹ כָל יָחֵף, בּוֹא וּנְעָל!


נפח

נַפָּח אֲנִי בֶּן נַפָּחִים,

פָּנַי שְׁחוֹרִים, מְלֻכְלָכִים:

אֵשׁ אֲנַפַּח בַּמַּפּוּחַ –

גִּצִּים אָעִיף לְכָל רוּחַ.

וּבַפַּטִּישׁ אַכֶּה אֲנִי

אֶת הַבַּרְזֶל עַל סְדָנִי:

הַךְ־הַךְ־הַךְ־הַךְ!

כָּל כְּלִי בַּרְזֶל אֶעֱשֶׂה כָּךְ!

(יש לי שיר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשי"ד 1954, עמ' 74–75)


תיאורים אידיליים אלו לעיתים מלווים באירוניה. העיירה כמו העז הולכים העירה…


הרועה ועדרו

אָחוּ זֶה הוּא חֶדְרִי,

כִּסְאִי – זֶה הָהָר;

וּמִשְׁפַּחְתִּי – עֶדְרִי,

רוֹעֶה פֹּה בַּכָּר.

מֶה־מֶה!

לִי גּוֹעִים שׁוֹר וָשֶׂה.


אִתִּי גַּם חֲלִילִי,

אִתִּי גַּם הַשּׁוֹט;

מַה־לִּי עוֹד וּמִי־לִי,

מַה־לִי, מַה־לִי עוֹד?

מִי־מִי!

לִי גּוֹעִים עֵז וּגְדִי.


אִתִּי גַּם הַכֶּלֶב –

גָּדוֹל, קַל וָעָז;

בּוֹאוּ, זְאֵבִים אֶלֶף, –

כַּלְבִּי יִגְבַּר אָז!


הַב־הַב!

כַּלְבִּי אוֹהֵב קְרָב!


הוֹ פָּרוֹת וַעֲגָלִים,

הוֹ תַּיִשׁ, סוּס וּסְיָח:

מַיִם שְׁתוּ מִנְּחָלִים,

אִכְלוּ עֵשֶׂב רַךְ!…


הָהּ־הָהּ!

הָעֶרֶב הִנֵּה בָּא!


עוֹד חֲלִילִי הוֹמֶה,

עוֹד הוּא הוֹמֶה שִׁיר;

שֶׁמֶשׁ יָרַד תְּהוֹמָה,

הוֹ עֶדְרִי, אֶל הָעִיר!


מוּ־מוּ –

הָעִירָה לְכוּ וּגְעוּ!…

(יש לי שיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים, תשי"ד, 1954, עמ' 36)


דובדבניות העיירה וחרצניהן    🔗

תפישתו האידילית המיוחדת של קצנלסון כוּונה אל העיירה היהודית הקטנה והפרובינציאלית. שם חש חמימות אינטימית, שמחת קיום, חן ופשטות, ואת אלו תיאר בכמה מיצירותיו.

כשעלינו מן המרתף, והנה הערב אך החל, עצי הגן עוד בלטו באויר הכהה; על אמירים רבים נחו והתפנקו במנוחה קרניים מזהירות. בלי קושי מצאתי את כובעי הלבן על אחד הענפים, חבשתיו ונכנסתי אחרי איילתי הביתה. [כינוי לאישה שעמה קשר קשרים].

סביב השולחן הגדול בחדר האוכל עמדה כל החבורה וטיפלה בשתי קערות מלאות דובדבניות ובשתי צנצנות גדולות, מרוחצות וריקות לפי שעה.

ניכר היה שהדובדבניות נשרו זה עתה מן העצים אל תוך הקערות הללו; הרי הן מונחות אדמדמות, רוות ומלאות כל אחת עם חרצנה בתוך מעיה וגבעולה בצדה. ובריות צעירות ויפות עומדות עליהן, שולחות ידיהן ותופשות בהן בעודן חיות, עוקרות גבעוליהן עם השורשים, אל כל גבעול עקור דבוקה טיפת דם אחת, אדומה ורותחת… ועוד לא שב אפן של הבריות הצעירות והיפות, והרי הן דוקרות בכלי המשחית שהוציאו מקווצותיהן, דוקרות דקירה אחת לתוך לבה של הדובדבנייה, לתוך תוכה, ומוציאות משם את הקליפה, רחמנא ליצלן, שישבה שם, את השטן הרע, את החרצן.. אוי, אוי! ישב לו חרצן זה עמוק בלבה, במקום שהלמו פועם, נשקע עמוק־עמוק בדמיה וכבר שורגו עליו גידים. כפוּת היה, כפות בשלשלאות – ולכן קשה כל כך עקירתו; כל ליחה וכל דמה של הדובדבנייה יצאו אחריו, והרי הם מטפטפים טיפות טיפות על ידי מלאכי המוות הצעירים והיפים שמסביב לשולחן, מטפטפים ושותתים טיפות על ידי מלאכי המוות הצעירים והיפים שמסביב לשולחן, מטפטים ושותתים לבינות אצבעותיהם. והדובדבנייה עצמה, הרי היא מצטמקת, מתכווצת בחבליה, שפו וצנמו פניה. הנה היא נזרקת, זקנה בלה וצומקת לתוך הצנצנת; ריבונו של עולם! מדובדבניות צנומות ודוויות אלו עוד יסחט המיץ, עוד ימצה עסיס. מחלש זה עוד יצא מתוק? אותו מתוק שדיו גם בכף קטנה להמתיק ולתת ריח יין לכוס תה מלאה?

(סיפורים ומסות, “בגבולות ליטא”, עמ' 74–75)


ערב שבת

יוֹם הַשִּׁשִּׁי, יוֹם הַשִּׁשִּׁי

עֶרֶב שַׁבָּת בָּא חֲרִישִׁי.


מִמֶּרְחַקִּים בָּא, הִשְׂתָּרַע

עַל פְּנֵי חוּצוֹת הָעֲיָרָה.


שָׁבִים עִמּוֹ הָעֲדָרִים

מִן הָאַחִים וְהַכָּרִים.


נִשָּׂא אָבָק, עוֹלָה גְעִיָּה,

עוֹלָה שׁוֹקְעָה תּוֹךְ דּוּמִיָּה.


עוֹד מְעַט וְתַם הָעֵדֶר,

נָח הָאָבָק, שָׁב הַסֵּדֶר.


עַל סַף חֲנוּתוֹ הַחֶנְוָנִי

עוֹמֵד צוֹפֶה אָנֶה וָאָנָה,


רֶגַע יִשְׁהֶה, יַמְתִּין קִמְעָא –

וְשָׁב וּסְגָרָהּ; וְנִשְׁאַר פְּנִימָה.


שְׁמֵי הַמַּעֲרָב מְאָדָּמִים,

לֹא כְעַרְבֵי כֹּל הַיָּמִים…


יוֹם הַשִּׁשִּׁי, יוֹם הַשִּׁשִּׁי,

עֶרֶב שַׁבָּת בָּא חֲרִישִׁי.

(יש לי שיר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשי"ד 1954, עמ' 83)


בשיריו המוארים המתארים את הכפר, מפזר קצנלסון שפע של רמזים על העיירה וצעיריה התוססים, החוגגים את עושרו ויופיו של הטבע, אולם כבר מקננת בו איזו חרדה סמויה לגבי העתיד, שכן לא לנצח תימשך הילולה יצרית זו, כי הנה כבר הייתה אז הגירה מן העיירה אל העיר הגדולה.

בשיר “יום סגריר” נותן המשורר תמונה רחבה יותר של העולם היהודי אותו הוא מכיר, זהו שיר על הסמרטוטר היהודי.


יום סגריר

– וְהִנְנִי עוֹמֵד יְחִידִי, דֹּם אַשְׁקִיף בְּעַד חַלּוֹן הַחוֹמָה:

בְּשַׁעַר הֶחָצֵר בָּא דוּמָם, יְהוּדִי דַל פָּנִים, קְצַר קוֹמָה,

מְעִילוֹ הָאָרוֹךְ קָרוּעַ. בֵּין זְרוֹעוֹ בַשַּׂק צְרוּרִים, לוּטִים:

מִכָּל מִינֵי בְּגָדִים יְשָׁנִים, הֲמוֹן בְּלוֹיֵי־סְחָבוֹת, סְמַרְטוּטִים.

וּלְרֹחַב הֶחָצֵר וּלְאָרְכּוֹ יִתְהַלֵּךְ הַיְּהוּדִי לְאִטּוֹ,

וּפוֹלֵט מִפִּיו הוּא לִרְגָעִים ‘הַנְדֵל’ מְמֻשָּׁךְ, בְּהַבִּיטוֹ

בִּמְעוּף־עַיִן בְּכָל הַחַלּוֹנוֹת, וּכְרֶגַע יִוָּאֵשׁ מִשִּׁבְרוֹ:

דְּמָעוֹת הוּא רוֹאֶה עַל פְּנֵיהֶם, הַחַלּוֹנוֹת כְּמוֹ נָדִים לְשִׁבְרוֹ…

וְעוֹמֵד הוּא, מַשְׁמִים עַל עָמְדוֹ, וְאַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים

יוֹסִיף וְיִשְׁנֶה קְרִיאָתוֹ, יִתְבּוֹנֵן עוֹד אֶל כָּל הַצְּדָדִים –

וְקוֹלוֹ הַצָּרוּד מְנַסֵּר, מְשַׁבֵּר אָזְנַיִם וּלְבָבוֹת,

מִתְפַּזֵּר לְכָל רֹחַב הֶחָצֵר, וְהָיָה כְּקוֹל קוֹרֵא בֶּחֲרָבוֹת…

וְגַם בְּהַפְנוֹתוֹ אֶת שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מִמְּקוֹמוֹ זֶה הָלְאָה –

יִתְמַלֵּט הַ’הַנְדֵל' מִפִּיהוּ, אַךְ לֹא עוֹד כִּקְרִיאָה – כִּילָלָה…

כִּילָלָה תִּתְמַלֵּט הַקְּרִיאָה מִפִּיהוּ, בְּלִי חֵפֶץ, בְּלִי צֹרֶךְ –

וְ’הַנְדֵל' מְמֻשָּׁךְ עוֹד פַּעַם יִתְפַּשֵּׁט לְרֹחַב וּלְאֹרֶךְ

הֶחָצֶר הַנֶּעֶלָב, הַדּוֹמֵם; עוֹד מְעַט, וְהַיְּהוּדִי כְּבָר יָצָא –

בֶּחָצֵר קְרִיאָתוֹ הַמָּרָה זְמַן רַב עוֹד כְּמוֹ הִתְרוֹצָצָה…

(דמדומים א', עמ' 24–26)


יצחק קצנלסון מכיר גם את הרכילות ואת הקטנוניות בחיי הקהילה היהודית. את יחסו של המשורר לבינוניות הרוח הוא מבטא ברמז ובעדינות בשיר על הארץ המיוחדת של הדרורים.


הדרורים

צִפֳּרֶיהָ: דְּרוֹרִים דְּרוֹרִים,

קִצְרֵי־כָנָף כֻּלָּם;

מִן הַקַּרְקַע עַל הַגַּגּוֹת,

עוֹלִים הֵם בַּסֻּלָּם.


בְּלִי תַנִּינִים, לִוְיָתָנִים,

אֶרֶץ אֵין בָּהּ יַמִּים;

דְּגֵי־רְקַק וְעַם סַרְטָנִים

פָּרִים בָּאֲגַמִּים,


אֵין בָּהּ שַׂר וְאֵין בָּהּ מֶלֶךְ,

אֵין בָּהּ הֵיכְלֵי שָׂרִים;

בָּאֳהָלִים קְטַנִּים־קְטַנִּים

אֲנָשֶׁיהָ גָרִים.


וְנָשֶׁיהָ חוֹלְבוֹת פָּרוֹת.

וְהַבְּעָלִים שׁוֹתִים;

וְהַבְּתוּלוֹת שָׁם עֲקָרוֹת,

הַבַּחוּרִים פּוֹתִים.

(“בגבולות ליטא”, סיפורים ומסות, עמ' 54 [הופיע בדמדומים ב‘, עמ’ 100])


פרק חשוב בסוציולוגיה היהודית החדשה הוא גיוס צעירי היהודים לצבא הרוסי. החייל היהודי גולה מביתו ומקהילתו. הוא נחשף לתהומות החברה הרוסית, לעוני, לבוּרות, למהפכה.


קראו לי לעמוד לצבא    🔗

כבר הוזכר כי כצעירים רבים בני דורו, גם יצחק קצנלסון גויס לצבא ולא עלה בידו להתחמק מחובה זו. הגיוס הביא עִמו פגישה עם העולם היהודי שאותו הכיר כאן מזווית מיוחדת. היה זה מפגש אינטימי וגס בין צעירים יהודים ובני איכרים, ועם המשטר הצארי במערומיו. כאן פגש אלימות והמרת דת שרירותית. היה זה פרק קצר אולם חשוב בחייו. התנסותו בחיי צבא השפיעה במובנים רבים על תפישתו העצמית.

יצחק קצנלסון מתאר את גיוסו בשנת 1910:

משהיו מתחילים העצים המעטים מלבלבים ומוריקים, השמים מכחילים, ורוח של אביב נדחקת ומנשבת לתוך עירי הגדולה שבפולין – היה בולמוס של חוץ לארץ אוחז את אנשי עירי הנבונים והישרים, ואני רגיל הייתי ללכת לגבולות ליטא, כדי לקייץ שם ירחים אחדים, ובתחילת הסתיו היינו חוזרים לפולין – מחנות האנשים הנבונים והישרים מעבר מזה – ואנוכי מעבר מזה.

אלא שלא כך היה בפעם האחרונה, – העצים המעטים החלו משירים עליהם, השמים – כעין האפר על גבי העיר ורוחות של טחב התחילו תועות בחוצות – ובעת אשר כזאת הלכתי בפעם האחרונה לליטא.

זאת הייתה הנסיעה הראשונה שהייתי נוסע על כורחי! אני הלכתי בעידן זה לליטא משום שקראו לי, קראו לי לעמוד לצבא

(“גלות”, סיפורים ומסות, עמ' 77)

מקץ כמה שנים, בעת ישיבתו בברן שבגרמניה, הוא כותב למנחם פוזננסקי שאף הוא גויס לצבא הצאר:

ידידי הטוב מ. פוזננסקי

מבלי אשר פיללתי באו לי דבריך. המחשבה הראשונה שנצנצה במוחי לדבריך: בלודז' אתה! גם אתה זולא! וודאי היית לבוש בגדי השרד שלך. אותם הבגדים שהיו שורטים בשעתם בבשר כבמסרקות ממש, זו החליפה של פוניה חזיר. כיצד זה אדם מישראל יושב בתוך קסרקטינו של פוניה זה וחי שם שנה, ושניה. דע לך ידידי, שכאן בברן איני מוצא לי מקום. חסר לי כאן הרבה משיש לי (לא אל הלחם אני מתכוון) ואולם שנזכר אני בהקזרנה (מחנה צבאי) עובר בי רטט, אלי, אלי, אותם המוני הראשים הצהובים לבנים, החרומפים, האידיוטים למחצה. ריבונו של עולם כיצד זה אדם מישראל יושב שם שנה ושניה!

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


מוקי צור 12 עם ילדים בקיטנה (2).jpg

קצנלסון עם תלמידים ומורים בקיטנה בוודז’מייז' (ולדימיר וולינסקי)


‘פֶּה’    🔗

יצחק קצנלסון מודע לכך שבציבור היהודי מתקיים ויכוח סוער מה צריכים היהודים לעשות במצב בו הם שרויים. במשך כל חייו הוא מנסה להתמודד עם שאלות ציבוריות, כאן הוא פוגש את מה שהוא מכנה “מפלגות המצב הקיים”. אותן מפלגות הרואות בגלות בית וגורל. אותם זרמים המבקשים מצעירי העם היהודי לקיים את הגולה מתוך דיכוי שאיפותיהם או מתוך הקרבת זהותם.

הוא מפתח התנגדות לתנועות יהודיות אשר מטפחות את הערצת הקיים. ה’כאן' ‘הדאיקייט’ שהביעו כל המפלגות אשר טענו כי אין לברוח ל’שם' הציוני, שמעביר את הזירה לארץ ישראל. אידיאולוגיות אלו, הן החרדיות והן המהפכניות, הופכות לדעתו לאידיאולוגיות מגבילות ומצנזרות. הן מאדירות את הערך של מה שיש כדי להסתיר את החידה מה יהא בעתיד ואת החלל הריק. הן מעלימות את תהליכי החורבן ואינן נותנות את דעתן אודות הסכנות הקיומיות. קצנלסון נלחם אפוא במפלגות הסוגדות לגולה, גם באורתודוקסיות וגם במהפכניות. להרגשתו, המשותף ביניהן הוא שהן רואות אִיום בכל פנטזיה או חזון ומקימות חומת מגן סביב הקיים.

קצנלסון מבאר כי בצורך להצדיק את הקיים מונח יסוד של אלילוּת שווא. החרדיוּת האנטי ציונית והמהפכנות האנטי ציונית אינן מרשות לעצמן לחלום, על כן אולי גם אינן נותנות לעצמן חירות לקרוא על פניהן את האיומים המקננים סביבן. החרדיות מפעילה כוח לשם שמירת סמכותה הדתית, והמהפכנות מפעילה כוח ליצירת סמכות אלטרנטיבית, אולם זו גם זו אינן אוהבות חיפושי דרך, חוששות מפני ספקות ויצירה בתנאי חוסר ודאות. מפריעה לו לא רק העובדה שהן מרדימות את יצר התחייה הלאומית, ומבקשות להסתופף תחת אורה החמים של מרוּת מהפכנית או מרותם של רבנים, אלא שמחמת פחדן הן הופכות עיוורות כלפי תהליכים אסוניים המתרחשים לנגד עיניהן. חסידיהן מתבלבלים בין המצב, הדינאמיות שלו והערך המוסרי הנחשף בו. קצנלסון רואה בהן תנועות המרדימות בכוח סמכותן את היצר האוטופי.

הציונות לדידו היא הלגיטימיות של ראיית האלטרנטיבה, העוז לא להשלים עם הקיים והזכות להתגעגע לשורשי תרבות. אופי זה של הציונות מעניק לה כלים לבחינה ביקורתית של המציאות. אולם הוא מכיר בכך שגם הציונות פיתחה בתוכה הלכי רוח סמכותיים, גם היא בנתה סביבה חומות, גם היא השתעבדה לנוסחאות, גם היא פחדה מפני יוצריה. מתוך עמדה ביקורתית זו כלפי הציונות, הביע קצנלסון חשש כי בדומה לגישה המהפכנית גם זו עלולה להוביל לידי שנאה עצמית, או לחילופין תעודד יחסנות בנוסח חדש. לא אחת העלה את השאלה, האם הגעגועים לשורשים עתידים להפוך לנוסטלגיה ריקה, האם המודעות לאסון הקרב – ממנו חוששים רבים, ואחרים מתעלמים ממנו – אינה יכולה ליצור דווקא שמרנות מתבצרת, והתעלמות מהכוחות יוצרי האלטרנטיבה.

הקושי המתגלה בכל ההתמודדויות הללו הוא הקשר האנושי החם של אנשים ממחנות שונים. כאן צף ועולה החלל הריק של העימותים הקיצוניים בין המחנות. מצד אחד מעוררים העימותים הללו את השטחיות, ואת שיפוטיות היתר, ואילו מצד אחר טמונה בהם תחושה עמוקה של ייעוד ומאבק על העיקר.

באחד ממכתביו הוא מתאר פגישה עם בוּנדיסטים שוללי ציונות. מצד אחד הוא כועס על דרכם, ואילו מנגד הוא אוהב אותם כבני אדם. וכך הוא כותב למנחם פוזננסקי מקריניצה, שבה נפש בשנת 1939:


האדם שבהם, א’מחיֶיה

לפני איזה ימים יצאתי עם בחורתי לבין השדרות של קרניצה, נתקלתי במנוולים אחדים שהיו לי למורת רוח, עוד מעט ונעלי שברגלי התחילו משתרבבות מחמת רגלי שרחשו בתוכן ולפתע פתאום – פגשתי באחיך. האיר לי קלסתר פניו ורגלי עבו, פשו בחלל נעלי. שמחתי בו ובכל החבריה שלו הבונדאית, אם כי רחקתי מהם, מן ‘הפלטפורמה’ שלהם, ה’אידיאולוגיה' שלהם – ואולם האדם שבהם, א’מחייה! כמה שמחנו אלה עם אלה, צחקנו על יד ברזי מימי הרפואה בקולי קולות, התעלינו באהבה כמעט והצטלמנו, צילום זה הנה מונח לפניך.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


ויחנו וייסעו בדרך הנצח יהודי לאחר גושן ולאחר ארץ ישראל

בגטו ורשה, סיכם יצחק קצנלסון את השקפתו על היהודים כפי שהכירם מראשית המאה, דרך הערכת יצירת מנדלי מוכר ספרים, המכנה את העולם היהודי אותו היטיב כה לתאר בשם ‘קבציאל’:

האמן מנדלי, העניק לה לקבציאל חיי עולם! אמרתי: הלוואי… איחול הוא! כי קבציאל היא תחנה, תחנה בחיי היהודים! פרשה זו של ‘ויחנו, ויסעו’ בדרך הנצח היהודית, עניין גדול היא, יש לפעמים צורך לחנות במדבר על יד המעיינות המרים יותר ולהיטהר שם בייסורים, לפעמים יש צורך לחנות שם יותר מאשר בנאות מדבר. רבה שם העבודה לפי אנשים כמנדלי, הוא זוקף שם דמויות יותר, צר צורות יותר… קבציאל היא שֵׁם דבר! עניין מורכב היא, סוגיה חמורה, קבציאל עולה על גושן שבמצרים, עולה על ארץ ישראל שמלפנים, קבציאל היא גושן שבמצרים וארץ ישראל גם יחד, הרי היא תולדה של השתיים, תערובת של השתיים… מקבציאל צמח, צומח ועולה, היהודי הטוב ביותר, בעל הדרת הפנים האמיתית, בעל הישות היהודית המלאה! האמנם ענייה קבציאל כל כך? הוי לא ולא! קבציאל יש לה בית מדרש ותנור בו, ויש לה בית קברות יהודי, ושניהם, גם בית המדרש, גם בית הקברות, מלאים וגדושים יהודים נאים. אף אמנם יפים! יפה היא יצירתו של מנדלי שהוא מתאר בה את כולם… כאשר מנדלי מתאר יהודים יפים – הרי הם נאים אנו יכולים לסמוך עליו! אין הוא עושה מעשה חוזק ביהודים משלו… הרי הוא נותן אותם, את הקבציאלים לנו, כמו שהם, אין הוא מיפה אותם. קבציאל מלאה וגדושה למדנים, בעלי עגלות, וכן אמנם מוכסים ולעומתם – קבצנים, המוני קבצנים, ככוהנים וכלוויים בבית המקדש. קבציאל הומה מקבצנים, החיים היהודיים סואנים שם בעוז, זה בית חיי היהודים… הוי, קבציאל איננה קבציאלית ביותר, לא כשמה כן היא… אין קבציאל צריכה להישכח, נשכח רק מה שפוסק להיות! קבציאל לא חדלה להיות, קבציאל שינתה דמותה, לבשה דמות ארץ ישראל העובדת, דמות תנועות שחרור יהודיות, ובכולן נשמת העבר היהודי הגדול, אשר לא פגה בקבציאל.


המאמר “למלאת מאה וחמש שנים להולדת מנדלי מוכר ספרים”, נכתב ביידיש בגטו ורשה ונדפס בעיתון של תנועת הנוער “דרור” במחתרת, תשרי תש"א, ספטמבר 1940, בפסבדונים – יחיאל דוידזון, על שם סבו.

(כתבים אחרונים, עמ' 136)


 

מה יפים הלילות בכנען    🔗

יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן,

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים,

הַדְּמָמָה פֹּה תָּשִׁיר, לָהּ יַעַן –

יַעַן לָהּ לִבִּי בַּשִּׁירִים…


וכך כותב קצנלסון לקרוביו באמריקה ב־1912:

מה נשמע אצלכם בכפר מנהטן? אני יוצא בעוד חודשיים לזמן מה לארץ ישראל. לא אשהה שם הרבה. רק לראות את הארץ חפצתי, אחרי ראותי אותה אולי אשוב כדי להשתקע בה.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

ובשיחה עם בנימין גלעד, בנו של פוזננסקי, הוא אומר:

“חלום חלמתי והנה ספרי שירי יוצאים לאור בארץ ישראל, ובכל בית ואוהל וצריף, בגליל וביהודה, בירושלים ובעין חרוד, אמצא ספר בידי הנעורים העולים… ולא זכיתי לזה עד היום.”

(ארכיון לוחמי הגיטאות)


הקשר אל הארץ    🔗

מתוך מכתביו של קצנלסון לברנר, הנוגעים לרעיון התיאטרון הארץ ישראלי, עולה בבירור כי התכוון להגיע ארצה עוד ב־1910, בעלייה השנייה, כדי להשתלב בהקמת תיאטרון עברי ארץ ישראלי שנוסד באותה עת ועורר פולמוס גדול. איננו יודעים מדוע לא הגיע אז ארצה. בתקופה זו העלה לא אחת כפתרון וכמוצא נעורים את דמותה של ארץ ישראל לנוער יהודי המתמרד במצבו. בשירים שכתב בטרם הגיע ארצה ביטא את חלומו הגדול, אך היה מודע לכך שהוא רק רוקם חלומות. על הארץ שר בימי נעוריו, ובפי כל חלוץ הושר שירו, “יפים הלילות בכנען”, שנכתב ב־1906 כחלק ממחזה.

מה יפים הלילות – מוזר שדווקא הוא כתב זאת, שהלוא שיר זה צריך היה להיכתב ביידיש. והלילות המוכרים לו היו הרי לילות העיירה והעיר הפולנית. את הארץ הכיר רק מן התנ"ך והספרות העברית. אולם שיר זה מעיד על יכולתו של המשורר להעפיל אל מעבר למציאות הגלותית המוכרת לו. ארץ ישראל היוותה עבורו ארץ ההבטחה אליה התגעגע. היה זה בבחינת געגוע לחיים, וגעגוע זה התבטא בארץ ישראל. מעיין הגעגועים פרץ דווקא בעת משבר ואסון.

פעמיים ביקר קצנלסון בארץ ישראל. בעלייה הרביעית (1924) ובעלייה החמישית (1933). שני הביקורים היו שונים זה מזה אך שניהם ביטאו את נחישותו לעלות לבסוף ארצה. הביקור הראשון נמשך למעלה משנה. הייתה זו תקופה גורלית ובעייתית הן לארץ והן ליהדות פולין. בשל משבר כלכלי קשה בפולין שפגע ביהדות זו, והן בשל חסימת גבולות ארצות הברית על ידי חוקי קליטה מחמירים במיוחד, ארץ ישראל הפכה ב־1924 לארץ הגירה. רבו העולים והבעיות נערמו זו על גבי זו.

ביקורו התארך מעבר למתוכנן משום “טביעתו” של קצנלסון בחייה התוססים של תל אביב, ובגלל נשיכת עכבר בעת ביקור בתל חי. בביקור ראשון זה בארץ זיהה קצנלסון גם בעיות בחלום הציוני, ושוב לא הייתה ארץ ישראל בעיניו גן עדן. שנים לפני כן כתב בן דודו ברל כצנלסון לרחל קצנלסון, כי הארץ כלל אינה גן שושנים אלא שרויה “בתוהו ובוהו של בנייה” ואכן קצנלסון חש בכך בעת ביקורו.

הוא התוודע לעובדה שגם כאן אין האנשים שרויים מחוץ למעגלי הגולה, וכי מחיריו של החזון הציוני גבוהים מאוד. גם בארץ מתגלה אותה תחושת חולין עמוקה המלווה את היהודי בגולה. אולם במקביל, פגישותיו עם בני דודיו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין מנהיגי תנועת העבודה, הרשימו אותו והעמיקו את הבנתו ואת מחויבותו כלפי המפעל הציוני.

בארץ פגש קצנלסון גם את ידידו, הסופר בן עירו מנחם פוזננסקי. החיבור של שניהם לברנר (לימים פוזננסקי היה לעורך של כל כתבי ברנר) העמיק ביתר שאת את ידידותם. פוזננסקי ראה עצמו כשרת הרוח וכמלווה הסופרים העברים, וליווה את היצירה העברית בחרדת קודש, ברגישות וחף מכל אגואיזם. הוא קרא לספרו בשם שהתאים מאוד לאופיו: דמויות מלוות. לא מקרה הוא שלפוזננסקי כתבה רחל המשוררת מכתב יחיד המתאר בווידוי כיצד חשה במחלתה. היא ידעה את רגישותו ואת אחריותו האנושית.

בביקורו הראשון בארץ רכש קצנלסון שטח לבניין ביתו העתידי, ברחוב פרישמן 21 בתל אביב. בטרם החל בבניית הבית התבקש להרשות שעל שטח זה ייבנה צריף מגורים. בתמימותו נעתר לבקשה, אולם משביקש להתחיל בבנייה, סירב דייר הצריף להתפנות, ועובדה זו עוררה את חמתו של המשורר. הוא מיהר לפנות לפוזננסקי שהיה נציגו בארץ, אולם הטיפול לא הועיל, ולפיכך רכשה המשפחה קרקעות נוספות.


מתוך אחריות לפרנסת המשפחה הגדולה בפולין, שמנתה כ־20 איש, היה עליו לשוב לפולין, שכן שימש כמנהל בית הספר והוביל ברוחו ובכושר מנהיגותו את המפעל החינוכי.

בביקורו השני בארץ ישראל, בסוף 1933, כבר היה מוכן נפשית לעלות ארצה. הוא היה מודע לחלוטין לסכנות האורבות כאן ובכל זאת העמיק את הקשרים עם הארץ. מאז ביקורו הראשון הוסיף לרכוש קרקעות וחלק נכבד מהונו הושקע בפרויקט העלאת משפחתו ארצה. בארץ תכנן לעסוק בתיאטרון ובתרבות. אולם הביקור השני הסתיים בכי רע. הוא לקה בדלקת קשה בראשו, וזו חייבה אותו לחזור לפולין, להמשיך להתגעגע לארץ ולהיאחז בחלום הגשמת העלייה. ייתכן כי נוכח גם לדעת שכניסתו לחיים התיאטרליים בארץ אינה מובטחת לו כלל. רבים היו מתחריו. שלונסקי, המאירי ואחרים כבר כתבו מחזות לתיאטרון העברי ואילו קצנלסון כתב עדיין במבטא אשכנזי.

קיימת עדות לכך שחזרתו לפולין הייתה מלווה בדיכאון עמוק.

הנה כי כן, הוחמצה עלייתו.

בדנה ובנציון אחייניו של יצחק קצנלסון, בניה של שיינדל אחותו, עלו ארצה והצטרפו לחלוצי העלייה החמישית. בדנה הצטרפה לקיבוץ מעלה החמישה ובנציון לקיבוץ שפיים, והשניים המתינו לעליית המשפחה כולה.

ב־1939, שעה שהנאצים כבר כבשו את פולין, עדיין הייתה אפשרות לעלות ארצה, כיוון שהגרמנים טרם התנגדו לכך נחרצות. אלפי יהודים הצליחו להגיע מפולין לטרייסט ומשם הפליגו באוניות ארצה. אולם למרבה הצער חלון הזמנים שנפתח היה קצר. קצנלסון אכן ארגן את עליית משפחתו משהשיג למשפחה סרטיפיקטים ומקום באחת האוניות, אלא שפעל למען זאת דרך המשרד הארץ ישראלי, שלפקידיו מסר את הכספים. אחרים שביקשו לעלות, פסחו על ההסתדרות הציונית ושילמו ישירות לחברת הנסיעות ‘לויד–אדריאטיקה’, ולפיכך זכו לעדיפות ראשונה. קצנלסון כבר שלח את חפציו ארצה אולם המשרד הארץ ישראלי לא הצליח לארגן את העלייה ומשפחת קצנלסון נשארה בפולין. ביודעו כי הוחמצה ההזדמנות האחרונה להיחלץ מפולין, זעם על מחדליה של הפקידות הציונית.

האדמות שרכש קצנלסון למשפחתו עברו לאחר המלחמה בירושה לקרוביו שעלו ארצה. בהגיע הידיעה כי נספה, החליטו בני משפחתו כי הון זה אינו שייך להם, ולפיכך כשנודע להם כי קיבוץ לוחמי הגטאות עתיד להקים מוזיאון לזכר השואה והגבורה, החליטו לתרום את רכושו של המשורר למען הקמת מפעל הנצחה חשוב זה.

עוד טרם ראה קצנלסון את ארץ געגועיו, כבר כתב עליה, על נופיה ועל אנשיה, מודע לכך שהיכרותו עם ארץ ישראל היא ספרותית חזונית. חזון זה היה חשוב בעיניו כמחנך, כאיש תרבות, כאמן וכאדם שהשפה היא ביתו. הוא היה אמון על התרבות היהודית, על התנ“ך, האמין בציונות ובתרבות העברית, על פי התנ”ך למד את טבע הארץ ונופיה, הכיר את ספרותה, את ניגוניה וסיפוריה, על פי תפילת הגשם והטל הכיר את זמניה החקלאיים, את חגיה ומועדיה. הוא נהג לקרוא דיווחים של חקלאים ארץ ישראליים ומכתבי חלוצים. מתוך כך קיווה כי המפגש עם הארץ הריאלית יהיה כקריאה בטקסט מוכר ואהוב, כפנטזיה של שיר השירים המבטיחה אהבה ושמחה כנגד הווייתה הקשה של הגולה.

עוד בטרם עלה ארצה חיבר שירים ארץ ישראליים מובהקים שנכנסו היישר אל שירוני החלוצים.


לא ראיתי עוד את ארצי    🔗

מולדת

…שִׂימִי נָא אֶת יָדֵךְ עַל שְׁתֵּי עֵינַי,

וּפְעָמִים שֶׁבַע סוֹבְבִינִי,

וְאֶל אַרְצִי שַׁאֲלִינִי ־

וְאַרְאֶה לָךְ בְּיָדִי אֶל הַמִּזְרָח…

– – – – – – – –

אַרְצִי – לֹא רָאִיתִי עוֹד אֶת אַרְצִי

אוּלָם לוּ גַם מָחָר שָׁמָּה אֶסַּע;

אוֹ לוּ נִשֵּׂאתִי אֶל אַדְמָתִי פֶּתַע,

לֹא הָיִיתִי מוֹצֵא בָּהּ כָּל חָדָשׁ.


גַּם הַיּוֹם אֲנִי יוֹדֵעַ מָתַי עוֹלָה –

שִׁמְשָׁה. מָתַי עוֹלָה –

מָתַי נֶחְבֵּאת הִיא וְגוֹלָה,

וּמַשְׁאִירָה אֶת קַרְנֶיהָ עַל הֶהָרִים.


אֲנִי יוֹדֵעַ מָתַי נִתַּךְ שָׁם הַגֶּשֶׁם,

וּמָתַי טָהֲרוּ הַשְּׁחָקִים,

מָתַי מָלְאוּ פְרָחִים הָעֲמָקִים,

מָתַי שָׁתוּ טַל וּפָתְחוּ גְּבִיעֵיהֶם…


שַׁאֲלִי אוֹתִי רַעְיָה וְאַגִּידָה:

כַּמָּה נָתְנוּ שָׁם הַדְּבוֹרִים דְּבָשׁ הַשָּׁנָה

וְכַמָּה חָלָב מָתוֹק טוֹב נָתָנָה

פָּרָה אֲשֶׁר רוֹעָה שָׁם עַל כָּרֵי בָּשָׁן.


רְאִי נָא אֶת עַמּוּד הָאָבָק הַמִּתְרוֹמֵם,

עֶדְרִי עִזִּים גָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד –

וְרוּחַ קַלִּיל בָּא וְסוֹד לִי יִלְאָט:

הָרוֹעֶה עִם חֲלִילוֹ נִשְׁאַר בֵּין הֶהָרִים…


הוּא שָׁמַע קוֹל בֶּהָרִים: דּוֹדִי! דּוֹדִי!

וַיֵּדַע שֶׁתַּמָּתוֹ כְּבָר מְחַכָּה עָלָיו;

וַיִּשְׁלַח אֶת הָעִזִּים עִם עֲטִינִים מְלֵאִים חָלָב,

וְנִשְׁאַר עִם חֲלִילוֹ לָלוּן בֵּין הֶהָרִים.


יֵשׁ לֵילוֹת צוֹנְנִים בְּאַרְצִי –

וְלוּלֵא בְנוֹת הָאֶרֶץ הַיָּפוֹת וְהַתַּמּוֹת,

וְאֲהַבָתָן וּנְשִׁיקוֹתָן חַמּוֹת,

לֹא יָלִין רוֹעֶה בֵּין הֶהָרִים!


שִׁמְעִי: אֶפְשָׁר שֶׁעוֹד מָחָר אֵלֵךְ לִי מִכָּאן,

וַאֲנִי יוֹדֵעַ: אֶרֶץ זוּ אִם אֶעֶזְבֶנָּה –

אֶשְׁכָּחֶנָּה –

וְטַעֲמִי וְנִמּוּקֵי עִמִּי…


שִׁמְעִי: מָחָר אֶפְשָׁר שֶׁאֶעֶזְבֵךְ –

וְאִם רוֹצָה אַתְּ שֶׁלֹּא אֶשְׁכָּחֵךְ אָחוֹת,

בֵּין שְׁאָר הַחוּלִין וְיֶתֶר הַנִּשְׁכָּחוֹת –

כִּתְבִי לִי אֶל אַרְצִי.

(חלק מתוך השיר “מולדת”, דמדומים ב', עמ' 108)


יפים הלילות בכנען

יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים:

הַדְּמָמָה פֹּה תָשִׁיר, לָהּ יַעַן –

יַעַן לָהּ לִבִּי בְּשִׁירִים…


הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים,

רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן:

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים,

וְיָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן.


יָפִים הַלֵּילוֹת וּבְהִירִים

צוֹנְנִים הֵמָּה בִּכְנַעַן,

צָלְלוּ, נִדְמוּ הַשִּׁירִים,

וְהֵדָם עוֹד יַעַן, עוֹד יַעַן.

(שירים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 110)


צל נשמתי ילך אחריך – ארצה

ערב עלייתה ארצה קיבלה חלוצה שהתיישבה בדגניה בראשית שנות ה־20 הקדשה מיצחק קצנלסון:

מעולם לא קנאתי עוד באדם,

רק בך אני מקנא, אחות,

בך כהולכת ארצה אבות

אני מקנא בך בין מקנאים רבים

העזובים כמוני לאנחות.

וראי אף ראי,

כמה טוב אני.

אני מקנא בך ומברכך

ברוכה תהיי לי וברוך אורחך

זה דרכך קודש יהיה ברוך –

ואת אם תראי דבר – מה שחור

נגרר לך מאחור

אל יחרד לבך, זה צל נשמתי

הוא אחרייך כרוך

בלכתך אל הארץ.

(ארכיון דגניה א')

תיאוריו את הארץ לאחר ביקורו בה שונים באופיים מן הגעגועים מרחוק לפני התוודעותו לה. בביקוריו הוא מתוודע אל חיי היום יום. מתקשר עם קרובים ורחוקים שכבר עלו. הוא מסייר בארץ, מכיר אנשים ומתעדכן בפרטים. ארץ ישראל אליה הוא מתוודע חושפת בפניו את תנועת הנוער הארץ ישראלית החלוצית “המחנות העולים” בדמותו של בנימין גלעד, בנו של חברו מנחם פוזננסקי. הוא פוגש את בני ובנות עין חרוד וקרובי משפחתו הפזורים על פני הארץ. הוא מושיב על ברכיו את הילדים וכותב להם את שיריו או מדקלם בפניהם את שירי גן הילדים אותם יצר ולימד בלודז'.

