חשבון פוליטי / משה בילינסון

גל חדש של “תנוּעת הכּוֹתל” עבר בּארץ – בּשוּרוֹת היהוּדים וּבּשוּרוֹת הערבים. נקוה שעבר הגל. עוול קשה נעשׂה ליהוּדים. הפּקידות הארצישׂראלית הראתה שוּב את חוֹסר-כּשרוֹנה למלא את תפקידה היסוֹדי, הלא הוא לשמוֹר על הבּטחוֹן בּארץ ולמנוֹע כּל דבר העלוּל להביא לידי ההתנגשוּת בּין שני העמים הגרים בּתוֹכּה. שבוּ התגלוּ הסכּנוֹת הכּבּירוֹת בּ“ענין הכּוֹתל” לישוב ולתנוּעה הציוֹנית.

לנוּ ישנן בּארץ הרבּה שאלוֹת הזקוּקוֹת לפתרוֹן. בּין אלוּ גם שאלת הכּוֹתל. שאלה זוּ איננה נתוּנה לפתרוֹן שלם, בּבת אחת וּבנפרד. היא תמצא את פּתרוֹנה – כּשאר השאלוֹת – בּתוֹך הפּרוֹצס האִטי של התגבּרות הכּוֹח היהוּדי בּארץ. וההתגבּרוּת הזאת, אשר צוּרתה החיצוֹנית היא עליה של רבבוֹת, ענין של דוֹרוֹת הוּא. לא בּן לילה יקוּמוּ לנוּ המשקים למאוֹת, ואדמת ארץ-ישׂראל תעבוֹר לרשות הקרן-הקיימת ותעשׂיה כּבּירה תקום בערים, התרבוּת העברית תפרח וגרעיני האבטוֹנוֹמיה המוּניציפֳּלית יתחזקוּ עד שיהווּ שלד של המדיניות העברית. על כּן לא תיפֳתר גם שאלת הכּוֹתל פתרוֹן שלֵם בִּן לילה. על אחת כּמה וכמה משוּם שהשאלה הזוֹ מיוּחדת בּמינה וּפתרוֹנה דוֹרש אמצעים מיוּחדים וגישה מיוּחדת. הכּוֹתל הוּא הדבר היחיד בּארץ-ישׂראל העלוּל להביא להתנגשוּת דתית בּין עמי הארץ. אמנם, עלינו להתאמץ כּכל האפשר שלא תהיה שוּם התנגשוּת בּינינוּ וּבין העם הערבי, בּאיזה שטח שהוּא. ואוּלם עלינו להתאמץ פּי כּמה, שלא נגיע להתנגשוּת בּשטח הדת. עלינו לאסוֹר על עצמנוּ, תכלית איסוּר, כּל התנגשוּת כּזאת. רק אז נוּכל להרויח בּשטחים אחרים ולבוֹא בּסוֹף החשבּוֹן, לידי נצחוֹן גם בּשטח הזה.

הסיבּה לזהירוּת הזאת – והיא צו עליוֹן בּשאלת הכּוֹתל – היא פשוּטה. התוֹשבים הערבים של ארץ-ישׂראל אינם עדיין “עם”, “לאום”, בּמוּבנה המקובּל של המלה. הקשר שבּיניהם איננוּי קשר לאוּמי, כּי אם בּראש וראשונה קשר דתי. הקשר בּין תוֹשבי-הארץ הערבים וּבין שאר חלקי העם הערבי בּכל העוֹלם הוּא רוֹפף מאד, מלבד נקוּדה אחת, הלא היא הנקוּדה הדתית. מכּאן המסקנה: אין אנוּ רוֹצים לקוֹמם נגדנוּ כּוֹחוֹת, שאין הכרח בּדבר שיתקוֹממוּ נגדנוּ, אִם אין אנוּ רוֹצים לאַחד את כּל מוּסלמי הארץ מסביב לקיצוֹניים ולקנאים שבּקרבּם, ואחר כּך ללכּד מסביב לגרעין הערבי-הדתי-האנטי-ציוֹני הזה את כּל העוֹלם הערבי-המוּסלמי, על המיליוֹנים המרוּבּים שבּו, הרי עלינו להתיחס בּזהירוּת מיוּחדת לכל נקוּדה שעלוּל להיוֹת לה אוֹפי דתי. כּשאנוּ עוֹסקים בּגאוּלת הקרקע, בּזכּוּיוֹת הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת הממשלה, בּמסים וּבמכס, בּחלקה של הממשלה בּמפעלי ההשׂכּלה והבּריאוּת שלנו, יש שאנוּ בּאים כּאילוּ בּניגוּד לעניני קבוּצה ערבית פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית, ואז עוֹמד נגדנוּ כּוֹח מסוּים וּמוּגבל אשר יש תקוה שנוּכל לוֹ. ואוּלם לערבים בּתוֹר כלל, לכל הערבים היוֹשבּים בּארץ, אין ענין בּפתרוֹן זה אוֹ אחר של כּל שאלה ושאילה. על אחת כּמה וכמה אין ענין כּזה למוּסלמים הגרים מחוּץ לארץ-ישׂראל. מה שאין כּן בּשטח הדת. מכּאן יוֹצא כּוח

