מה חשב אותו יהודי שכבר יצא ממצרים אך למעמד הר־סיני טרם הגיע? – כבר איננו עבד, פירמידות לא יבנה, בניו לא יושלכו ליאור. אך מה לעשות בחייו עדיין לא ידע. ומשה לא מיהר להגיע עם הלוחות. ככל האנשים הגדולים הוא התמהמה על הפסגות. נשאר אותו יהודי לרגלי ההר, בתוך המדבר הצחיח ובאין ודאות של בשורה חגג מסביב לעגל הזהב.
מה חשב אותו יהודי, שקיבל את התורה בסיני ואל ארץ־הבחירה לא הגיע? – הרי כל אחד ואחד בן הוא לעבדים וגם את מוראות יציאת־מצרים עבר וגם נבהל כשראה את הברקים וכששמע את הרעם ודרך את לבו בעת הדממה הגדולה לשמע דִברת־האל – האם לא “מגיעה” ליהודי כזה לפחות ארץ זבת חלב ודבש? והנה מספרים המרגלים שגם שם בארץ־המובטחת עדיין הענינים מסובכים…
מה חושב אותו יהודי, הקורא בספר ויודע שלאחר השעבּוּד באה יציאת־מצרים, הריקוד מסביב לעגל הזהב, “מעמד הר־סיני” והמוות האִטי של דור המדבר? רק הבנים יזכו להגיע לאר המובטחת, אך לא לפני מותו של משה על הר־נבו.
האופטימיסט מבטיח לעצמו, כי עגל הזהב עניין חולף הוא, מצב־רוח זמני, ואחריו יכפה האֵל את התורה הר כגיגית ורוח ה“נעשה ונשמע” תרחף על־פני תהום־הנפש ותכבשנה.
הפסימיסט יזהיר לעומתו, כי אלה שחיו את הנסים לא יהיה בהם הכוח לשאת את המונוטוניות שבחיי יום־יום, אפילו בארץ המובטחת.
עבדים היינו, והילדים שואלים קושיות. הם אינם מרפים. הרשעים מתחפשים לתמימים והחכמים אינם יודעים לשאול.
אולם בכל־זאת יש להאמין כי יציאת־מצרים בוא תבוא. למרות שהיא כבר היתה. למרות שהיא איננה יכולה לחזור. היא תבוא בדרך אחרת. בכל דור ודור.