וכך הוא מתאר את ימה של ארץ ישראל במכתבו לליכטנבאום:


ים כחול, ים אפור

אולי תרצה לראות פלאג’ה של ים פולין? אני רוחץ בו ב' פעמים ביום, ולא יספיק לי. צמא ים אני. ואם כי אין לי שום טינה עליו, על הבלטי, אך כמה שונה ממנו ימה של ארץ ישראל! כשאתה רוחץ בים כחול מאמין אתה לצאת מתוכו כליל־תכלת ומתוך גליו האפורים של הבלטי אתה עולה אפור וחסר גוון כמוהו…

קרביה, על חוף הים הבלטי, 1935

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


בכותבו לפוזננסקי הוא משווה בין בנו בנימין לבנו של פוזננסקי, שאף שמו הוא בנימין. בנימין גלעד חבר קיבוץ בית השיטה, היה לימים דמות מרכזית בתנועת הנוער הארץ ישראלית “החוגים”, ממנה צמחה תנועת “מחנות העולים”. התכתבות מופלאה בין מנחם פוזננסקי הרגיש הבוגר לבין בנו בנימין הסוער המגשים, ניתן למצוא בספר לזכרו – רק שביל (הוצאת הקיבוץ המאוחד).


בנימין שלי לא יוכל להתקבל ל’החוגים'

מה איתך, ידידי האהוב עלי כנפשי? שלום הגברת רות? איפה בנימין? גם לי יש בנימין, בחור נחמד אף הוא, אל ‘החוגים’ לא היה מתקבל מחמת גילו הרך. לפי חכמתו היה יכול להתחבר עִמם, יאמוש שלי!…

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

ועוד הוא כותב:

ארץ ישראל: הים, השמש, בית פוזננסקי

כשמניתי לפניה את מעלותיה של ארץ ישראל, כלומר: הים, השמש, בית פוזננסקי וכו', כך מניתי! בית חם מחמם יותר מהשמש, ונעים יותר… כך הוא ביתך בעיני.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


הגנן שאינו יודע לטעת תפוחי אדמה    🔗

עם עלייתה של בדנה אחייניתו של קצנלסון, בתה של שיינדל, היא פונה ללימודים בסמינר לגננות של הלפרין בתל אביב. קצנלסון מבקש את חבריו בארץ ללוותה:

שמע נא פוזננסקי שלי, בתל אביב, בסמינריונו של הגנן שאינו יודע לטעת קארטאפלע באדמה, הלא הוא הלפרין יחיאל, לומדת בת אחותי שיינדל פיינשטיין, נערה רכה, עדינה בדנה שמה. כמה הייתי רוצה שתהא ילדתי זאת מבאות ביתך ומן המתחממות בגחלתך. אכתוב לה מחר, מחרתיים שתדפוק בדלתך, לטובתה היא! היא הייתה זה שנה בקבוצה. היא רוצה לשמוע בקורסים פרבליים. את אחותי כמדומני הכרת בלודז'. תראנה תאהבנה כמוני…

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


מוקי צור 13 גלויה (2).jpg

גלויה שקצנלסון שלח לפוזננסקי


בריאיון מאוחר סיפרה בדנה כי בכניסתה לסמינר חששה להציג עצמה כקרובה של קצנלסון שמא תזכה ליחס מיוחד.


בן גלות    🔗

קצנלסון מודע לכך שהוא בן הגלות וכי אינו איש אדמה. כמשורר הוא סבור כי עובדה זו משמעותית לזהותו ולדרכו. האם הוא רואה בכך יתרון? האם הוא מאמין כי ריחוק זה מאפשר לו רגישות יתרה? רמזים לכך אפשר אמנם למצוא, אולם אלה רמזים בלבד.

אלה תולדות האדם ובניו למשפחותיהם ולגוייהם אשר אני יושב בתוכם ואשר אראה אותם יום יום ואדעם; אולם אנוכי מי אני? תולדותי אני? כלום גם אנוכי נחשב על משפחת אותו אדם? אמנם נפש חיה הנני, ואולם ראשיתי, ראשיתי אני? האם מן האדמה נבראתי אף אני, מדוע ככה זרה לי אדמה זו? מדוע אני נזהר ככה בהציגי את כף רגלי עליה, ובדרכי על פניה למה זה לא אדרוך עליה, כאחרים ברגל גאווה? למה זה בעוברי ממקום למקום יכני לבי, למה זרו לי האחו ושדה הבר והיער? היער למה הוא מביא מורך בלבי, הריני נכנס לתוכו לעמקו ולעביו ומחייך לו, אך חיוכי לא חיוך. אני רק מחניף לו, ליער זה המלא אימים, מחניף, כאותו יהודי העובר דרך הכפר ומחניף לכלב הרחוק עוד ממנו כמטחווי קשת, בעוד אשר לבו הולם בקרבו כהולם פעם.

האומנם כי בן גלות אנוכי ומשום שגם אבי ואבי־אבי ואבות עשרות דורות לפניהם בני הגלות היו – לכן לא אבטח באדמה זו ולא אדע שלווה עליה? ואבותי, אבותי לפנים, בשבתם על אדמתם, האם הרגישו אחרת ממה שאני מרגיש היום? הבאמת היו אלה יושבים תחת גפנם ותאנתם ממש? הדִברו בה במילות השייכות: גפני שלי! גפני! תאנתי! ומה היו פניהם בעמדם בכרמם ובחלוף פתאום רוח בין העצים והעלים נידפים?… כלום לא היו אבותי גרים גם בארצם, והולכים עליה בלאט בלאט, מבלי געת בה?…

(סיפורים ומסות, “ח.נ. ביאליק”, עמ' 204)

קצנלסון סבור כי ארץ ישראל היא מקור השראה חשוב. לעיתים קרובות היא מרמזת על אפשרות יצירת כללי משחק חדשים. למרות שהארץ איננה תשובה שלמה למצוקה, בכל זאת היא בבחינת בסיס ליציאה הכרחית מן הגולה. יש אנשי רוח ומפלגות שאינם מבינים זאת ולפיכך ולא עזרו בהקמת מקלט לעם היהודי מחוץ לאירופה. כמו פראנץ ורפל הם מוכנים לכתוב ולבכות את אסונו של כל עם, אך לא את אסון עמם. “את לוט אפשר היה אמנם להציל אך לא את חתניו.”


המחזה “הרועים” – חשבון נפש מפוכח    🔗

בראשית שנות ה־20 ישבה קבוצת רועים עבריים בחמארה הסמוך לקיבוץ מעיין ברוך של היום. רבים היו גלגוליה של קבוצה זו… לדברי מעריציה, נטלה הקבוצה על עצמה מטלה: להחזיר את העם היהודי לתקופת האבות. הבדואים נחשבו בעיניהם כשומרי הגחלת של ארץ ישראל האותנטית. לדעת כמה מן החלוצים, הבדואים הם יהודים שנִשבו על ידי השליטים השונים ששלטו בארץ ישראל במשך מאות שנים ודתם הומרה. הרועים העברים, כך סברה הקבוצה, יהפכו את התהליך. קבוצת רועים הוקמה על ידי צעירים מארגון ‘השומר’.

בעת ביקורו של יצחק קצנלסון בארץ, באמצע 1924, הוא התארח בכפר גלעדי. גרשון פליישר, אחד מאותם רועים תיאר את הביקור:

באחד מערבי חג החנוכה אותה שנה, ביקר המשורר יצחק קצנלסון בכפר גלעדי וילדי הכפר ומוריהם ארגנו טיול עם המשורר לשפת החצבני ואל הרועים. כשהגיעו למחנה התחיל יורד גשם סוחף. הרועים הזמינום להישאר עד שייפסק הגשם. אך משהגשם גבר והלך החליטו להלין את הילדים במחנה.

הילדים, המורים והרועים התמקמו באוהל הגדול. רחל ושרה אליאש ניגשו ללבב לביבות לכבוד חג החנוכה. זה היה בזמן ההמלטה וריכרד ריכטר, שומר הלילה, נכנס כל רבע שעה, ופלגי מים ניגרים ממעילו ומכובע העור שלו, ובזרועותיו נושא הוא טלה רך שאך עתה יצא לאוויר העולם והאֵם נשרכת בעקבותיו, מביטה באהבה על פרי ביטנה ומהמהמת בקול רחום.

הומים ומהמים גם הילדים. סופרים הטלאים, מצרפים למניין כל יצור חדש שמכניס ריכרד. ומתעורר ויכוח, וכאשר המהומה עולה לאוקטבה גבוהה מדי, פותח המשורר בסיפור על “הכבשה בין שבעת הזאבים”. מיד מושלך הס וכולם עושים אוזנם כאפרכסת לשמוע את סיפוריו ואגדותיו של המשורר.

בין כה וכה הפציע יום חדש, בהיר ורחוץ עלה. נעלמו העננים. חדל הגשם וליל השימורים הגיע לקיצו. אך החוויות של אותו ליל חנוכה יחיד במינו, נחרתו בלבבות התלמידים, הרועים והמורים, ואולי גם בלב המשורר הגדול.

(אהרון אהרוני, רועה ולוחם, הוצאת ניומן, ירושלים תשל"ח, עמ' 139–140)


ב־1931 פורסם מחזהו של יצחק קצנלסון “הרועים” בעיתון אחדוּת העבודה. המחזה נכתב כנראה בסוף שנות ה־20. כותרת המשנה של המחזה היא: “לילה מסביב ירושלים”, אולם הוא מוקדש לקבוצת הרועים בחמארה. האם לא ידע המשורר כי קבוצת הרועים כבר לא הייתה במקום זה? המחזה נכתב באחת מנקודות השפל של הציונות, לאחר פרעות 1929, בהן התברר כי בארץ שרר עדיין מאבק על הקיום היהודי הדומה לזה של קהילות יהודיות בגולה.

עניינו של המחזה – הגורל היהודי והמפעל הציוני שמנסה להחיות את ההיסטוריה היהודית. אחד הרועים, אליהו, משוכנע בצורך לשוב לשוחח עם גיבורי ההיסטוריה היהודית בשעות משבר. חבורת הרועים מנסה לשכנע אותו שיניח לחזונו התלוש. הם מבקשים ללמד אותו להתרכז במטלות ההווה. ללמדו לחיות על קרקע המציאות. וכך הם מתארים את שיגעונו: “הוא תינוק מלפני אלפי שנים שנשבה פה איתנו,” ובהמשך: “לא יוכל לסלוח לנו שלא נולדנו ליעקב ממש ושאין אנו רועי צאן בדותן.”

הם מחליטים לגרום להחלמתו של אליהו על ידי משחק באמצעות מחזה שבו יניחו לו לחלום עד אבסורד: “נורידו משמיו ארצה, נלמדנו דרך ארץ.” הוא ייכנס למשחק, יאמין לו, “כיוון שלא רק פתי מאמין לכל דבר, גם החולם.” המבצע שחבריו של אליהו נוטלים על עצמם הוא אפוא להעירו מחלומו.

“האם אין חיים בחלום?” מקשה אחד החברים. אך הם חושדים באליהו כי לא החלום הוא שמדריך אותו אלא הייאוש מן הארץ. האכזבה מן המימוש שאינו לפי רוחו הוא שמבריח אותו אל עולמו של החלום הקדמוני ההיסטורי. לדעתם, אליהו מנותק משום שיש בו מן הנביא המתנבא מחוץ למחנה, ונביא שחי מחוץ למחנה הוא בדרך כלל מצורע.

אחד הרועים מאבחן: “לכל אליהו יש חולשה לרקיע”.

אליהו מגן על תפישתו: הארץ, ההווה, אילמים. אין להם יכולת להגיד דבר. רק השמים יכולים להעיד. עונה לו חברו נחמיה, החלוץ המגשים: “עֵדים הם רחוקים, רק עדים והיא הארץ, היא הרגישה, היא הכאב ידעה.”

אליהו מאמין כי האדמה מוחקת ומטשטשת והשמים שומרים; הזיכרון והתקווה שומרים. ההווה מוחק. משחקם של הרועים נועד להחזיר את אליהו למעורבות ולא רק להזדהות ולהבנה.

קצנלסון מערב במחזה התבוננות והיתול. הוא משתמש באמירה העממית “דויד מלך ישראל חי, חי וקיים” כדי לציין דווקא את המתים. את הגיבורים ההיסטוריים. במחזה כולם משחקים את הטשטוש באבחנה בין שמים וארץ, בין האקטואליה וההיסטוריה, בין האוטופיה והמציאות האכזרית. במחזה זה פונה קצנלסון אל דורו: זה הדור של שאול המלך. “הפלישתים צרים עלינו והאל נטש אותנו.” אליהו מבקש להביא את שאול המלך לשיחה בעזרת בעלת האוב, זו המשוטטת כמכשפה בין ארצות החיים לארצות המתים. האם ניתן לומר עליה שהיא ההיסטוריונית? שלא כמו אליהו הנביא שעלה במרכבת אש מן החיים אל הנצח, בעלת האוב נודדת תמידית בין המוות לחיים.

חבריו של אליהו מתגוננים: איננו רוצים להיות שאול המלך. איננו רוצים להגיע לאותו הסתר פני האל כפי שנביא זה חווה. אנו מעדיפים את בן המלך יונתן: לחיות ללא רוח אלוהים רעה, אפילו אם לשם כך צריך ליפול על החרב.

נחמיה, שהמחזאי מגלגל אותו לדמות אחד החלוצים שעלה מבבל, מבקש לרפא את אליהו ממחלתו. הוא מבקש לחיות! לא לחיות בעולמם של אלו שמתו. נחמיה קורא את ספקותיו של אליהו, את תחושתו כי דורם הוא דור שלא ידע נביא, שאינו יודע כי אין אהבה בלא אמונה, ואשר סבור שניתן לאהוב כמו שאול המלך – אהבה נוגה וחשדנית. בעלת האוב תטען כי בעייתו של שאול היא, שאינו מלך אלא נביא מחופש. אך גם כנביא לא היה מוכר על ידי זולתו: “הגם שאול בנביאים?”

בעלת האוב היא שמגייסת למשחק את הדמויות ההיסטוריות היהודיות, במעין תיאטרון חי ששחקניו הם הרועים המחופשים. הם מנסים לשחק את תפקידיהם בכעין פאסיון נוצרי, שבו מדי שנה בשנה משחקים המאמינים את סיפורו של ישוע הנוצרי.

אליהו העומד מול חבורת הרועים, מאבחן: גם מכם סר האלוהים. אך אתם חיים יחד ואני הייתי לבדי. כשאול אתם חולמים בדרך אל עין דור שלכם.

אליהו תובע מבעלת האוב להעלות את דניאל, איש החמודות, הלבוש כקוסם בבלי. אליהו תובע ממנו את פתרון חלומו שלו. הרי בכך כוחו! דניאל מסביר לו כי הוא יודע לפתור רק את חלומותיהם של עובדי אלילים ושל אובדי העצות, אולם את חלומותיהם של הרועים בני הארץ, בני ירושלים, אין הוא יודע לפתור. אין הם זקוקים לפתרון. פתרון כזה הוא תמיד מוצא של חלשי רוח.

אליהו שואל מדוע לכולם פתרת את חלומותיהם רק לא לנו? דומה אפוא שכאשר קצנלסון כתב זאת הוא חשב על המשכיל היהודי המתבולל, שפותר לעולם את חידות הפסיכולוגיה, הספרות והסוציולוגיה אך הופך לקורבנה של ההיסטוריה. נביאים כמו דניאל מפענחים את חלומן של האומות אך את סיוטיהם של בני עמם הם מותירים ללא פתרון.

אנחנו, טוען אליהו, חיים בחשיכה. דניאל טוען כלפיו: כבוד ה' בענן יורד עליכם, והדבר רק נראה לכם כחשיכה. אתם מתלבטים מפני שאתם זקוקים להתגלות. דניאל טוען כמשכיל היהודי: העלו אותו מן הבור ככתוב בתנ"ך, כדי לפתור חלומות. בעלי החלום לא ידעו כי הם מעלים את דניאל היהודי. הם העלו אותו כבלשצאר הבבלי. אליהו מסכם את דרכו של דניאל: “היית לעיניים לכל זר ואלינו בחידות באת.”

אליהו מבקש מבעלת האוב להעלות לעדות את יוסף בן מתתיהו. חבריו מתנגדים: עד שקר היה יוסף. אליהו משיב להם כי כל מי שמעיד על חורבן ירושלים הוא דובר אמת. יוסף מספר להם כי ראה את גיבורי המרד. הם אמנם מתו בכבוד אולם הוא חי, לכן כה עצובים כתביו!

כאשר יוסף בן מתתיהו מופיע, מציגים הרועים את עצמם: אנחנו לא צאצאיך, אנחנו בני הקנאים. רק אליהו אומר: אנחנו בניך יוסף בן מתתיהו. יוסף בן מתתיהו מספר להם כי בעת שמנהיגי המרד הוצאו להורג ברומא, הוא השתחווה להם בתפילה שקטה. ברומא חש בדידות נוראה שהולידה בו את הצורך לכתוב. השקר והאמת התרוצצו בבטנו. העובדה שנתן מוצא גם לשקר הוציאה ממנו את האמת. לדבריו יש לתבל את האמת בשקר. הוא גאה על שהצליח להוציא לאור בספריו את האמת שחכמי יבנה צינזרו: את סיפור המרד הגדול. אולם הוא מבקש להשמיד את ספריו מפני שנכתבו לקיסר הרומי.

החלוצים מזכירים לפלביוס ששכח את שמו העברי, וזה מה שהטריד אותו ולא אִפשר לו “להיאסף אל אבותיו.” הם מזכירים לו כי שמו העברי הוא יוסף בן מתתיהו הכוהן. רק אז הוא חוזר למנוחת עולמו.

אליהו מבקש מבעלת האוב להעלות את שלמה מולכו. בעלת האוב מספרת להם כי שלמה מולכו איבד את לשונו שנעקרה מפיו בטרם הועלה על המוקד. בכל זאת אליהו מבקש להעלותו. הפעם בעלת האוב פוחדת. היא לא חששה מכוחם של המלכים או מתמימותם של הנביאים, אבל פוחדת מפני מקובלים, ושלמה מולכו הרי עסק בקבלה. היא פוחדת מפני מקובלים מפני שהם מעדיפים להגיע אל אלוהים בעודם בחיים, על פני החיים כאן על פני אדמה.

שלמה מולכו, שנעקד במנטובָּה, מספר לשחקנים הרועים כיצד שב לעקידת יצחק. גם יצחק ראה את העצים, אך הוא – שלמה מולכו, ראה את האש ולא ראה את האייל או את המלאך. הוא האנוס. בארצות הניכר, הוא אומר, כולנו אנוסים. בגולה אדם יוצא מאוהלו של היהודי כאדם פגום. רק כשהגיע לירושלים ולצפת חש שלמה מולכו כי הוא באוהלו ממש. בכל זאת פרש מן הארץ כדי לבוא אל רוב העם השוהה בגולה. בבחינת “אחרי אנוסים להטות”. לאור זאת, האם שלמה מולכו הוא קצנלסון, המסביר לעצמו מדוע אינו חי בחמארה אלא הלך לשיר בעברית בפולין? מדוע הוא עוסק בתיאטרון עברי רחוק מארץ העברים?

שלמה מולכו מאמין כי למען האנוסים הרבים, צריך היה לחולל רעידת אדמה בליסבון ולהציף את רומא במימי הטִיבֶּר. כעס גדול כוסס בו על סבלם של יהודי ספרד. מולכו הוא שגרם לקיסר קרל החמישי לבצע את אשר ביקש, כשדן אותו להיות קורבן ובכך הגשים את מטרתו. כשדן אותו הקיסר למוות הוא צחק, ובמותו מת למען בשורת הגאולה. בעלותו על המוקד לא חש את כאב המוות אלא את כאב הלידה.

אליהו מתרגש מהפגישה עם מולכו, שהנה סוף סוף פגש חלום הנוגע בגאולה. הוא מבקש משלמה מולכו להיות מלכם של היהודים. מולכו טוען שזוהי בקשה של אנוסים, אשר רוצים מלך כיוון שהם שבויים במושגים לא להם. יהודי אותנטי לא מחליף את אלוהים, גם לא במלך. אליהו רואה כיצד נעלם שלמה מולכו בין ההרים. הוא רץ אחריו והולך לאיבוד. זהו הרגע בו מסירים חברי הקבוצה את תחפושתם ושבים לעבודה. “הכניסו את הצאן לגדרות ולאוהליך ישראל.”

הנה כי כן, הם לא הצליחו במשימתם לחנך את אליהו, אך ישובו לשחק עד אשר “השלים אליהו לדורו.”

קריאתו של קצנלסון את הניסיון הציוני אינה פשטנית, אצורה בה אהבה גדולה מהולה בעצב ואירוניה. הוא הפנים את מצבי הייאוש הבלתי משחרר של חברי העלייה השנייה והשלישית, וקרא את הסיפור הארץ ישראלי בעיניו של הגורל היהודי, תוך זיהוי סימני הסערה המתרגשים ובאים.

המחזה “הרועים” נכתב בסוף שנות ה־20 או בראשית שנות ה־30. הייתה זו תקופה של משבר ציוני גדול. קצנלסון היה מודע לבעיתיות הזו. עקב המשבר הכלכלי של 19261927– הוחלט על מפנה במדיניות הציונית. עיקרו היה חתירה ליצור גוף משותף לציונים וללא ציונים שיכוון את הקמת המפעל של הקמת הבית הלאומי. בתהליך הקמתו של גוף זה, הסוכנות היהודית, קוצצו כנפי ההתיישבות בשם החשבון הרציונלי והחיסכון. הניתוח בוצע אך התמורה לא הגיעה: המשבר הכלכלי של סוף שנות ה־20 מנע מהמוסד החדש שהוקם להזרים לארץ את התקציבים הדרושים. פרצו מאורעות 1929 שמצאו את היישוב לא מוכן. עשרה יישובים עבריים פונו.

כולם דיברו אז על כישלונה הצורב של הציונות, ונדמה היה כי המנהיגות נעלמה ואיננה. דווקא אחרי עת קשה זו, התאחדו מפלגות הפועלים בארץ ישראל וקמה המנהיגות החדשה שלקחה על אחריותה את ההנהגה הציונית. זו המנהיגות הציונית שתעמוד בראש היישוב בימי עליית הנאציזם, האובדן הנורא של העם היהודי וימי הקמת מדינת ישראל. קצנלסון כתב אז את המחזה “הרועים” כמי שהתכוון לחיות בארץ, ולפיכך יכול היה להרשות לעצמו לראות את המצב בראייה מפוכחת ובלתי מתנצלת. במכתבו לזלמן רובשוב, שז"ר, עורך הקובץ “אחדוּת העבודה” בו התפרסם המחזה, סיפר קצנלסון כי קרא חלקים מהמחזה באוזני חלוצים בסמינריון בוורשה, והמחזה עשה עליהם רושם רב.

“הרועים” מצא את גלגולו במחזה שהוצג בגטו ורשה ביידיש בשם “מסביב לירושלים”. פרופ' יחיאל שיינטוך ערך השוואה מדוקדקת ומאירת עיניים בין הטקסט של המחזה העברי והמחזה היידי שהוצג בגטו, ובו הוא מראה כי המחזה ביידיש הותאם לדילמות החדשות שהופיעו בחיים על קו הקץ, בטרם התחוללה ההשמדה הטוטאלית.


מבטא עברי של גולה    🔗

ההשלכה הספרותית מקשריו הסבוכים של קצנלסון לארץ ישראל הייתה קשורה להכרעתו, שלא לשנות את משקל שירתו למשקל ספרדי כדרכה של העברית בארץ ישראל. ההכרעה של אליעזר בן יהודה להעדיף את המשקל הספרדי על פני המשקל האשכנזי, ריחפה מעל שירתו של קצנלסון. כבן הגולה הוא התעקש לשמור על המשקל האשכנזי כמי שטרם ערך את המהפכה האמיתית בחייו. וכך הוא כותב:


משוררים ארץ ישראלים והברה ספרדית

המשוררים שיקומו לנו מבין ילדי ארץ ישראל, לא רק שהם רשאים, מחוייבים מטעם זה לשיר בהברה הספרדית, שנולדו בה בטהרה.

במקרה זה אנו גורסים לא לפי הגרסא המקובלת אלא את הפכה: לתלמיד מותר ולרבי לאו דווקא! שהתלמיד הוא תל אביבי, עין חרודי, יליד בן שמן, והרבי הוא עד מאה ועשרים שנה, יהודי ליטאי, בן ווהלין, יליד פולין, שנולד בה בהברתו המשובשת ושאינה נגרשת, והיא קשורה בו יותר מן האישה אשר הוא אוהב… קשה לגרש אישה, והברה – אסור!

משורר רך ומשוח, שזה עתה יצא שם בארץ ישראל מקליפתו, הוא בבחינת “ויקם מלך חדש” אשר לא ידע את יוסף, את ההברה אשר בה שרנו, את כל מטעמיה ותענוגיה… הוא כי ישיר לנו בקרוב בספרדית שלו, לא ישנה בזה את רוח שירו, טעמיו יעמדו בו שהברתו היא, עצם מעצמיו ובשר מבשרו.

(“הקדמה לשלושת הכרכים”, סיפורים ומסות, עמ' 241)


מוקי צור 14 טיול עם חברים (2).jpg

קצנלסון עם ידידים בטיול בעין פארה (נחל פורת)


מוקי צור 15 ק בביקור באי (2).jpg

קצנלסון בביקור בארץ ישראל


 

עם החלוצים    🔗

עם ילדים וחלוצים

יצאתי מן הבית סר וזועף

במצב רוח כבד וראש עייף

יצאתי מבולבל ל’ערב'

של צעירים, צעירים ממש


האולם היה מלא מהם… הרי הם רק ילדים!

פנים רעננות מכל חליפת תלמיד מציצים

ועיניים גלויות… כמה גלויות… חיפשתי, חיפשתי

רציתי להכיר ביניהם את עשרים:


עשרים הראשונים מיד ייפתח המסך,

ואחד מדבר, השני מדקלם, שלישי

מראה עצמו עם כינור, רביעי מאופר

ופתאום עובר בי רעד שקט.


עמדה על הבמה חיוורת כמו שיש

תלמידה צעירה ושרקה,

השפתיים חשוקות ובולטות כמו לב

וגם השריקה באה מעומק הלב.


את המנגינה אני מכיר, אני מכיר את הגעגועים,

אך לא רק הנערה – מביאים זאת רוחות רחוקות

עם שריקה כקריאתה של סולוויג, אהובה

הקוראת הביתה, הביתה, לפר גינטים התועים.


סעו עשרים הראשונים, סעו בשלום הביתה,

ושמש נדיבה תלווה את אונייתכם.

לא, לא הנערה, סולוויג שלכם שרקה

בכל כך הרבה לבביות וצחות אליכם


(תרגם מיידיש משה קרבץ)

דברים אלו כתב יצחק קצנלסון ב־1918, למסיבת הפרידה לקראת יציאת קבוצת החלוצים הראשונה מפולין עם תום מלחמת העולם הראשונה, במסגרת העלייה השלישית, שנקראה קבוצת ה־105.


קצנלסון בין ילדים וחלוצים    🔗

כותב יצחק צוקרמן על קצנלסון: שני מרכזים היו לו וביניהם היה נקלע ומשוטט, יונק ממקורם. ומכאן כוחו ועמידתו: ילדים וחלוצים. והוא היה מדבר בלשון שניהם ומגיש מתנות לנו ולהם. הוא היה משורר אמת. גם לילדים לא הגיש אז טל פרחים וכחול שמים. ואם ביום מן הימים יימצאו בחצר דז’ילנה בקבוקים שצרורים בהם עלים בלים, ובתוכם שירי ילדים תיווכחו: משורר אמת היה יצחק קצנלסון, סיפר כגדול לקטנים את האמת, תינה את הייסורים…

(יצחק צוקרמן, מבפנים י’ג, עמ' 31–32, תש"ח 1948)


מפעל ההכשרות    🔗

חוות ההכשרה הראשונה בפולין הוקמה ב־1918 בבנדין. באותה עת, לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, הוקמו הכשרות רבות במזרח אירופה לחלוצים פליטי המלחמה ומלחמת האזרחים, שהתכוונו לעלות ארצה במסגרת העלייה השלישית, החל בעלייה הרביעית התרכזו מרבית ההכשרות בפולין.

ההכשרות הוקמו על ידי אנשי תנועות הנוער, בעידוד מַתמיד של הקיבוצים בארץ ישראל אשר שלחו שליחים לגולה, ואלה הדריכו וליוו את אנשי ההכשרות גם כאשר פעלו בתנאים קשים ביותר. את ההכשרות ניתן היה להגדיר כפינות של ארץ ישראל בגולה. חברי ההכשרות עסקו בעבודת כפיים ובהנחלת העברית, שרו משירי ציון וגיבשו חבורה ציונית נלהבת. היו הכשרות בהן בעונה הבוערת עבדו כתף אל כתף בחורים יהודים עם גויים. היו הכשרות שחבריהם עבדו במפעלים שונים ובחציבת סלעים, והיו גם הכשרות עירוניות שנשאו אופי שונה, אולם כולן אצרו בתוכן געגועים לארץ ישראל ולהגשמה ציונית.

עולם ההכשרות עבר תמורות רבות. בתחילה היו בהן רק רווקים, בחלק מההכשרות הוטל מה שנקרא “איסור טבנקין” היינו: איסור על קיום יחסי מין בהכשרה (באותן הכשרות סמכותו המוסרית של טבנקין הייתה בלתי נתנת לערעור). בהכשרות אחרות הוטל אותו איסור אך לא באותו שם. בשל משטר הסרטיפיקטים של המנדט הבריטי, שהתיר להעלות ארצה מספר קטן מאוד של חלוצים בשנה, השתנתה המציאות והחלוצים נאלצו להישאר בהכשרה זמן רב. אז אופשרה הקמת משפחות. מהלך משחרר זה הפך את ההכשרה “לקיבוץ הכשרה”.

מששבו רבים מבני העלייה הרביעית לפולין, מחמת אי מוכנותם והסתגלותם לתנאי ארץ ישראל, היה מצב העלייה בכי רע. בראשית שנות ה־30 החליטה הממשלה הפולנית לעודד את מפעל ההכשרות החקלאיות ואף תמכה באימוני נשק, כדי שהצעירים יוכלו להיקלט בארץ ישראל ביתר הצלחה. לתמיכה במפעל ההכשרות של הממשלה הפולנית היו נימוקים לאומיים, לאומניים ואפילו אנטישמיים.

הקמת הכשרות נתקלה בהתנגדות הן מצד ההורים שביקשו כי בניהם לא יעזבו את הבית, והן מצד פועלים יהודים שחששו מפני תחרות של עבודה זולה. לבעלי הון יהודים ובעלי בתי חרושת גדולים קשה היה להתרגל לפועל היהודי הצעיר, החדש אולם המפלגות הציוניות וארגונים ציבוריים אחרים סייעו לפתיחת דלתות למפעל ההכשרות שארגן בתוכו אלפי צעירים יהודים. היו שהצביעו על כך, שבניגוד למפעלים פילנתרופיים כיק"א ואורט, שביקשו להסב צעירים יהודים לחיי עבודה בפולין, דווקא מפעל ההכשרות הציוני הביא צעירים רבים לבחור בעבודת כפיים.


חברי החלוץ בפולין 1931–1935    🔗

בסוף 1931 מנתה תנועת ‘החלוץ’ 422 סניפים ובהם 9,862 חברים. ב־1 באפריל 1933, היו ב־564 סניפים כ־21,444 חברים. בפברואר 1935 כבר היו ב־650 סניפים 39,000 חברים. בדצמבר 1931 היו 44 פלוגות הכשרה. באוקטובר 1932 היו כבר 84 פלוגות, ובאפריל 1935 – 187 פלוגות. גלילות קילץ לודז' ובאנדין 29 פלוגות, ובהן 1,353 חברים.

(פרליס רבקה, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ’ז 1987)


מוקי צור 16 הכשרת בורוכוב (2).jpg

תמונה מהכשרת בורוכוב


הכשרת בורוכוב

הכשרת בורוכוב בלודז' הייתה ההכשרה החמישית שנוסדה בפולין. הייתה זו הכשרה עירונית. מהארץ הגיעו אמנם ידיעות כי קִרבת העיר מסכנת את היציבות החברתית של הקיבוץ, אך הידיעה לא השפיעה על ההכרעה להקים הכשרה עירונית, וחשוב לציין שלא הייתה זו הכשרה עירונית יחידה בפולין. במשך שנות קיומו היה קיבוץ ההכשרה בלודז' הגדול בהכשרות תנועת החלוץ בפולין.

הכשרת בורוכוב נוסדה על ידי חברי “החלוץ” ב־1930, בתמיכת חברי “מפלגת פועלי ציון” בלודז'. בתחילה היא התקיימה בתנאים קשים מאוד ברחוב אוגרודובה 9. האוכל היה דל, תנאי ההיגיינה גרועים ושניים ישנו במיטה אחת.

קיבוץ ההכשרה בלודז' לוּוה על ידי ‘פטרונט’, וַעד ציבורי בוגר שעזר לחברי ההכשרה למצוא עבודה, נתן גיבוי רפואי, טיפח את הפעילות הספורטיבית, עודד את חיי התרבות ובעיקר העניק להכשרה גיבוי ציבורי. רבים מחברי ההכשרה עסקו בעבודות קשות ושכרם היה נמוך. ב־1934 נמצא בלודז' בשולי העיר מפעל עזוב מוקף גנים. המקום נרכש ושופץ והתנאים הוטבו באורח דרמטי. הבית בלשנו 41 היה להכשרת בורוכוב. זו הייתה פאר הכשרות פולין. חדר האוכל היה מרווח, חדרי המגורים הותאמו למספר החברים, וכן היה מרחב לייצור ולהעסקת בעלי המלאכה מבין חברי ההכשרה. כיוון שההכשרה התנהלה כקיבוץ עירוני, חבריה לא עסקו בחקלאות. סביב לודז' הוקמו הכשרות נוספות חלקן חקלאיות. כבמקומות אחרים בפולין התאגדו הכשרות אלו במסגרת גוש אחד, שפעל במשותף בכל הקשור להיבטים החינוכיים, במדיניות כוח האדם ובעיקר בהכרעה מי יהיו אלו שייבחרו לעלות ארצה.

הכשרת בורוכוב התרחבה והיו בה כ־400 חברים, שהצעירים בה היו כבני 18. בשל הגבלת מספר העולים לארץ היו שנאלצו לשהות בה עד גיל 25. השכלת מרביתם לא עלתה על בית ספר עממי, ורובם לא למדו כלל בבתי ספר יהודיים. היו בהם שהתפרנסו כעוזרות בית, כפועלים במפעלים שונים, ואף כפקידים במוסדות יהודיים. כשליש מן הצעירים עבדו במפעלי ההכשרה, ובעיקר במתפרה מודרנית שנתפרו בה בגדי עבודה, בין השאר גם לייצוא. במשך השנים היא הלכה וגדלה. בהכשרה הייתה מכבסה גדולה, מסגרייה, נגרייה וסנדלרייה. חברים רבים עבדו במטבח ובמחסן הבגדים. בקיבוץ ההכשרה שררה שותפות גמורה. חבר חדש היה מעניק את כל בגדיו למחסן הבגדים. על חברי ההכשרה נאסר לאכול שלא במסגרת מה שאוכלים שאר החברים, כלומר את האוכל שהוכן במטבח החבורה.

גודלה של ההכשרה פגם באפשרות ליצירת אווירה אינטימית. מי שהגיע לקיבוץ ההכשרה ממקום הכשרה קטן, צריך היה להסתגל לשינוי. ניכר היה אפוא הבדל בין ותיקי ההכשרה לבין אלה שמקרוב באו.

בכל שררה אווירה ארץ ישראלית שניכרה בחיי התרבות, באסיפות, בחגים ואפילו בקישוטים שעל הקירות. ארץ ישראל העניקה את השמות לחדרי השינה ואת הסיסמאות על הקיר. תמונותיהם של טרומפלדור, י.ח. ברנר ו א.ד. גורדון קישטו את המקום בצד תמונותיו של קרל מרקס.


מקדש מעט

שלמה אבן שושן מספר כי קיבוץ ההכשרה על שם בורוכוב בלודז‘, היה ביתו השני של יצחק קצנלסון. הוא ליווה את הקמת ההכשרה וקרא לה “מקדש מעט”. הוא האמין כי "כאן נרקם חזון תקומת ישראל הלכה למעשה… כאן אני בין חולמים ולוחמים… בנווה המדבר בלודז’."

הוא היה לוקח חלק במסיבות החג והשבתות, מפיח בחבורה הצעירה רוח חיים ויצירה. הוא היה מלמד אותם משיריו וכתום המסיבה, כשנשתלבו החברים במעגלי הוֹרְָה, היה מצטרף למעגל החברים ויחדיו היו שרים עִמו ביקוד נפשו את שירו החביב עליו “יהודים רוקדים”.

“מי לא יזכור” – מספר אחד מחברי הקיבוץ – “את הערבים היפים שעשה במחיצתנו. עיניו הטהורות מסתכלות בנו, שופעות עליזות חיים ומעוררות את כל הטוב הספון בעומק לבנו. המשורר מעביר לנגד עינינו את ארצנו הרחוקה, והיא כה קרובה, כה יפה. הנה הריה – הגלבוע, הכרמל המוריק, הרי נפתלי והרי יהודה, ואלומות אור שפוכות עליהם. ראינו את הרועים העבריים ועדריהם גולשים מהם עם שקיעה. דמויות התנ”ך ודמויות חלוצים כובשים כאילו צועדים יחד בשבילי הארץ השוממה. מאות צעירים בקיבוץ, מקובצים מעיירות קטנות, שותים בצמא את דבריו הנלהבים, הזורעים בשומעים אמונה בלב."

(שלמה אבן שושן, הקדמה לכתבי יצחק קצנלסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד)


בקיבוץ ההכשרה חש מפלט מהחולין שבחייו

לייזר לוין איש הכשרת בורוכוב מספר:

מדי בואי במחיצתו, היו נושרים ממני החולין, והרגשת חג הייתה מלפפת אותי. כשהיה יצחק קצנלסון נוגע באיזה שאלה ציבורית או ספרותית, היה כל אחד, יהיה מי שיהיה, נכבש על ידיו. איזה עושר של מחשבה! איזה יופי של צורה! איזה טמפרמנט! הוא קסם ושבה לב. יכולתָ שלא להסכים לו, אבל תמיד חשת עונג רוחני בדברו. רעיונות מקוריים מגרים, עטופים עטיפה פיוטית היו פורצים מתוכו. כאילו נבקע לעיניך מעיין שירה. כל כמה שדיבר, מעולם לא עייפת לשמוע ולא אמרת די.

…היו ימים בחיי יצחק קצנלסון, שהגמנסיה שייסד בלעה אותו כליל, וטרדותיה וטרחותיה העסיקו אותו ללא שיור פנאי ליצירה עצמית. באותם ימים היה בית הקיבוץ המקום היחידי שבו מצא מפלט מהחולין בחייו. בקיבוץ היה מתנער, חוזר לאותו עולם שבלעדיו לא יתואר כלל. הוא עשה לו לחוק: כל ליל שבת להיות בקיבוץ. שום דבר, לא ליל סגריר ולא סוּפה היו מעכבים בידו. לא היה מעמד בקיבוץ, חג ומועד, שלא נטל בו חלק, כל ליל סדר, כל כינוס חגיגי בפילהרמוניה יצחק קצנלסון היה שם. יכול היה להיות טרוד ועסוק מאוד בענייניו, אבל כשדרושה הייתה עזרתו ועצתו לקיבוץ, מיד היה מניח הכול ונפנה לאותו עניין. באיזה רטט דיבר על הקיבוץ! כל פעם שנזדמן לי לשוחח עמו בענייני הקיבוץ היה ניצת ומדבר על הנוער החלוצי היקר, על ילדי ישראל הנפלאים."

(לייזר לוין, סיפורה של הכשרה, עמ' 329–330)


לכם ורק לכם אני כותב

טוביה געש, מספר:

ערב אחד בא ביחידות, ליל שבת, גשם סתיו צולף. חרש נכנס המשורר, ישב ליד השולחן. מיד סבוהו כל חברי הקיבוץ כמו הוזעקו בצלצול פעמון. תהה והסתכל בעיניו הנוצצות, המלאות עצב. היכן תרו, באיזה עולם רחוק? ופתאום – קול שירה בוקע את חיק הדממה ומשתפך בניגון נוגה:

שֶׁמֶשׁ הָיְתָה לִי בָּרֹם,

עִם עֶרֶב צָלְלָה בַּתְּהוֹם.

לִי צִפּוֹר שָׁרָה שִׁירַת יָהּ,

בְּמֶרְחָק רָזִים עָפָה לָהּ.