שיש בּוֹ כּדי לאַחד וּללכּד את כּוּלם, גם בּארץ וגם בּחוּץ לארץ, למחנה אחת, שהוּא מחנה עצוּם. והכּוֹתל הוֹפך להיות שאלה כּזאת, – אמנם ללא צדק, בּאשר לאמיתוֹ של דבר, הרי אין לכּוֹתל כּל ערך דתי בּשביל העוֹלם המוּסלמי, ואוּלם הדבר נעשׂה. ראינוּ זאת בּמציאוּת.

פּעמַים ראינו לאיזוֹ תוֹצאה יכוֹלה להביא אי-התחשבוּת מצדנוּ בּמציאוּת הזאת. אחרי יוֹם הכּיפוּרים וּבימים האלה. בּסתיו שעבר הקימוֹנוּ תנוּעת מחאה נגד העלבּוֹן שנעשׂה לנוּ על-יד הכּוֹתל, ונתַנו לתנוּעה הזאת את הצוּרוֹת המקוּבּלוֹת אצלנוּ: מאמרים, החלטוֹת, אסיפוֹת-עם, טלגרמוֹת ללוֹנדוֹן וּלג’ניבה. כּעבוֹר ימים מספר קמה תנוּעה נגדית בּמחנה הערבי. גם שם מאמרים, החלטוֹת, אסיפוֹת-עם, טלגרמוֹת. וּכמוֹ שהתנוּעה שלנוּ עברה את גבוּלוֹת הארץ וּמצאה לה הד בּוַרשה וּבניוּ-יוֹרק, כּך גם התנוּעה הערבית מצאה לה הד נאמן בּסוּריה וּבערב וּבעירַק וּבטוּרכּיה וּבתוּניס וּבאלג’יר. לוֹנדוֹן וג’ניבה ראוּ לפניהן המוֹני טלגרמות – משני העמים גם יחד. מה עשׂוּ? לא מילאוּ לא את דרישוֹתינוּ ולא את דרישת הערבים, אלא אמרוּ: ישֳאר הדבר כּמוֹ שהוּא, וּבעתיד נחפּשׂ עצה, בּהסכּם עם שני העמים גם יחד. בּינתים אנוּ כּאן היינוּ מוּכרחים לסגת אחוֹרנית, להפסיק את הנאוּמים והאסיפוֹת ולחיוֹת בּמתיחוּת, עד שהשני בּנוֹבמבּר עבר בּשלוֹם, ושבנוּ לחיינו הרגילים.

שטוּת וּנבלה כּאחת הוּא להגיד ולהכריז, כּמוֹ שעשׂו זאת “הצְרוּפים” שבּקרבנוּ, שמוֹרך-לב המוֹסדוֹת הלאוּמיים “החניק” את התנוּעה. אין אמת בּדבר הזה. התנוּעה הגיעה לפסגתה. עשׂינוּ כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת. ללכת עוֹד צעד קדימה, פּירוּשוֹ היה: שפיחת-דמים ממש – וּכנגד האוּמה הערבית כּוּלה, על כּל תפוּצוֹתיה. היינוּ מוּכרחים לסגת אחוֹרנית ועשׂינוּ זאת מתוֹך הפסד עמדוֹת.

בּא העוול החדש: נוֹסף פּתח לרחבת הכּוֹתל. לא הסתפּקנוּ בּמחאה בּכתב, בּטלגרמה ללוֹנדוֹן וּלג’ניבה. שוּב נקראוּ אסיפוֹת-עם, וגם הפגנה סוּדרה בּרחוֹב – בּירוּשלים! וּכמוֹ שאפשר היה לצפּוֹת מראש קמה תנוּעה נגדית בּקרב הערבים, עם תוֹצאוֹת עוֹד יוֹתר רציניוֹת מאשר בּסתיו שעבר. עוול עוֹד יוֹתר קשה נעשׂה לנוּ על-יד הכּוֹתל. אוֹיבינוּ מקרב הערבים התחזקוּ לאין ערוֹך. הם הרויחו בּכוֹח וּבפּרֱסטיז’ה, הם נעשׂוּ שוּב ל“מגיהי העם” וּלמנהיגיו – וזאת ערב בּחירוֹת למוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה, אחרי שעמדתם בּקרב עמם נתרוֹפפה מאד. בּא הכּוֹתל והציל אוֹתם מפּשיטת-רגל גמוּרה.