צלילים קלים עולים מעלה מעלה, נמסכים בלבבות, וקו האור הרחוק נראה עתה כה קרוב. “הדים של תקוות תום, שנעלמו עם כלות היום.” הצליל האחרון נספג בנפש השומעים, וחרדת קודש אופפת את מאות האנשים. משתררת דממה. דיבורו השוטף מפסיק את הדממה. לא אלינו ידבר – עם עצמו הוא שח:

“ימים ושנים חולפים ביעף. כמו אמש דובבו אלי עלומי, לחשו לי חיים.” עתה בין השמשות, לפניכם אני! ימים ושנים חלפו ודפי פזורים ללא גואל. אם דפי הספר פזורים – אתם האוספים, אתם הקולטים, כי לכם ורק לכם אני כותב. עלומי! כאילו אתמול היה זה, עם שמעונוביץ בבוברויסק, בערב מלא לובן. לא שירים כתבנו, שלג חפנו בידינו, אדם לבן יצרנו, ורוח חיים אמרנו להפיח באפו. חלום ילדות – הלא? והחלום נשאר חלום עד היום, עד היום.

ארצי! עתה ארצי לפניכם, כשאני הייתי – אתם לא הייתם, עכשיו אינני! אינני! ארצי! החולות על שפת הים, כמה חיממו, כמה מלהטים עתה את נפשי. נפש לוהטת דרושה שם, נפש מלאה אמונה. יקדו גם החולות, צרבו את הרגליים היחפות. כמה חלומות נמוגו בחום הלוהט, עתה יישובים עבריים פזורים עליהם. עיר נטעו על החולות. עיר פורשת כפיים על שפת הים הכחול, עיר כולה עברית…"

כך הוא עובר בארצו, מטפס בהריה, דורך בעמקיה ומגיע עם שקיעה לקרבת כפר גלעדי. בין הרים וסלעים מוצא הוא את דפיו הפזורים. באוהל בדד יושב רועה, ושיריו של המשורר – מזון ערב לו. בבדידותו של הרועה שירי המשורר רעים לו. ולא ידע הרועה כי גם המשורר נגאל מבדידותו במעונו של הרועה, ושניהם מצאו את גאולתם.

פתאום יפסיק דיבורו, ירים כפיו לשמים ויתן קולו בשיר:


יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים…


לילות כנען ריחפו לפנינו בכל הדרם, והד שירתו הומה עוד באוזניים. פתאום הפסיק, קם לבש מעילו ויצא. לווינו אותו לביתו. דומם הלך, רק פיזם את השיר באידיש,

“נעולה דלתי, אין איש דופק בה.”

כנפי הערגה תגענה תרעדנה גם עתה עמוק בנפש בזוכרי אותם הערבים. כמתוך הערפל אראם, ממרחקי זמן, ערבים המשולבים שירים ופרקי תנ"ך. בלע הזמן את היקר לנו והוא צלל בתהום… ממעי החורבן מנצנצים עתה אורות יתומים. עתה מרחפים הערבים הללו בחלל ושואלים בתמימות של תינוק: מדוע? מדוע ולמה נגמר כל זה?…

(טוביה געש, סיפורו של קיבוץ הכשרה, עמ' 190–191)


עולם צולל בחיק בין השמשוות    🔗

ועוד ממשיך טוביה געש ומתאר:

הנה קורא המשורר מיצירותיו, מעביר גלריה של טיפוסים לנגד עיניך: יהודים החיים חיי עמל, חיים של חולין. אך כמה קדושה יש בחולין שלהם! באיזה אהבה צייר המשורר את דמותם, כדמויות שליוו את ילדותו. וקם לתחייה עולם ששקע וצלל בחיק העבר.

המשורר הפסיק את הקריאה, ישב רגע קט דומם, הסתכל על סביבו כמי שרוצה להעביר את כל השומעים לעולם אחר, עולם צולל בחיק בין השמשות. אך הנה פצח בשיר ודלתות הלב נפתחו. מילות השיר ספוגות צער, ובכל זאת תלטפנה את הנפש:

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל תּוֹךְ לֶהָבוֹת,

וְעַל הַמּוֹקֵד עֲשַׁן יוֹמִי;

גַּם תִּקְוָתִי כָּכָה מֵתָה,

כָּכָה גּוֹסֵס גַּם חֲלוֹמִי.


כליווי לצער עולם השוקע בתהום, צלצלו המילים: “נצחי צערי שבלבי, ואנחתי אינה תמה.”

(טוביה געש, סיפורו של קיבוץ הכשרה, עמ' 192)


בלי שירי קצנלסון היו הנשפים כלילה בלי ירח    🔗

מרדכי האלטר מספר:

את היכרותי הראשונה עם יצחק קצנלסון עשיתי בהיותי נער בן שתים־עשרה. התחלתי אז ללמוד עברית כשפה חיה, וערבו לי שירי קצנלסון שמצאתי בספרי הלימוד ובקבצים שונים. השיר שלו “הידד, הידד גינה קטנה!” שהושר אז בכל בתי הספר העבריים היה כקול קורא לעבודת האדמה, לנטיעה ולעצים רעננים. מבלי שהתכוון לכך, עשה בשיריו לילדים ולנוער שליחות גדולה לציונות. שיריו באו בדמנו ועוררו ערגה לארץ אחרת, לחיים אחרים.

ומי לא יזכור את ‘הנשפים’ (כך קראנו למסיבות בערי פולין) שנערכו בבתי הספר העבריים, בחוגי דוברי עברית ובתנועות הנוער. בלי שירי יצחק קצנלסון היו הנשפים כלילה בלי ירח. השירים הושרו ודוקלמו, וכל לב הצטרף לשירה הזו. כמה עממיות והשתפכות הנפש וערגה היו בהם. שיריו העבריים ושיריו ביידיש היו שלובים יחד. קסם מיוחד שפך שירו הלירי באידיש: “נעולה דלתי, אין איש דופק בה” כאח לשיר זה היה שירו העברי:


לֹא אֵלֵךְ מֵאִתָּךָ אֲחוֹתִי,

לְבֵיתִי, לְחַדְרִי הַצַּר

חַדְרִי כֹּה רֵיק וְכֹה אִלֵּם,

חַדְרִי כֹּה שׁוֹמֵם וָזָר…


מצאנו בשיריו רמזי רמזים שקראו לשים קץ לבדידות, להתחיל בחברותא, לשבת בצוותא, ואם רחוקה הייתה הדרך להגשמת החלום, מצאנו בשיר פורקן לנפש הדואבת, הוקל לנו.

בשנת 1938 שהיתי שבועות מספר בקיבוץ ברוכוב בלודז' ונפגשתי אישית עם יצחק קצנלסון – המשורר שהערצתי בשנות נעוריי. שנות הבינה (הוא היה אז בן 52) הכחידו את יופיו החיצוני. ראיתיו תמיד כאיש עלומים, והנה דמות אחרת לנגד עיני! קומה בינונית, ראש קרֵח, פנים עגולים וגבות עיניים עבותות. נעצתי עיני בו והשוויתי פסוקים משיריו למראה: הזה הוא זה? בשיריו שעקבתי אחריהם לא חלה כל תמורה: ליריקה צרופה, התפרצויות של אמונה, שעשועים, חלום…

נדכיתי במקצת מפגישה זו ולא מצאתי עוז להתקרב אליו.

באחד הערבים התקיימה בקיבוץ מסיבה ספונטנית – יצחק בא בערב, ואיך לא לשמוע דבר מפיו? במסיבה זו לקחתי אף אני חלק. העליתי את השאלה: אם הקיבוץ מאציל מרוחו על העיירה – מי יאציל מרוחו על הקיבוץ? היכן המשורר שקולו יעלה מתוך החבורה המחשלת את הכלים לחיים חדשים?

תשובתו של יצחק קצנלסון לא איחרה לבוא. בהתרגשות, בקול צלול מלא להט עלומים, דיבר על המעשה הגדול שנעשה כאן. בכאב לב התוודה: “אני יכול רק ללוות אתכם, כי לא זכיתי בנעוריי לעשות במפעל כזה שהקימותם אתם. אשריכם שיש טעם לחייכם, לא כמו ששר ביאליק על עיר ההרגה: 'אין טעם למותכם כמו אין טעם לחייכם!” אחרי וידויו החל להעניק משיריו לנאספים ליד השולחנות, שיר אחרי שיר, ולא נלאינו מלשמוע. פתח בשיר “מכל חמודות” וקולו הערב היה נאה לשיר, היה השיר מעין הסבר לדבריו שקדמו לפני כן:


מִכָּל חֲמוּדוֹת הָיוּ לִי

רַק לִבִּי, לִבִּי נִשְׁאַר לִי,

שֶׁמֶשׁ הָיְתָה לִי בָּרֹם,

עִם עֶרֶב צָלְלָה בִתְהוֹם.

לִי צִפּוֹר שָׁרָה שִׁירַת יָהּ

בְּמֶרְחַק רָזִים עַפָה לָהּ…

(מרדכי האלטר, סיפורה של הכשרה, עמ' 148–149)


בביקור בביתו    🔗

… מצאתיו כשהוא יושב ומלמד לנערו בנצ’יק. לא הפסיק את שיעורו. אז הבינותי סוד הצלחתו בהוראה – השיעור הוא עבודת קודש שאין להפסיקה באמצע.

הקשבתי לשיעורו: את הפרק על רוח הנבואה שהחלה לפעם בשמואל הצעיר לא לימד, הוא הציג אותה כמחזה. בנו תלמידו ואני ראינו לנגד עינינו את כל תהליך הנבואה, איך היא דופקת על דלת לבו של הנער הנביא, מצלצל הוא במצילה, בין הפסוק הראשון: “שוב שכב”, ובין הפסוק השני הכניס שפעת חיים, קרא בין השיטין והמחיש בהצגה. חשנו בעליל בהיסוסים שבלב הנער שמואל, בשמעו בפעם השלישית את הקול הקורא אליו, לא ידע אם לקום או לא לקום, הנאמן הקול או אולי מדוחי שווא הוא? אך הקול, כקול המצפון, לא ייתן מנוח. ברגליים כושלות נכנס שמואל בפעם השלישית – והנה לא לשווא צלצלו אוזניו. ואחרי זה גואה צרת נפשו: עליו להיות מבשר רעה! הזה תפקידו של הנביא, המשורר?

(מרדכי האלטר, סיפורה של הכשרה, עמ' 149)


הוויכוח על ההכשרות

העיכוב המתמשך בקבלת רישיונות עלייה מטעם המנדט הבריטי עבור חברי ההכשרות גרר ויכוח קשה בקרב ציוני פולין. האם יש להחזיק הכשרות בתנאים כה קשים כשחבריהן נאלצים לחיות בהכשרות שנים כה רבות? בין כה וכה אחוז החלוצים שהורשו לעלות היה בירידה, מפני לחצן של משפחות שביקשו לעלות על חשבון מִכסת החלוצים. העיתונאי יאושזון יצא בסדרת מאמרים הקוראת לפזר את ההכשרות בגלל התנאים הירודים, הנתק מההורים, ומשך הזמן שחברי ההכשרה היו צריכים להמתין. לעיתים במקום חצי שנה או שנה להכשרה, היו שהמתינו לעלייה ארבע או אפילו שש שנים.

מאמריו של יאושזון עוררו ויכוח סוער, יצחק קצנלסון התעורר להשיב על טענה זו. הנה מקצת תשובתו:


משה רבנו לא העניק סרטיפיקאטים ולא שב למצרים

תובע אתה, כביכול, את עלבונם של החברים בקיבוצי ההכשרה, אבל אינך צודק. הגנתך על ה’מסכנים' הללו הנאלצים לעשות כל ‘מלאכה בזויה’ כגון שטיפת רצפות (שטיפת רצפה מזוהמת עדיפה על כתיבת שיר גרוע, על הגשת מתכון תרופה גרוע לחולה) או ניקוי מחראות (האדם נועד לא רק לטנף ‘אותו מקום’; אף לנקותו הוא דבר אנושי). הגנתך על אלה שטורחים באותן ‘מלאכות בזויות’ היא עלבון לאו דווקא ‘לבעלי ירכיות העור’ המתווכחים אִתך, בלהט יתר אולי, זה מעליב דווקא את אלה שאתה כביכול תובע את עלבונם. שהרי איש לא גרר אותם לקיבוץ, לא כפה אותו עליהם, לא פיתה אותם, לא הבטיח מאומה! לקיבוץ בא אדם כשהוא בשל לכך – אדם אחר ב’רוח אחרת'. הוא משול לשאול המשיל מעל עצמו את בגדי המלכות כביכול, ומתעטף בבלואי סחבות של נביאים. לקיבוץ באים בהחלטה נחרצת שוב לא לחיות אותם חיים ‘מלכותיים’…

.. על מי בעצם, בקיבוצי ההכשרה אתה מגן? על בני העשירים המעטים? בוודאי שלא. אלה כאמור, רוצים ‘לסבול’, הם אינם רוצים להיות במצב של מועדפים, אינם גורסים את ההידפקות על דלתות האוניברסיטאות הסגורות. לדידם, מן ה’הידקטרות' (להפוך לדוקטורים) לא תצמח ישועה. בדרך של עבודה קשה והתערות בחברה הם רוצים להכשיר עצמם לבניין הארץ על ידי עבודה מחוץ לתחומי תל אביב.

רוב החברים בקיבוץ שאתה כביכול מגן עליהם נמנים עם בני העניים, אלה הנדחקים מן הערים והעיירות. אף הם מצטרפים לקיבוץ מכוח אותה שאיפה, הם באים להכשרה בהכרה ובאמונה שהקיבוץ יקבל אותם… הם מבקשים להציל עצמם מגויעה. הבית גווע. שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין. ואילו בילדים לוחשת הגחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות. שום עבודה מפרכת ושום ‘עבודה בזויה’ שהם עומסים על עצמם מרצונם אינן מפחידות אותם.

קיבוץ ההכשרה אינו מפעל או מוסד פילנטרופי ואף לא מוסד ציבורי מאותו סוג שׁכל איש ואיש יכול לפתע להירשם בו כחבר ולהכריע בגורלו. קיבוץ ההכשרה הוא ציבור חברים, בעלי דעה ורצון מפורשים, שאינם מתחייבים על דבר איש לזולתו ואינם מבטיחים איש לרעהו. משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים שנה במדבר־קיבוץ, ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל. מן הסתם היה מעניק להם, אלא שהוא עצמו ‘לא עלינו’ חסר אותם אפילו לעצמו… תורה –כן… הסובר הִנך, מר יאושוזון, כי בני ישראל צריכים היו לחזור הביתה למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדשים, מחזיקים בה… שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף עדיפה על סרטיפיקאט. תורה שנכבשים לה נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל…

(סיפורה של הכשרה, יצחק קצנלסון, עמ' 259–260)


מוקי צור 17 עם נערים בטיול (2).jpg

עם נערים בטיול


 

עוד מעט ישתפכו הלבבות    🔗

מסוף עולם עד סוף עולם הס

תם כל בשר וכל אדם פס

רק מים מים, רק מים מים

רועשים גועשים בכל


שנים ארוכות יצר. ביצירתו המורכבת היו עליות ומורדות, תקוות וסיוטים, אכזבה מסביבתו ואמונה בהתחדשות של נעורים. בכל עת שקצנלסון פעל ויצר חש כי האדמה רועדת תחתיו, וכי רבים הם סימני החורבן המתרגש לבוא. אלו נבעו מן העבר אותו הכיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה נרצחו באוקראינה ובגליציה כ־170,000 יהודים, נסתמנו אותות ברורים מן החורבן הכלכלי והמשבר הפוליטי של יהודי פולין, ולכך נוספו גזירות המנדט הבריטי והגבלת ההגירה. קריאתו החדה את החיים היהודיים, את השנאה העצמית ומשיחיות השקר הרווחת בקרבם, היו סימנים לחורבן.

כיצד מנחשת הרגישות הלירית את בוא הסערה? כיצד חשים שעה שרגע האמת קרב? מה יש לעשות משנחשף הסיוט הגדול? כיצד נוהגים כשהפראזה המתארת מצב רוח אישי הופכת להיות אמת אכזרית המתרחשת בעולם. כיצד יש לפעול כשסמלים ויצירה רוחנית מתגלים כמצבים חברתיים ופוליטיים? נטלי גינזבורג כתבה כי בעיית תקופתנו היא שהפראזות הרוחניות המאיימות שלה, שנוסחו בבדיון היוצר, התגשמו באופן קונקרטי כל כך בזירה ההיסטורית. כבר ב־1937 חשש קצנלסון כי אלוהים ישאל תמיד על הרודפים ולא על הנרדפים, ככתוב במדרש השואל על המצרים הרודפים, ולא על הנרדפים שהבקיעו את הים בייאושם. האדישות מקהה את התחושה הידועה לַכל: את הסכנה האורבת.


הסכת ושמע    🔗

מה אשמע? דבר נורא עד מאד, אבל ישן, דבר איום מאין כמוהו, אבל ידוע למדי: אנו טובעים בים של צרות… שאל את התינוק המשחק בחול: היכן הם היהודים? וחפר לך הילד התם, המאמין בדברי אביו ואמו, תשע אמות באדמה, להראותם לך שמה. אי הפה שאינו חוזר על אמת מרה זו שבע ביום? החנווני בחנותו מה ישיח? התגרן בשוק, הדרשן על הבימה, וכל כתבן, כל עיתונאי על עמודי עיתונו? מה שנורא ביותר: אנו עוברים בין אלה, שומעים את דבריהם – ולא כלום… קהו רגשותינו. הנה צעקנו במכאובינו הרבים, ישבנו לארץ וצעקנו כל בני ישראל במקהלה… אולם בכל רגע פסק קול אחד, חדל לצעוק, קם וסר הצידה… רגע רגע משתמט אחד מאתנו, הולך לו ומחשה… והמחשים – לא משום שחדלו מכאוביהם פרשו שותקים לקרן זווית. אפשר שרבים מהם – מכתם אנושה ביותר וכאבם עמם, אלא שקָצה נפשם בזה, “בבכי אלפי שנים”… היא סולדת ואינה יכולה לגעות בבכי עד לידי קהות הלב וגרון ניחר. רבים מהם מהמשתמטים, הם כילדים שדמעתם מתגלגלת על לחיים, אך השמש צחקה להם לעלובים אלה, מהלה את הדמעה המטפטפת בזהבה והחלו צוהלים. שכחו את עלבונם לרגע. מי יודע, אולי יזכרוהו עוד מעט ושבו והמרו, מי ייתן ולא היה!

לשווא יאשימו אלה הנשבעים להאשים את אלה הפורשים לשעה קלה מעדת הנאנחים והנאנקים בקול רם, בהעלמת עין ובהקשחת הלב: ראו נא, ראו, הרי הם מתרחקים מעמק הבכא, הרי הם מתנכרים לעמם ולמכאוביו ואינם רוצים לדעתם!…

אם נתפוש את אחד המאשימים בכנף בגדו ונשאלהו: מנין לך שאלה הפורשים והנאלמים אין ליבם כואב ודואב כפליים מאשר לבך אתה? ואמר לך: פלוני סח אתי היום כשעה שלמה ולא נאנח אף פעם על צרות עמו… ואלמוני הוא משורר, כתב היום שיר ולא הזכיר בו אף במשהו את העם ותלאותיו… וזה השלישי, הצעיר, הנה התאהב, קם והתאהב בשעת חירום זו…

על ביאליק לא יראו באצבע: הנהו, המעלים את עיניו! אחריו לא ירננו: המתנכר! מביאליק יש להם הנאה משונה. ביאליק בוכה, נאנח, צועק וקורא תגר… ‘ביאליק אתנו הוא, יושב לארץ בתוכנו, בתוך כל המחנה’.. ואולם הדבר הזה לא כך הוא, רק נדמה להם לאלו המרננים והמערערים, כי בתוכם הוא יושב, באמת אין מקומו שם: ביאליק, המשורר הלאומי הזה, גם הוא מן הפורשים והולכים לדרכם הם… הוא בוכה, נוהם ונוהק ומדבר גבוהות וגדולות… אך הוא עושה עלינו רושם… כל נאקה וצעקה עושה עלינו רושם, ובזה הוא נבדל מכל עדת הבוכים חינם… אצל ביאליק – אף דמעה אחת לא תרד מעיניו לבטלה, אף את אנחתו היותר חשאית לא ישא לרוח.

(“ח.נ. ביאליק”, סיפורים ומסות, עמ' 195–196)


בין החורבה לבין הארמון: נביאי המפולת    🔗

חולשה יש לי לחורבות, הן מושכות את לבי יותר מאשר כל ההיכלות הנושבים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך וראיתי ארמון מלכים, שדלתותיו היו פתוחות לרווחה לכל בא, סמוך לאותו ארמון הייתה חורבה נשכחה, ונכנסתי לחורבה ואתפלל בה – גם עלי וגם עליה, על החורבה התפללתי… כשיצאתי עמד אותו מלך על יד פתח ארמונו ושאלני: מדוע לא נכנסת אל פלטרין שלי? עניתי לאותו מלך ואמרתי: אני לתפילה נכנסתי, וחורבה זו – מזוזה פסולה דבוקה בפתחה, ופלטרין אלה אין להם מזוזה כלל… מי יודע, אולי אין זה ארמון, ואתה לא מלך וכל זה אינו אלא אחיזת עיניים היא ומעשה לצים בלבד. אני ורבים כמוני – יש לנו חולשה לכל מפולת, מפולת אבנים, מפולת אדם, מפולת כל יש…

כשאנו עומדים לפני חורבה, אנו מחשים, אנו מחשים רגע ואומרים: דבר מה היה כאן… משכבר הימים התרחש כאן דבר מה! ואולם ביאליק – לא רק חולשה יש לו לגבי אלה, אלא שהוא אוהב אותם, מוצא בהם את עולמו, והוא הוא מבקש להם תקנה… לקומם הוא רוצה את כל ההריסות וגם הריסת לבבות.

הריסת לבבות – במה מקימים אותה? באמת! ואפילו האמת מרה כלענה… רק לא להשלות את הלבבות ההרוסים בתקוות נכזבות. באמת מתקנים אותם, מעבירים לפניהם את עתידותיהם והינם מתוקנים. הנה נכנס ביאליק לחורבה ומתנבא עליה – שומו שמים! הרי הוא מעביר לפניה את כל המוראים הנכונים לה:

הַתִרְאוּ מִי אוֹרֵב שָׁם אַחֲרֵי הַדֶּלֶת

בְּמַטְאֲטֵא? זֶה שַׁמַּשׁ מִקְדָּשִׁים נֶחְרָבִים –

הַיֵּאוּשׁ!… הוּא בָּא – וְהַכַּת הַצּוֹהֶלֶת

תְּטָאֳטָא, תְגֹרַשׁ: צְאוּ הַשּׁוֹבָבִים!

השד הוא נורא. ואולם יש עוד בעל חי נורא הימנו: חתול השיממון הוא – כשהוא מילל ומפהק.

(“ח.נ. ביאליק”, סיפורים ומסות, עמ' 189–190)


תחושת הקץ תגיע לכולם, אל האב הזקן האומר תפילותיו ואל בניו הבונים את ביתם החדש:


הכיליון הגדול

בעצם, יכולתי לעקור אותם, את הקארליצאים מתוך שנתם ולהצילם. כי מה גודלה של קארליץ כולה? קול צעקה אחד: ‘שריפה’! היה משליך את כולם מתוך בקתות העץ. אכן, הייתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על הגבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום, בדיה. ותו לא. קארליץ היא הכל, לולא הייתה קארליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי, נומי קארליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש תופת לוהטת כזו.

נומי קארליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישנים, גם הם לא יינצלו. האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על הגבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר. ואני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דווקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את העונג הזה לא להציל. אני בוער יחד עם הכל אני וכל אלה שהקיצו בהקדם, אפילו הלה, אותו קדמון, היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בבניין החדש, שהחלו בבניינו, כולנו, כולנו נבער יחד. ביחד!! הכיליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית אחים ואת העֵרים ואת הישֵנים. שלהבת אחת תקח את בית המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים העֵרים, ולהבדיל, את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית…


1938: אתם חיים לפני שואה

אתם, השוכבים שקטים כל כך על משכבותיכם, אני, הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעלה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם, המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה דבר… אולם יום אחד הלא קרה יקרה. אלף שנים, אמנם, לא אירע דבר, ואך שחר לא עבות אחד – הנה, עתה, יארע הדבר! ואך מי יתמה עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר, אותה שעה היינו שקועים בשינה, ואפילו נחרנו כאוות–נפשנו.

ואתם המעטים הערים, לשמחה זו שלכם מהי היא עושה? אמנם, ערים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי, מי ייתן והייתה באה כבר השואה, והייתה פוסחת עליכם… אולם השרפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

(“המירוץ הנהדר על פני קארליץ”, פרק מהפואמה “בדרכי תבל” – ספר היובל לעיתון היינט 1908 – 1938 שנכתבה ביידיש. תורגם בידי מ"ז וולפובסקי, ‘מבפנים’, כרך ל’ד, תמוז תשל’ב, סיפורים ומסות, עמ' 146–147)


 

אני בורח    🔗

אלגיה

אֵיזֹה מָרָה שְׁחוֹרָה שְׁרוּיָה עַל הָעוֹלָם –

לֹא יָחִיד הִנְנִי, יֵשׁ – יֵשׁ אֲבֵלִים רַבִּים,

אַךְ לָמָּה זֶה, הוֹי לָמָּה הֵם מִתְחַבְּאִים

וּבוֹכִים בְּכִי חֲרִישִׁי, וְלָמָּה נֶחְבָּא קוֹלָם?

– – – – – – – – – –

נִגַּשְׁתִּי דֹם לַחַלּוֹן: עָנָן אָפוֹר שָׁכַב

עַל הַשְּׁחָקִים, שֶׁלֶג לָבָן צַח

כְּתַכְרִיךְ גָּדוֹל עַל הָאָרֶץ נָח,

וְעֹצֶב אִלֵּם עַל הַשֶּׁלֶג רָחַף…


לֹא אֶחָד הִנְנִי – יֵשׁ־יֵשׁ אֲבֵלִים רַבִּים –

אַךְ אֵיפֹה הֵמָּה? כָּל אֶחָד בְּזָוִיתוֹ

קוֹבֵל עַל גּוֹרָלוֹ וְחוֹנֵק שָׁם אֶת בְּכִיתוֹ,

אֵיפֹה הֵמָּה? אַיֵּה הֵם מִתְחַבְּאִים?

(דמדומים א', עמ' 25)


קצנלסון היה מודע לסתירה בין שירתו ויצירתו החינוכית לבין תחזיתו הקודרת לגבי מצב היהודים. מדי פעם התוודה על הסתירה ביניהן. מדוע הוא בורח מהבשורה הקודרת? לטענתו הוא מודע לכך שאם היה איש בשורה, גורלו היה כגורל נביאי הזעם שלא שמעו לנבואתם ועל כן לא יכלו לפעול, ובכל זאת, שלא כמו יוצרים אחרים שהדחיקו את בריחתם, קצנלסון דיבר עליה גלויות, ולא בחר בבריחה לאפולוגטיקה או לשנאה עצמית. הוא היטיב לבטא את עמידתו המיוחדת כמי שאחראי ובה בעת כבול בידי הנסיבות. הדילמה כבר ניצבה עוד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה: האם יש לברוח לתרשיש כיונה, או למות כשמשון יחד עם פלשתים.


בשיר שפורסם ב־1937, “מה קורה בממלכת העברים”, מספר יצחק קצנלסון על אדם הבוכה ומקווה שלא ימצא את ביתו שרוי בעלטה, מגשש ולא מוצא מים. מה עליו לעשות? לטהר את הלבבות, לא לפקוח עיניים, כי אין מה לראות, לא לצעוק כלפי שמים, כי לא משם תבוא עזרה. נותר רק לטהר את הלבבות.

ועל כן הא בורח מהתמודדות ישירה עם מה שהוא חוזה.


אני בורח

אני בורח, מיום שנפקחו עיני לראות – אני בורח, ועיני נפקחו – כאילו עיניו של האדם הראשון, כלומר בעודני בגן עדן, אך עוד טרם אכלתי מעץ הדעת, בעודני בקארליץ, עיירה בה נולדתי, בליטא. עוד לא למדתי לעמוד הכן על רגלי, נשאתים ואברח מפני גוי, שהרים עלי קרדום לחצוב בו.

מן היום ההוא אני בורח… זה עשרות שנים שאני בורח, שאני אוטם את אוזני מפני הרוחות הרעות המנשבות בהן… אשריכם שלא עשיתי מכל זה מטעמים, שרתי על העצים ועל האבנים ועל דברים של מה בכך ואולם לא על כל המוראות והזוועות שהיו מתרחשים לנגד עיני, שהיו באים עלי כחתף. היה בהם כדי להמם ולטמטם את חושי בי הערים והשׂשׂים אלי גיל… שלא בהכרתי החרשתי על כל זה ברוב שירי כדי שלא לדכא בי את רוחי עוד יותר. רוב שירי היו מעין מנוסה, מעין בקשת מפלט ואחיזה בקרנות המזבח. אחרי כל מחי גרזן הייתי בוחן ובוחש בי מתוך כתיבת שיר סתם אם עודני חי, הייתי ממשש ברמ"ח אברי אם עודם חלים ומרגישים.

בכל פעם שניחתה בי אבן קראתי: מישהו מאתנו אני או האבן, יצא בשן ועין, מישהו מאתנו ניזוק, אם לא נופצה גולגלתי, ודאי שהאבן נשחקה כולה. ומתוך חשש זה הייתי בודק בו במוחי אם יהגה, בצד לבי אם עוד יפעם בי, גם אנסה צחוק, שמא שכחתיו חלילה, ומתוך כך – ויצאו העגלים המרקדים האלה, אלה קטעי השיר! משל למה הדבר דומה? לאדם שהובא אל בין המצרים ולא היה לו מוצא, רק אחת משתי אלה: לשים קץ לחייו או לתת בשיר קולו… ובחר בשיר, בחיים.

(סיפורים ומסות, עמ' 245–246)


תרשיש או מעמקי הים

אנחנו, היהודים, בשעה שחרב מונחת על צווארנו, כשהסערה היותר גדולה מתחוללת על פני הים, כשאנייתנו מחשבָה להישבר, יש שאנו נרדמים וחולמים בירכתיה. יש אשר החיים והמוות – היינו הך הם בשבילנו, נשכב ונרדם ויעבור עלינו מה… אכן, יש אשר אנו בורחים מפני הקב"ה, הדואג לרשעי נינווה ואומר להושיעם על ידינו דווקא, על ידי אלה שנינווה זו עתידה להחריבם ולכלותם מן העולם… אמנם יש אשר תמאס עלינו מלאכת הקודש להושיע כאלוהים ואנו בורחים מזה כבני אדם. בבורחנו מתעודה זו – שוב אין לנו נפקא מינה לאן תובלנה אותנו רגלינו – תרשישה או למעמקי ים? איך שיהיה – אשרינו! גמול טוב לרשע – יש, אשר זה דומה כאילו אנו מחניפים לו… אשרי הבורח! עת לומר: תחי נפשי עם פלישתים ועת ל’תמות נפשי עמהם!' אלה ואלה דברי אלוהים ואנשים חיים הם!

(סיפורים ומסות, עמ' 245)


פתע פתאום הקיצותי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הבין יצחק קצנלסון כי החרדות שהוחבאו כל השנים היו למציאות מסוכנת.

וכך הוא כותב לאחותו פייגה במונטבידיאו, אורוגוואי:


אני שמח שאתם מחוץ לסכנה

מה שלומך פייגל, שלום מאקס ושלושת בחוריכם הטובים. אין לקנא בנו ובשום יהודי בכאן… הפרספקטיבה להבא אינה משמחת כלל, לעת עתה עוד בית הספר מתנהל לאט לאט ובכבדות, מה יביא לנו העבר הקרוב בלתי ידוע… אנו מלאים דאגה ליום המחרת… שמח אני בזוכרי ברגעים קשים אלה שהנכם מחוץ לסכנה…

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


מוקי צור 18 בשלג (2).jpg

קצנלסון עם בנו צבי בזקופנה בשלג


 

תמונות מגטו ורשה    🔗

חיי יהודי גיטו ורשה עד חיסולו בתקופת המלחמה עברו מעברים חדים מהתקופה בה התגוררו בדירותיהם והיו קורבנות של מעשי אלימות, לתקופה בה גורשו לגטו וקלטו אלפי יהודים שהגיעו מהסביבה. בתקופה זו החלו החיים היהודיים להתארגן מחדש עד אשר החל המסע לגירושם לטרבלינקה ורציחתם השיטתית. לפני שניגש לדרכו של יצחק קצנלסון במציאות הנוראה, נביא כמה עדויות מחיי הגטו כפי שהובאו בספר וארשה. עדויות אלו אמנם מאוחרות יותר, אך מאפשרות להתבונן במראות להם נחשף אז יצחק קצנלסון.


מי יודע אם יישאר עֵד ראייה לשבר הזה    🔗

פעמים רבות כבר אמרתי להתחיל בכתיבה ותמיד רפו ידי. תוקפת אותי מן הרגשה של אוזלת יד, מעין תחושה כי לא אוכל בשום פנים, לא אעצור כוח לתת ביטוי לאותה מציאות שאנו חיים אותה בימים אלה. לרגעים חוששת אני, כי אותם מחזות איומים, מעניינים ונוראים שאנו מסתכלים בהם יום יום, יירדו אולי לטמיון יחד איתנו, בדומה למחזות הבהלה שבאונייה שוקעת, או בקרב אנשים הנשרפים חיים, או נקברים חיים… ומי יודע, אם יישאר לפחות עד ראייה לשבר הזה… רק שני דברים הם המשגשגים בעיר הנצורה; שני דברים חשובים מאוד: האהבה והמוות.

20.9.41

(רחל אוירבך, “מיומן הגיטו”, ספר וארשה, עמ' 633)


הילדים    🔗

מחנות של ילדים עירומים, יחפים, נפוחי כּפן וגוססים שוטטו ברחובות. גדל לאין שיעור מספר היתומים משום שראשונים מתו המבוגרים, בעיקר הגברים. לא פחות מ־75% מבין הילדים, באוכלוסייה כללית שמנתה 400,000 יהודים, היו כ־100,000 ילדים עד גיל 15 שנזקקו לעזרה. לא היה לאל ידו של ‘צנטוס’ המרכז לסיוע, לעזור לילדים במצוקתם. רובם היו קבצנים פושטי יד שמספרם גדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי יד בני 3 ובני 4. אחד מעובדי הארכיון הגיטו החשאי רשם: “על כל ארגזי האשפה בחצרות הגדולות צובאים ילדים כעכברים, כולם שולים משם את קליפות תפוחי האדמה.”

הסופר הנודע יהושע פרלה כותב על בעיה זו בכרוניקה שלו חורבן ורשה לאמור:

“על המדרכות בביבים, בחצרות, בכל סדק וחור, ישבו קבצנים צעירים וזקנים, נשים וילדים, רובם ילדים, ילדים! מגיל 3 ועד נערים בני 15–16 כולם חיברו שירי לענה וּזמירות קינה. הקינות האלו נישאו מבוקר עד ערב בקולות שונים מרחוב אחד למשנהו, מחצר לחצר, מבית לבית. לא כולם היו קבצנים מקצועיים; הרעב, הדחקות, המצוקה הביאו אלפים ורבבות משפחות למדרגה עגומה זו.”

(יוסף קרמיש, ספר וארשה, עמ' 569)


מס על הלחם    🔗

היודנראט הטיל מס של 60 גרושים על כל קילו לחם קצוב לפי הנוסח שהכול שווים.

בעיתונות המחתרת נכתב: “הכול חייבים לתרום ליצירת מלאי (של מצרכי מזון), דל ועשיר בשווה. חייבים לתת לאלה השותים לשכרה יום יום באלפי זהובים, בדיוק כפי שנותנים לאלה המקבצים נדבות ברחוב, מתגוררים ב’נקודות', מתנפחים ברעב, שהרי בגיטו… הכול שווים…”

(יוסף קרמיש, שם, עמ' 570)


בגדי משי על גבי תכריכים    🔗

הגיטו עושה רושם מזעזע ביותר במספר הרב של פנים כחושים וחיוורים. רבים מעוררים את הרושם כאילו היו מוטלים כבר שבועות בבור קבר. הם מבהילים עד כדי כך, שמעוררים בנו רעד אינסטינקטיבי, על רקע של שלדי האדם, פשוטו כמשמעו. והחשיכה והייאוש הכללי הניבטים מעיני כל, מעיני ההמון האפור. מעורר רושם מבחיל מספר מסוים, אמנם קטן של נערות ונשים צעירות, הלבושות בהידור רב מדי. החליפות החדשות, השערות המסולסלות והצבועות, המסורקות בתסרוקות נאות, הלחיים המפורכסות והשפתיים הצבועות אדום ממש דוקרות את העיניים. אני מהלך ברחוב, עוקב אחרי גילויי המותרות החולניים ומתמלא בושה. הרושם הוא של בגדי משי, לבושים על גבי תכריכים.

(יוסף קרמיש, ספר וארשה, עמ' 574)


יהודים בעלי כורחם    🔗

הנה כי כן חדורים היו לרוב שנאה ליהודים מוּמרי הגיטו, כלומר לא רק המומרים בני הדור הראשון כי אם גם היהודים למחצה ולרביע עד דור רביעי (בהתאם לחוקי נירנברג). אנשים בעלי תסבוכת רוחנית קשה, שמתוך אונס נעשו ‘יהודים בעל כורחם’ והושלכו לגיטו באכזריות. קשה היה להם להשתתף בחייהם ובסבלם של המוני היהודים, לאחר שכל ימי חייהם שאפו להתרחק מאלה האחרונים, להינתק מהם סופית לעולם ועד. בגיטו נעשו המומרים קתולים אדוקים. בבקשם להדגיש בדרך זו את בדילותם מן ההמונים היהודיים. במידה מסוימת היו הקתולים בעלי זכויות יתר. היו למשל בתי תמחוי מיוחדים למומרים שהוחזקו על ידי העזרה הסוציאלית היהודית. ה’יודנראט', שישבו בו מתבוללים מסתתרים ומוסווים, שהתייחסו בבוז לאידיש, לתרבות היהודית ולהמוני העם היהודים… העדיפו בפירוש את המומרים ומסרו להם את מיטב העמדות.

(יוסף קרמיש, שם, עמ' 578)


שופרו של משיח    🔗

הרבנית מלוקוב התגוררה בביתנו, היא לא יכלה כנראה להשיג את האמת כפשוטה של המאורעות. היא הייתה מתרוצצת בפנים מאירות ולוחשת מפה לאוזן לכל אחד: “ילדים לא שריקת קטר היא זאת – זה שופרו של משיח! הנה יבוא אלינו! קדושים אנו, שזכינו לרגע זה, הבה יהודים, נרקוד ‘אז ישיר’!” כך הייתה מפסיעה בחצר, ראשה מורם ועיניה נשואות לשמים.


מורדת, עקודה    🔗

שני שוטרים משומרי העגלה סחבו צעירה כבת שבע עשרה, תמירה ויפת תואר: פנים עדינים, ראשה שחור תלתלים, ועיניה – אש יוקדת, רושפות זעם! פתאום התפרצה מידיהם. כנמרה מזנקת נשתהתה רגע, פרשה ידיה ככנפי טחנה, ובכוח רב פגעה בשני שוטרים שכרעו נפלו תחתיהם כחיילי צעצועים. אולם מייד התאוששו: האחד תפס בשערותיה והשני קרע לסוטתה מעליה, והיא – מכה בועטת, שורטת ונחלצת מידיהם. מבעד ללסוטה הקרועה ניבטים שני שדיים מעוגלים כחטובים משיש. איומה בגבורתה! ענק לוחם. יורה ברקים ומוחץ שונא. שני שוטרים, מן השומרים על העגלה, חשים לעזרת חבריהם. המאבק מתחדש, כמו קרב חיות בג’ונגל. התפרצות פראית, הלמות מקלות גומי מהדהדת בדממה מתוחה ברחוב, כלבֵנים הנושרות מהריסות קיר מתמוטט. שמשון הגיבור בדמות אישה הוציא מקל מידי אחד השוטרים ומוחץ סביבו.

החטופים בעגלה מסתכלים בעיניים קמות. מהם משתמשים במצב – קופצים ובורחים. שני השוטרים חוזרים אל העגלה. הבחורה, מעורטלת למחצה וזבת דם בורחת אל רחוב קראמאליצה. פתאום הופיע טוליא, כאילו מן האדמה עלה. הוא נתן מכשול ברגלו לפני הגיבורה הנמלטת, והיא נפלה כעץ גדוע. הד נפילתה נישא הרחק הרחק…

טוליא כורע ומחזיק בכוח בבחורה, שני שוטרים קושרים את רגליה. עקודה, תשושה היא נסחבת ברגליה אל העגלה…

(ורנחיה אלבוים דבוס, ספר וארשה, כרך ב‘, עמ’ 606)


הם לקחו את ילדתי    🔗

"בחצר ביתנו, טבארדה 28, על ערימת אשפה גדולה, בין שברי רהיטים, סמרטוטים סירים וכובעים שרוע שכני האדוק, וידיו פרושות כלפי שמים, קינתו “אלי אלי למה עזבתני” מטילה עלי אימה ופחד, ודאגה לגורל יקירי…

כל הדלתות פתוחות. אני מדלגת על המדרגות. אין נפש חיה בתוך הבית. אני קוראת: ‘תמרלי, אמא’לי!’

שמא התחבאו, שמא יראות הן לצאת ממחבואן? אני רצה ממחבוא אחד לשני: ‘אמא, תמר’לי!’ הד עונה בחלל לעומתי ותלוי בדממת היגון.

על השולחן, בתחתית של זכוכית שיירים של תה. ליד התחתית פרוסת לחם ובה סימני נגיסה – שיניה הקטנות של תמר’לי. נראה שמארוחתה עקרוה. על הכיסא – הדום הפוך למעלה. בתוך כרים מונחת הבובה של תמר’לי עטופה במגבת. בפינה סנדליה של ילדתי שעקביה מעוקמים ושרוכיהם הותרו; על המיטה מעילה השחור של אמא: על המעיל שתי שערות שׂיבה".

(חיה אלבוים דורנבוס, שם, עמ' 621)


אם בכם מותר לירות ייקח האופל את כולנו    🔗

לאושרי היה עוד פתוח שער הבית אצל סטאך. כשנכנסתי אל הצריף הקטן והחמים שהחיים התנהלו בו בשלווה, הצטלב סטאך, כאילו רוח רפאים הופיעה לפניו. פראניה אשתו, שמטה כף שניגבה. שלושתנו עמדנו תוהים ונבוכים.

– יאזוס מאריה, מה רע מראך, גברת הלנה! התעורר ראשונה.

– האוכל ללון אצלכם? שאלתי בלחש.

סטאך הוציא את הצרור מידי והגיש לי כיסא. כעבור רגע פנה אלי:

– מה פירוש ללון? ומה תעשי מחר, גברתי הלנה? והיכן בעלך, אמא, הילדה? כל משפחתך?

– שמע נא פּאן סטאך – עניתי לו – פסק דין של מוות אני נושאת איתי, אך לגבי אחרים אין לי כל רשות לדון לכך. מחר אצא לאחד הכפרים, אולי אמצא שם עבודה, בעלי עודנו בגיטו, אמי וילדתי, אֵם בעלי – אינם עוד בין החיים.

סטאך הליט את פניו בידיו ובכה:

– את תישארי איתנו – אמר אחרי שהבליג על רגשותיו, וגם את בעלך אכניס אלי. אני ופראניה כעפר אנו לרגליכם. אם בכם מותר לירות, ייקח האופל גם אותנו. אכן תקוותי לאלוהים שיגן עלינו, הנה צורבת עיני השמאלית, סימן מובהק שטוב יהיה לנו…

…פראניה מדברת אלי, מקרבת אלי אוכל ומדברת בקול חרישי ורך. איני יכולה לזוז, ידי ורגלי כגליל מוך. יד אנוש מלטפת שערותיי. בבית הקברות שבלבי זע משהו. מבול של דמעות מתפרץ מעיני…

(חיה אלבוים דורנבוס, שם, עמ' 623)


 

פעילותו של יצחק קצנלסון בגטו    🔗

עם כניסת הנאצים ללודז' נרתם יצחק קצנלסון לעשייה תרבותית. אברהם קצנלסון, אחיו של יצחק, חבר קיבוץ שפיים שנקלע לפולין עקב מחלה, נמצא אז בלודז'. יצחק האיץ בו לברוח, ואכן אברהם ברח והגיע למחנה שבויים כפלשתינאי ושם נשאר עד סוף המלחמה.

כעבור זמן קצר נודע לקצנלסון כי רק למראית עין התירו הנאצים פעילות תרבותית בלודז‘. כך ביקשו לגלות מי הם מנהיגי הציבור ולהוציאם להורג. לבדו נמלט לוורשה, בעוד משפחתו נותרת מאחור. בית הספר של קצנלסון בלודז’ נתפס בידי הנאצים, והגסטאפו הפך אותו למטֶה ולמקום עינויים.

בתקופה הראשונה שקצנלסון הגיע לוורשה היה נתון בחרדה, לפיכך הייתה זו תקופה בה שתק ולא יצר דבר. אולם משהצטרפה אליו משפחתו, וכשחלוצים בוורשה פנו אליו שיסייע להם במפעלם החינוכי, הבין כי עליו להתייצב ולעזור. החרדה אותה ביטא בעבר הפכה עתה לפחד ממוקד בסכנה, להתייצבות מול איום ממשי, לוודאות של אסון. התחושה העמומה של אסון מתקרב, הייתה לזעזוע מוחשי, פגישה עם השפלה, וודאות מוות. ניחוש של זעזוע קרב היה לממשות מחרידה. כל החומרים המוסתרים הפכו למודעוּת בהירה. יצירת עברוֹ כמחנך וסופר לפני הימים הנוראים, נראתה עתה כהסחת דעת מן האמת. חשיפת המצב הריאלי הפכה עבורו מציאותית יותר ויותר, ועיקרה בצורך הוודאי להזין ניצני התקוממות. עתה יכול היה קצנלסון להביא את כל תחושותיו לידי ביטוי ברור. הוא לא ביקש נבואת שקר המבטיחה גאולה. לא הבטחה ההופכת למנגנון מילוט דמיוני מפני האסון. קצנלסון ועמו כמה אנשי רוח בוורשה בחרו אפוא במוצא העדות, בביטוי האסון כמרד. לדידו גילוי האמת, השירה הנוקבת תהום של מה שמתחולל היא התייצבות מול, היא ביטוי לרצון החיים.

בגטו ורשה הבין כי תמה הבריחה. הגיעה שעת הגורל ובה צריך המשורר להתגלות באחריותו הגדולה. זוהי שעת תרבות אמיתית. שעת אמת ואסון. “מפני אסון לא אסתתר.” מרדכי טננבאום מעיד ברשימותיו, כי בגטו נולד קצנלסון חדש. המשורר היה ללוחם: נשבר מגדל השן. כאן מתגלה כוח יצירתו הממוקד, הפונה לא אל יחידי סגולה קוראי השירה. הוא חש כי עליו לפנות לילד, לצעיר, אל כל יהודי באשר הוא. באמצעות יצירתו הוא מבקש לשחררם מן השיתוק שאחז בהם. פתאום קיבל כוח מכל החלומות שתיאר ביצירתו האמנותית והפדגוגית – מהילדים, מארץ ישראל, מהחלוצים, מהתיאטרון, מן ההוראה. כל אלה קוראים לו לביטוי המעניק כוח עמידה, והוא מקבל עליו את הקריאה להירתם לפעולה. דווקא בשעה שמנהיגות הגטו דועכת ונמעכת תחת מכבש האסון – הוא צומח וצומח.

מפעל “טיהור הלב” מתבצע בגטו ורשה על ידי חבורה שעושה תיאטרון, משמרת את העברית ומכינה את המרד. היא לוחמת על עיקרון התקווה שאינו מבוסס על עיוורון אלא על התקוממות רוחנית. מאחוריה ניצב יצחק קצנלסון במבחן חייו.

בגטו וילנה כתב אבא קובנר כרוז בשם אנשי תנועות הנוער, בראשון לינואר 1942, בו הִקשה בתחזית שהעם היהודי נידון להשמדה, הכרוז נוסח עוד בטרם החלה ההשמדה במלוא התנופה. רצח המוני התבצע ביהודי וילנה בפוֹנאר. אנשי תנועות הנוער הבינו כי לא מדובר במקרה מקומי אלא בפתיחת מסע השמדה, שימומש על ידי הגרמנים בכל מקום אותו יכבשו. בווילנה חיפשו החלוצים מנהיג מוּכר ומבוגר כמו קצנלסון, שיסביר לקהילה המגוונת מה חשים הצעירים שעומד להתרחש. וישכנע אותם להתמרד. אבא קובנר חיפש מישהו שיתווך בין חבריו לבין הקהילה, שיעניק לצעירים השראה. המועמד היה זליג קלמנוביץ, מלומד יהודי, איש עממי ועם זאת עשיר ידע וסמכותי. אלא שקלמנוביץ התנגד לתפישת הנוער כי יש לארגן מרד. הוא טען שזהו מעשה טירוף, וכי אי אפשר לסמוך עליהם, כיוון שהם מסכנים ביתר שאת את הנשארים. ביומן שנשמר והתגלה לאחר המלחמה, תיעד קלמנוביץ פרוטוקולים של שיחות שכללו בין השאר דברים קשים נגד קובנר. מי שדאג כעבור שנים לתרגום יומנו של קלמנוביץ ולפרסומו בארץ היה אבא קובנר עצמו. (התרגום נעשה על ידי שלום לוריא בנו של קלמנוביץ). הוא הבין כי המחלוקת ביניהם הייתה טהורה, וכי קלמנוביץ ביקש מוצא אחר. משלחת תנועות הנוער שיצאה מווילנה כדי להודיע לאנשי תנועות הנוער וליהדות ורשה על המתרחש לא הגיעה, כיוון שנתפסה בדרך. אך הקשריות הביאו את הידיעה לוורשה, החלוצים חשו שהכרחי לחשוב על גישה חדשה. חוה פולמן־רבן מעידה כי קצנלסון האמין לידיעות הנוראות שהגיעו.

בוורשה עמד יצחק קצנלסון המבוגר לצד אנשי תנועת הנוער הצעירים, גם כאשר הגיעה ההכרעה על המרד. הם תמכו בו ודאגו לו, והוא היה להם למורה ולשופר בכל התהומות בהן פעלו. דרך תנועות הנוער הוא פעל והגיע לפינות שונות בקהילה היהודית במשברה הגדול: לבתי היתומים, למטבח הציבורי לילדי הגטו, לבוגרי תנועות הנוער, למעגלי תרבות מגוונים בגטו. הוא חיבר מחזות, כתב ודקלם שירה בפומבי, תרגם מיצירותיו שלו ופרקי תנ"ך ליידיש המשתלבים במחזותיו. הוא ביים הצגות בבית היתומים של קורצ’אק ודומברובסקי. הבשורה שהביא הייתה, כי לא תמה היצירה אפילו בנסיבות שנוצרו. “התוכחה היא לו לעיניים,” העידו תלמידיו־חבריו. צעירי תנועות הנוער אימצו אותו ואת פעילותו. הם קראו לו ללמד בבית הספר החשאי שהקימו ואף הדפיסו את יצירותיו.

אנשי תנועות הנוער דאגו לו ולמשפחתו. הם לא נתנו לו ליפול בפח של משתפי הפעולה עם הנאצים, אלה שתרמו לפעילויות תרבותיות בגטו והציעו את תמיכתם הכספית ליצחק קצנלסון ולציבור אנשי הרוח בגטו כדי לקבל מהם לגיטימיות. אנשי תנועות הנוער תבעו מקצנלסון לא לקבל עזרה כלכלית ובמָה ממי שהיה נאמן לשלטונות הנאציים, הוא היה מעורב בפעילות ‘תקומה’, הארגון לתרבות עברית בגטו.

קצנלסון השתתף בערבים אמנותיים שאורגנו במטבח הילדים ברחוב גנשה 12. שם הִרצה, לימד שירים ועודד את רוחם של יושבי הגטו. מדי יום שישי היה בא למקום התבשיל שאורגן על ידי תנועת “דרור” ועורך פעילויות מגוונות.

כשהוקם גטו ורשה וכונסו בו יהודי העיר, וכן יהודים שגורשו ממקומות אחרים, השתלב יצחק קצנלסון בפעילות תרבותית ענפה: הוא קרא מיצירותיו בפני קהל; השתתף בערב זיכרון לביאליק ולהרצל; ניהל סטודיו לדרמה בעברית והעלה בו את הסיפור “שלוש המתנות” של י“ל פרץ; כתב מחזות בהם שילב עלילות תנ”כיות בתרגום ליידיש; ועזר להוציא לאור חוברת מטעם ארגון ‘תקומה’ לשירה עברית.

פעולה תרבותית מיוחדת וענפה התקיימה בקרב נוער על יד המטבח הציבורי. היה זה מפעל גדול להזנה שהוקם על ידי הציבור. חלק ממנו נוהל בידי החלוצים אנשי דרור. במטבחים סופקו כ־70,000 מנות ליום שמומנו בעיקר על ידי הג’וינט.


בגמנסיה של המחתרת    🔗

ביוני 1940 הקימה תנועת ‘דרור’ גמנסיה מחתרתית. בתחילה היו בה 35 תלמידים ו־9 מורים. ביניהם יוסף סאק, מרק פולמן ויצחק קצנלסון. ילדי העניים לא נדרשו לשלם שכר לימוד, מטעמי קונספירציה הוא התקיים בבתיהם של חברי התנועה. חוה פולמן־רבן מספרת, כי אנשי בית הספר גילו בין תלמידיו בן של אחד ממשתפי הפעולה עם הגרמנים. היא זוכרת את המתח סביב עובדה זו, אולם מתקשה להיזכר מה קרה עִמו. בשנה השנייה לקיום בית הספר כבר למדו בו 120 ילדים. ליד בית הספר התקיימו שתי מקהלות לבוגרים וצעירים, בהדרכת המנצח ישראל פייבישר.


ברית מתחדשת עם החלוצים    🔗

יצחק צוקרמן מספר: "בחדרו הצר, עם אשתו וילדיו, היה עזוב וגלמוד, לא כתב ולא שר, נשתתק. יום אפור אחד באנו אליו וסיפרנו לו על סמינריון של חלוצים, על צרכי חינוך. הלך עמנו לדז’ילנה 34, הקומונה הראשונה בתחום הכיבוש הגרמני. כך חילצנו אותו מבדידותו. ‘החלוץ’ הציל אותו, הציל אותו – כאדם, כמשורר, מציפורני הייאוש השיב אותו לחיים. מעתה בא במגע עם נוער עברי במחתרת המתכונן לקרב. כאן הרגיש את דופק החיים וחש בטעמם.

החלטנו להקים גימנסיה עברית במחתרת. פנינו אליו כי ירביץ תורה שם, ילמד ספרות עברית ותנ“ך לאנשים צעירים ויחנכם למעשים טובים, לדרך בהירה, לאומץ נפש, והוא נענה ובא. היה מזדמן עם קבוצות קטנות, כל אחת בת חמישה חברים, בחדרים אפלים. בימי קיץ ובקור ימי חורף ומלמדם תורה וכתובים וספרות עברית. ובדרכו בלימוד המחשת התנ”ך, היה מחייה את הנושא ומביאו כמושגים חיים מפרפרים לפני הדור הצעיר, ודרכו בתורה – שיר ואגדה וזמר."


שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו    🔗

“הייתי תלמידה בגימנסיה המחתרתית של התנועה. אחי מרק פולמן, היה המארגן והמורה למתמטיקה. צבי, בנו הבכור של יצחק קצנלסון, למד כיתה מתחתי, כמעט שלא הכרתי אותו. מרק אחי היה מדבר על הבן האמצעי של יצחק קצנלסון, בנציון. הוא חשב את בנציון לגאון במתמטיקה.”

ועוד היא מספרת: “הרבה דברים טושטשו עם השנים. הזיכרון מערבב דברים. אך יש תמונה שלא אשכח: למדנו תנ”ך בבית שלי. יצחק היה כרגיל משולהב. מדבר עם כל אחד מגיבוריו התנ“כיים, עם כל אחד מהתלמידים ועם קהל גדול דמיוני של עַם היהודים. כאילו אין זו כיתה מחתרתית בבית ספר מוסתר היטב. לפתע נכנסת אמא שלי. היא העריצה את המורה והביאה לו כוס תה עם סוכר. לא היה זה דבר של מה בכך תה עם סוכר בגטו. היא נכנסה בשקט לא להפריע לתנ”ך ולמורה שאהבה. ואני חשתי כי שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו."

(חוה פולמן־רבן, ריאיון)


ערב סגירת הגטו ב־17 בנובמבר 1940, התקיים ערב התנ"ך הראשון שקיים קצנלסון בוורשה.


בורשה הִרצה קצנלסון על יהודה הלוי

נתן עק מספר: “בנשף הפומבי הראשון בגיטו, שערך ארגון ‘התקומה’ (קבוצת עסקני תרבות ברוח ציונית עברית) לזכר יהודה הלוי, הִרצה קצנלסון, וז’אק לוי דקלם את השיר ציון הלא תשאלי… גם נשפים אחרים ערכה ‘תקומה’ מיוחדים לפרץ ולביאליק וגם נשף למוסיקה יהודית. היה לי הכבוד להשתתף עם קצנלסון בנשף לכבוד הרצל־ביאליק ביום כ' תמוז תש”א 1941. חוץ משנינו, קצנלסון ואני, הרצה גם החבר לייזר לוין.

קצנלסון לא היה מחונן בכישרון של נואם. לפעמים היה מתקשה בדיבורו אפילו בשיחה פרטית. תוך כדי דיבור ניכר היה שהוא מייגע את עצמו בבקשת ביטויים הולמים; לתוספת ביאור היה עושה תנועות בידיו והעוויות בפניו. לא היה משמיע משפטים שלמים אלא ביטויים וצירופי מילים מקוטעים, לפעמים תכופות גרעיניים ומבריקים. הרבה יותר מצליח היה קצנלסון בקריאה מתוך הכתב. קולו היה נאה וחזק. הוא ידע להטעים את שהיה טעון הטעמה והיה עושה רושם על שומעיו. היה גם מומחה באמנות הבמה ואוהב אותה. כל היצירות שחיבר בגיטו וארשה או שקראן לפני קהל או שהציגן על הבימה."

(נתן עק, ספר וארשה, עמ' 200)


בגטו הנצור והרעב נחשף המורה לתנ“ך ולעברית שבקצנלסון. במקורות התנ”כיים חיפש שורשים להבנת מצבם האקטואלי של היהודים, שבה בתקופת קין, ואף בתקופת המבול – שעל כן היא מאופיינת בחטא וברצח – הופרה הברית בין נוח לאל. בכתיבתו העלה את דמותו של יחזקאל נביא הגולה לאחר החורבן, ואת דמותו של איוב, ודרכם ביטא את אי הצדק האנושי ואת המרד הקיומי, מגילת איכה נראתה בעיניו כאידיליה, שכן אינה מלוּוה ברצח שמגמתו לא להשאיר שריד. הוא טען כי אפילו דנטה אליגיירי המתאר את הגיהנום, וירמיהו נביא החורבן לא היו יכולים להשתוות עם המתגלה סביב. קצנלסון משווה את גבורת שמשון לגבורה החדשה. בתקופתנו, כך טען, על הגבורה להתגלם בחירוף נפש רוחני ושָׁלל כל מחשבת התאבדות.


עם הילד    🔗

בתקופה זו כתב קצנלסון גם ספרות ילדים ענפה, שלצערנו רובה אבדה. הוא אף התמסר לבתי היתומים.

יצחק צוקרמן כותב: “נזכר אני בדרמה גדולה שלו: ‘מיט ציט אין גאס’. מחזה מחיי הילדים בחמש מערכות, עם פרולוג ואפילוג. המחזה פותח ומסתיים במקהלת ילדים ותוכנו רצוף חיי רעב וייסורים. לאחר שקרא את המחזה הזמנו לדג’ילנה את טובי הפדגוגים והמורים. את יאנוש קורצ’אק ואת סטפה וילצ’ינסקה ואת פעילי בתי הספר האידישאים לשמוע את הדרמה. ויצחק קצנלסון ארגן להקת ילדים בבית היתומים דומברובסקי וזו הופיעה והציגה את המחזה. קצנלסון אמר: ‘מה גדול היה המאורע הזה בעיני הילדים, מה עמוקה הייתה התעניינותם ומה גדולה הייתה שמחתם; מה נפלא היה כשרונו של אותו נער שהיה משחק את התפקיד הראשי.’”


נתן עק סיפר את תוכנו של המחזה: “יסוד המחזה היה בחיי הגטו. הרבה ילדים יתומים ועזובים היו מופקרים אז לרחוב. רובם היו פושטי יד. לפעמים היו משתכרים פרוטות אחדות בעבודות קלות. מהם היו חוטפים, כלומר נכנסים לחנות, גונבים מכל הבא ליד ובורחים, או גוזלים דברי מזון מידי עוברי רחוב, שמים את הגזילה בפיהם ונסים. במחזה של קצנלסון מדובר בנער שוק, שהוּשם בבית היתומים ושם היו מורים ומחנכים מטפלים בו, אבל הנער שהתרגל לחיי הפקרות היה נעלם מדי פעם בפעם, הרחוב משך אותו…”


תיאטרון במצור    🔗

על מנת לראות בהקשר נכון את פעילותו של יצחק קצנלסון בתחום התיאטרון בגטו ורשה, נביא כאן את תיאורו של טורקוב על הנושא, כפי שמביא אוסטרובר:


הנה כי כן נולד הרעיון להזמין שחקן יהודי כדי שישמח את הנאספים, שכן אי אפשר לשחק קלפים ללא הרף במשך כל הלילה. מובן מאליו כי באו בחשבון רק שחקנים שהיו יכולים לגרום הנאה על ידי זמר עליז. הגורל נפל על השחקן הקומי היהודי הנודע שמחה פוסטל. הדבר קרה ברחוב פוסטה 8 (posta). בנובמבר 1939. כשנודע הדבר לבתים אחרים – הם חיקו את הדוגמה ונוצר ממש בולמוס פוסטל. כיוון שלפוסטל היו כבר ‘הזמנות’ לזמן ממושך מראש, החלו לפנות לשחקנים־זמרים אחרים או לשחקניות.

טורקוב מוסיף ומספר על חוגי חובבים שצצו כפטריות אחרי הגשם. מקצתם העלו הצגות באולמות המטבחים וּועדי הבתים ומקצתם רצו לעשות מזה עסק. החובבים התארגנו ללהקות, שכרו אמרגן ושיחקו תיאטרון. עוד הוא מספר על להקת חובבים שקמה ברחוב ואלובה (walowa) והציגה שלוש פעמים בשבוע בעליית הגג לאור מנורות נפט. חברי הלהקה הקימו שם במה, התפאורות היו שמיכות ומפות קטיפה. שולחן שעמד בעליית הגג שימש קופה, והצופים ישבו על ספסלים. כדי שהקהל ידע להגיע אל הבית, העמידו מורי דרך ואלה כיוונו את הקהל וגם השגיחו מפני אורחים לא רצויים – גרמנים. אם היה גרמני מתקרב, היו מודיעים בסימן מוסכם וכל הקהל והשחקנים היו יוצאים בדרך אחרת ומתחבאים בחורבות שעל יד הבית.

(חיה אוסטרובר, ללא הומור היינו מתאבדים, יד ושם, ירושלים, 2009, עמ' 204)


קצנלסון מחבר מחזות, מגלה בקרב הנערים שחקנים מוכשרים. בצד האימה נחשפים בו כוחות גנוזים של יצירה תיאטרלית.


הילדה דיקלמה את “חזון העצמות היבשות”    🔗

חוה מספרת עוד: “אנטק עשה מזה עניין, מהתיאטרון שלנו. בסך הכול היינו שש שבע בנות. יצחק הכין אותנו היטב. ערכנו מופע תנכ”י. אני זוכרת ילדה ג’ינג’ית, הר געש! היא דיקלמה ביידיש את “חזון העצמות היבשות”. יצחק היה הבמאי שלנו. במחזה שלו “יעקב ועשיו” שהתמלא בהערות אקטואליות על המצב אני שיחקתי את יעקב. ההצגות התקיימו בחצרות הדלות והצפופות, במטבחים הציבוריים, לא הייתה במה ולא תאורה אך הייתה הקשבה. היום אני חושבת שזו הייתה הכנה למרד.

אחרי שנים בהן הייתי מנותקת, אחרי השנתיים באושוויץ, אחרי שראיתי את המוות ואת הצעידה הישירה אל התנורים של יהודי הונגריה ההמומים, הבנתי כי יצחק קצנלסון כתב עלי. אני לא יכולה להיזכר ברגע שקראתי את השורות בפנקס וויטל לראשונה, אך עד היום אני מלאה התרגשות. הוא ראה אותי אז כילדה, הוא ליווה אותי בפרקים הקשים שנודעו לחבריי לפני שנלקחתי. יצחק קצנלסון היה לפרק בחיי."

(חוה פולמן־רבן, ריאיון)


מחזותיו “על נהרות בבל” ו“איוב” הוקראו מפיו בהתאספויות שונות. במסגרת פעילותו התרבותית תרגם את מחזהו העברי “הרועים”, אותו חיבר ב־1930, תרגמו ליידיש וקרא לו “סביב ירושלים”, אך שינה מן המקור כדי להתאים אותו לתנאים המתהווים בגטו.


להתמודד עם הרצון להתאבד    🔗

במחזה “על נהרות בבל” שנכתב בימי הגטו הראשונים בוורשה, כתב יצחק קצנלסון על גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. גיבור המחזה שמעיה, מנסה להתאבד בשל אבלו על האסון הפוקד את הארץ והעם. הוא ניצל על ידי אחד הגולים לאחר שקפץ למוות על מנת לטבוע. שמעיה מקלל את מי שהציל אותו.


שמעיה: יהא הוא מקולל!

הוא אותי משה מן הגלים!

…הן כבר כבה אורה הזך והבוהק של

החמה הבהירה

בשתי עיני,

והגלים כבר נשקוני נשיקות–מותי,

הזרם טמן אותי בחיק הקר,

ולפתע אסוני כמוהו כאושרי –

הפכו לאפס,

הקיץ הקץ על תקוותי!

הייתי כבר רחוק מעיר בבל ומארצה

כמו מכאן ועד ירושלים…

ולפתע – יהודי! היהודי בשתי ידי עשו כה איתנות

משך־משה אותי

בחזרה: בחזרה! בחזרה!

לאן?

לאן הביא אותי האיש הרע?

שוב לבבל!

עוד פעם ועוד פעם –

האיש הרע, המרושע!

מדוע זה מגיע לי לא פעם, פעמיים

להיגרר לזה העמק,

לעמק הבכא?…

(תרגם מיידיש ירוחם לוריא)


הקהילה הסחופה של הגולים מגיבה לדילמת ההתאבדות. בוויכוח זה מביע קצנלסון עמדה ברורה בה החזיק עד יומו האחרון: שאסור להתאבד. מי שמגיב על זעקתו של שמעיה הוא קוּליה הקשיש.


קוליה:

אתה שותק… מחריש אתה עדיין…

אתה רוצה לומר דבר–מה, אך מפריעות

לך דמעות –

כשהן זולגות כך מעיניך וחונקות גרונך…

הו מה רבו ייסוריך,

ומה עמוק ומנקר הרגש לבך…

בגודל לבבך גדול אתה אמנם מכל–כולנו!

שמעיה: (פוכר ידיו) אני?

אל נא תחזור, הו ישישי, על שגיאותי,

אל תשען על לשוני זו הנמהרת, הנכאבת,

קוליה: כן… הסבל של כולנו פה אחד הוא…

אך לב, הו בן אדם יקר –

יש לך בשפע והרבה…

היה שקט והירגע… לוּ היה לאל ידך להירגע!

לעמוד בשקט כך… לעמוד דומם,

הו בן אדם יקר…

שמעיה: איני עומד רגוע!

קוליה: יודע אנוכי, יודע הן מברך אתה…

שמעיה: (מתבונן בו בתמיהה) מניין זו לך, הו?

קוליה: כן, כן…

ברך את היהודים… ברך אותם, ברך!

שמעיה: כן!

קוליה: הם הצילוך… רוץ, רוץ,

ברך אותם, ברך אותם, שלם להם

בברכתך, ברך נא בקול רם!

שמעיה: לא הם! אתם, הו ידידי,

אתם כולכם פה, אתם אותי הצלתם,

אני נשבע לכם, את שבועתי אתן לכם…

קוליה: הישבע! הישבע!

שמעיה: כי בחיים אני נשאר…

כולם (מתעוררים)

קוליה: עתה הסכת ושמע:

אני זקן,

והאסון פגע בי כאשר ימי הנעורים ושנות הכוח

היו כבר אז מאחורי…

נכון היה, ואף נבון על פי השכל הישר,

לוּ את עיני עוצם הייתי כבר עכשיו –

אף על פי כן

איני נוטש את החיים באלימות –

והחיים

שנבראו ואף ניתנו לנו

ביד האל וכוח גבורתו –

לחיות ימים ספורים, או אף רבים –

אינם תשורה,

אלא פקודה וצו:

חיה תחיה!

אם בשמחה

או אם בצער –

חיה תחיה!

בתענוג ועלס

או תוך כלימה ורוק ובוז –

חיה תחיה!

אם בביתך בשפע, ותוך חירות עם החובות והזכויות,

או בנכר בתוך שעבוד –

חיה תחיה!

אם בן חורין בארצך,

או במחוזו של האויב, מוגבל, נכלם –

חיה תחיה! בחסד אלוהים

אתה חיה תחיה!

יהודים אין החיים אלא מצווה וצו!

(על נהרות בבל, תרגם מיידיש ירוחם לוריא, עמ' 24–26)


בלי פיסת אדמה וקורטוב של רקיע    🔗

תיאור גולי בבל אקטואלי לזמן כתיבת המחזה “על נהרות בבל”, והוא מזכיר את חיי הגטו המתפוררים. במחזה מנסה קצנלסון להציב בפני יושבי הגטו מראָה למצבם. הוא עושה זאת באמצעות מונולוג אותו הוא שׂם בפי שר של הבבלים. דבריו מתארים את מצבם של יהודי ירושלים. תיאור זה הוא גם קריאה לאחווה ולעזרה הדדית בתוככי האובדן, קריאה להתמודדות עם הבדידות והרעב, עם המבוכה וחוסר האונים. בעיקרו הוא תיאור של הסבך המתוכנן בידי הרוצחים:

שראצר: גם זו הכוונה!

שתסתבכו בסימטאות

צרות וגם צרות מהן, ברחובות הצדדיים, העקומים מפותלים,

הנה נדמה לכם זה הר –

ולא, אתם נופלים אל גיא עמוק!

חרשים אתם מרוב שאון,

עיוורים אתם מרוב המון,

ומן הדוחק הצפוף –

שאין לראות בו שום דבר,

אף לא פיסה של אדמה,

גם לא קורטוב של הרקיע,

אינכם יודעים היכן, היכן הרוחב והאורך

של רחוב,

היכן מבוא, היכן מוצא…

מעשה היתול הוא בשבילנו

ובשבילכם צרה צרורה!

ועינויים וייסורים בלי די!

קרוב ניתק ממך והתרחק,

רחוק צועד סמוך לימינך,

אתה קורא אל הקרוב –

והוא אינו שומע, ואיש אינו תופס את רצונך…

אל הרחוק שכאן צועד על–יד

אתה זועק בקול גדול –

וכה רבים המגורשים ביחד – וכל אחד מתייסר בבדידותו!

ומספרכם מה רב, מה רב –

ונתקלים אתם ומתחככים אחד עם זולתו,

בזו הנדידה המיותרת והשוממה,

ופיו של כל אחד פולט קללות

עם כל דחיפה, עם כל דחיקה…

כן, כן, כלום מסוגל אתה לצעוד?

לא. לא לצעוד, אף לא לעמוד

באמצע הרחוב –

רק תמלאו ותגדשו כאן את הסימטאות,

ואיש לא ירגז על זולתו ולא יראה,

ואף לראות לא יבקש

שום מצוקה של זולתו

אף לא את ייסוריו,

רק לא לראות, רק לא לשמוע…

שכל אחד לא יהיה לזולתו

אלא מטרד, מכשול!

הסימטאות מלאו נא חיש

ובצפיפות שיש עמה בדידות

תגיעו עד מפתן השגעון!

ורעבים תהיו ומרעב תייללו

ממש ליד נוכרים שבעים ומדושנים –

אתם ריקים ונבובים, ונפוחים כמו ממשב של רוח אדירה –

(על נהרות בבל, תרגם מיידיש ירוחם לוריא, עמ' 71)


אף על פי כן: שירה נא עמי    🔗

אחאב אחד מגיבורי המחזה – בנו של קוליה הזקן, הוא האיש שמייצג את היהדות הרגישה והאותנטית. אחאב התבולל בין הבבלים מתוך תקווה לגאולה אישית ולחיי רווחה. סירובו לקבל את הסבל ואת ההינזרות כדרך חיים הביא אותו להתבוללות ולהזדהות עם הציוויליזציה הבבלית. הוא מנסה את כוחו בצִדו השני של המתרס. אנושות מנצחת במקום יהדות מובסת. הוא היה לשר בצבא הבבלי. רצונו להימנות על השליטים ולא על העבדים. הוא מבקש את הניצחון המשכיח ומכחיש את מקורו. מפגשו עם הגולים, שגם בחורבן לא איבדו את צלמם, מפגשו עם אביו הזקן, המאמין והרגיש, ראייתו את סבלם של היהודים ונאמנותם לאמונתם גורמים לו לשוב אליהם ולחבור אל גורלם. שיבה זו ממרקת את אנושיותו. דווקא בשובו אל עמו הוא יכול לשיר את ההמנון ההומניסטי הגדול, הפעם לא כדרך מנוסה מגורלו כיהודי, אלא כמי ששותף מתוך בחירה בגורל עמו. הדובר הוא אחאב ששר את בשורת ההומניזם באוזני המשעבדים, והוא מוצא להורג על ידי הבבלים כבוגד.

דרך תיאור גורלו של אחאב פונה קצנלסון אל אותם יהודים שהתבוללו וניכסו לעצמם את תרבות פולין, או את הגישה המהפכנית, כמו גם לעשירים, למשכילים ולפועלים שביקשו דרך אנושות חדשה לפטור את העם היהודי מגורלו המיוחד. בכולם הוא רואה יהודים העומדים עם אחיהם בתוככי תהום גורלו של העם היהודי.


אחאב: שירו! שירה נא עמי, באשר אתה שם,

ובכל מקום בו תהיה!

כשיתנפלו עליך הזדים האכזרים

פראי–אדם גלים גלים בכנופיות,

וירצחו, וירצחו

את אשתך,

את ילדך בתוך רחמה,

חזק חזק והתחזק בצערך ובזעמך,

כמעשה ידם אל תעשה

אל תהרוג, אל תקונן ואל תרטון!

שא נא סביב עיניך והבט אל העולם –

חשוף אורך ושפוך עליו כשמש העולה!

זמר, זמר, עמי, בכל מקום –

ברך את העולם:

יהא מבורך זה העולם!

וגם בני האדם כולם, בכל אתר, בכל פינה שכוחה!

(אל אבטליה ושבנא)

זמרו נא, זמרים,

המשיכו נא לשיר עם אצבעות כרותות,

זמרו את שיא האהבה אל התבל –

הראו לה בניגון את זוהר הרקיע

המכוסה עתה ממנה,

פקחו את עיניה לרווחה, העצומות לעת עתה!

אהא תבל! עורי! עורי!

דברי נא שיר של אהבה!

השיבי נא בקשת הענן, בקשת אהבה,

על זרם המבול של משטמה

ועל שנאת חינם!

הראו מאור פנים

אל נוכח ההיתול המרושע של האיבה.

ואם נחשול רשעות יציף אתכם, רטוב וקר –

התרוממו אל על גבוה והביטו

אל האויב בכיסופים

ובמחילה…

כי העשיר – הוא מנדב!

והחזק – סולח!

סלחו אפוא!

יפרוץ לבכם מרוב שמחה

מתוך עורכם העגמומי!

ואם פלוני ירצה גם לקבל פניכם במוות –

קבלו פניו, עם פני כולם, רק בחיים! (בנעימה חגיגית)

שמעו! שמעו! כל מי שמסוגל לשמוע!

הקשיבו לאמת זו הגדולה,

הקשיבו לדברי הנבואה:

דבר אינו מתחיל עם נפילת ציון,

ועם שקיעת בבל

דבר אינו נגמר…

כאן מגלה מפקד הבבלים כי אחאב אינו נאמן לצבא הבבלי ומצווה עליו לשתוק.

אחאב: לא, לא אשתוק –

צווה על החמה שלא תזרח בתכלת הרקיע!

צווה על הנחשול בים – שלא יגאה ויתרומם,

צווה ללב שמאמין – אל תאמין!

צווה לאיש אוהב – אל נא תאהב!

צווה על כוכבים מנצנצים בזוהרם: היו נא עכורים!

אמור אל הנביא: אל תדבר!

הרם מכשול בפני שמחה

זו הנצחית, המנצחת…

אתה דורש ממני שאשתוק,

ממני – יהודי אפוף חדווה?!

(על נהרות בבל, תרגם מיידיש ירוחם לוריא, עמ' 129–130)


עַם איוב    🔗

תמונות אלו של המחזה “על נהרות בבל” משקפות את גטו ורשה בטרם נלקחו ממנו האלפים אל מותם. התרוקנותו של הגטו והחלשתם הגוברת של יושביו הנותרים מוכי האבל, הרעב והמחלות עם תודעת המוות המתקרב, עוררו שאלות חדשות.

קצנלסון שב אל דמותו של איוב. בעיניו, איוב אינו דמות היסטורית רחוקה אלא פורטרט של הדור. העם היהודי בתקופה הנוראה ההיא נקרא על ידי יצחק קצנלסון “עם איוב”. המחזה שנכתב והופץ על ידי החלוצים בגטו אמנם מסתיים בטוב, אך מותיר את הדרמה בשיאה.

הופעת יצחק קצנלסון הקורא את איוב שלו ביידיש הפכה מאורע משמעותי בחייהם של יהודי ורשה. כל מי שהאזין לו קורא את מחזהו, נדלק באשו. הקראת המחזה השתרעה על פני שעתיים. בדרך כלל קרא את שתי המערכות הראשונות, בעוד שהשלישית הייתה תרגום ליידיש של ספר איוב. עיקר המסר של המחזה הוא שאם איוב התנ"כי היה יחיד, בימינו הפך כל העם היהודי לעם איוב.


עַם איוב

איוב, זה לא איש בתור קדומים אשר עבר –

עם הוא, עם איובים, אנו נענים ומוכים על לא דבר

אנו למודי צער יגון ומכאובים


איוב זה הסובל לשווא

מוכה הישימון

אשר לץ לו ילעג

איוב המאמין תדיר

הו, איוב מני אז

ואנחנו מעכשיו

הקדשת המחזה איוב


כל אחד באלוהיו

כל אחד באלילו

זה בצערו הרב

וזה בגילו

זה במכאובו, זה באוהבו, זה בשׂשׂונו

והיהודי באיובו.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


“בין הרועים” בגטו    🔗

בתקופת הגטו תרגם קצנלסון את המחזה הארץ ישראלי שלו, “בין הרועים”, ליידיש. כאן הוא מכונה “מסביב לירושלים” ככותרת המשנה שנתן למחזה המקורי. אין הוא מעמיד את הארץ ככתובת מנחמת, המסוגלת לענות על האסון שמתרחש באירופה. המחזה אינו מאפשר לראות במפעל הציוני תשובה על עוצמת האסון. זהו מחזה המעלה דווקא את סדקיה של הציונות, אך מבטא את האמונה כי הסדקים הגלויים בהם נאבקים, הם הם דווקא הביטוי לאמת במפעל הציוני. דמויות מן העבר היהודי הן בעייתיות ביותר: שאול המלך, דניאל בגוב האריות, יוסף בן מתתיהו ברומא ושלמה מולכו על המוקד. דמויות אלה אינן מביאות עמן את הילת הניצחון. מול אליהו עומד נחמיה הצנוע והנחוש, שאינו מבקש בארץ סמלים אלא זירה לפעולה ממשית. הוא מייצג אתוס של חלוץ כפי שקצנלסון רואה אותו. המחזה שנקרא “סביב לירושלים” הוצג בגטו. קצנלסון הכניס לתוך המחזה תוספות ובהן רמזים למצבם העכשווי של היהודים.


קידוש השם    🔗

בקרב יושבי הגטו התקיים דיון ציבורי מעמיק במצב הרוחני שהתהווה שם. הדרך המסורתית לקידוש השם נחסמה. המוות לא היווה אופציה נבחרת על פני חיים של המרת דת. אי אפשר היה עוד לזכות בחיים. מאות ואולי אלפי יהודים שיצאו לשמד כדי להיפטר ממחסומי הזכוכית שעמדו ביניהם לבין החברה הפולנית גורשו אל הגטו וחשו את הזרות והחלל הריק. רבים מהם הפכו לשוטרים היהודיים בגטו.

בקרב אנשי הרוח התקיים דיון על קידוש השם בתנאים החדשים. נשמעו קולות שונים: יצחק ניסנבוים אמר כי מול הרצח הטוטאלי דווקא ההישרדות היא שהופכת לקידוש השם. הלל צייטלין טען כי כל יהודי שנרצח, נרצח על קידוש השם על פי ההלכה הדנה באדם הנמצא הרוג בשדה ופוסקת כי קידש את השם. ההלכה פוסקת כך מפני שהיא מניחה שנרצח משום שהיה יהודי. קצנלסון טען כי קידוש השם בגרסתו החדשה אינו מצוי בעצם המוות אלא בדרך שיהודי הולך בה אל מותו. ביכולתו לגלות תעצומות נפש ברגעיו האחרונים.

הרבי מראדזין, אותו תיאר בשירתו על פי ידיעות שפורסמו בעיתון המחתרת, התעטף בתפילין ורקד לפני המוות. ביטויים אלו הם לדידו של קצנלסון קידוש השם משום הסירוב לקבל את ניצחונו של המוות. כל ניסיון לשמור על החיים וכבודם, להתקומם נגד המוות, לעמוד מול הברוטאליות בחסד העזרה ההדדית, כל ביטוי של אמונה חרף ההשתלטות הטוטאלית של המוות המאורגן, הם מעשי גבורה. המרד של החלוצים לו היה שותף כמוֹרה, כמי שניצב בתווך בין הקהילה הבוגרת לבין צעיריה המתארגנים, היה לו בבחינת שיא אך לא תופעה יחידה. המרד ביטא מעשי התנגדות רבים שאמנם לא הצליחו להציל את מרבית העם היהודי, אך העניק מֵמד של תקווה ומשמעות לנשארים בחיים.

הוויכוח חידד מתח בין התפישה שהלחץ גורם להתעוררות תרבותית יהודית, לשיבה אל הלכידות הקהילתית ואל החמלה, לבין התפישה כי כל אלו אינם אלא מנגנוני בריחה, וכי לנוכח הרצח יכולה להיות תשובה אחת – והיא המרד.

בפעילותו וביצירתו נתן קצנלסון ביטוי לשתי המגמות. על אנשי תנועות הנוער עברו שלבים שונים של תפישת התנגדות: שלב של אמונה ביצירה התרבותית כאקט של התנגדות, ושלב של שיבה הירואית אל יסודות העשייה החינוכית, ממנו הגיעו אל התפישה של המרד כאפשרות יחידה. בשלב זה של הכרעתם לא קיבלו את שירו של יצחק קצנלסון, שביקש להעלות את תפילתו בציבור של המובל אל מותו כמעשה הנדרש: (הרבי מראדזין, גיבור שירו של יצחק קצנלסון, הלך אל עבר מותו בשמחת מאמין ושבר את האלם והאיבון. לפי הידיעות שבידינו, כבר בראשית הכיבוש הנאצי תבע הרבי מראדזין למרוד בכוח. בפעולותיו הוכיח את הרציפות בין תפישת המרד לבין קידוש השם בנוסח הקצנלסוני.


קידוש השם או מרד?    🔗

מספר יצחק צוקרמן: "בשירו של קצנלסון ‘דער הנדלר’ הופך גם הרוכל העני לנביא מוכיח. הוא לא רק מוכר סמרטוטים ובגדים בלים בעיר אלא קורא ללבבות ערלים להקשיב לתורת המוסר של עמו. שירו “שלמה ז’ליחובסקי” נוצר על יסוד כרוניקה שהתפרסמה בעיתון הפנימי שלנו. סופר שם, שבעיירה זדונסקה־וולה הוצאו בחג השבועות עשרה יהודים והועלו לתלייה, בתוכם שלמה, שהלך לקראת המוות מתוך שמחה וריקוד. על יסוד זה כתב את הבלדה שלו. התווכחנו אז עמו. נדמה היה לנו שהוא מטיף לקידוש השם יותר מאשר למרד.


מוקי צור 19 כתב יד (2).jpg

השיר על “שלמה זליחובסקי” בכתב ידו של קצנלסון


הפואמה על הרבי מראדזין    🔗

עם הזמן הסתננו עוד ועוד ידיעות על המתרחש בפולין. על בסיס ידיעות שהתפרסמו בעלוני המחתרת בוורשה, כתב יצחק קצנלסון את הפואמה על הרבי מראדזין.

הרבי מראדזין היה משושלת איזביצא. שושלת הנתונה בוויכוח בין החסידויות השונות. הרבי מאיזביצא הראשון כתב את מי השילוח, ספר רדיקלי בו טען כי דברים המתרחשים בעולמנו אינם נתונים להכרעתנו.

שושלת הרבי מראדזין קשורה מאוד לוורשה, אך הרבי ישב בראדזין. מראשית הכיבוש הוא תמך במרד מזוין נגד הנאצים, והתנגד נחרצות למסירת יהודים על פי פקודת הנאצים. הוא הטיף להליכה ליערות והצטרפות לפרטיזנים. קצנלסון, שידע את כל הפרטים הללו, העדיף לתאר דווקא את התנגדותו הפאסיבית. על פי תיאורי עדים סוּפר, שערב מותו העדיף לקיים טקס של תפילת יום הכיפורים. רק את תפילת נעילה דחה ליום ההוצאה להורג. עטוף בטלית הלך אל הגרדום כשהוא מתפלל עם עדתו את תפילת הנעילה.


קצנלסון מעלה את השאלה הקשה על התורה והשכינה בזמן שהעם היהודי נרצח.


השכינה – היא שורה שם. כמובן, גם היא!

אולם העיקר שם. התוך הוא–היהודי!

התורה… כן, כן

כבודה במקומה…

אבל אם אין

עדת יהודים

אין זה בית מדרש כלל

התורה!… כמובן… לא אני ולא אתה –

התורה! התורה!

תלוי רק היכן

ואצל מי…

העיקר הוא לעשות

את אשר על כולנו היא באה לצוות.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)


“יום מילא”    🔗

ביום שבת, 18 ביולי 1942, שהה קצנלסון עם אשתו בבית הילדים של קורצ’אק שם הוצג בפולנית מחזהו “הנסיך הגווע”. ארבעה ימים לאחר מכן, ביום ה־22 ביולי, בין ראשוני המגורשים, גורשו למוות ילדי בית היתומים של יאנוש קורצ’אק.

תקופת הגירוש הגדול של יהודי ורשה החלה ב־22 ביולי 1942, מועד בו נמסרה פקודת גירוש לכל יהודי העיר והסתיימה בספטמבר אותה שנה. באותה עת הגיע הרצח לשיאו משגורשו המונים למחנות המוות. ב־30 ביולי או ב־1 באוגוסט 1942, יצאו יצחק קצנלסון ובנו צבי את ביתם. זמן קצר לאחר צאתם צורפו חנה אשתו ושני ילדיו בנימין ובנציון למשלוח אל המחנות. כשנודע הדבר ליצחק ולבנו צבי הם מיהרו למקום האיסוף ונתפסו, אולם ניצלו בזכות פדייתם בכסף. וכך מתאר זאת המשורר:

אנו מן הגיהינום מיד יצאנו תמורת כסף ולגיהינום נכנסנו אל ביתי החשוך.

האב ובנו הסתתרו בעליית גג בעת ששאר דיירי רחוב נובוליפסקי גורשו אל מותם. היו אלה הרגעים הטראומתיים ביותר בחיי המשורר.

בזיכרונו של קצנלסון נרשם יום זה כ“יום מילא”, ב5 וב־6 בספטמבר 1942, היממה הראשונה למבצע הגירוש המרוכז, מאורע שטבע את חותמו על יצירתו של המשורר מכאן ואילך. הייתה זו תקופת אֵבל עמוק ותחושת התפוררות של משמעות החיים. את הימים ההם הגדיר כתקופה בה “האֵבל אשר כאמונה נחתם בי.”

בפואמה ביידיש שנכתבה לאחר רצח אשתו ושני בניו, “יום אסוני הגדול”, אין הוא מדגיש את המוות אלא את הפרידה, וכן את הציפייה להליכה משותפת אל המוות:

את ראשי כבד יגונים ועיני אשא על, ועלבון ימים רבים ודורות שנצטברו בתהום נפשי, יצא נא מלבר ויורם נס מעל הראש: ראו את האדם, האיש, ראו את עלבונו הגדול ואשר עוללו לו חיות האדם על הארץ.


עם המרד    🔗

כשהתבררו ממדי הרצח בטרבלינקה, קצנלסון היה לתומך נלהב של חבריו הצעירים יוזמי המרד. הוא הזדהה עמם והיה להם לשליח ציבור. עבורו היו השמש שאבדה ועליהם התרפק. הוא אמנם לא האמין שזוהי דרך יחידה להתמודדות, אך בהתרחש המרד, העניק לחברי תנועות הנוער את מלוא הסיוע הרוחני שיכול היה להעניקו.

מכאן החלה תקופת גיבושו של הארגון היהודי הלוחם לקראת המרד. תקופה מסוימת ניתק הקשר בין קצנלסון לבין חבריו. הוא וצבי בנו עבדו ב“שוֹפִּים”, אותם בתי מלאכה שייצרו למען הצבא הגרמני. כך ניתק זמנית מאנשי תנועת הנוער. באותה עת כתב את “דער טאג פון מייסן גרוסן אומגליק” (יום אסוני הגדול) והשלים את הפואמה הגדולה על הרבי מראדזין. ב־18 בינואר 1943, כשהגרמנים ניסו לחדש את הגירושים מן הגטו, מצאו עצמם מול התנגדות ומרי. קצנלסון נמצא עם בנו בקרב המורדים חברי תנועת “דרור” בגטו המרכזי. יום לפני המעבר, תקף צבי בפקודת הארגון היהודי הלוחם, האי"ל, יהודי ששמר על רכושו של שולץ, שבמפעלו עבד אביו.

ערב המרד הגדול, בפסח 1943, נשא המשורר דרשה נלהבת באוזני המורדים.

למחרת נשלחו הבנות וכל מי שלא היה בידיו נשק, להסתתר ברחוב מילא 61. דיירי הבית סירבו להסתיר את הצעירים, אולם משזיהו את קצנלסון הזמינו אותו ואת בנו להסתתר, אולם הוא סירב ותבע שכולם עד אחד יוסתרו. שבוע ימים הסתתרו שם, מפעם לפעם נכנסו לחדרו של לייזר לוין, וכך הוא מתאר: “מפעם לפעם היינו נפגשים בחדרי. הוא היה סר בלווית צביה, יצחק צוקרמן ועוד חברים ממפקדת הארגון הלוחם. הוא היה מתרפק ונצמד אליהם כאל הנחמה האחרונה. כאל התקווה האחרונה. הודות להם ימותו היהודים מהיום והלאה, אחרת ממה שמתו בעבר.”

(“מבפנים” י“א, תש”ח 1948, עמ' 648)


העם היהודי חיה יחיה    🔗

עיקר הזדהותו הייתה עם המורדים שהתכוננו חודשים אחדים למרד הגדול, עִמם חי ועִמם חלם. בגטו הכול ידעו כי אחרי ההתמרדות בחודש ינואר שגירשה את הנאצים, שביקשו להוביל את שרידי הגטו למחנה המוות בטרבלינקה, הם יגיחו כדי לבצע את זממם. הצעירים התכוננו לרגע הזה. ערב פסח נשא יצחק קצנלסון דרשה ללוחמים:

נהיה מאושרים שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד כדי לפגוש את האויב ולמות. מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל, הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים מול רבים ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים של יהודים אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת. אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד.

צביה לובטקין מעידה על דבריו של יצחק קצנלסון ערב המרד:

המשורר אך גמר את דבריו והדלת נפרצה ולתוך החדר נדרדרה קבוצה של גרמנים. ראשונים הקבילו את פניהם זכריה ארטשטיין והניק גוטמן, שגילו אומץ לב מרובה כל אותו יום. זכריה ישב והשים עצמו כקורא בספר. משאמרו הגרמנים להיכנס לחדר הסמוך, ירה בהם זכריה מן העורף. אחד מהם כרע נפל והשאר ברחו. גוטמן וחברים אחדים עמו מיהרו למדרגות וירו לעבר הגרמנים שבחוץ, במגלש המדרגות נפל גרמני שני. זה היה נצחונם הגדול.

(בוז’יקובסקי טוביה, בין קירות נופלים, הקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות, תל אביב 1972, עמ' 19)


חיפושי הכתבים אחרי הניצחון    🔗

אחרי סיום המלחמה כתב יצחק צוקרמן מכתב ביידיש ובו דין וחשבון על מה שקרה בתנועה החלוצית ועל חשיבות פעילותה בימי השואה. למכתב זה צירף ביבליוגרפיה של כתבי יצחק קצנלסון שנכתבו בימי המלחמה. במכתבו הוא מדווח גם על חיפושי כתביו של המשורר, חיפוש שהחל עם בוא הניצחון.


יחד עם יצחק קצנלסון עברנו את כל הגיהינום

יחד עם יצחק קצנלסון עברנו את כל הגיהינום. אני מכיר טוב את כל חייו. נספר פעם פרטים. תוודעו בדיוק באיזה מקום בדואר זה קבור, אז אני אבצע את החפירה. אנחנו חופרים עכשיו ברחוב דזיעלנע 34 ומחפשים את הארכיון שלנו, שם גם נמצא חלק מעבודתו של יצחק. את כל יצירותיו מזמן המלחמה אני מכיר היטב. הנה פחות או יותר הביבליוגרפיה: ב’דרור' שלנו הבלתי ליגלי הוא פרסם:

1. ‘יהודי יצא לרחוב’ את המנגינה התאים המוסיקאי גולדשטיין.

2. תרגום חלק מ’על השחיטה' של ביאליק.

3. מאמר על ביאליק.

4. מאמר על י.ל. פרץ ועל מנדלי.

5. שיר על מותו של הזמר העממי הרשל’ה (דניאלביץ).

6. שיר על היטלר ‘כאשר השטן צודק’.

7. בהוצאה שלנו, דרור, הופיעה ב־22.6.41 הדרמה התנ"כית הגדולה שלו ‘איוב’.

8. דרמה על חיי הילדים בגיטו קובנה ‘מושך אותי לרחוב’.

9. תרגום ליידיש של הרבה פרקים מהתנ“ך לערבי תנ”ך המיוחדים, שהונהגו על ידי החוגים לדרמה של ‘דרור’ אשר הוא היה הבמאי שלהם.

10. לחוג הדרמטי ‘דרור’ תרגם את ‘יעקב ועשו’ שהודפס על ידי הוצאת עולמי.

11. לחוג הדרמטי תרגם את הדרמה שלו ‘בין הרועים’ (או אמנון ותמר) איני זוכר בוודאות – היה פעם מודפס ב’אחדוּת העבודה'.3

12. כתב דרמה תנ"כית גדולה ‘על נהרות בבל’ שהוצגה על ידי החוג הדרמטי של ‘דרור’.

13. הקדיש את הפואמה הגדולה שלו ‘יזכור’, כתב אותה בשני חלקים עם הפסקה באמצע, לקיבוץ ברחוב דז’יעלנע. זה היה נדמה לי על חורבן וילנא וחמלנה.

14. יותר מאוחר כבר כתב את ר' שלמה זשעליחבסקי מזדונקע וואליע

15. ילדים מהרחוב.

16. מחזור שירי ילדים.

17. ‘הקללה’ הנקמה שלנו.

18. שיר על אובדנם של אשתו ובניו (בעברית).

19. שיר ‘לבן ויצחק’ על כישלוני שלי ושל לבן בקרקוב, עברית.

20. שיר על הקרבות של ינואר בגיטו וארשה בהם לקח חלק פעיל בקבוצת הלחימה שלי, ועוד אחדים שאני צריך להיזכר.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות, יצחק צוקרמן, 1945 [תרגום מיידיש])


 

מהגטו הבוער לצרפת    🔗

מלון ‘פולסקי’    🔗

במחצית הראשונה של שנת 1943, ערב המרד ואחריו, החלו הסוכנים היהודים של הגסטאפו להפיץ בקרב היהודים המסתתרים את הידיעה, כי הגיע מספר רב של דרכונים מארצות חוץ (בעיקר מדרום אמריקה) למען יהודי פולין. דרכונים אלו עלו כביכול, מחיר רב, וכאילו היה בהם כדי להעניק לבעליהם ערובות לביטחון חייהם. נאמר, כי יהודים בעלי דרכונים כאלה ירוכזו במחנות מחוץ לגבולותיה של פולין – בוויטל שבאלזאס, וכן בברגן בלזן שליד האנובר, מחנות הנמצאים לכאורה תחת פיקוח הצלב האדום הבינלאומי. פתאום אחזה בהלת יציאה ביהודים שצפויים היו יום וליל לסכנות של סחיטות והלשנות. חרף הניסיונות הטרגיים הקודמים, אלפי יהודים נפלו בפח שטמן להם הגסטאפו. היהודים ארגנו לשכה ותחנת משלוח ליוצאים במלון ‘רויאל’ שברחוב חמיילנה, אורגנה תחנה ליוצאים שאחר כך הועברה למלון ‘פולסקי’ ברחוב דלוגה, ויהודים רבים מילאו אותו. הייתה זו תמונה תמוהה, כאשר על רקע הטרור ההיטלריסטי ניתן למאות להתכורר בבתי מלון, ולאחר קבלת דרכון, הותר להם אפילו להתהלך ברחוב ולערוך קניות לקראת הנסיעה.

תנועת המחתרת היהודית התייחסה לעניין הפספורטים הזרים בשלילה מוחלטת. עסקני המחתרת יעצו ליהודים שלא ללכת לבתי המלון ולא לקבל דרכונים. אולם רבים הוקסמו ממקסם השווא של דרכון ‘אמריקני’, בייחוד אלה שדירתם נשרפה או שכבר נפלו פעם קורבן למעשה סחיטה.

באותה עת נתגלע סכסוך בין רוב החברים בנשיאת הוועד הלאומי היהודי לבין דוד דניאל גוז’יק, מראשי הג’וינט, שברוב תמימותו נתן ידו לעסק זה. דניאל גוז’יק היה אוהד של תנועות הנוער בגטו. אך בעניין מלון ‘פולסקי’ היה חלוק בדעתו על מנהיגי המרד. הוא אמנם לא יעץ ליהודים לנסוע, אך גם לא יעץ להם שלא לעשות זאת, ולמי שגמא אומר לנסוע (במיוחד עסקנים, סופרים, אנשי מדע ואחרים) הגיש עזרה כספית לרכישת הדרכונים.

גוז’יק נהג לומר כי למען הסיכוי להציל יהודים הוא “מוכן לבוא בדברים עם השטן עצמו.”

…המשלוח הראשון של בעלי הדרכונים ממלון ‘פולסקי’ שיצא בדרכו להאנובר, הופנה לטרבלינקה, שם נרצחו כל אלה שהאמינו בכל לבם כי הם נוסעים אל החירות. משלוחים אחרים הופנו לוויטל ולברגן בלזן…

…ביולי 1943 הקיפה המשטרה את מלון ‘פולסקי’, אסרה כמה מאות יהודים וביניהם גם את גוז’יק, והעבירה אותם של ה’פאביאק'. רובם נורו שם. גוז’יק הצליח להינצל ממוות, ישב זמן מה בכלא, אחר כך שוחרר תמורת סכום כסף גדול. היה זה קִצו של מעשה התרמית, שכתוצאה ממנו ניספו למעלה מ־3,000 איש, ואילו השלטונות ההיטלריסטיים הרוויחו מיליוני זהובים…

(א. ברמן, ספר וארשה, כרך א‘, עמ’ 721)


במלון ‘פולסקי’ האנשים רקדו    🔗

במלון ‘פולסקי’ טרם חיסולו נראה היה כי המלחמה הסתיימה. יוּרֶק, נער שהיה פעיל בגטו ורשה הגיע למלון ‘פולסקי’ היישר מתעלות הביוב של הגטו הבוער. וכך הוא מספר בזיכרונותיו:

נכנסתי למלון, מוסיקה רועשת טפחה על פני. קולות עזים, שיחות חסרות דאגה. האנשים רקדו. שתו. התבדחו. גבירות בשמלות הדורות, גברים בחליפות ערב, כאילו הסתיימה המלחמה. ואני חי עדיין את הגטו, את תעלות הביוב, את בית הקברות. הייתי מדוכא ממותו של זיגמונט. דאגתי לקבוצה שלנו, לשרידים שמתחת לקרקע. הרי לשם כך משלחתי הנה, והנה נפלתי בין קבוצת מאושרים ועליזים המאמינים שבעוד ימים אחדים ייצאו אל החופש המיוחל. והם רוקדים. צוהלים ושמחים כאילו חסרי עניין הם במתרחש לא הרחק מהם.


מוקי צור 20 מלון פולסקי (2).jpg

מלון פולסקי ברחוב דלוגה 29 בוורשה ה“ארית”


יצחק קצנלסון בוחר במלון ‘פולסקי’    🔗

לאחר המרד הוברחו קצנלסון ובנו צבי אל מחוץ לגטו. להפתעת חבריו המורדים הגיע כעבור זמן למלון ‘פולסקי’. במלון זה הובטח לו שהשניים יקבלו מסמכים דרום אמריקניים שיאפשרו להם לצאת מאירופה ולהינצל.

יצחק (אנטק) צוקרמן ראה בסיפור מלון ‘פולסקי’ מלכודת. עוד הערמה של הנאצים כדי לדוג את היהודים המסתתרים ברחבי ורשה. הוא לא ידע כי אכן מתרחש בתוך השקר מעשה של החלפת שבויים. סיפור מלא תעתועים אך גם מעשי הצלה. הוא ניסה להשפיע על קצנלסון לא ליפול במלכודת. האם הייאוש הניע את המשורר לעשות את הצעד, או התחושה כי אין לו יותר למי לשיר? האם קיווה להצלה או למנוחה? קשה לדעת. יורק הנער מספר כי ראה להפתעתו במלון כמה מאנשי המרד אך אינו מפרט את מי. יצחק קצנלסון ובנו צבי נשארו זמן מה במלון. לימים הוזלו מחירי המסמכים שנמכרו במקום, דבר שעורר ביתר שאת את חשדותיו של יצחק צוקרמן כי בעצם מדובר במלכודת. יצחק ובנו צבי הועברו מן המלון לצרפת – למחנה השבויים בוויטל. לארץ ישראל הגיעו ידיעות לברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בני הדוד, כי יצחק וצבי קצנלסון הגיעו לשוויץ, ואלה עוררו שמחה רבה. למרבה הצער הידיעות היו מוקדמות, שכן השניים הועברו כאמור לוויטל שבצרפת.

בשווייץ החלה פעולה אינטנסיבית לשלוח לצרפת אישורים לאזרחי הונדורס ושאר מדינות דרום אמריקה, שהמדינות מוכנות לקבל בחזרה את ‘אזרחיהן’ ובהם גם אתקצנלסון ובנו.

דוד גוז’יק שרד את המלחמה והמשיך בפעילותו בקרב שרידי השואה. ב־1945 טס מפריז לוורשה, לרוע המזל מטוסו נפל והוא נספה.


מוקי צור 21 מעטפה (2).jpg

המעטפה שהכילה את גלוית הפרידה של קצנלסון מאחיו אברהם


 

האם תיבת נֹח?    🔗

מִסּוֹף עוֹלָם עַד סוֹף עוֹלָם־הַס:

תַּם כָּל בָּשָׂר וְכָל אָדָם פַּס;

רַק מַיִם מַיִם, רַק מַיִם מַיִם

רוֹעֲשִׁים וְגוֹעֲשִׁים בַּכֹּל!


מִי זֹאת בָּאָה, מִי זֹאת נָעָה שָׁם?

מִי מִתְעַלָּה שָׁם בֵּין גַּלֵּי יָם?

תֵּבַת־נֹחַ, תֵּבַת־נֹחַ –

זוֹ הַיְּחִידָה, זוֹ הַשְּׂרִידָה הִיא!


סְגוּרָה, סְגוּרָה הִיא הַתֵּבָה, הָהּ!

אַרְיֵה שׁוֹאֵג, נֶשֶׁר צוֹעֵק בָּהּ:

"נֹחַ, נֹחַ – פֹּה הַמָּקוֹם צַר!

מָתַי נֵצֵא מִן הַתֵּבָה כְּבָר?"

(“תיבת נח”, יש לי שיר, הקיבוץ המאוחד 1954, עמ' 103)


אנשי רוח יהודים בצרפת הכבושה    🔗

הגעתו של יצחק קצנלסון למחנה השבויים בוויטל, צירפה אותו לכאורה למעין ‘תיבת נח’ שבנתה צרפת לאנשי רוח ופליטים. בצרפת שלפני מלחמת העולם השנייה היה נדמה כי נבנה שם מקלט לפליטים היהודים החיים תחת העריצות הנאצית.

צרפת היתה לארץ פעילותם של אנשי רוח יהודים צרפתים ולארץ גלותם של אנשי רוח יהודים מגרמניה. היא הייתה ארץ צמיחתם של אינטלקטואלים יהודים־צרפתים, אך גם ארץ מעבר והתמוטטות לפליט היהודי, איש הרוח, שתר אחר ביטחון וזירה לחיפוש רוחו. לפני המלחמה צרפת הייתה המדינה שסימלה עבור רבים את רעיונות השחרור והדמוקרטיה. עם הפלישה הנאצית הכול בה התמוטט בעבורו במהירות מפתיעה ומאכזבת. תבוסתה הנהירה והלא צפויה של מי שנחשבה למעצמה, הייתה מכה אנושה לרוח הדמוקרטית. בחרנו להביא כאן את קולם של כמה מענקי רוח היהודים שחיו או מצאו עצמם בדומה לקצנלסון בצרפת הכבושה, שחרף התנאים החמורים המשיכו ליצור ולחבר דברי הגות, ואף העמיקו להתבונן בגורלו ההיסטורי של האדם, הנובע מתוך מה שנחשף על ידי המשטר הנאצי והנכיח אותם גם מול גורלם שלהם.


ולטר בנימין    🔗

ולטר בנימין, פליט יהודי מגרמניה שהגיע לפריז עקב עליית הנאצים לשלטון במולדתו, היה עסוק בשנות גלותו במחקר ענק על פריז כבירת המאה ה־19. עם פרוץ המלחמה מצא עצמו כלוא כאזרח גרמני במחנה מעצר צרפתי, אף על פי שהיה אחד מאנשי הרוח שפיתח את הדו שיח עם התרבות הצרפתית. הוא שוחרר על ידי סופרים ואנשי הגות צרפתיים. משהחלה הפלישה הגרמנית לצרפת ברח לדרום צרפת, לאיזור וישי שנחשב כחלק חופשי מהכיבוש הגרמני אך למעשה נכנע לתכתיביו.

באותה עת כתב את המסמך הקצר והנוקב על התֶזות של ההיסטוריה. בדרום צרפת תכנן את בריחתו דרך הרי הפירנאים לספרד כדי להגיע לבסוף לארצות הברית. בעת הבריחה לקח עִמו כתב יד של ספר שכתב, וחצה עם קבוצת פליטים את הפירנאים. כשהגיע לפורט־בּו, עיירת גבול קטנה בין ספרד לצרפת, נעצרה החבורה על ידי המשטרה המקומית ולא אִפשרה לקבוצה לעבור. נראה שרשימה של הסופר ליאו פויכטוונגר שפורסמה בארצות הברית על מנוסתו שלו מצרפת באותו מסלול, גרמה ללחץ גרמני על הספרדים לנעול את המעבר ולמנוע את המנוסה. ולטר בנימין החליט להתאבד ובכך לזעזע את המשטרה הספרדית, מתוך תקווה שתתרשם מהתאבדותו ותתיר לשאר הבורחים לעבור לספרד. עד היום לא ברור האם התאבדותו היא שאפשרה את כניסתה של כל השיירה לספרד. במהלך המעבר אבד הספר הגדול, ולא ברור האם כתב היד שנמצא מוסתר בספרייה של פריז אחרי המלחמה, אכן זהה לספר האבוד.


מתוך: “על מושג ההיסטוריה”

ג

רושם הקורות, המספר את האירועים בלי להבדיל בין גדולות לקטנות, נאמן תמיד לאמת בכך ששום דבר שאירע אי פעם אינו אובד להיסטוריה. אמנם רק האנושות הנגאלת תזכה למלוא עברה. הווי אומר: רק האנושות הנגאלת תוכל לצטט כל רגע ורגע בעברה. כל אחד מרגעי חייה הופך ל־ citation a l’ordre du jour (צו קריאה, פקודת היום) – הוא יום הדין.


ח

מסורת הנדכאים מלמדת אותנו, שמצב החירום שבו אנו חיים הוא הכלל. אלינו למצוא מושג תואם של ההיסטוריה. אז תעמוד לנגד עינינו המשימה של יצירת מצב החירום האמיתי וכך ישתפר מעמדנו במאבק נגד הפאשיזם. סיכוייו מתבטאים בין השאר בכך שמתנגדיו נאבקים בו בשם הקידמה כנורמה היסטורית. – התמיהה על כך שהדברים שאנו מווים אותם ‘עדיין’ אפשריים במאה ה־20 אינה תמיהה פילוסופית. היא אינה פתח להכרה, אלא אם כן מדובר בהכרה שרעיון ההיסטוריה שממנו היא יוצאת אין לו רגליים.


ט

לִקְראַת מָעוֹף פְּרוּשׂוֹת כְּנָפַי

לָשׁוּב אֶכְמַהּ עַד מָה

כִּי אַף אִם נֵצַח שְׁנוֹת חַיַּי

רֹב אשֶׁר לֹא אֵדַע.

(שיר שכתב גרשום שלום לידידו ולטר בנימין לנוכח תמונתו של פאול קליי)


יש בתמונה של קליי הנקראת Angelus Novus. מתואר מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר.

במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא סערה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותם לרגליו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת.

(ולטר בנימין, “על מושג ההיסטוריה”, מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ 311–313)


מארק בלוך    🔗

דמות איש רוח יהודי אחר שפעל בצרפת בזמן הכיבוש הנאצי, היה מארק בלוך, יהודי אלזסי, שמחקרו חולל מהפכה בחקר ההיסטוריה. יחד עם לוסיאן פבר הקימו השניים אסכולה היסטוריוגרפית שביקשה לחקור באופן שונה את העבר. אסכולה זו התמקדה במפגש בין הסוציולוגיה וההיסטוריה, בחקר תקופות ארוכות בהקשרן הכלכלי והחברתי. זרם זה כונה בשם ‘אנל’.

במלחמת העולם הראשונה שירת מארק בלוך בצבא הצרפתי ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס כקצין. עם התבוסה מצא עצמו בשטח צרפת החופשית במחוז וִישִי. שם כתב פרק היסטורי מזהיר בניתוח המפּלָה הצרפתית. כן כתב על מקצועו של ההיסטוריון. מפעילותו כהיסטוריון הסיק מסקנה ברורה והצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית. בלוך נלכד על ידי הנאצים והוצא להורג, לאחר שניחם את חברו בן השבע־עשרה שמירר בבכי מפני פחד המוות שאחז בו. בלוך הבטיח לו שלא ירגיש דבר כשיוצא להורג. בדקה האחרונה בטרם נורה למוות, קרא בלוך: “תחי צרפת!”

בעיני רבים הוא נחשב כקדוש ההיסטוריונים, כשם שסוקרטס הוא קדושם של הפילוסופים ויאנוש קורצ’אק קדושם של המחנכים.


האדם במרכז

ובאמת זאת לימדונו זה כבר רבותינו כדוגמת מישלה ופוסטל דה־קולאנז': מושא עניינה של ההיסטוריה הוא, מטבע הדברים, האדם. ומוטב לומר: בני האדם. את מדע התמורות מיטיבה להלום צורת הריבוי, באשר צורת היחיד נוטה לצד ההפשטה; צורת הריבוי לעומתה מציינת באופן דקדוקי את היחסיות. מאחורי קווי המִתאר המוחשיים של הנוף, מאחורי המכשירים או המכונות, מאחורי הכתבים הקפואים ביותר למראית עין ומאחורי המוסדות המנותקים לחלוטין כביכול ממי שיסדו אותם – מאחורי כל אלה קיימים בני אדם, ואותם מבקשת ההיסטוריה להבין. ומי שאינו מבין זאת, לא יצלח כי אם לתרגילים בידענות לכל היותר. ההיסטוריון הטוב משול לאותו ענק מן האגדות: המקום שריח בשר בני אדם עולה ממנו באפו, אליו יעוט לציד.

(מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי, עריכה מדעית בני קדר, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 70)


היסטוריון – אוהב את החיים

הסולידריות שבין התקופות כל כך איתנה, עד כי קשרי הפענוח של האחת באמצעות האחרת פועלים אהדדי משני הכיוונים גם יחד. אי הבנת ההווה היא תולדה בלתי נמנעת של אי ידיעת העבר. אך באותה מידה אין שחר לניסיון להבין את העבר בלי לדעת דבר על ההווה. במקום אחר כבר הזכרתי את האנקדוטה הזאת: נלוויתי אל הנרי פירן (Pirenne Henri) בדרכו לסטוקלהולם. מיד שהגענו אמר לי: “מה נצא לראות תחילה? אומרים שהוקם פה בית עירייה חדש. הבא נפתח בו.” ומיד הוסיף כאילו להקדים תשובה לפליאה: “לוּ הייתי אספן עתיקות, הייתי מתעניין רק בחפצים עתיקים. אבל אני היסטוריון, לכן אני אוהב את החיים.” היכולת הזאת לתפוס את החיים בעיצומם היא היא סגולת הסגולות של ההיסטוריון. ואל יטעונו סממנים של איפוק סגנוני; סגולה זאת היא נחלתם של אנשי השם שבתוכנו: פוסטל או מייטלנד (Maitland) בדרכם המחמירה. לא פחות ממישלה. ואולי הסגולה הזאת בעיקרה היא מתנת פיות, שאיש לא יכול להתיימר להשיגה, אלא אם כן נמצאה לו בעריסתו. ואף על פי כן יש להפעילה ולפתחה. הכיצד? וכי יש דוגמה טובה מזאת שנתן פירן עצמו, היינו במגע מַתמיד עם העכשווי?

שכן אותו רתת של חיי אנוש, שרק במאמץ גדול של הדמיון נוכל להשיבו אל הטקסטים העתיקים, אפשר להרגיש בו כאן ועכשיו. פעמים רבות קראתי סיפורי מלחמה וקרבות, ופעמים רבות סיפרתי סיפורים כאלה. האם באמת ידעתי, במלוא מובן של הפועל ‘לדעת’ – קודם שחזיתי מבשרי את תחושת הבחילה המחרידה – האמנם ידעתי באמת מה משמעו של ‘כיתור’ לצבא ומהי ‘תבוסה’ לעם? ובטרם שאפתי אל קִרבי במרוצת הקיץ והסתיו של שנת 1918 את אווירת העליצות של הניצחון – ועודני מקווה מאוד למלא בה את ריאותי שנית, אף שהניחוח שוב לא יהיה כשהיה, אללי – האמנם ידעתי באמת ובתמים איזה משמעות טומנת בחובה מילה נפלאה זו? לאמיתו של דבר, ואחרי ככלות הכול, נשאל תמיד, במודע או שלא במודע, יסודות מחיי היום יום שישמשו אותנו כדי לשחזר את העבר, כדי שנוכל לתת בהם גוונים חדשים במקומות הנחוצים. וכי איזה מובן היה בעינינו לאותם שמות המשמשים אותנו לתיאור של הלכי נפש שפסו מן העולם ושל דפוסים חברתיים שגוועו, אילולא ראינו תחילה בעינינו כיצד חיים בני אדם?

(מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי, עריכה מדעית בני קדר, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 85–86)


סימון וייל    🔗

סימון וייל הייתה צעירה יהודייה ממשפחה אמידה ומתבוללת. בעודה צעירה נקעה נפשה מהווייתם של משפחתה וקרוביה הבורגנים. היא חיפשה דרך לחידוש חיי הרוח ולתיקון החברה, ולפיכך לקחה על עצמה פעילות חברתית נמרצת. בילדותה הכריזה על עצמה כקומוניסטית. התלמידה המבריקה בתיכון הייתה למורה צעירה ונערצת. סימון וייל הזדהתה עמוקות עם מעמד הפועלים, הייתה מעורבת בארגון שביתות והלכה לעבוד בבתי חרושת חרף בריאותה הרופפת. הגם שהאמינה בפציפיזם, בכל זאת נטלה חלק במלחמת האזרחים בספרד, והתנאים הקשים פגעו אנושות בבריאותה הרופפת.

בעיר אסיזי שבאיטליה הייתה לה התגלות נוצרית ברוחו של פרנציסקוס הקדוש. למרות אמונתה העמוקה בנצרות, ביקורתה החברתית על הכנסייה הקתולית לא אפשרה לה להיטבל. היא האמינה בהשראה של הדתות אולם לא באיחודן. וייל ניחנה במחשבה יוצרת ברוח נוצרית עם נטיות גנוסטיות. היא ביקשה לארגן את הפועלים למאבק חברתי תוך הישענות על העצמה תרבותית־רוחנית. הערותיה על היהדות אינן מחמיאות ביותר. ברוח הגנוסטיקה הנוצרית הקדומה היא גילתה ביהדות שהכירה פולחני חברה שטחיים והערצת ממון.

עם הפלישה הגרמנית לצרפת נדדה לדרות ועבדה כפועלת חקלאית בתנאים קשים. גם בתנאים אלו לימדה בני איכרים. הוריה של סימון וייל הצליחו להימלט עמה לארצות הברית. חיפושיה הרוחניים הביאו אותה למרוד בכניעת צרפת. היא הזדהתה עם צבא דה־גול ושידרה מאנגליה לצרפת שידורי רדיו נוקבים. התמכרותה הטוטאלית למאבק למען צרפת הרעבה הביאה אותה להרעבה עצמית עד מוות. ספריה וסיפור חייה הִכו גלים בתום המלחמה.


מתוך דבריה של סימון וייל: הכובד והחסד

המאמינים כי אחד הצדדים הלוחמים צודק – מאמינים כי הוא ינצח.

אלה המאמינים היום שאחד משני היריבים ניצב לצד הטוב, גם מאמינים שהוא ינצח.

לראות טוב כלשהו, אהוב בתור שכזה, נידון לכלייה על ידי מהלך המאורעות הקרב, זה סבל שאין לשאתו.

המחשבה שהדבר אינו קיים עוד יכול להיות טוב היא מחשבה מענה, ואנו מרחיקים אותה. זוהי קבלת המרות של החיה הרעה הגדולה.

(הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, מבוא: גוסטב תיבון. אחרית דבר: מרסל דוּבּואה, עמ' 192, הוצאת כרמל, ירושלים, המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, תשנ"ד 1994)


הקומוניסטים והנוצרים הקדומים

כוחות הנפש של הקומוניסטים מקורם בתחושה שהם צועדים לפי אמונתם, לא רק לקראת הטוב, אלא גם לקראת הדבר שלפי אמונתם יקום באופן בלתי נמנע ובמהרה. כך הם מסוגלים, בלי להיות קדושים – הם רחוקים מזה מאוד – לשאת סכנה וסבל שרק קדוש יכול לשאת למען הצדק בלבד.

מבחינות מסוימות הלך הרוח של הקומוניסטים אנאלוגי מאוד לזה של הנוצרים הקדומים. אותה תעמולה אסכאטולוגית מסבירה יפה את הרדיפות מן התקופה הקדומה.

(שם, עמ' 192)


הגשרים וגורדי השחקים

הגשרים של היוונים – קבלנו אותם בירושה, אבל איננו יודעים עוד מה לעשות בהם. חשבנו שצריכים לבנות עליהם בתים, הקמנו עליהם גורדי שחקים ואנו מוסיפים בלי הרף קומות. וכבר שכחנו שאלה גשרים, דברים שנועדו למעבר, ושבעברנו עליהם אנו הולכים לאלוהים.

(שם עמ' 175)


התקופה בה הכול אבד

אחרי קריסת הציוויליזציה שלנו יקרה אחת מן השתיים: היא תכחד לגמרי כמו הציוויליזציות העתיקות, או שתתאים עצמה לעולם שהתפרק מהריכוזיות.

זה תלוי בנו. מוטל עלינו לא לשבור את הריכוזיות (כי היא תהפוך מיד לכדור שלג מתגלגל, עד לקטסטרופה) אלא להכין את העתיד.

התקופה שלנו הרסה את ההירכייה הפנימית. איך ייתכן שתניח להיררכייה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחרונה אינה אלא בבוּאה של הראשונה?

לא יכולתי להיוולד בתקופה טובה מן התקופה הזו שבה הכול אבד.

(שם, עמ' 205)


המלכודת שהפכה את האדם עבד להמצאותיו

לערוך רשימת מצאי או ביקורת של הציוויליזציה שלנו, מה זה אומר? לנסות להאיר במדויק את המלכודת שהפכה את האדם לעבד ההמצאות שלו. איך הסתנן חוסר התודעה למחשבה והפעולה השיטתיים? הבריחה לחיים פרימיטיביים היא פתרון עצלני. צריך לחזור ולגלות את הברית המקורית בין המחשבה והעולם בציוויליזציה שאנו חיים בה. אבל זו משימה בלתי ניתנת להשגה, בגלל קוצר חיי אדם ובגלל העדר האפשרות לשתף פעולה ולהעביר הלאה. זו אינה סיבה שלא נקבל אותה עלינו. כולנו נמצאים במצב דומה לזה של סוקרטס כשחיכה למוות בכלא, והתחיל ללמוד לנגן על נבל… כך, לפחות, נוכל לומר שחיינו.

(שם, עמ' 182)


הקורבנות מזדהמים מהכוח כמו מעניהם

האשליה הקבועה של המהפכה היא האמונה שקורבנות הכוח, כיוון שהם חפים מן האלימות המתחוללת – אם יתנו את הכוח בידם, הם יעשו בו שימוש צודק. אבל מלבד נפשות הקרובות לקדושה, הקורבנות נזדהמו מהכוח כמו מעניהם. הרע שבניצב בחרב מועבר אל חודה. והקרנות, שעלו כך לשלטון וראשם סחרחר מהשינוי, עושים רע בדיוק כמו קודמיהם או יותר, ובמהרה הם חוזרים ונופלים.

ביסוד הסוציאליזם עומדת ראיית הטוב כמצוי בצד המנוצחים, וביסוד הגזענות ראיית הטוב כמצוי בצד המנצחים. אבל הזרם המהפכני בסוציאליזם משתמש באלה שלפי טבעם וייעודם הם המנצחים, גם אם מוצאם במעמד הנמוך, וסופו שהוא מגיע לאותו מוסר.

(שם, עמ' 204–205)


העבודה – הרעב והצמא הבאים מן העייפות

עבודת כפיים, הזמן שחודר לגוף באמצעות העבודה, אדם הופך לחומר כמו ישו בסעודת הקודש. העבודה היא כמו מוות.

צריך לעבור מבעד למוות. צריך למות לשאת את כובד העולם. מה הפלא שכואב לאדם, כשהוא נושא על כפתיו את כובד היקום?

העבודה היא כמו מוות אך היא חסרה מניע. לפעול תוך ויתור על פירות הפעולה.

כשאתה מותש, העבודה פירושה להיות משועבד לזמן כמו חומר. המחשבה אנוסה לעבור מאגע לרגע הבא מבלי להיאחז בעבר או בעתיד. זהו הציות.

שמחות שמקבילות לעייפות. שמחות ניתנות למישוש – אכילה, מנוחה, הנאות יום א'… אבל מלא הכסף.

שום שירה שתעסוק בפשוטי העם איננה אותנטית אם העייפות אינה נוכחת בה, והרעב והצמא הבאים מן העייפות.

(שם, עמ' 208–209)


השראה מצִדו האחר של הרקיע

רק הנצחי אינו פגיע לזמן, כדי שמעשה האמנות יוכל להיות נערץ תמיד, כדי שאהבה וידידות יוכלו להמשיך חיים שלמים (או אפילו להישאר טהורים יממה אחת), כדי שתפישה של המצב האנושי תישאר אותה תפישה מבעד להתנסויות הרבות ותהפוכות הגורל – צריכה לבוא השראה מצּדו האחר של הרקיע.

עתיד בלתי אפשרי לחלוטין, כמו האידיאל של האנרכיסטים הספרדים, משפיל הרבה פחות ונבדל הרבה פחות מן הנצחי, מאשר עתיד אפשרי. הוא אפילו לא ישפיל בכלל, אלא אם נטפח אשליה שהוא אפשרי, אם הוא נתפש כבלתי אפשרי, הוא מעביר אותנו לנצחי.

(שם, עמ' 203)


לקרוא את האדם אחרת

צדק. שוב ושוב להיות מוכנים להודות שהזולת הוא אחר מכפי שאנו קוראים אותו כשהוא לפנינו (או כשאנו חושבים עליו), או מוטב לקרוא בו שהוא אחר בוודאות, ואולי אחר לגמרי, מכפי שאנו קוראים אותו.

כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת.

(שם, עמ' 163)


הקשר אל העולם

מי יתן והיקום כולו יהיה בשבילי, ביחס לגופי, מה שמקלו של העיוור הוא ביחס לידו. התחושה של העיוור אינה נמצאת עוד בידו אלא בקצה המקל. נחוצה לזה תקופת למידה.

להגביל את אהבתך לנושא הצרוף ולהרחיבה ליקום כולו, זה אותו הדבר עצמו.

לשנות את היחס בינך ובין העולם, כשם שהפועל משנה, באמצעות הלמידה, את יחסו לכלי העבודה. הפציעה: זה המקצוע שחודר לתוך הגוף. מי יתן וכל סבל יחדיר את היקום לתוך הגוף.

הרגל, מיומנות, העברה של התודעה אל אובייקט שאינו הגוף עצמו.

מי יתן ואותו האובייקט יהיה היקום, עונות השנה, השמש, הכוכבים.

היחס בין הגוף וכלי העבודה משתנה תוך כדי למידה, צריך לשנות את היחס בין הגוף והעולם.

איננו מתנתקים, אנו משנים את ההתקשרות, להתקשר לכוליות.


הכאב והרגיעה

… יש דרגת כאב שבה מאבדים את העולם. אבל אחר כך באה הרגיעה. ואם חוזר שיא הכאב, גם אחריו תבוא הרגיעה. אם נדע זאת, אותה דרגת כאב עצמה תהיה המתנה לרגיעה, וכך לא יינתק הקשר אל העולם.

(שם, עמ' 70)


שתיקת האלוהים

‘למסת נקיים ילעג’ (איוב ט' 23) שתיקת האלוהים. הרעשים עלי אדמות מחקים את השתיקה הזו. הם לא אומרים כלום.

רק כשאנו קוראים מעומק ישוּתנוּ לקול שיאמר משהו, כאשר אנו זועקים לקבל מענה והוא אינו ניתן לנו, רק אז אנו נוגעים בשתיקת האלוהים.

בדרך כלל מכניס הדמיון שלנו מילים ברעשים, כשם שאנו משתעשעים מתוך עצלות בראיית צורות בעשן, אבל כשאנו תשושים מדי, כשאין לנו עוד כוח לשחק, אז אנו צריכים מילים של ממש. אנו זועקים לקבלן. הזעקה קורעת את קרבינו. בתשובה אין אנו מקבלים אלא דממה.

(שם, עמ' 143)


עמנואל לוינס    🔗

לוינס שבוי יהודי צרפתי

לוינס היה פילוסוף שמקור צמיחתו בקהילה היהודית בליטא. את לימודיו הגבוהים עשה בצרפת ובגרמניה. הוא היה חניך הגמנסיה הרוסית, בה למדו ילדיהם של יהודים פליטים מליטא, שגורשו אל מעמקי רוסיה במלחמת העולם הראשונה (2000,000 יהודים הובלו ברכבות אלפי קילומטרים למעמקי רוסיה משום שהצבא הרוסי האשים את היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים). אחרי המלחמה שבו המגורשים לליטא. כשלוינס היגר מליטא לצרפת הוא השתלב בלימודי הפילוסופיה. אחר כך נסע ללמוד בגרמניה ושם היה תלמידם של הוסרל והיידגר. כששב לצרפת הביא עמו את משנותיהם של מוריו.

במלחמת העולם השנייה שירת בצבא צרפת ונשבה בידי הגרמנים. תחילה נכלא במחנה עבודה בצרפת, אחר כך הועבר לגרמניה. השבויים היהודים הופרדו מן השאר, אולם שלא כשאר יהודי אירופה הכבושה, הם לא נרצחו. חמש שנים שהה לוינס בשבי. למרות המצוקה והרעב הצליח לשמר חיי רוח עשירים, ואף כתב רשימות פילוסופיות, ביקורתיות וספרותיות בפנקסים אחדים, שלאחר המלחמה היוו את נקודת המוצא להגותו המאוחרת.

תפישתו שפותחה במשך השנים השפיעה עמוקות על הגות בני דורו. המרכזה העמיד תורה בעלת אופי מוסרי ולא מטפיסי. מאבקו מול היידגר, שהזדהה עם הנאציזם, ניכר כשהעמיד מול הנאציזם תורה אֶתית שעיקרה, האחריות כלפי הזולת היא היסוד המוסרי העליון. לעומת שאר גדולי הרוח היהודים שפעלו בצרפת והוזכרו כאן, לוינס שרד את המלחמה. הוא הקדיש את חייו לחינוך יהודי ולעיצוב תורתו הפילוסופית, שהשפיעה רבות על הגות המאה ה־20. שנים רבות ניהל את בית הספר הגבוה של ‘אליאנס’ בפריז, ועסק בפירוש מקורות תלמודיים במפגשים אינטלקטואלים יהודיים. אלו השפיעו על דורות של תלמידים. הדברים שיובאו כאן מפיו נכתבו בעת שהיה כלוא המחנה השבויים הגרמני.

כרך ראשון של פנקסי לוינס שראה אור זה לא מכבר, מביא בפנינו טיוטות ורשימות שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה. בתחילה לא ידע מה בדיוק מתרחש בגטאות ובמחנות ההשמדה, אך חש את עוצמת הדה־הומניזציה ואת המאבק על שמירת הצלם האנושי והיהודי. אט אט נודעו במחנה העובדות הקשות. לוינס היה מודע לסכנותיו של הנאציזם עוד בטרם המלחמה, אולם העובדות שהתבררו בניצחון התחזית היו קשות עוד יותר. בחמש שנות השבי עוצב אפוא גרעין חשיבתו המאוחרת.

בפנקסי השבי שלו מתאר לוינס את המפלה הצרפתית, את נדודיו במקומות בהם התרחשה המערכה. הוא מתאר ערים שנראו לו לפתע כקרקס שמפרק את אוהלו ויוצא לדרך. כל ההוויה המושתתת על דגלים וסמכות והתפרקה. הביזה היא שעמדה במרכז חייהם של תושבי העיר המובסת. האנשים נשאו עִמם חפצים שדודים שנותרו ללא משמעות. בני האדם נותרו בבדידותם.

לוינס מתבונן ומציין לעצמו כי הכול אובד במלחמה. האהבה החושנית לחיים, וגם תחושת המיצוי שבהתבוננות הפאסיבית – נעלמות.

אסון המולדת המובסת מביא את בני האדם לחפש פיצוי באושר אישי. הם נוכחים לדעת כי את הרוע אפשר לגלות לא מתוך התבוננות פנימית אלא מבחוץ בלבד.

בתום מלחמת העולם כתב לוינס רשימות על השבי ובמיוחד על שביים של יהודים בעת המלחמה. ברשימתו על השבי מדגיש לוינס כי מחנה שבויים אינו מחנה מוות. אמנם אין הוא בוכנוואלד, אך גם בסטלאגים ובאופלאגים היה סבל גדול. מחנות השבויים היו מאורגנים ונכפפו לחוקים ולמסורת שהתגבשו בהם מרצון על ידי השבויים עצמם, נוכח הכוח שהופעל מולם שיקפו את רצונם של מחוסרי הכול בנוחות ונחמה.

מתחת למעטה חיי החברה נחשפו מטבע הדברים, גם חולשות אנוש. השבויים לא היו קבוצות קדושים, גם לא חכמים ההוגים בעברם ובעתידם. אולם בשבי הם זכו למשך זמן קצוב בחיים נטולי מחויבות, בחֵירות בלתי צפויה מהשגרה הבורגנית, משוחררים מהמטלות המשפחתיות והחברתיות הרגילות, ובכך זכו להרפתקת אמת. ההוגים שביניהם התפנו אל מה שמעבר לחייהם הבורגניים, לבית ולמשרד, מעבר לבידור וליחסי שכנים ושאר עומסי התחייבויות. השבוי כשבוי היה פנוי עתה לעסוק במצב העולם, רעב וצמא לידיעות, ופתח חלון אל מעבר, בצפייה למתרחש.

“השבוי, בדומה למאמין, חי במה שמעבר. אף פעם הוא לא לקח ברצינות את המסגרת המצומצמת בה חי. למרות מסגרת זו, תמיד עמד על סף היציאה לדרך”. מרכיבי המציאות הממשיים ביותר שסבבו אותו נשאו חותם של ארעיות. הוא חש כמי שנתון בלבו של משחק, שגבולותיו חרגו הרבה מעבר לעולם המדוּמה שסבב אותו. גורלו האמיתי, שלומו נקבעו במקום אחר. הוא עצמו חי מעבר למה שסובב אותו. גורלו וייעודו היו מעבר ליום יום חייו.

ביום יום חש השבוי רעב ומחסור. פרטיותו נעלמה. כל המרחב היום־יומי שלו היה עתה ציבורי. נשארה לו רק המיטה, שלושה מטרים המוגבלים על ידי מיטת שכנו. הקניין לא שלט עוד באסירים, כאן הוא איבד את הקדושה. השבוי למד לאבחן בין מה שיש לך לבין מה שאתה. “למדנו עד כמה מעט מרחב נחוץ ועד כמה מעטים הדברים החיוניים לחיים”.

“אלו התנסויות האמת של השבי. סבל, ייאוש, אבל. אך מעל לכל אלה התגלה קצב חדש לחיים. שמנו את הרגל על פלנטה אחרת, נושמים אטמוספירה של עירוב לא ידוע, מניעים חומר ללא משקל.”

השבי סיפק לאסירים ששפע זמן פנוי. התקיימו הרצאות שלעולם לא היו נישאות בנסיבות אחרות. נפתח מעין בית ספר בו נטלו חלק אנשים בוכרים. בשבי התגלה שהרבה מן הדברים המקובלים בחיים הקודמים, הם לאמיתו של דבר בלתי נחוצים ושטחיים, הן ביחסים הבין־אישיים, הן במזון, הן בעיסוקים השונים. בשבי התחוור כי החיים הנורמליים יכולים היו להתארגן אחרת. הנה כי כן, פשטות החיים במחנה השבויים חשפה את משבר החיים של טרם המלחמה.

לוינס רשם בפנקסיו פרקי הגות המתעוררים עקב השאלות שהמלחמה היא אירוע שבא מן החוץ, בדומה לאירועים אחרים. ויש אחרים, שאירועים אלו הופכים עבורם למסד מכונן דרכו הם מגלים את העולם דווקא מבפנים.

לאחר המלחמה כתב לוינס מסה על חייהם של השבויים היהודים במחנות בהם שהה. הקבוצות בהן עבדו היהודים ביערות, הופרדו מקבוצות שבויים לא־יהודים ומאוכלוסיית הסביבה. בתנאים מיוחדים אלו היה רכיב כלשהו שהציב את היחיד בפני הרגשות היסודיים של הקיום. רגשות אלו כוונו לא אחת לאלוהים. משהו בחיים הללו הדריך את האדם לחבור למעורבות, לתחושת גורל. בניסיונו של השבוי היהודי להסתיר את זהותו היהודית, מצא זהות שלפני המלחמה לא צוינה בתעודותיה של המדינה. היהודי הבין לפתע שהוא מאבד משהו חיוני מן הקשר האמיץ שפיתח עם הקהילה הצרפתית. ההשפלה קיבלה אפוא טעם תנ"כי של בחירה.

השבוי היהודי השתתף בגורלם של שאר יהודי אירופה שהיו נתונים תחת שלטון הכיבוש הגרמני. הידיעות על גורלם של היהודים הופצו בין השבויים שמדיהם כחיילים הגנו עליהם. מכתבים ששלחו לקרוביהם ושבו עם הציון “עזבו בלי להשאיר כתובת,” הבהירו היטב את אכזריות הגורל. שמועות שהגיעו למחנות הפכו לידיעות קשות מנשוא. השבויים היהודים פיתחו תחושת סולידריות עם אחיהם. מבחינת השבוי היהודי, ההגנה שהוענקה על ידי אמנות בינלאומיות נראתה יותר ויותר שברירית, והוא לא יכול היה עוד להתכחש לאכזריות נטולת הרוך ומשוללת ההגנה.

השבוי היהודי חש עצמו עומד מול המוות, שהקיום היום־יומי התרחש תחת צילו. הוא לא יכול היה לסמוך על התקווה שגם עליו תחול תקוות שחרור השבויים. כיחיד הושפע אמנן היהודי מן התנאים המיוחדים בהם עמד, אולם לציבור חסרו כלים תרבותיים לביטוי מצבו.

כמו רובינזון קרוזו חיפשו היהודים את מכשירי הקיום התרבותי שלהם באונייה הטרופה. חמש שנים נדדו על פני גרמניה ובאמתחתם הספרים, השירים והנימוקים שהביאו עִמם לפני המלחמה. רבים מהשבויים שהשכלתם היהודית נעצרה בבר־מצווה שלהם, חשו כי עליהם להתייחס ברצינות רבה לטקסי מעבר ולשאלות תרבותיות שקבעו את גורלם. הם נותרו לבדם. גם כאשר בגאווה ובאמונות שווא לא העזו לדבר על אלוהים, הם עמדו בפני הצורך להתייחס לשאלות הקשורות להשגחתו הפרטית.

בעוד שהמגורשים היהודים מגרמניה ניצבו תדיר בפני מוות מיידי, לשבוי היהודי הצרפתי ניתנה שהות. זמן זה נוצל להכרעות מצפוניות תרבותיות של קבלת היהדות: התנ"ך, השפה העברית, ההיסטוריה היהודית היו ראויים עתה ללימוד והעמקה. לאור מנורות התקיים מניין של ‘תפילת מעריב’ ללא אפשרות להתפלל ‘שחרית’, כיוון שבדרך כלל יצאו לעבודה מוקדם בבוקר. בתקופת התבוסה, כשאחד השבויים העיר, “או שהאל אינו טוב או שאין לו כוח…” נתפשו התפילות שדיברו על שבירת מטה הרשע כבלתי אמינות. מה ניתן היהי לחשוב אז על כל אותן נוסחאות שדיברו על תבוסתו של בעל הכוח? הדילמה הייתה, האם לסגור את הספר או להתפלל כיונה הנביא מתוך עומק התהומות. התמיכה באהבת האלוהים הגיעה דווקא בשל הסבל וההכרה בספק.

ברשימותיו ממחנה השבויים טען לוינס שהיהדות מתגלה בשונותה מדתות מונותיאיסטיות אחרות, מפני התקווה הצומחת מן הייאוש. מגילוי וקבלה של הנבחרוּת מתוך הסבל. ברגעים הקשים של ראשית שנות המלחמה גילו היהודים את האמונה לא כאנכרוניזם ולא כשקר. עם הזמן קיבלו אותן נוסחאות משמעות חדשה, כאשר התבררה תבוסת גרמניה בצפון אפריקה ובסטלינגרד. לאחר שנים שבהן הטוב והרע החליפו את מקומם, נסתמן ניצחון התנועות האידיאולוגיות של רוע וגזענות, והאדם הנתון במצוקת שבי וסכנת מוות כבר הורגל בכך. לפתע החלו הרוחות לנשוב לכיוון חדש. לוינס האמין כי חוויות אלו יצמיחו את התרבות היהודית שלאחר המלחמה ויוענקו לה פנים חדשות.

ביומנו הוא עוסק בשאלה ההופכת להיות אקטואלית: שאלת קידוש השם. לדעתו, קידוש השם אינו רק שאלה של הקרבת החיים. אלא שאלת הנאמנות. בתחילה מדגיש המאמין כי אין אסון עובר על גדותיו. אין הוא מכיר בכך שהוא עלול להיעזב באופן טוטאלי על ידי אלוהיו. אין הוא מאמין כי שעת הקללה הגיעה, משום שהוא סבור כי עדיין נותר זמן ואולי יתרחש נס הצלחה. מקדש השם, לעומתו, מגלה את הנאמנות במוות עצמו, משום שלדידו אין יותר מקום לנס. מקדש השם רואה בעצם בחירתו את המוות עדות לאמונה ואינו מצפה לפיצוי עתידי. בעצם המעשה צפוּנה אפוא ברכתו.

בתפילות ראש השנה בשבי מגלה לוינס כי ‘תפילות העמידה’, אותן תפילות המדברות על עמידתו של החלש מול החזק, שבמשך שנים נתפשו כמיושנות, מתגלות כאקטואליות ובנות הזמן. הטוב מתגלה מחדש כטוב והרע כרע. המתפללים ניצבים בפני השחר החדש, אך אינם יודעים אם יזכו לראות את אור השמש. האם בחירות יזכו או שהם נידונים למוות.

בשבי התברר ללוינס יותר ויותר כי הזמן הוא חלק בלתי נפרד מן הישות, אך לא כפי שהיידגר טען כי הישות חדורה ברעיון הסופיות, בצעידה אל המוות, שכן מצב השבי מחזיק בתוכו את הידיעה שהאדם הוטל אל מצב קיומי, בודד וללא מוצא. בעצם הימים הנוראים של אותו שבוי, מגלה לוינס שלא הסופיות הכלולה בישות היא החשובה. לשיטתו, מה שעושה את הזמן לחלק מן הישות הוא הגילוי של ההזדמנות לסלוח. הסליחה היא אפוא האקט המוסרי שהזמן מאפשר לאדם. האקט המוסרי אפשרי רק במסגרת שניתנה, כלומר בזמן המצוי בתוך היש. זהו הגרעין להגותו של לוינס, בה המוסרי הוא המכונן את הישות.


פרק זה על לוינס בתקופת שִׁביו, מבוסס על תרגומיה של אליזבט גולדווין. ראו פריט זה בבביליוגרפיה.


יצחק קצנלסון    🔗

יצחק קצנלסון הוא אחד מגדולי היוצרים היהודיים שטעמו את המפגש עם צרפת במעמד של פליט ונידון למוות. בזמנים הקודרים ביותר בחייו, בוורשה ואחר כך בצרפת, אין הוא כותב רק לעצמו או לדורות הבאים, אלא יוצר לקהל סביבו, לציבור שנידון למוות. ומודע לכך. תקופה ומצב זה שאינם מאפשרים הפלגה להרהורים מופשטים על מצב החברה, אלא עוסקים בגורלו של הציבור הקונקרטי אותו הוא מייצג ולו הוא שר. לכתיבתו יש כתובת מוגדרת: העם היהודי שנהרג. בתקווה כי העם היהודי שישרוד את התופת יקרא את הדברים. הוא תוהה על עוצמת הרשע, כאדם משכיל שניזון לא מעט מהתרבות שבגדה בעצמה ובאנושות, הוא תוהה זמן רב כיצד החל התהליך האובדני. הוא חשד כי משהו בתרבות המערבית הנערצת, יכול להביא לגלגול מרושע עוד טרם יֵדע עד היכן הוא עתיד להתגלגל. הוא האמין כי הטוטליטריות היא היורשת של פולחן הארגון הרומאי שהשתחרר כליל ממחויבותו האנושית, והיה לחברה דורסנית ורוצחת. עוד לפני המלחמה כבר הבחין בעיוות החברתי המסוכן. מעניין כי גילה לכך סימפטומים מוקדמים, בספר השירים הראשון שכתב בפולין והעתיק אותו בעת ביקורו בארצות הברית. עוד מראשית יצירתו חש קצנלסון כי התופעה הולכת ומתעצמת.


הכל עולה

עוֹלֶה עֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת,

עוֹלֶה וּמְתַמֵּר הֶעָשָׁן,

סוֹפְדוֹת הַמְּכוֹנוֹת הַמְּרֻבּוֹת –

הֶסְפֵּדָן הַיָּשָׁן.


ענְנֵי עָשָׁן מִתְנַשְּׂאִים,

עוֹלִים וּמְתַמְּרִים עֲנָנִים;

גּוּשֵׁי עֲלָטָה מְכַסִּים

אֶת שָׁמַי הַלְּבָנִים.


בּוֹכִים בְּנֵי־אָדָם וְגוֹעִים,

לוֹחֲשׁוֹת עֵינַיִם וְדוֹמְעוֹת,

נֶחְנָקִים הַחֲלוֹמוֹת הַטּוֹבִים

בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמוֹת.


פְּנִינֵי הַדְּמָעוֹת מִתְנַשְּׂאִים

עוֹלִים הַפְּנִינִים הַטְּהוֹרִים

עוֹלִים וְזוֹרְחִים וּמְכַסִּים,

אֶת שָׁמַי הַשְּׁחוֹרִים.

(דמדומים ב‘, ארכיון בית לוחמי הגטאות, עמ’ 57)


במלחמת העולם השניה, המשיך לחשוב על כך. דבריו כוּונו אל מוקד הרשע. בוויטל קרא ברצינות את העיתונות הנאצית וגילה בפשיזם ובנציונליזם את אֵימתו של הארגון, ואת כוחה של הטכנוקרטיה לשבור את הצמיחה האנושית.


נגד ארגון, מנגנון: מקיים כאדם ואדם איננו    🔗

… זו החכמה להרע, לדכא ולהכניע, הכנע… הכנע כל מה שמתנער, מתרומם שואף, חורג לצאת מלב האדם החי… יש אשר בעברי על מה שכתבו המעולים שבהם, והייתי מתקנא אגב קריאה בכוח הרומאי, זה כוח האורגניזציה שלו, שפעלה נפלאות, שחוללה… אך עד מהרה נקעה נפשי מכל זה… קסרקטין! לכל הרוחות שבעולם, קסרקטין! הכל יש בו, גם צו, משמעת וסדר – הכל הולם בו, משתווה, דומה, נושאים ונותנים בד בבד, הכל, הכל יש, אין האדם, האדם אין. מקהלה של קולות וקול אין… הקול קול אלוהים איננו מתהלך בגן חייהם, קול אלוהים אשר באדם. זה כוח האורגניזציה! בכוח האורגניזציה שלהם לא בנו בו לעצמם בניין עד, החריבו עמים בו וארצות וסוף סוף השיאו מוות על עצמם…

… הרומאי – אבי אבות האורגניזציה, לקח את האדם ויבן ממנוּ צלע, צלע – מנגנון, מדבר ועושה, מקיים כאדם, אך אדם איננו.

(פנקס ויטל, עמ' 17)


 

מוויטל לדראנסי בדרך לאושוויץ    🔗

מקומות של קיִט ובריאות הפכו בצרפת של ימי מלחמת העולם השנייה למקומות אירוניים אם לא מקאבריים. עוד בימים האחרונים לפני המלחמה, בשנת 1938, מקום נופש ידוע, אוויאן, שהמים המינרליים שלו היו חלק בלתי נפרד מהתרבות הקולינרית הצרפתית, היה מקום התכנסות של ועידה בינלאומית שקבעה גורלות. היא דנה בבעיית פליטי אירופה. כולם ידעו שמדובר ביהודי גרמניה שביקשו דרך להיחלץ מן המשטר ההיטלראי. כל האומות המשתתפות בוועידה הודיעו שאינן מוכנות לקלוט את יהודי אירופה. מוועידה זו ניתן היה להבין עד כמה חריף המשבר ההומני אליו נקלעה יהדות גרמניה, ועד כמה הפכו היהודים לבני ערובה בידי הגזענות עוד בטרם מלחמה. כמה אירוני לזכור כי מסקנות בלתי הומניות אלה נוצרו דווקא במקום רגוע, שלֵו ומטפח בריאות.

וִישִׁי, עיר קיט ומעיינות מרכזית בצרפת, הייתה לבירת מדינת הבובה הצרפתית. מלונותיה שהיו למשרדי השלטון החדש הפכו לסמלים של כניעה הולכת וגוברת לתביעותיה של גרמניה. לגבי צרפתים רבים הייתה וישי לסמל של כניעה מבישה.

העיר ויטל הייתה מרכז נופש חשוב, מקומם של מעיינות מים מינרליים, מקור של מעיינות בריאוּת מפורסמים. המקום היה זרוע בתי מלון מוקפי מדשאות, הרוח ששרתה שם התרכזה בטיפוח חזון ‘המכניקה בשירות הבריאות’ שיוצג על ידי מעין מכוני כושר ושיקום. רופאים ושאר מרפאים דאגו לבריאותם של הנופשים.

משנכבשה צרפת הצפונית על ידי הגרמנים נכבשה גם ויטל. תחילה תוכנן שהמקום ישמש כבית הבראה לקצינים גרמנים. כיוון שהתבוסה המהירה גרמה לתפיסתם של חיילים ואזרחי אויב רבים, הוסב חלק גדול מן המקום למחנה שבויים.

מסביב לכמה מלונות בוויטל נמתחה גדר תיל והמקום הפך למחנה שבויים גדול, שבו רוכזו אנגלים, אמריקנים, בני המושבות האנגליות מקנדה, דרום אפריקה, הודו, עיראק, אירן ואפילו פלשטינה, וכן 400 נזירות שאף הן נכלאו שם.

בפברואר 1944 נמצאו בוויטל 1,579 שבויים אנגלים, 15 קנדים, 46 אוסטרלים, 1 מניו זילנד, 11 דרום אפריקנים, 8 מצרים, 8 איראנים, עיראקי אחד ו־46 פלשתינאים – כולם נציגי האימפריה הבריטית. היו במחנה גם 491 אמריקנים, 3 בוליביאנים, 17 ברזילאים, 10 צ’יליאנים, 36 מקוסטה ריקה, 2 קובאנים, 10 אקוואדורים, 2 מגואטמלה, 13 מהאיטי, 37 מהונדורס, 3 ממקסיקו, 13 מניקרגואה, שבוי אחד מפנמה, 133 מפרגואי ו־23 מפרו.

ויטל היה מחנה שבויים מוזר ביותר. השבויים התגוררו בחדרי המלונות, ולעיתים קרובות עבד בהם גם הצוות הישן של מלונות הנופש. הדשאים טופלו וחדרי הכינוס הופעלו. התקיים שם תיאטרון שייקספירי, הרצאות שונות, הוקם גן ירק שיספק עוד מזון שלא היה בשפע. הייתה קנטינה מקומית והאסירים אף קיבלו שכר. הוּקרנו במקום סרטים וחובה הייתה על האסירים לצפות בסרטי תעמולה נאציים. מחאת האסירים על הקרנתם נענתה בענישה.

באופן כללי המשטר במחנה בא לקראת העצירים. מן הסתם האסירים לא ידעו עד כמה מצבם בין מחנות השבויים יוצא דופן. הם התגעגעו לחופש, התפללו לניצחון אך ניתנה להם אפשרות לחיות ולהמתין לעתיד. מפקד מחנה השבויים העדיף לנהוג בנימוס, במיוחד כלפי המשפחה המייסדת של ויטל, שבעבר שיוותה למקום מראה של ביטחון ובריאות. נציגת המשפחה הייתה חברה ב’צלב האדום' העולמי. מטהו התמקם בבית החולים המקומי. ‘הצלב האדון’ פיקח על המחנה, סייע בביגוד ותמך בעניי המחנה. הוא דאג למכסת מכתבים מסוימת: כל אסיר יכול היה לכתוב גלויות למשפחתו. אך מלבדן הוברחו אל מחוץ למחנה מכתבים נוספים. על פי הרשומות אנו יודעים כי בוויטל התקיימו 42 חופות ונולדו בו ילדים. מקובל היה להאמין מתוך ציפייה לימים טובים יותר, כי מקום נוח יחסית זה מיועד להחלפת שבויים.

אנשי המחתרת הצרפתית עבדו במחנה כאנשי אחזקה. מדי פעם היו משאירים את ארגז הכלים שלהם ובו מספריים לחיתוך הגדר. לפעמים התארגנו בריחות מתוך המחנה. אך היה זה כמדומני מחנה השבויים היחיד באירופה, שבני משפחה שלא נעצרו ביקשו להיאסר ולהצטרף אליו. 58 אנשים הצטרפו מרצון לעצירים הכלואים בו.


ויטל מבטיחה חיים בריאים    🔗


מוקי צור 22 האוטופיה (2).jpg

“האוטופיה”


מוקי צור 23 בגן הירק (2).jpg

בגן הירק


מוקי צור 24 עבודה במטבח (2).jpg

עבודה במטבח


מוקי צור 25 חתונה (2).jpg

חתונה במחנה וויטל


מוקי צור 26 עריסה (2).jpg

עריסה


מוקי צור 27 תינוק (2).jpg

תינוק נולד במחנה


מוקי צור 28 קנטינה (2).jpg

קנטינה במחנה וויטל


מוקי צור 29 חלוקת לחם (2).jpg

חלוקת לחם בוויטל


מוקי צור 30 קונצרט (2).jpg

קונצרט בוויטל


מוקי צור 31 מים מינרלים (2).jpg

מים מינרלים מוויטל


מוקי צור 32 שבויים (2).jpg

שבויים מאחורי גדר בוויטל


למחנה וויטל הובאו יהודים, שתמורת ממון רב רכשו במלון ‘פולסקי’ בוורשה דרכונים ממדינות דרום אמריקה. פרוייקט מכירת הדרכונים הזרים נשען על מאמצי הנאצים לעסוק בחילופי שבויים. מחנות השבויים הרבים שקמו בקרב הצדדים הלוחמים עוררו לפעולה ולפיקוח. היה בו גם צד ארץ ישראלי.

ערב מלחמת העולם השנייה התגייסו לצבא גרמניה בני מושבות הטמפלרים הגרמניות בארץ ישראל. הם היו חברים במפלגה הנאצית הפלשתינאית. משפרצה המלחמה הוגדרו הטמפלרים בארץ כאזרחי אויב. חלק מהם הוגלה לאוסטרליה וחלק נעצר במקומות מושבם בארץ ישראל. אלו היו המקומות היחידים במלחמה העולם השנייה שבהם יהודים שמרו על גרמנים. הטמפלרים הפלשתינאים שהתגייסו לצבא גרמניה ביקשו שבני משפחותיהם יצטרפו אליהם ויישלחו לגרמניה. עניין זה יכול היה להתבצע על יד החלפת שבויים. כאלפיים אזרחי פלשתינה שנקלעו לאירופה במלחמה זו היו מועמדים להחלפת שבויים זו. אליהם צורפו יהודים שקיבלו דרכונים דרום אמריקניים, שציפו להגר אל המדינות שהעניקו להם דרכונים. לצורך החלפות אלו הוקמו מחנות להחלפת שבויים סמוך לברגן בלזן, בוויטל ואף במקומות אחרים. בקרב סוכני ההצלה השונים שישבו בשווייץ היו ציפיות שונות.

בין בעלי הדרכונים של דרום אמריקה נכללו גם יהודים רבים שהגיעו מוורשה דרך מלון ‘פולסקי’. יצחק קצנלסון וצבי בנו הגיעו לוויטל בצרפת כאזרחי הונדורס. באותו חודש הגיע למחנה משלוח של יהודים מבלגיה.

צפוי היה שהגעתם של יהודי ורשה למחנה ויטל כאזרחי דרום אמריקה תעורר רעידת אדמה במחנה השלֵו. הם הלוא ידעו עד כמה יוצאת דופן הייתה המצאותם של העצורים כאן. עד כמה אירופה כבר עולה בלהבות ועמה רוב יהודיה, ואילו כאן התנהלו החיים כמעט על מי מנוחות. לא מצויות בידינו עדויות על תגובותיהם דל השבויים הלא־יהודים עם בוא המשלוח של יהדות פולין. העדות היחידה היא דווקא זו של קצנלסון עצמו בפנקס ויטל. הוא מעיד כי קשה היה לו לשמוע את הצעקות והרעש מחריש האוזניים של הנשים היהודיות שהגיעו מפולין לפניו.

קצנלסון וצבי בנו התגוררו עם שאר היהודים שהגיעו מוורשה לוויטל במלון ‘פרובידנס’, משמעות שם המלון אירונית: “ההשגחה האלוהית”… מתוך השורות הראשונות של היומן שכתב יצחק קצנלסון, שנקרא מאוחר יותר פנקס ויטל, נראה כי בתחילה היה שרוי עדיין בהלם, בכעס עצמי ובאֵבל. כמו בימים בהם שוטט בוורשה בטרם היה למורה החלוצים בגטו. לאט לאט מצא בוויטל קהל תלמידים חדש. הם גילו אותו והוא חיפש אותם. הוא הבין שיש למי לכתוב, שהגיע הזמן לעשות את אשר לא עשה עד עתה: להעיד, ולא רק להסתתר מחת כסות של תיאטרון וסמלים.


מוקי צור 33 קצ בוויטל (2).jpg

יצחק קצנלסון ברחוב במחנה וויטל


אף שכתב בוויטל שני מחזות, הוא ביקש להתרכז בעדוּת עברית על מה שראה ועל כל שעבר עליו. באותו זמן כתב שיר קינה ביידיש שעוצמתו תנ“כית. יצירתו נטולת מסֵכות וישירה, ומבקשת להגיע ישירות אל קהל מאזיניו. ב”שיר על העם היהודי שנהרג" השיב לשאלת התיבה המזמרת בתוך האסון. בוורשה שאל את השאלה, האם מותר לשיר בעת כזו, האם אין הסחת דעת, התעלמות ממה שמתרחש סביב? עתה, כשחי את תופת הזיכרון והגיע לוויטל, חש שעלו לעשות את ההפך מה שכתב תיאודור אדורנו, הוגה הדעות היהודי־גרמני. הפילוסוף שגלה מגרמניה לארצות הברית בטרם המלחמה, כתב שאחרי אושוויץ אי אפשר לשיר. יצחק קצנלסון האמין כי דווקא עתה הגיעה העת להעיד ורק השיר יוכל להתקרב למה שאינו ניתן לביטוי.

קצנלסון, כחבריו במחנה, כלל לא היה בטוח שהגעתם למחנה תביא להם רווח והצלה. הוא חש כי גורלו נחתם, ולפיכך האמין כי ניתן לו זמן ביניים ליצירה, ועליו למלא את הצו – לכתוב ולהעיד. יצרו הפדגוגי לא חדל וסביבו התארגנה קבוצת תלמידים, היו בהם צעירים ומבוגרים כאחד. מצויה בידינו עדות על מסיבת חנוכה שאורגנה במחנה, וקרוב להניח שקצנלסון היווה לה מקור השראה. בחברותא זו של תלמידים היה גם נתן עק, מורה שלימד בבית הספר המתחרה לבית הספר של הקצנלסונים בלודז'. הוא הגיע לוויטל עם אשתו ובתם התינוקת בעסקת דרכונים דומה.

שתי נשים ליוו את יצחק קצנלסון בוויטל כתלמידות. האחת – רות אדלר. רות עלתה לארץ ישראל ב־1933 והצטרפה לבית הספר החקלאי בנהלל. היא חזרה בתשובה ועברה להתגורר בירושלים. לרוע מזלה הגיעה בשנת 1939 לביקור קרובים באירופה. כך נקלעה לאירופה הלוחמת ולוויטל. בידה היה דרכון פלשתינאי. התלמידה השנייה היא מרים נוביץ', בת עיירה קטנה מבלארוס, שנדדה והגיעה לצרפת. היא היתה קומוניסטית פעילה, הצטרפה לרזיסטנס ונתפסה על ידי הנאצים. דרכון מזויף שסופק לה על ידי המחתרת היווה לה מגן. לאחר שנלכדה ועונתה נשלחה לוויטל.

שתי הנשים דאגו לכך שיצירותיו של קצנלסון יישמרו. כמה וכמה פעמים הוא העתיק את שני המחזות שחיבר, את פנקס ויטל ואת השיר על העם היהודי שנהרג. בעזרת מרים נוביץ' הוטמנו היצירות באדמת ויטל ובתוך בקבוקים מתחת לעץ בחורשה בה התהלכו קצנלסון ותלמידיו. עותקים גם הוברחו אל מחוץ למחנה באמצעות עובדת המכבסה שהייתה חברה במחתרת הצרפתית.


מוקי צור 34 מרים נוביץ (2).jpg

מרים נוביץ', מאי 1945


מחול מורט עצבים התחולל באותה עת, האם יושגו בשווייץ אישורים ליהודי פולין הכלואים בוויטל? האם יוכלו האסירים שבידיהם פספורטים של מדינות שלא היו במצב מלחמה עם הגרמנים להשתחרר? הג’וינט ניהל בשווייץ משא ומתן עם המדינות שהנפיקו דרכונים, שיודיעו כי הן מוכנות לקלוט את היהודים יושבי המחנה ולהצילם, אולם המשא ומתן התנהל בעצלתיים. עד היום לא לגמרי ברור, האם הרישיונות איחרו להגיע או שהגרמנים לא הכירו בהם. בקרב יהודי פולין שבמחנה גברה הדאגה.

במרס 1944 החליט ברונר, מפקד האס־אס של מחנה דראנסי, ששימוש כמחנה מַעבר ליהודי צרפת לאושוויץ, לבדוק את עניין הדרכונים הדרום־אמריקניים. לדידו סיפור הדרכונים הללו היו מסווה ל“פושעים היהודים בוורשה”. נתן עק ומשפחתו שחרדו מפני הבאות ביקשו ממרים נוביץ' שתארגן את חילוץ בתם התינוקת אל מחוץ למחנה, והיא אכן חילצה אותה ובעזרת המחתרת הצרפתית הפעוטה ניצלה.

יום אחד הגיעה ידיעה מהמחתרת שלתחנת הרכבת של ויטל הגיע קרון חתום. יהודי פולין בוויטל הבינו היבט מה עתיד להתרחש.

עם בוא הקרון פינו את בית המלון ‘פרובידנס’ בו התגוררו יהודי ורשה. הגרמנים העבירו 170 מהעצירים למלון בּוֹ סִיט (‘מקום יפה’) מחוץ למחנה המגודר. המלון גודר במיוחד והעינויים החלו. מפקד מחנה ויטל דיווח שקיימת “תסיסה לא מוסברת” בקרב העצירים היהודים. מרים נוביץ' הזהירה אותם שעליהם לנסות להסתיר את הילדים. 18 מבין העצירים היהודים ניסו להתאבד. הם קפצו מהגג, הרעילו את עצמם, חתכו ורידים, אולם רק שלושה הצליחו לשים קץ לחייהם. יצחק קצנלסון ובנו צבי נכלאו אף הם בין העתידים לגירוש. מרים נוביץ' הצליחה לבקר את יצחק קצנלסון בלוויית שני חלוצים במלון. הייתה זו הפגישה האחרונה עם המשורר. בפגישה זו לימד אותם קצנלסון את “על השחיטה” של ביאליק. כאומר שזוהי צוואתו האחרונה.

רכבת ובה 173 יהודים מוויטל יצאה לדראנסי, ומשם נשלחו מאות אלפי יהודי צרפת אל מותם. בלוח השיש במחנה המעבר חקוק המספר 100,000 כמספרם של היהודים שהועברו אל מותם באושוויץ. במחקרים אחרים נאמר כי עברו בו 70,000. בקרון המשא שהוצב בדראנסי לזכר הנרצחים, נשארה כתובת טכנית מזעזעת – “שמונה סוסים, לארבעה אנשים”.

לאחר גירוש יהודי ורשה לדראנסי בדרך להריגתם, חזרו החיים בוויטל לשגרה. כעבור שבועות אחדים, ב־29 וב־30 ביוני הוחלפו שבויים וחלק מהם נשלח דווקא לפלשתינה. רכבת הובילה אותם מוויטל לוינה. בווינה הצטרפו אליהם כמה יהודים מברגן בלזן. הרכבת הגיעה לאיסטנבול ומשם לפלשתינה. בהגיעם נעצרו במחנה המעצר בעתלית. בקבוצה זו הייתה גם רות אדלר. בידית מזוודתה הטמינה כתבים של יצחק קצנלסון. כך הגיעו ארצה ראשוני כתבי היד שנכתבו בוויטל.

ביולי של אותה שנה התבצעו עוד כמה החלפות שבויים של מאות מאנשי המחנה, אמריקנים ובריטים שהועברו דרך ספרד לארצותיהם, ועדיין המשיך המחנה את פעילותו.

ב־12 בספטמבר 1944, נכבש מחנה ויטל על ידי יחידות צבא צרפת החופשית, בפיקודו של שארל דב גול. שומרי המחנה הגרמנים כבר נמלטו ממנו כעשרה ימים קודם לכן. הגנרל לקלרק, המפקד הצרפתי ששחרר את ויטל, היה גאה להודיע לשבויים שנותרו במחנה כי הוא גאה שמדינתו אשר נלקחה בשבי הגרמנים, ושוחררה על ידי האנגלים והאמריקנים, היא זו שמשחררת את השבויים של צבא בריטניה וארצות הברית שסייעו לשחרורה של צרפת ונכלאו בוויטל.

באוקטובר 1944 פונה המחנה מיושביו. מרים נוביץ' הוציאה ממקום המסתור את הבקבוקים בהם טמנה את כתבי יצחק קצנלסון, והפקידה את הכתבים במשרדי הקהילה היהודית. בראשית 1945, חודשים אחדים לפני הניצחון, כתבה נוביץ' מכתב למנחם פוזננסקי, חברו הטוב של קצנלסון, וסיפרה בו מתי נלקח הסופר – שהיה למורה אישי שלה – לדראנסי ובאיזה משלוח יצא לאושוויץ. במכתבה, הוסיפה וכתבה, “אחרי המלחמה נצטרך לחקור מה עלה בגורלם של המשורר ובנו”, ומוסיפה כי כולם כבר יודעים את הזוועות שהתרחשו באושוויץ אך היא עדיין מקווה שהשניים שרדו. היא מבטיחה כי תביא את הכתבים למולדת בפלשתינה. קצנלסון חינך אותה לציונות והיא נשארה נאמנה לתביעתו, שמי שישרוד חייב להעיד בפני העולם על מה שהתרחש. מרים נוביץ' הקדישה את חייה – כמו גם שאר תלמידיו של קצנלסון – מורדי הגטו ששרדו, לזכרון השואה.


מוקי צור 35 חופרת (2).jpg

מרים נוביץ' חופרת בוויטל


מוקי צור 36 לוח זיכרון (2).jpg

לוח זיכרון על מלון ‘פרובידנס’ לזכרו של קצנלסון


 

ביקור בוויטל ובדראנסי    🔗

כשהתחלתי לכתוב על יצחק קצנלסון החלטתי לבקר בוויטל ובדראנסי.

רציתי לדעת מה נשאר שם ומה השתנה. הבאתי עִמי צילומים מן המקום שצולמו כנראה על ידי מרים נוביץ' במועד קרוב מאוד לתקופה בה עדיין התקיים המחנה. היא צילמה את מלון ‘פרובידנס’ ושִחזרה תמונה בה היא חופרת באדמה במקום בו הוסתרו כתביו של יצחק קצנלסון. הייתי מצוייד בספרו הנפלא של צבי דרור על מרים נוביץ', וסברתי כי שום דבר מהעולם הנורא ההוא לא נותר. בקבוקי המים המינרליים של ויטל עדיין מופצים ברחבי צרפת, אולם, כך סברתי, השאר נמחק. כשהגעתי לתחנת הרכבת של ויטל התרגשתי. פניתי למשרד התיירות המקומי והפקידה המנומסת אכן הכירה את הבניינים אודותם שאלתי.

כאילו דבר לא קרה כאן בויטל. המלונות, המבטיחים למתאכסנים בהם שפע טוּב ובריאות נשארו כשהיו, וכמותם גם מלון ‘פרובידנס’. דיברתי עם החדרניות של חדר 107 – החדר בו התגוררו קצנלסון ובנו צבי. וחלונותיו המסורגים באופן אמנותי נשאר כשהיה. העובדות שהניחו בקפידה את המצעים הרעננים בחדר, לא ידעו דבר על ההיסטוריה של המקום. הן בנות כפרים בסביבה. כשסיפרתי להן על העבר העגום של החדר כולנו התרגשנו. במוזיאון המקומי מצאנו את בקבוקי המים המינרליים המחליפים צורה במשך השנים, ערוכים וסדורים על האצטבאות. מוצגים בו מכשירי בריאות שהשתנו עם הזמן, ‘טכנולוגיה של בריאות’, ועם זאת מצוי כאן גם מחקר מפורט על קורות מחנה השבויים. מדי פעם מתקיימת במקום הרצאה על קורות המחנה מפי צאצאי השבויים שהתגוררו בו בזמן המלחמה.

ביוזמת מרים נוביץ' הוצב ב־1955 שלט במלון בו התגורר קצנלסון. נכתב בו שכאן גרו למשך זמן מה יהודים שנשלחו לדראנסי ואושוויץ ובהם המשורר יצחק קצנלסון.

ביקרתי גם במחנה דראנסי ליד פריז, שבמקורו היה שכונת פועלים שהוסבה למחנה צבא צרפתי. עם הכיבוש הגרמני הוא הפך למחנה שבויים אנגליים, והוסב למחנה מַעבר ממנו נשלחו יהודי צרפת אל מותם, בעיקר באושוויץ. המקום לא השתנה. גוש ענק של בניינים מוזנחים בנויים סביב כיכר משמשים היום למגורי משפחות. על פי השמות בתיבות הדואר, ניתן להסיק כי היום מתגורר בו פסיפס מגוון של אנשים מארצות שונות, שהיגרו אל צרפת והתיישבו בסביבת פריז. לוחות שיש אחדים מציינים את האירועים שהתרחשו כאן: לוח לזכר השבויים האנגלים שנכלאו פה; לוח לזכר 70 עצירים שחצבו מנהרה כדי להימלט מהמחנה. הם הצליחו לחפור 36 מטר, אך במטרים האחרונים נתפסו והוצאו להורג; ולוח בו חקוקים דברי דה־גול על ההתנגדות אך גם על השלום. באחת הדירות הקימו מוזיאון קטן.

בכיכר – קרון רכבת קטן מהימים ההם ועליו רשום: “שמונה סוסים המותרים להובלה בקרון”, ולידם המספר “40” לאנשים שצריכים להיכנס ולהצטופף בו. בצד הקרון הוצבה מצבה מרשימה ועליה חקוקים בעברית פסוקים אחדים ממגילת איכה. המצבה עוצבה על ידי הפסל שלמה זלינגר, שהיה ילד בן שמונה שנמצא במצב קשה ב־1945 על ידי רופא סובייטי, כשהוא שוכב על ערימת גופות בטרזינשטאט. הוא חזר לחיים אך כל משפחתו אבדה. למשך כשמונה שנים אבד לו זיכרונו. זלינגר עלה ב1946 על אוניית המעפילים ‘תל־חי’ ונכלא על ידי הבריטים בעתלית. לימים הצטרף לקיבוץ שנחשב אז לקשה ביותר בתאי התיישבותו, קיבוץ בית הערבה.

בזמן מלחמת העצמאות פונתה בית הערבה ושלמה זלינגר הגיע לסדום. אחרי המלחמה התיישב עם חבריו בקיבוץ כברי. הזיכרון החל לשוב אליו. זלינגר החל בפעילותו כפסל, השתלם בצרפת ונשאר לחיות בה. הוא האיש שעיצב את פסל

הזיכרון המיוחד בדראנסי. במרכזו אבן גרניט ורודה שעוצבה בצורת ש' – שדי. במצבה מפוסלות דמויות מהשואה וכן נחקקו בה פסוקי אֵבל מסורתיים מספר איכה. אתר הזיכרון הזה מרשים מאוד, אך נראה שדיירי השכונה לא כל כך מודעים לקיומו.


מוקי צור 37 מצבה (2).jpg

המצבה בדראנסי של שלמה זלינגר


אישה אחת שישבה באוטובוס הציבורי שהוביל אותנו לדראנסי, סימנה לנהג שיעצור ואמרה: “אני חושבת שזה המקום שהם מחפשים. יש פה קרון רכבת שאשנביו צרים.” עוברת אורח קשישה הבחינה בנו ניצבים מול הקרון החתום והפטירה: “כן כן, זה סיפור עצוב.”


מוות שונה    🔗

שונה היה מותו של יצחק קצנלסון מהמוות אותו תיאר לעצמו בימי נעוריו. דמיונו הצעיר תיאר לעצמו מוות אחר. גם אז ידע חרדות מוות, אולם לא כמו שהכיר בימי השואה. אז היו ימים בהם הציוויליזציה עדיין רחשה מסביב. בלוויות היו ארון מתים ותכריכים:

ועברה העגלה השחורה, ועבר הארון

ואולי לא תזרח החמה, וציפור לא תרון…

ואולי יהיה מטר גדול ביום בו אובל לקבר…

… אני אשכב בתוך העגלה ולא אדע דבר


 

מסמכי ויטל    🔗

לפנינו כמה מסמכים מתקופת ויטל, הנוגעים לקשר בין יצחק קצנלסון לעולם החיצוני בעודו שרוי במחנה השבויים:


ניסיון לדאוג לקצנלסון בוויטל    🔗

במכתב שקיבלה שרה שיסקין מ’הצלב האדום' בעקבות ניסיונה לדאוג לקצנלסון הכלוא בוויטל, נכתב כי נכשלו הניסיונות ליצירת קשר עם פייגה, אחותו של יצחק השוהה באורוגוואי, כדי להשיג עבורו רשיון הגירה לדרום אמריקה.

היא אף קיבלה ידיעה שאין כל אפשרות לשלוח לו חבילות, למרות העובדה שבאותה תקופה עדיין נשלחו חבילות לאזרחים שנכלאו בוויטל. במכתב למשפחה ציין ‘הצלב האדום’ שמכסת החבילות למחנה השבויים קטנה, “והן נשלחות לחיילים בלבד.”

הניסיונות לחלץ את יצחק ממחנה השבויים, הגיעו עד משרדו של שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן. השר הודיע כי אכן מתקיים משא ומתן להחלפת שבויים גרמנים בשבויים אנגלים, אך הבהיר שיצחק אינו יכול להיכלל בעסקה לחילופי שבויים הנרקמת על ידי השוויצרים, “על פי גילו, מצב בריאותו, ועל פי קשריו עם הבריטים…” החלפת השבויים אמנם בוצעה שבועות אחדים לאחר שצבי ויצחק כבר הוסעו לדראנסי ומשם הובלו לאושוויץ.

ביולי 1944, לאחר גירושו של קצנלסון לאושוויץ, קיבלה קרובתו מ’הצלב האדום' ידיעה כי אין הם יכולים להעביר לה כל מידע חדש אודות יצחק, “עקב תנאי התקשורת הקשים ייקח לא מעט זמן לקבל ידיעות ותשובה על שאלתך.”

יצחק קצנלסון כתב לאחיו אברהם, השבוי אף הוא, סדרה של גלויות כתובות בגרמנית. הבאנו כאן אחת מהן:


נִפָּגֵשׁ אחרי זמן ארוך של פרידה    🔗

אחי היקר

אני חושב שאתה תוחלף בקרוב, ובקרוב תראה את אשתך וילדיך שוב. כנראה שנקבל את הניירות מהבית ושוב נפגש אחרי זמן ארוך של פרידה. כשתהיה בבית זה לא ייקח הרבה זמן, נכון? בניק צריך להיות עם אמו. אתה בטוח כתבת לנו בגללי וגם משה. אני מברך אותו וגם צבי.

יצחק


גלוית הפרידה    🔗

לפי התאריך ושם בית המלון זוהי הגלויה האחרונה שכתב קצנלסון. היא נכתבה ערב יציאתו לדראנסי. בית המלון הרשום על הגלויה הוא ‘בּוֹ סיטֶה’, שמו של המלון ‘נוף יפה’ שהיה המלון בו ריכזו את היהודים שנועדו לגירוש ולרצח. כיוצאי גטו מנוסים, השוהים במלון היו מודעים היטב כי הם עתידים להִשלח למוות. הגלויה הכתובה כגלוית פרידה אינה חושפת את מצוקתו של המשורר באותן שעות גורליות. לא את גל ניסיונות ההתאבדות במחנה, לא את מפגשיו האחרונים של המשורר עם קהל כשהוא מעיין ב“על השחיטה” של ביאליק, ואף לא את שיחותיו האחרונות. את זה הצנזורה לא הייתה מעבירה. אך בניגוד לגלויות אחרות, גלויה זו מודיעה על ביטחונו של הסופר. היא אופטימית ומבטאת את האמונה כי בעתיד עוד ייפגשו. האם נימה זו נובעת מחשש שאם יספר את האמת הגסטאפו עלול להשמידה, והיא לא תגיע למחוז חפצה? סמוך לאותה עת, אברהם אחיו, שהיה שבוי במחנה שבויים גרמני אחר, ואליו נכתבה הגלויה, שוחרר והצטרף למשפחתו בקיבוץ שפיים. ואכן, צל אותם ימים ניכר בו על פני משך חייו.


מוקי צור 38 גלוית פרידה (2).jpg

גלוית הפרידה של קצנלסון מאחיו אברהם


רשימת הנרצחים מוויטל    🔗

לפנינו העתק רשימה גרמנית של הנשלחים מוויטל לדראנסי. בראש הרשימה מופיעה כותרת בצרפתית, שנכתבה כנראה על ידי מרים נוביץ‘. בראש רשימת הנשלחים היא מסמנת 26 שמות של אלה שאמנם נשלחו מוויטל לדראנסי, אך לאושוויץ לא הגיעו. נראה שברחו או מתו בשלבי המסע. בזיכרונותיו של נתן עק, אחד הניצולים, הוא מספר כיצד נפרד מאשתו ברכבת, פרץ את הקרון וניצל. בתו התינוקת, שהוברחה כזכור על ידי מרים נוביץ’, הובאה אליו אל מקום הסתר בפריז.


מוקי צור 39 רשימת נשלחים (2).jpg

רשימת הנשלחים לאושוויץ


 

פנקס ויטל    🔗

שלושה בקבוקים סגורים באופן הרמטי. לא פעם נקברו בקבוקים באדמה. בקבוקים עם זהב, עם אבנים יקרות, ודאי היו גם כאלה שהכילו בתוכם כתבי יד. ואולם מעולם לא היו ביניהם דומים לשלושת בקבוקים אלה אשר נטמנו בוויטל, ‘אצל היציאה, ימינה, ליד העמוד השישי אשר יש סדק באמצעיתו.’

(דוד שמעוני, מתוך כתבים אחרונים של יצחק קצנלסון, הקיבוץ המאוחד 1969, עמ' 9)

בימים שקצנלסון שהה בגטו ורשה, הוא הרבה לכתוב ביידיש, שוחח עם הקהל ושר עמו. הוא תרגם בעבורו פרקי מקרא ושירה עברית והאמין בכל לבו, שדווקא בשעות קשות אלה, חשוב שיישמעו. אך כשהגיע לוויטל החל לכתוב את חשבון עולמו בעברית ללא קהל. האם סבר כי בעברית הוא משאיר חשבון לדורות? האם ראה לנגדו את ארץ ישראל העברית? האם ביקש להשאיר עדות לבני דודיו יצחק טבנקין וברל כצנלסון?

בוויטל חש צורך למסור עדות, אך מצד אחר ניצב מול ההכרח הטבעי להגן על נפשו מפני הידרדרות לשיגעון. הוא ביקש למסור עובדות, אולם הכיר בכך שההיזכרות בהן עלולה להובילו לטירוף הדעת. בכל זאת כתב מתוך שהאמין כי עדיין הוא יכול לשמור על שפיותו גם אם יכתוב את שראו עיניו. “עוד לא הגיעה העת להשתגע.” מן הכתוב עולה כי השיגעון יגיע משיבוא השלום, כשמתוך בדידותו יוכל להיווכח בשתיקת העולם לנוכח מות הילדים. עולם שרואה ולא יוצא לנקום את נקמתם.

הכתיבה הייתה לו לייעוד, העדות – למחויבות אישית. נתן עק ששהה עמו בלודז' ואף הגיע לוויטל, שוחח עם קצנלסון בלי הרף. הוא הזכיר לו שיחה שקיים עם חנה אשתו בטרם נרצחה. היא אמרה לנתן כי עדיף שהיא תמות על פני יצחק: “הוא חשוב יותר כעֵד”. כסופר יוכל לספר מה אירע. עדותו הייתה צוואתה.

קצנלסון היה מודע לכך שהביטוי לאסון שהתרחש לא יכול להביא לטיהור לב או לזיכוך. הקתרזיס הקשור לרצח העם היה עבורו פיגול מסוכן. בכל התקופות השתמשו הרוצחים לא פעם ביהודים כאמצעי לקתרזיס, כאילו רצח יכול לטהר. הנטיות האינטלקטואליות למצוא פורקן ברצח יהודים כדי להגיע למעין ‘טיהור’ פולחני באנטישמיות אנינה, היו פשע אנושי חמור. ביהודים פוגעים מנימוקי מוסר, לא שודדים אותם רק כדי להשיג שלל, אלא כדי להגיע לטוהר ולקדושה. היהודי נפגע מפני שהוא מפריע לשלמות ולמסורת או למהפכה, לפיכך הוא חומר לקתרזיס, למסע היטהרות. נפטרים ממנו למען תהליך של מהפכה או למען שלמות אורגאנית בנויה לתלפיות.

היהודי היה לפתיל הצתה בידי כוחות של רשע גלוי או של רשע המחופש לחסידות שווא. יש להעביר את הזיכרון הלא פתור מאיש לאיש, מדור לדור. הוא חשש מהתגובה הכופה בריחה, אדישות ושינה. אי אפשר היה לפטור את המערב בלא כלום על שלא פעל למען הצלת היהודים. כל אחד ידע היטב לאן נוסעות רכבות המוות. איך זה שהמערב אשר אסף ידיעות על כל זירה וריגל אחרי כל פרט טוען ויטען כי לא ידע?

את פנקס ויטל כותב יצחק קצנלסון אחרי פרק של דממה. ימי הכתיבה מתייחסים לעתים קרובות לאירועים שהתרחשו שנה קודם לכן. בפנקס הוא מתאר את החיים בגטו ורשה. הגטו הינו עיר פרזות נצורה, זירת הרצח הנורא. מעבר לאווירת הנכאים והפחדים ההופכים לוודאות, יש סימנים לתרבות הנרמסת בראש חוצות. הוא עובר בגטו ורואה את הספרים מושלכים מהבתים. כל גיבורי הספרות מציצים מהרחוב. ספרי יידיש ועברית, פרץ וביאליק.

לאורך הדורות האחרונים היהודי נמצא במצב חירום מַתמיד: הוא נקרא להסתגל או להתעלם. במקרים רבים הוא נסחף לשיתוף פעולה או להפנמה עמוקה של חובתו להקריב עצמו לשנאה. אך הוא גם יכול להכיר בכך שמצב זה הוא מצב של גלות. מצב שיש להשתדל להתגבר עליו. עם השלטון הנאצי תגובת היהודים על המתרחש היא שונה. יש שהם שמסתגרים בתוך שמחה של שִׁכחה, היבּריס של בריחה ועיוורון. ויש גם כמוהו, שבתחילת האסון ביקש לחתום את האֵבל כאמונה בתהום נפשו. אולם גם זה קשה לנוכח הרצח הכה מקיף ומתמשך. הילת המוות כפרידה מן החיים נמוגה. אין מוות – יש הרג.

עוצמת האסון כה גדולה עד כי לאט לאט מאבדים העדים את יכולתם לקונן. הוא חושש שאם בתחילת השואה היה האֵבל חד וחריף, עם הרצח המתמשך והפיכתו לחוק עולם, לא יעמוד אפילו הכוח לקונן. בווילנה ולובלין, בהן נרצחו היהודים קודם לכן, הכאב בא לידי ביטוי חריף. כך גם בוורשה בה נרצחו אחר כך. אך בביאליסטוק המתחסלת כבר מאוחר. הרצח יהיה לשִׁגרה ולא יישאר מי שיקונן. העייפות תגבר ולא יהיה בפני מי לקונן. התגובה על הרצח תעומעם. האסון לא מקרב בין היהודים אלא מרחיקם זה מזה. דלות הנפש פורצת. מצב הרוח קשה: המתאבל לבדו אינו יכול לספוק כפיים. קיימת תחושה כי החולים שרדו. כי נשבר העט.

המפגש עם החלוצים בגטו הוא ליצחק קצנלסון אירוע חשוב. הם לא הביאו עִמם את החיים, אולם הוא מאמין כי עם הקמת הארגון היהודי הלוחם, היהודים ימותו אחרת.

דוד שמעוני, מבני העלייה השנייה וחברו של קצנלסון, שראה את יצחק קצנלסון בימי נעוריהם בבוברויסק עם סבו וסבתו, תיאר כיצד התרפק יצחק על זקניו היקרים לנפשו. שמעוני סבור כי כי בגטו התרפק המשורר על החלוצים כשם שהתרפק על זקניו בימי נעוריו. דבר זה ניכר בפנקס ויטל.

קצנלסון מקווה כי ילדי ארץ ישראל וילדי היהודים באמריקה לא יתייאשו מן הידיעות המרות. מקנן בו חשש שהכיליון יתקבל שם באדישות – “אי העמידה מול הרוח גורפת אותנו לכל רוח.” בכל זאת הוא מאמין שהיהודים יוכלו לקיים משהו מחייהם גם לאחר המלחמה, אך שואל את עצמו מתי יוכלו השרידים הניצולים לקומם מחדש את הריסות יהדותם ולבנות בית מדרש מתחדש. באירועים הנוכחיים, כך הוא חושש, תורתם ותרבותם תעורער לחלוטין.

קצנלסון מודע לשוני השורר בין האומות במלחמה זו. הוא מודע לקורבנות הרבים שישלמו האומות במלחמה, במיוחד האומה הרוסית, אך מדגיש כי הגרמנים הכו אמנם מכה קשה את הרוסים, אך על היהודים הם הביאו כיליון.

לאלו המחפשים את השייכות לאנושות משוחררת מלאומים, הוא קורא להכיר בכך שביעורו של העם היהודי הוא גם ביעור האנושי. לדעתו, ההכחשה הלאומית היא פיתוי מסוכן ואשלייתי. הוא מכיר בעובדת ההמרה לנצרות שהקיפה שכבות רחבות של יהודי פולין. הוא ראה אותם כנראה בכניסתם הכפויה לגטו, בבידודם ובהתגייסותם הקלה מדי למשטרה היהודית. משתפי הפעולה ‘דתן ואבירם’, המהלכים ברחובות הגטו הריקים מיהודים, מעוררים את זעמו. הוא מתפלל שיהודי מסוים שבגד יישאר בחיים כדי שאפשר יהיה לשפוט אותו לאחר המלחמה. אבל אם גם הוא יירצח, אפשר יהיה בכל זאת לראות אותו כקורבן וכקדוש.


מוקי צור 40 פנקס ויטל (2).jpg

עמוד מכתב היד של פנקס ויטל


 

קטעים מפנקס ויטל    🔗

תורת החיים ויהודים חיים

את תורת החיים של היהודיים צריכים ללמוד מאת יהודים חיים, לא משום ספרי ברית, לא ישנה, ועל כמה וכמה לא מספר הברית החדשה, אלא מפי עם יהודים חי.

(יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים, עמ' 170, “פנקס ויטל”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט 1969)


הקִרבה אל השיגעון

יש שאני מתרשל בדברים שאינם צריכים להיקבר חיים… [טקסט לא ברור]. ואולם אין זו רשלנות, כי אם בחילה שבנפש לגרד יום־יום בפצעים זבים, מדכאים ומשגעים את כותבם ואת אלה אשר יעברו על דברי זיכרון מעין אלו. חודשיים אלה בויטל, אם כי החרב המזוהמה של זה העם הנבל ומכוער הנפש בתכלית איננה מתהפכת ונוגעת בשרשי שערי – חודשיים אלה קשים לי במובן ידוע יותר מאשר קרוב לשנה בגיא ההרגה בורשא. לא הייתה לי כאן בויטל, בתור נתין הונדורס, הרווחה, אלא שניתנה לי היכולת ‘לעשות את החשבון’ האיום… את ה’חשבון' הנורא הזה לא עשיתי, לא לפי כוחותי היה הדבר…. עוד לא בא הזמן להשתגע. אני אשתגע! סוף סוף אשתגע, כאשר יבוא השלום… לאחר שהעמים ישלימו ועל הרוגינו בערים ובעיירות יעברו המדינות על קבריהם שאינם מסומנים וירמסום ברגל טופפת – אז אשתגע.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 148)


אל תקרא בשמות קדושים

אל תקרא בשמות הקדושים שאינך יכול להעלות שבעה מיליונים שמות יהודים על שפתיך שלא ידעתם, לא ידעתם, לא את השמות, ועל אחת כמה וכמה את נפש היהודים, את נשמתם.

אוי לנו שלא הכרנו את הנפש מישראל, אשר כלתה ואיננה… איננה עוד… אנחנו בכל נפש משמשנו, פשפשנו, ניקרנו, טעמנו, מילאנו כרסנו גם הקיאונו, הקיאונו ואכלנו עוד… ואל נפש עמנו הנרצח לא ירדנו, לא העמקנו, לא ידענוה.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 189)


החלוצים הביאו את הידיעות על רצח בפוֹנאר

עוד בראשית שנת תש"ב הגיעו אלינו לא רק שמועות, אלא הביאו לנו ידיעות עדי־ראייה… חלוצים, אלה הנאמנים שבנו, היפים, האצילים, אצילי הרוח, נושאי העול האמיתי, עול עלבונם הגדול וכבודם. הם, חלוצים קדושים, סוציאליסטיים יהודים אמיתיים, ניני ישעיהו הנביא, ילדי רוחו, באו אלינו מארצות־החרם ההם, באו בדרך חתחתים, הגיעו אלינו ומסרו על הנעשה בוילנה, על המתת חמשת אלפים בוילנה מדי לילה בלילה. אל פונאר הסמוכה לוילנה סחבום, אל קברים, חפירות גדולות, הורידום אלף אלף אל החפירות, ירו בם, ובנפלם בחפירה, מתים ולא מתים – שפכו עליהם סיד ועל שכבת המומתים העמידו אלף שני… כך הרגו את הקדושים, ילדים עם הוריהם, עם דודיהם, קרוביהם, אחיהם – שכבות שכבות הם ממלאים את כליות אדמות ליטא וווֹילינה. אז היו בגיטו וילנה יחידות ויחידים אשר נמלטו ירויים, עם הכדורים בבשרם ועם הכוויות בעורם בדרך נס מתוך הבורות, אלה מהשכבה העליונה, התגנבו לבוא אל הגיטו.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 176)


חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים!

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים! אני לימדתיך, עברנו על ספר ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה, אותך ואת חבר חברים רכים כמוך ע"י ‘החלוץ’ דז’לנה 34. שיחקת את ‘יעקב’ – איך, חוה היקרה, ה’שיקסלקע' היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך, יצאת עם הניירות של ‘גויה’ לערים ולעיירות ששם הורגנו…

אַת זאת, שעמדת בבית הנתיבות בהרובאשוב, אַת אַת זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם… אמנם לא את כולם שלחו… רבים אשר נורו, נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם – והרגום, שהפצירו בם, הרוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… אבל היית בכל רע… התעלפת! למה הניירות בכיס שמלתך, אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שׂימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 183)


בכיתי בשבת אצל הרב

הרב אליעזר יצחק מייזל, הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם אינו חרד לאמונתו פחות מר' יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני לא יכולתי להתאפק ובכיתי מאד מאד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי לעצור, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימינ’קי… הם נתנוני לבכות בשבת ונתנו לו לעלם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.

נתתי בו עיני: משם? מטרבלינקי? שַבתָ?

העלם פתח סגור מקטרנו וחלוקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע על ידי חוטי הברזל, שלוש גדרות ששכו בעדו, עלה וברח. “שניים ברחנו, אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו.” הרב! איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה גם מינה בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם, הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שָלמו!

הוא הרב, הניע לי בראשו כלומר: האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 167–168 )


הרוצח ואליהו הנביא

לבנו לעם בירושלים שבגולה נהרגו אחינו כמעט כולם. האם עתה בא תורנו?

לא נתפלל לו למוות, ואם גם היום, הלילה, ברגע זה, אם תדפוק יד הרוצח על דלתנו. יש שהם באים יחד הרוצח עם אליהו הנביא… הרי כך, נכונים אנו! ובמותנו נצווה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם. דעו ותהי זו נחמתכם: אנו מפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם.


המוני היהודים בעיר, בעיירה הם העיקר

עמי – קראתי: עמי! עמי! ועמי אין… כאשתי אשר הייתה, כבנציון בני, כבנימין שלי – היו, היו ואינם. גם עַמי כך… היה עמי ואיננו עוד, נהרג. כרעיה וכבנים לי. הנה הורגלתי מימי נעורי לפנות אליו, אל עמי, בכל פעם בדברי שהייתי מעלה על הנייר, הוי עמי! לא היו אלה היהודים אשר אִתם גרתי, יהודי בית החומה אשר ישבתי בקרבם. את יהודי הרחוב שלי, את יהודי עירי, את היהודים אשר בתוכם ישבתי לא הכרתי, לא ידעתים. ראיתי אותם אולי בעברם לקראתי, פנים אל פנים, אך את יהודי העיירות הרחוקות, את יהודי הערים האחרות, אותם ידעתי נפש בנפש, אליהם פניתי, להם כאילו נתכוונתי בקוראי, יש מתוך חדווה ויש מתוך צער ויש מתוך שניהם יחד. בבואי לעיירה יהודית בפולין, בליטא, בוולין – לא שמתי ביחוד לב אל עמי, אל העיקר, אל המוני היהודים השוקקים ברחובות ובסימטאות אותה עיירה. המוני היהודים בעיר, בעיירה הם העיקר!

(שם, פנקס ויטל, עמ' 185)


עיקר האימה – לא נגעתי בה

אולי אוסיף לרשום על כליון עם, עמי…? כי זה שרשמתי אין בזה כלום. העיקר, עיקר האימה – לא נגעתי בה. אולי אגע בה בהמשך דבר? ואולי לא אמשיך כלל… הן לא רק אנוכי, גם עטי שבור, ביחד עם לבי בי, עם נשמתי בי, עם כולי, עם כולי בי נשבר העט שהיה, ברוב דברים שכתבתי בו, חלק מאשר חי בקרבי. איך שיהיה, את עלי הנייר הללו אצפין, שבאם ימצאום רוצחים גרמנים פה אתי, יהרגוני, ומה שרע מזה, ישמידו את הרשימות המקוטעות, את המעט מן המעט אשר עולל לנו עם רוצח ונבל, נבל מכל אשר היו לפניו ואחריו, אחריו לא יהיה עוד, הלואי!

(שם, פנקס ויטל, עמ' 187)


אם, ילד וכינור

סיפר לי אתמול מר שמואל שיינברג, שכני במלון בוויטל, זה שיינברג שהציל את בני ואותי, גם אותי, שהושיבנו בעגלה ביום האחרון להיות יהודי בוארשה ויצא אתנו דרך השער. לפני בית החומה בלשנו 72, העבירנו והביאנו אל בית חרושת ברובע של הגויים בתור פועלים ומשם באנו למערה מתחת לאדמה, מחבוא שהכין לנו גוזשיק ידידי. הוא אף, הוא מר שיינברג, עבר עם מחנה יהודים אז, בעבור כל יהודי וארשה הנשארים תחת השבט. במילא עמד שעה קלה עם כל המחנה בקרן הרחוב שהבדילו שם בינינו אם למות מיד או לאחר זמן קצר. ובעיניו ראה את האם ואת הנער הרך בן העשר, אחת עשרה, וכינורו בידו הנופלת. כשהיה עומד הוא ואמו לפני בראנד (שם שרץ משוקץ ומזוהם בצורת אדם… זה שמיום ראשון להתפרצותה של החיה הגרמנית לוארשה היה הוא ממונה על עדת היהודים הגדולה בוארשה, עדה כבת חצי מיליון נפש…) בראנד זה, רוצח נבזה מטבעו, רוצח להנאה…

– את עובדת? קרא רכות לאשה – לכי לך, וזה הנער לשמאל! זה הכינור שבידו – מהו מנגן?

– בני הוא, והוא מיטיב לנגן, לא לפי ערך שנותיו, ניצח בקונקורס של מאה כנרים קיבל ציון להצטיינות ראשונה,

– ינגן לפני.

– הנער ניגן… אני הן שמעתי מנגנים בפילהרמוניה, גם בוארשה ובחוץ לארץ, קרא שיינברג ועיניו רחבו. ואולם אלה לא היו אצבעות, נפש, נפש ניתרה על נימי הכינור… לא שמעתי נגינה כזו מימי. לאחר שהוריד הנער את ידו עם כינורו למטה, ציוהו בראנד מתוך צחוק קל לסור לצד שמאל ולאמו הרשה לשוב אל השאפ, אך נענה לה ונתן לה להילוות אל בנה למות…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 180)


הספר היהודי ואיש הס.ס.

בראנד זה! בלשנו… סמוך לשופּ שלי הייתה סַפָּריה. היה טרוד שם בסַפָּריה אדם נוח וטוב, ארנסט, יהודי מווילנה, סַפּר אמן ומנוסה בתער־גלבים. את אשתו וילדיו גזלו ממנו באחת הבלוקאדות, הובילום למקום שהובילום עם אלפים באותו יום ועשו בם מה שעשו באותם הימים עם מיליונים יהודים – הרגום. בראנד הרוצח היה בא אליו יום יום להסתפר ולהתגלח למשעי. ביכרהו על כל הספרים שבורשה. מזמן לזמן הביא לו בתור תשורה חתיכת בורית ריחנית, מי פרחים צלוחית ועוד… לאוֹת רצון… כמה פעמים שנסבו הדברים לרוצח זה, אמר לי הספר האומלל והישר הזה מתוך תימהון… “בעצם, מר שיינברג, איננו בראנד זה מן הגרועים ביותר, זה דברו אלי בנחת ומתוך בת צחוק… לא הוא ולא שכמותו הובילו את אשתי ואת ילדי להורג!”

באחד מהימים, נכנס בראנד עצמו אל הסַפּר, הכניסוֹ אל האוטו שלו, הביאו אל בית העולם של גנשה, ציוהו לצאת ולהתרחק כמה צעדים וירה בו והרגו לספּרו, באותה בת צחוק שהייתה מעלה חיה מתועבת זו בדברו אתו בהושיטו לו את צואר הנחשים שלו לגילוח.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 180–181)


לבדי איני יכול לספוק כף

באתי הנה היום בלי אשתי ושני בני היקרים. חשך עלי עולמי בלעדיהם. לוּ הייתה פה אתי חנה! בנציק’ל ובנימין לו היו אתי! היינו מבכים כאן יחד את חורבן וכליון עמנו כולו. פה בחדר הקטן בויטל היינו סופקים כף ביחד: לבדי איני יכול לספוק כף. זה היום הראשון שאני כאן ואני ירא… לצאת כאן בבדידות מדעתי… צבי לא יספיק לי, אני צריך להם באסוני הגדול הזה לארבעתם.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 147)


מגילת איכה

עברתי היום על קינת איכה… כשיר צהלה קראתי אותו… נלחם בנו האויב והצר, הוכינו, נפלנו במלחמה, הרס אל בירתנו, שרף את ביתנו, את הבית על ראש ההר. הכה את זקנינו. לא את כולם הכה, רבים הם אלה שהגלה בבלה – והגרמני לא במלחמה יספה אותנו. בשלום, בעבודה למענו, ישפוך דמנו, יובילנו ברכבת, בת עשרות קרונות ליום, לטרבלינקי… ארור יהיה עם היטלר עד סוף כל הזמנים! יימח שמו מעל פני האדמה שעשה את בבל לגן עדן החיים, שהפך את קינת איכה לשירת חגים.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 163)


אידיליית המוות נסתיימה – בא יום מילא

חנה שלי, רעיתי המחרישה והמרחמת מתוך שתיקתה הנפלאה – היא הכירה בי, אם כי החרשתי גם אני, הכירה באֵבל העולמים שנחתם בי לנצח… אני האמנתי: זה האבל כאמונה נחתם בי, בתהום נפשי, לכל ימי חיי, האמנתי – עד בא היום אשר הובלו, על ידי מארת עמים, חנה ושני בני אתה! עם האם! ואחרי יומיים אחי דב, אחי מחמל נפשי ונפשות ביתו הוא, ונפשות בית אחי משה אחי ז"ל שטבע לאושרו במים, לפני הָהרג עמו, על ילדיו ואשתו.

… לא מת אף אחד מישראל בימי התועבה של היטלר ובא כוחו של העולם שאינו יהודי. לא מת משנת 1939, מאחד לחודש התשיעי, אף יהודי אחד – רק נהרגו, נהרגו, נהרגנו כולנו. לולא הצר והאויב הזומם לנו ועושה זממו בנו בראש גלי לא מתנו. רק זקנים בנו, שׂבעי ימים ועושי טוב וחולים מסוכנים מספר היו נאספים אל עמם, בביתם ועל מיטתם־דווי, במסיבת בני משפחה נעצבים… האח! אידיליה! זאת אידילית המוות – לא לנו היא!… עד בוא ימי המצור (בלוקאדה) הראשונים על גרי בתי החומה בגיטו – האמנתי: זה אֵבל הַתמיד אשר נחתם בי בבית הקברות, בהיות הרעב בגיטו, האמנתי: זה האבל ילווני עדי קבר. והנה באו ימי המצור והחטיפה למוות של מתועבי גויים. כן, באו ימי הובלת עמי כולו לטבח. ואחרי תקופת חודשיים של המצור הראשון בא הוא, יום החמישי לספטמבר, יום מילא, הוא בא ופג, פג האבל! והאפס, אותו האפס, אותו הבל־ההבלים אשר יראתי שת עלי, שת עלי… וארשת פני יהודי סולחת לא נחתמה בי. גם חנה, מיטב חלומותי בצורת בת־אדם, לא הייתה אתי עוד, גם בני השניים, לא בנציון ולא בנימין אף הם לא היו עוד אתי –שת עלי הבל הבלים ללא ראשית וללא אחרית. בא יום מילא, יום הועלתה בו לגרדום שארית עמי הגדול והנשגב, שארית עם אלוהים על אדמות, יתר הפליטה על אדמת אירופה. בא יום מילא.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 198–199 )


ארור האיש אשר יכסה על הדם

יומי ואם לויטל באתי באורח פלא, מהו? אחר ליל חתחתים אני קם בבוקר ושׁבעת מיליונים אחים מומתים באין קבר, אינם קמים אתי. ארור האיש אשר יכס על טיפת דם אחת משל יהודי אחד, ולוּ גם ילד קטן אשר לא ידע ברגע שנופץ ראשו אל האבנים שהוא נרצח ומת.

(שם, פנקס ויטל, עמ' 196)


מתים שעודם בחיים

מי שלא ראה את רחובות ורשה מיום החל ההרג… עשרות עגלות זו אחר זו טעונות מתים שעודם חיים! מאז הבוקר התחילו הלוויות הנוראות האלה. לוויות בלי מלווים, עגלות טעונות מתים צועקים, צווחים מתייפחים…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 170)


אני אספר לכם על מילא

אני אספר לכם על רחוב מיא, ואם לא אספר לכם אפילו שמץ קטן מרחוב מילא זה, לא משום שלא חפצתי אלא משום שלא יכולתי. קצת משל גוי לוּ היה בי ולו משל גוי טוב, ולו משל יהודי שוחט עוף או בהמה… הם מתאנים לנו, הגויים, על ‘השחיטה’ ועל השוחט היהודי שהוא מתאכזר… השוחט היהודי – תבוא עליו ברכה, שהוא אחד הוא בעיר, אחד השופך דם בעדנו, שמונענו מבוא בדמים, דמי עוף ובהמה. לא להנאתו הוא שוחט, להנאת עדתו, לחולים, ליולדות. השוחט עצמו, הוא אם משחיטת חברו הוא אוכל ונהנה יותר. אצל הגויים הכל שוחטין! אפילו הטוב שבהם, הטוב שבגויים, – מה הוא אומר למראה בהמה ועוף? הרוג והרוג!! – הוא אומר והורגו ורוצץ את ראשו. אני כרבים אתי, ברכתי בכל פעם שלא ‘שוחט’… הוי, לו שוחט הייתי ולא סופר! אחד סופר נשארתי מכל אחי הסופרים והמשוררים שנהרגו עם שבעה מיליוני יהודים, עם העם כולו. נשארתי לבדי, לעת־עתה נשארתי.

חנה שלי הפלאית, בנציונל’י בן נביאי, בנימין לי שׂשׂוני – אני אספר לכם על מילא, ואתם נחמותי אף עתה, כאשר תחשו, תחשו…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 195)


אני ירא שאשתגע

את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע… את אשר ראיתי לא העליתי גֵרה זה קרוב לשנה. הלא זה קבור עמוק בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני, הרי זה קבור איתי עם שגעוני. אני לא אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השיגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה ויכהה בי…

(שם, פנקס ויטל, עמ' 180)


האלוהים והדיאלקטיקה של הצדק

אך אם תאמרו ישנו – זה רע יותר! גם אלוהים וגם רחוב מילא… צמד שכזה!

הו הוציאו ילדיכם המוצפנים במזוודות, השליכו, נפצו אותם על הקיר! מדורות ענק הבעירו וקיפצו שם לתוכן בידיים רפויות, שערות ראשיכם תלשו

אלוהים ישנו! אי צדק כזה! שנינה כזו! וכלימה כזו גדולה!

(שם, פנקס ויטל, עמ' 195)


עלבונו הגדול של האדם

את ראשי כבד יגונים ואת עיני דמעה אשא אל על, ועלבון ימים רבים ודורות שנצטברו בתהום נפשי, יצא נא מלבר ויורם נס מעל לראש: ראו את האדם, האיש, ראו בעלבונו הגדול ואשר עוללה לו חיית אדם עלי ארץ. יראו ויתביישו הם, אלה השאננים, שגרמו, שהסבו, שהועילו, עזרו לרצוח עם, את עמי… יצא מלבר, יפרוץ החוצה הצער, צער הכחדי בעצם כוחותי הפוריים והנועזים מן העולם על ידי המתועבים שבגויים.


שמחת תורה

בתקופת שהותו בוויטל לימד קצנלסון תנ"ך, אִרגן חגים והביא את שירתו הפדגוגית מתוך אמונה כי אסור להרפות. עבודה זו שונה מאוד מהקינה וזכרון האימה אותם העלה למדרגה כה נעלה.

הנה שיר ל“שמחת תורה” המעלה את זכרה החי של ארץ ישראל ושמש החירות הגדולה המזוהה עם התורה:

(נכתב בוויטל)

בית גדול, בית ישיבה, בית מדרש, בית ספר גדול לתורה היה בצפת. עמד הבית על ראש ההר וחלונותיו קרועים לכל עבר. הרכין אליו הלבנון את ראשו הלבן, השב, את כיפת השלג, הסתכל בחלונותיו מצפון וצחק לו: אשריכם שאתם עוסקים בתורה! והעצמון אף הוא צחק לו מעבר מזה: ברוכים תהיו! צחק לו בכל גליו הים מפאת ים: אשריכם שאתם שוחים עם התורה. ובדרום מי צחק לו בדרום?

הגידו אם תדעו,

ואם לא תדעו שמעו:

השמש! אל התורה צחקה, אור אל אור צחק, שהתורה אף היא אורה! אל הרבנים צחקה השמש, אל התלמידים כולם, ואולם הגג, גג בית הישיבה, הוא מה אמר?

אלי! אלי!

שור כל דומם, שור כל חי –

והשמש צוחקת אלי, רק אלי!

והזבוב המתעופף

על החלון מסתופף

מזמזם בלי די:

השמש צוחקת אלי, רק אלי!

אך אמת מזמזם הזבוב הקטן… ואולם לא ‘רק’ אלא ‘גם’! גם אל הזבוב צחקה השמש. השמש צוחקת אל כל, אל כל בית הישיבה, אל דומם ואל חי בתוכה. ובית הישיבה מלא תשואות כל היום: אלה לומדים, אלה שרים, אלה שואלים ואלה עונים.

מי אתם השואלים? מי אתם העונים?

אם כפירים אתם, אם בני יונים? אם כפירים פה שואגים?

בני יונים כה

כל הישיבה מלאה

אחת צהלה!

שמחה אחת

וצהלה אחת גדולה

חלון קרוע למזרח

הרכן ראש שוב

הלבנון, העצמון

שב הסתכל אשריכם! עוסק בתורה. ים גלים, פאת הים.

שוחה במים. דומם וחי. זבוב מתעופף, הסתופף, זמזם. רק. גם מלא תשואות כפיר, בן יונה. כפיר שואג בן יונים מהגה. שמחה תהלה. יפה־נאה.

(ארכיון בית לוחמי הגטאות)

הד לפעילותו החינוכית של יצחק קצנלסון בוויטל נמצא בשיר פורים שהעתיק וסיגל למצב. כמה אירוניה ותחפושת צריך היה להשקיע בשיר קטן זה, לאור המצב ששרר במחנה השבויים ויטל, בעודו מודע היטב כי גורלו נתון בכף הקלע.


שיר לפורים

פּוּר־פּוּר־פּוּרִים

פּוּרִים מַאי?

חַג שֶׁל שִׂמְחָה

עַד בְּלִי דָּי.

דָּג בַּמַּיִם, עוֹף עַל גַּג –

הַכֹּל יוֹדְעִים

פּוּרִים חַג!


לִפְנֵי כַּמָּה,

כַּמָּה דוֹר,

כָּרָה לָנוּ

הָמָן בּוֹר.

הוּא בְּעַצְמוֹ

נָפַל בּוֹ –

הָהּ, מִי יִתֵּן

וִיהִי כֹה

סוֹף כָּל רָשָׁע

וְכָל מֵץ –

וְיִתָּלֶה

עַל הָעֵץ!


פּוּר פּוּר פּוּרִים!

נָפַל פּוּר:

טוֹב יְבֹרָךְ!

רַע אָרוּר!

(ארכיון בית לוחמי הגטאות, נכתב בוויטל)


מוקי צור 41 שיר לפורים (2).jpg

 

העם היהודי שנהרג    🔗

תיאודור אדורנו, הוגה הדעות היהודי־גרמני־אמריקני, כתב כי אחרי אושוויץ אין מקום לשירה, שהרי כל שירה אחרי הרצח היא חילול הקודש. קצנלסון, לעומתו, האמין כי הברירה היא או לשיר או להתאבד. השיר עבורו הוא ביטוי להתקוממות, למרד. הוא האמין כי בכוחם של געגועים להיות מחזקי חיים ותורמים לקידושם, על כן פרצה שירתו על העם היהודי הנהרג בעוז. במחזה העברי שכתב בוויטל הוא שׂם בפי חניבעל המורד ברומא את המילים הבאות:


בְּמִלְחַמְתֵּנוּ קָשָׁה

חניבעל: עַם עַם רָע וְרָשָׁע –

אֲנַחְנוּ אִם נִפֹּלָה

אַחֲרֵינוּ נַשְׁאיר שִׁיר!

הכהן: לָמָּה לָכֶם שִׁיר?

חניבעל: נִקְמָתֵנוּ הִיא הַגְּדוֹלָה:

שִׁיר! שִׁיר עֵד!

יִתְגַּלְגָּל הֵדוֹ, רַעַם הֵד

זֹאת צִדְקָתֵנוּ הַנִּצַּחַת

עַל אֶרֶץ זֹאת מִתַּחַת

שִׁיר מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד הַסּוֹף – צוֹוֵחַ,

מַזְכְּרֶת עָוֹן לוֹ, לְעַם רוֹצֵחַ,

עַד אַחֲרוֹן דּוֹר…

(“חניבעל”, כתבים אחרונים, הקיבוץ המאוחד 1963, עמ' 264)


את הקינה כתב ביידיש, שפתם של הקורבנות. אף שלא נימק את בחירתו ניתן לראות בכך אקט של הזדהות. ידוע גם כי האמין שכתיבה ביידיש כמוה כעמידה מול העם, בבחינת נביא המדבר אל עמו, ולא ככותב יחיד לקורא הבודד. שירתו היא בד בבד גם קינה וגם דין וחשבון. מעשה של זיכרון וביטוי לאֵבל. לקינתו יש כתובת: מצפונו של העולם, אך לא תוך פסיחה על לשון מושא שירתו. היא עוברת לעולם דרך הלב היהודי.

“השיר על העם היהודי שנהרג” כתוב במודעות עמוקה של מדרש על מגילת איכה, תוך מודעות להבדל הגדול בין שניהם. איכה היא קינה של עַם מובס, מושמד, שלא הכריז על מלחמה ולא הובס בה, ואילו קינתו שלו, היא מעין מגילת איכה חדשה של היהודים האחרונים. השיר מהווה גם מדרש לשירים הביאליקאיים “על השחיטה” ו“בעיר ההרגה”, אותם נשא המשורר עד פגישותיו האחרונות.


מוקי צור 42 ידית (2).jpg

רות אדלר הטמינה בידית מזוודתה כתבים של קצנלסון


במכתב הצוואה שמלווה את “השיר על העם היהודי שנהרג” הוא כותב לבני דודיו יצחק טבנקין וברל כצנלסון, כי הוא מבקש מהם לפרסם את השיר רק אם המלחמה תסתיים בניצחון. כל ניצול הוא הקינה על היהודים שנרצחו. כך גם השיר הנותר לעדות. כפי שאמר המשורר אברהם סוצקבר: “הניצולים הם פתילי זיכרון במנורת האומה. כל אחד הוא כפר, עיר בעצמו, נלוש מפניהם הקדושים של אם וילד.”

“השיר על העם היהודי שנהרג” נכתב בכמה עותקים והגיע ארצה באמצעות רות אדלר, שהייתה שבויה במחנה השבויים ויטל ובעלת דרכון פלשתינאי. עותק נוסף נמצא אחרי המלחמה על ידי מרים נוביץ', קבור בוויטל. עותק אחד הועבר לידי נתן עק שביקש לפרסמו. מאמציו להוציאו לאור היו רצופי מכשולים אך לבסוף הוא פורסם כמה וכמה פעמים. “השיר על העם היהודי שנהרג” תורגם לשפות רבות וחוברה לו גם מוזיקה.

זמר גרמני ידוע תרגם את השיר לגרמנית וקרא אותו בפרלמנט הגרמני והאוסטרי.

תרגום השיר לעברית נעשה בידי חברו של יצחק קצנלסון, מ"ז וופלבסקי, בן דורו. כאן אנו מביאים את תרגומו השונה של דוד ווינפלד לכמה קטעים מהשיר הגדול.


השיר על העם היהודי שנהרג    🔗

אֵיךְ אַשִׁיר – וְהָעוֹלָם הוּא לִי מִדְבַּר שְׁמָמָה?

אֵיךְ אֲנַגֵּן בְּיָדַיִם פְכוּרוֹת מִיֵּאוּשׁ שֶׁעָיְפוּ?

אֵיפה הֵם הַמֵּתִים שֶׁלִּי? אֶת הַמֵּתִים שֶׁלִּי אֲנִי מְחַפֵּשׂ בְּכָל עָרֵמָה

שֶׁל אַשְׁפָּה בְּכָל תְּלוּלִית אֲפָר: אֵיפֹה אַתֶּם, אִמְרוּ לִי, אִמְרוּ לִי, אִמְרוּ?


אֵינָם עוד! וְלא יוֹסִיפוּ לִהְיוֹת עוֹד עֲלֵי אֲדָמוֹת!

אֲנִי בָּדִיתִי אוֹתָם, כֵּן, אֲנִי יוֹשֵׁב וְרוּחִי בוֹדָה אוֹתָם –

וְעִנּוּיֵיהֶם – רַק הֵם אֱמֶת, וְהַיִּסּוּרִים, הַיִּסּוּרִים שֶׁעֵינֶיךְ רוֹאוֹת

מַמָּשִׁיִּים הֵם וּגְדוֹלִים הֵם בְּעֵת הֲרִיגָתָם.


קְרוֹנוֹת רֵיקִים! אַךְ זֶה מְלֵאִים הֲיִיתֶם וְכָעֵת שׁוּב רֵיקִים אַתֶּם,

אֵיפֹה שַׁמְתֶּם אוֹתָם, אֶת הַיְהוּדִים? מָה אֵרַע עִמָּם?

עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים סְפוּרִים וַחֲתוּמִים – הֵנָּה אֵיךְ שׁוּב חֲזַרְתֶּם?

הַגִּידוּ לִי הֵיכָן הֲיִיתֶם, קְרוֹנוֹת, קְרוֹנוֹת שֶׁחָזְרוּ רֵיקָם?


הָהּ סוּסִים, טִפְּשִׁים שֶׁכְּמוֹתְכֶם עַל מָה וְלָמָּה רֹאשׁ תַּרְכִּינוּ אֲבֵלִים?

וְעַל מָה גַלְגַלִים תִּסֹּבּוּ בְּעֶצֶב? הֲתֵדְעוּ גַּלְגַּלִּים

אָנָה אַתֶּם נוֹסְעִים וּמוֹבִילִים אוֹתָם? אָנָה אַתֶּם גּוֹרְרִים

אֶת הָעֲדִינוֹת, בְּנוֹת עַמִּי, וְאֶת בָּנַי הַמְּעֻלִּים?


כָּל הַדְּרָכִים, כָּל הַמְּסִלּוֹת וְהַכְּבִישִׁים הִתְרַסְּקוּ מִכֹּבֶד הַמַּשָּׂא

הַיְּהוּדִי – מַשָּׂא לְלֹא שַק עַל הַגַּב, לְלֹא מִזְוָדוֹת בַּיָּד –

הָיוּ רָצִים עֲמוּסֵי מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁל אֵימָה וּבְחָפְזָה

וּבְלִי תִקְוָה… הָהּ, אֶרֶץ אַחֶרֶת! כֵּיצַד מִתְגַּנְּבִים כָּאן אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת, כֵּיצַד?

וְכַעֲבוֹר שָׁעָה – וְהַשֶּׁמֶשׁ כָּבְתָה מֵעַל וָארְשָׁה וְהִסְתַּלְּקָה

עִמָּנוּ לִרְחוֹב מִילָא, לִרְחוֹב מִילָא

שָׁם נוֹתְרוּ מֵאָה אֶלֶף יְהוּדִים וְיוֹתֵר

לֹא, לֹא הַשֶּׁמֶשׁ! אֵימָה מִשָּׁמַיִם בְּאַכְזָרִיּוּת לִוְּתָה אוֹתָנוּ, אֵימָה גְדוֹלָה


וְכַעֲבֹר שָׁבוּעַ אֲנִי שׁוּב מִתְגַּנֵּב לַגֶּטוֹ… כֵּן! הַרֵי אֶת צוּקֶרְמָן יֵשׁ לִי שָׁם!

אֶת יִצְחָק צוּקֶרְמָן יֵשׁ לִי, אֶת צְבִיָּה יֵשׁ לִי, הַיָּפִים וְהַטּוֹבִים עֲלֵי אֲדָמוֹת!

חֲלוּצִים! כֵּן! וּמִי זֶה אוֹמֵר: הַכּל יָרַד לַאֲבַדוֹן? חֲלוּצִים הֲרֵי יֶשְׁנָם!

עוֹד תֹּכֶן יֵשׁ, עוֹד יֵשׁ בְּמָה לְהֵאָחֵז – אֵינֶנִּי בּוֹכֶה, רַק עֵינַי מְעַט דְּמוּעוֹת!


אָנוּ הוֹלְכִים וְכָלִים מִיּוֹם לְיוֹם, אַךְ אִישׁ אֵינוֹ מֵת, אֵינוֹ מֵת כְּדֶרֶךְ שֶׁהֻרְגַּלְנוּ לְפָנִים –

הוֹרְגִים אוֹתָנוּ, אֶת הַלָּלוּ עִם כַּדוּר בָּרְחוֹב,

אֶת הַלָּלוּ מִעַנִּים בְּזַ’לֵזְנָה מֵאָה וְשָׁלוֹשׁ, וְהַלָּלוּ

גֶעווַאלְד הוּבְלוּ

אֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק גֶעוַואלְד, לָרוּץ בָּרְחוֹבוֹת, לִפְכֹּר יָדַיִם בְּיֵאוּשׁ, לִזְעוֹק בְּקוֹל לְכָל הָעֲבָרִים

אֲבָל גַּם שִׂמְחָה יֵשׁ: נֶשֶׁק! קוֹנִים נֶשֶׁק! מַבְקִיעִים דֶּרֶך לַיְּעָרוֹת,

צְבִי רוֹצֶה לַיַּעַר, גַּם הוּא –

יוֹמַיִם לִפְנֵי פֶּסַח אֵרַע הַדָּבָר! בְּעֶרֶב פֶּסַח חֻסְּלָה לֶשׁ וּבְלֶשׁ,

שָׁמַעְתִּי מִמַּחְבּוֹאִי, יוֹמָם וָלֵיל יְרִי תּוֹתָחִים, בַּלַּיְלָה רָאִיתִי דְּלֵקָה –

הַגֶּטוֹ עוֹלֶה בָּאֵשׁ, בּוֹעֲרִים חוֹמוֹתָיו,

בּוֹעֲרִים אַחֲרוֹנֵי יְהוּדָיו, וְהִיא מוֹסִיפָה לְהִתְלַקֵּחַ

הָאֵשׁ!

הַשָּׁמַיִם הָיוּ מוּאָרִים, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מִישֶׁהוּ, הוּא הִבִּיט וְאֶת הַסּוֹף רָאָה.


כְּבָר אֵינָם! אַל תִּשְׁאֲלוּ שָׁם מֵעֵבֶר לַיָּם, אַל תִּשְׁאֲלוּ לֹא עַל כַּתְרִילֶבְקָה וְלֹא עַל יְהוּפָּץ –

הָנִיחוּ לַאֲשֶׁר אָבַד.

אַל יְבַקְשֵׁם אִישׁ, לֹא אֶת הַמְּנַחֵם מֶנְדְלִים, אֶת

הַטּוּבִיּוֹת הַחוֹלְבִים, אֶת הַשְּלֹמֹה נגִידִים, וְאֶת הַמּוֹטְקֶה

גַּנָּבִים

אַל יְבֻקַּשׁ

בִּכְיָם יִהְיֶה לְךָ כְּמוֹ נְבִיאֶיךָ, כְּמוֹ

יְשַׁעְיָהוּ, יִרְמְיָהוּ, יְחֶזְקֵאל, כְּמוֹ הוֹשֵׁעַ, עָמוֹס,

מֵהַתַנַ"ךְ

הַקַּיָּם לָעַד.

יַעֲלֶה מִבְּיָאלִיק, יְדַבֵּר מִפִּי שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מִסֵּפֶר שֶׁל שָׁלוֹם אַשׁ.


מוקי צור 43 השיר שנהרג (2).jpg

“השיר על העם היהודי שנהרג” בכתב ידו של קצנלסון


 

אחרית דבר: בית יצחק קצנלסון בלוחמי הגטאות    🔗

כותב דב סדן:

נקדים עתה אף שאלה הנשאלת בסופה של הערכת יוצר, לאחר התבוננות הגונה במשחק התנועות של כפות מאזניו, כף חייו ודרכם מכאן, וכף יצירתו ומהותה מכאן: האם חייו הניחו בידו שיצירתו תהא כטבע ברייתו. ואם לאו, מה היו פני יצירתו, אילו חייו הניחו לו שיצירתו תהא כך. שאלנו את השאלה הזו לגבי יצחק קצנלסון ששירו על פי טבע ברייתו, שופע קלות וצחוק, שלא סרו מדבריו הבעייתיים, כביטויים במחזותיו, והנה הגורל גזר עליו להיות מקוננו של העם היהודי ההרוג.


עצוב היה גורלו של יצחק קצנלסון כיוצר. כתביו שפורסמו בשלושה כרכים יצאו לאור בעיכוב גדול. עוד ב־1928 חגגו אוהדיו חצי יובל שנים ליצירתו והבטיחו להוציא לאור את כתביו, אולם הם יצאו לאור רק ב־1938 וההיסטוריה העמוסה והקודרת לא אהבה ולא התפנתה לשירים ליריים בשלושה כרכים. עקב המאורעות לא שרדו הרבה מהספרים שהודפסו. אחרי מלחמת העולם השנייה הוצאו כתביו האחרונים שהוצלו ממחנה הריכוז וויטל שבצרפת, ממנו הובל המשורר לדראנסי ומשם לאושוויץ.

בין הכתבים הללו נמצאה גם הפואמה הגדולה “השיר על העם היהודי שנהרג.”עם פרסום הכתבים האחרונים היה יצחק קצנלסון למשורר השואה. הצל הגדול של כתביו הטרגיים מחק במידה רבה את עקבות יצירתו המוקדמת. הוצאת כל כתביו ב־1972 על ידי הוצאת הקיבוץ המאוחד, לא מעט בדחיפתו של יצחק צוקרמן, ממייסדי המוזיאון על שם יצחק קצנלסון בלוחמי הגטאות, עדיין לא הביאה את הקוראים להעמיק בכתביו.

אף שבמשך השנים היה זכרו לחבריו ותלמידיו דגל, מצפון, וגם זיכרון חם של אהבה, בציבור הרחב במידה רבה נשכחו דמותו ויצירתו. אנשים כקצנלסון מעוררים בי תחושה של נצחון הרוח. תהליך צמיחתו של האיש ויכולתו להתגלות במלוא עוצמתו הרוחנית בימי כיליון, כישרון הביטוי וההזדהות, מהווים מעשה יצירה של התנגדות ותקווה בעולם שנחשף בשיא אימתו ואכזריותו.

כיצד ומדוע בית העדות הראשון בעולם על תקופת השואה נקרא על שמו של יצחק קצנלסון? אפשר היה אולי לעלות על הדעת מועמדים נוספים שעל שמם ניתן היה לקרוא מוזיאון על ימי השואה. אנשי לוחמי הגטאות, אנטק צוקרמן, צביה לובטקין וחבריהם, האנשים שבאו משם. אבל יצחק טבנקין שהנהיג תנועה קיבוצית בישראל ובמיוחד חניכיו וחבריו, חשו כי זהו הדבר שצריך ונכון לעשותו. ככל הידוע לנו על פי הארכיונים, דבר זה לא הוחלט בדיונים ציבוריים ובהרמת אצבע. הייתה זו כנראה תחושה פנימית עמוקה.

ביקשנו לנסות להבין אותה באמצעות מחקר מרוכז זה שאינו שלם. מטלה זו חייבה אותנו ללמוד מחדש את משנתו ודרכו של קצנלסון בפרספקטיבה של הזמן שחלף. הדמות שהתגלתה לנו שונה במובנים רבים מזו שהכירו בני דורו. רעיו מתקופות שונות בחייו היכירוהו בפניו השונים, שכן הגיב וחי מצבים שונים והיה נתון למעגלי רעוּת וחינוך שונים. יש להניח כי למרות רגישותו הרבה, הוא עצמו לא ניחש באלו מצבים יהא עליו להתגלות ולהיכן תוביל אותו יצירתיותו. חניכיו, תלמידיו וקוראיו בתקופות שונות הזדהו עם מחזותיו, שיריו, מסותיו ודבריו הסוערים ספוגי ההומור והחוכמה. גם עם דמותו כמורה, כאמן, כאיש ציבור ומשפחה, שכן בחייו נטל חלק בכל אלה בטווח הזמן שבין העלייה השנייה ועד לשואה. התמורות הן שהפגישו אותו עם מגוון אנושי ועם אותות הזמן המתחלפים.

כל אשר צבר טרם המלחמה הגיע למבחן בעת האסון שהתרחש על יהדות אירופה בשואה והוא היה לו לעד ולקורבן. הוא היה שליח ציבור המזמר לפני התיבה ומחפש מילים לתפילה בלתי אפשרית. איש שחי את עומק התהום שמתוכה בוקעים דבריו כהתמודדות נבואית ללא קול מצווה והתגלות מדריכה.

אנטק צוקרמן מספר כיצד בימי האסון הגדול והרצח חיפש בספרות העברית משענת רוחנית למצבים הקשים. בחיפושים אחרי פשר וכיוון, טבעי היה לו ולחבריו לפנות אל הספרות. לא מקרה הוא, שערב יציאת קצנלסון ממחנה ויטל בצרפת אל דראנסי, מחנה השילוח לאושוויץ, כשכבר ידע שהוא הולך אל מותו, פנה אל המקורות המוכרים לו ולמד עם חבריו את השיר “על השחיטה” של ביאליק. אנו המחפשים פשר ומשמעות אחרי השואה, הבה נחפש אותם בכל יצירתו ודרך חייו של יצחק קצנלסון.

אחרי שניסיתי ללמוד משהו מדרכו וכתביו של קצנלסון, אני חש שגם בדורנו אנחנו יכולים להזדהות עם החלטת מייסדי המוזיאון והמרכז החינוכי בלוחמי הגטאות, לקרוא את המקום על שמו. ביצירתו הוא נתן ביטוי עמוק להווית העם היהודי שהיה, וגם ליווה את דרכו בכיליונו. אוצרות יצירתו מתייצבים בפני דורות, גם אלו שלא הכירו אותו אישית. הם מהווים פרקי זיכרון למורים ותלמידים, לחניכי ההכשרות החלוציות, ללוחמי הגטאות, ולכל העמךָ היהודי הגדול בעיירה ובעיר, בתנועות המהפכה ובבתי המדרש, בבית ובתיאטרון היהודי. כל המבקשים השראה ואהבה, קריאה ומצפון יוכלו להבין את עומק הכרעת מייסדי בית לוחמי הגטאות לקרוא את בית העדות והמוזיאון על שמו.

קצנלסון ביקש לבנות את ביתו ואת בית משפחתו בארץ. לשם כך רכש אדמות והתכוון לבנות עליהן, אך איחר את המועד. לאחר הירצחו ביקשה המשפחה לתרום את רכושו למוזיאון בלי רעש וצלצולי טקס, ללא חוזה והסכם אלא מתוך הבנה כי הם תורמים למען מה שתבע מעצמו: להעיד.


הספר המוגש כאן איננו אלא תמצית שבתמצית. הוא פרי מאמצי הרבים. חברי בית לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד התמסרו במשך שנים להוצאת כתביו של קצנלסון כדי להעיד על האיש ומפעלותיו. הם אספו לארכיון כל חומר על האיש ודרכו. פרופ' יחיאל שיינטוך, הקדיש שנות מחקר רבות ליצירתו של קצנלסון בתקופת השואה. ענת ברטמן אלהלל ויוסי שביט עובדֵי הארכיון, טלי שנר המלווה את עבודת הספר מראשיתו, סייעו לי בכל.

תודתי לפרופסור עוזי שביט מנהל הוצאת הספרים הקיבוץ המאוחד שהטה שכם והעיר הערות מאירות עיניים על הכתוב, ללאה שניר שערכה את לשוני ויותר מכך, ליוותה את הוצאת הספר בכישרון ואהבה. תודה לרוחמה שעיצבה את הספר בחרדת קודש ונענתה לכל האתגרים שהספר הציב בפניה.

תודה מיוחדת עלי להודות לבית שלום עליכם, שהאמין בפרויקט של המשורר שהתעקש לכרות ברית אמת בין העברית ליידיש ויצר בשתי השפות.

ד"ר נתי כהן מאוניברסיטת בר אילן, שכתב על מסותיו המוקדמות של יצחק קצנלסון העיר הערות חשובות על כתב היד.


אני מקווה כי ספר זה יסייע בעיצוב חלל במוזיאון בבית לוחמי הגטאות, שיראה את פני העם היהודי לפני השואה מבעד לעיניו של המשורר הגדול. ומקווה כי יתרום להעמקת השראת יצירתו ודמותו בקרב ממשיכי דרכו.


מוקי צור


 

ביבליוגרפיה    🔗

מכתבֵי יצחק קצנלסון

1) כתבים, כרך ראשון, סיפורים ומסות, בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב 1982.

2) כתבים, כרך שני, מחזות, בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב 1982.

3) כתבים, כרך שלישי, מחזות תנ“כיים, בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תשמ”ד 1984.

4) כתבים, כרך רביעי, מעינות (1937־1903) מבחר שירים, תשמ"ד 1984.

5) יש לי שיר לילדי ישראל, הקיבוץ המאוחד, ירושלים, תשי"ד 1954.

6) שירים 1938־1903, מבחר. בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תשל"ה.

7) ביכורים, “החליל”, קובץ שירים לבני הנעורים, שנכתבו על ידי משוררים שונים ביניהם יצחק קצנלסון, תושיה, וארשה, תרס"ז 1907.

8) בגבולות ליטא, פואמה, ספרות, וארשה, תרס"ט 1909.

9) מכירת יוסף – דרמה בשלושה אקטים, הוצאת מקרא, וארשה, תר"ע 1909.

10) דמדומים, שירים, הוצאת תושיה, וארשה, תר"ע 1910.

11) אנו חיים ומתים, דרמה לירית בשלושה פרקים, הוצאת אחיספר, וארשה־ברלין.

12) “המעגל”, קומדיה בשלוש מערכות, דפוס הצפירה, וארשה, תרע"א.

13) גלות: פואמה, הוצאת ספרות, וארשה, תרע"א 1911.

14) בחורים, הוצאת ספרות, וארשה, תרע’א 1911.

15) גן ילדים, הוצאת האור, וורשא, תרע"ח 1918.

16) היינריך היינה, ספר השירים, תרגם יצחק קצנלסון. הוצאת יוסף שטיבל, וארשה תרפ"ד, 1924.

17) צפרירים, יצחק קצנלסון וי' ברקמן, ספר לימוד ומקרא עם מחלקה לעבודות בכתב, ספר ראשון, תרפ“ד 1924, ספר שלישי תרפ”ו 1926.

18) יעקב און עשו – מחזה בחרוזים נוסח ביידיש (תרגום של המחזה יעקב ועשו, ‘עולמי’ ב־2.5.38 התרגום ליידיש 1940 בגיטו, ארכיון לוחמי הגטאות).

19) צו ביאליקס יארצייט (יום הזיכרון לביאליק) גטו וארשה. תמוז ת’ש חתום א’ל שטאטער (פסידונים של יצחק קצנלסון) העתק, ארכיון לוחמי הגטאות.

20) האנדל (מסחר) מונולוג בחרוזים ביידיש. נכתב בגטו ורשה, המחצית הראשונה ב־1941, ארכיון לוחמי הגטאות.

21) ארום ירושלים – צווישן די פאסטוכער א פארשטעלונג אין דריי אקטן (מסביב לירושלים – הרועים, תרגום ליידיש.

עם שינויים למחזה ‘הרועים’ שבט–אדר, פברואר–מארס 1941 (תש"א), כתב יד, ארכיון לוחמי הגטאות.

22) על נהרות בבל – פאלקסטראגעדיע אין פיר אקטן. מחזה ביידיש בארבע מערכות, גטו וארשה, פברואר־מארס.

(שבט אדר) 1941 (תש"א) כתב יד, ארכיון לוחמי הגטאות.

23) פתיחה למסיבת מורים בליל הסדר תש"ב, 1942, גטו וארשה, עברית, כתב יד, ארכיון לוחמי הגטאות.

לידער פון הונגער (שירי הרעב) גטו ורשה, 28.5.1941, ארכיון לוחמי הגטאות.

24) איוב – ביבלישע טראגדיע אין דריי אקטן (איוב – טרגדיה תנ"כית בשלוש מערכות), גטו וארשה, נדפס ביוני 1941, מרכז תנועת דרור, ארכיון לוחמי הגטאות.

25) ווי דיר (אבוי לך) שיר ביידיש, גטו וורשה, 31.5.1942. כתב יד, ארכיון לוחמי הגטאות.

26) דאס ליד וועגן שלמה זשליכאווסקי (השיר על שלמה ז’ליכובסקי), גטו ורשה, 9.6.42, ארכיון לוחמי הגטאות.

27) שפוך חמתך, שיר ביידיש. גטו ורשה, סוף יוני – תחילת יולי 1942.

28) דאס ליד וועגן ראדזינער (השיר על הרבי מראדזין), גטו וארשה 15.11.1942–7.1.1943. העתק כתב יד, ארכיון לוחמי הגטאות.

29) דער טאג פון מיין גרויסן אומגליק (יום אסוני הגדול) פואמה לירית. העתק של הנוסח השני, יידיש, בדפוס. ארכיון לוחמי הגטאות.

30) שיר לפורים, כתב יד. מרס 1944, ארכיון לוחמי הגטאות.

31) דאס ליד פון אויסגעהרגעטן יידישן פאלק (“השיר על העם היהודי שנהרג”) הקדמה מאת נתן עק, פריז 1945.

32) השיר על העם היהודי שנהרג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ט 1949.

33) כתבים אחרונים, ת“ש־תש”ד, תל אביב, הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות. מהדורה שלישית חדשה מורחבת, תשכ"ט 1969.


הביטאונים בהם פרסם יצחק קצנלסון

בהיותו ילד פרסם ב“עולם קטן” – עיתון לילדים.

“הספרות” – בעריכת דוד פרישמאן, 1901–1903.

“המעורר” – בעריכת יוסף חיים ברנר, 1906.

“השילוח” – בעריכת חיים נחמן ביאליק, 1909–1910.

“ערכים” – בעריכת פנחס לחובר, 1919.

“התקופה” – ברוסיה ובפולין, שטיבל, מ־1918.

“הסנה” – בעריכת יעקב כהן, 1929.

“ראשית” – 1930–1934.

“דאס ווארט” – בעריכת זלמן רובשוב, אנשל רייס, מלך ניישטאט, 1933.

“תחומים” – בעריכת לוסטרניק ופומרנץ, 1938.


ביבליוגרפיה נבחרת

אוסטרובר חיה, ללא הומור היינו מתאבדים, יד ושם, ירושלים, 2009.

בוז’יקובסקי, טוביה, בין קירות נופלים, הקיבוץ המאוחד, לוחמי הגטאות, תל אביב,.1972

דרור צבי, ביוגרפיה של מרים נוביץ', הוצאת בית לוחמי הגטאות.

ולפובסקי, מנחם זלמן, קרובים בנפש: פרקי מסה וזיכרון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשכ"ח.

טננבאום, מרדכי, דפים מן הדלקה, פרקי יומן, מכתבים ורשימות, הקיבוץ המאוחד, תש"ח 1948. מהדורה חדשה ומתוקנת, הקיבוץ המאוחד, יד ושם, בית לוחמי הגטאות, בעריכת: ברונקה קליבנסקי וצבי שנר.

נוביץ', מרים, “עם יצחק קצנלסון במחנה ויטל”, ידיעות לוחמי הגטאות, אפריל 1954.

סדן דב, אבני שפה, עם עובד, תל אביב, תשט"ז 1955.

סדן דב, בין דין לחשבון, דביר, תשכ"ג 1963.

סיפורו של קיבוץ הכשרה הקיבוץ על שם בר בורוכוב בלודז' ובנותיה, מאסף אבן־שושן (עורך) בית לוחמי הגטאות, הקיבוץ המאוחד, תש"ל 1970.

עק נתן, התועים בדרכי המוות, הווי והגות בימי כיליון, יד ושם, ירושלים, תש"ך 1960.

עק נתן, שואת העם היהודי באירופה, יד ושם, הקיבוץ המאוחד, תשל"ו 1975.

פרליס, רבקה, תנועות הנוער החלוציות בפולין הכבושה, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ’ז 1987.

שיינטוך יחיאל, יצחק קצנלסון, כתבים שניצלו מגטו וארשה ומחנה ויטל, י.ל. מאגנס האוניברסיטה העברית ירושלים ובית לוחמי הגטאות, תש"ן 1990.

שיינטוך, יחיאל, ספרות יידיש ועברית תחת שלטון הנאצים במזרח אירופה, דיסרטאציה. שני כרכים, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשל"ח 1978.

שמעונוביץ דוד, באור יקרות, כתבים אחרונים, תשכ"ט 1969.

שנר משה. יאנוש קורצ’אק ויצחק קצנלסון שני מחנכים בתהומות ההיסטוריה, דור לדור תל אביב, בית ספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב, תשע’א, 2011.




  1. כל הנתון בסוגריים מרובעים ובאות רגילה בתוך המכתב, הוא הערת העורך מוקי צור, מלבד סוגריים שנתן קצנלסון עצמו.  ↩

  2. ההערה מופיעה במקור בגוף המכתב (מ. צ.)  ↩

  3. לפי רשימותיו של החוקר המובהק של כתבי יצחק קצנלסון בגטו ורשה, יחיאל שיינטוך, המשורר יצר בתקופה זו 45 יצירות. לא כולן שרדו.  ↩