יאמרו: הלא מלאכוּתית היא התנוּעה הזאת! הלא בּכוַנה מעוֹררים אוֹתה צוֹררי ישׂראל בּמחנה האנגלים וּבמחנה הערביים כּדי להיבֳּנוֹת ממנה! אכן, אוּלם מה הוּא ההבדל המעשׂי בּשבילנוּ – מלאכוּתית התנוּעה הזאת אוֹ טבעית – אם היא עלוּלה להקים נגדנוּ אוֹיב עצוּם, בּכל תפוּצוֹת העוֹלם הערבי, וּלהביא למלחמה ממש, לשפיכת דמים? כּלוּם לא כּך, מתוֹך כּוֳנוֹת רעוֹת, מתוֹך חשבּוֹנוֹת פּוֹליטיים נפסדים וחשבּוֹנוֹת אישיים נבזים פּוֹרצוֹת מלחמוֹת? וּמות, הרס וחוּרבּן הם אוֹתוֹתיהם – מות ממש, הרס וחוּרבּן ממש, אם בּעקבוֹת תנוּעוֹת טבעיוֹת ואם בּעקבוֹת תנוּעוֹת מלאכוּתיוֹת הם בּאים.

הנלמד לקח? הנראה את הסוּלם העוֹלה הזה? אשתקד: התרגזוּת הערבים, אסיפוֹת-עם, טלגרמוֹת. בּימים אלה: כּל זה

נוֹסף לזה גם אבנים שנזרקו, גם סכּין שדקרה. מוּטב לבלי לתאר כּלל מה היא המדרגה הקרוֹבה.

המסקנה מן המצב הזה: ישנה, בּין שאלוֹתינוּ הישוּביוֹת והפּוֹליטיוֹת, שאלה אחת אשר אי-אפשר שתיהפף למלחמת הרחוֹב. בּשאלה הזאת אסוּר לנוּ לקרוֹא לאסיפוֹת-עם וּלהפגנוֹת –הכּיכּר. והדבר יכוֹל לעבוֹר בּשלוֹם פּעם פּעמַים, בּפּעם השלישית מוּכרחה לבוֹא התנגשוּת בּין שתי הפגנוֹת-הרחוֹב ואז יארע האסוֹן האיוֹם בּיוֹתר. הנה הוּא בּא.

וּבמעקב הפּוֹליטיקה הבּלתי-מבוּגרת שלנו, של אחדים בּקרבּנוּ, הגיעוּ הדברים לידי כּך, שגם את הפּתרוֹן השלם של שאלת הכּוֹתל אין אנוּ יכוֹלים לדרוֹש בּרגע הזה, יען כּי אין כּרגע מישהוּ שיכוֹל לתת לנוּ את הפּתרוֹן הזה. הכּוֹתל איננוּ בּידי האנגלים ואין לדרוֹש מהם שיתנוּ לנוּ – בּתוֹקף הכּוֹח הפיסי אשר בּידיהם – דבר שאיננוּ שלהם. ואילוּ גם היוּ מוּכנים לכך, עלינוּ היה לוַתר על המתנה הזאת. וּלמנהיגי הערבים בּארץ הפך פּתאוֹם הכּוֹתל למכשיר של השפּעה ושלטוֹן על המוֹניהם. עלינו, איפוֹא, לשאוֹף קוֹדם כּל לאוירה של שקט מסביב לשאלת הכּוֹתל. חדשים, אוּלי שנים, צריכים לעבוֹר בּטרם ישֳכחוּ מאוֹרעוֹת הסתיוֹ וּמאוֹרעוֹת הימים האלה. הסטַטוס-קווֹ צריך להישאר בּתקפּוֹ, שמוּר בּכל חוֹמר הדין. על הממשלה להיזהר, זהירוּת מכּסימַלית, מלגרוֹם ליהוּדים קיפּוּח זכוּיוֹת כּלשהוּ ועלבּוֹן כּלשהוּ על-יד הכּוֹתל. וּכשיעבוֹר זמן מה וישֳכח הזעם והכּוֹתל יחדל מלהיוֹת שאלה בוֹערת וּמשוּם כּך הוּא יחדל מלהיוֹת גם מכשיר הפּרסטיז’ה והשלטוֹן למנהיגים הערבים ואמצעי פּרוֹבוֹקַציה למישהו אחר, ועל-ידי כּך יאַבּד את ערכּוֹ בּשביל הערבים וישֳאר לוֹ אך ערכּוֹ האמיתי, הוא ערכּוֹ ליהוּדים, רק אז תהיה אפשרוּת לחפּש פּתרוֹן שלם לשאלת הכּוֹתל, מתוֹך משׂא-וּמתן בּמשרדים, ולא בּרחוֹב. רק שמירת סטַטוּס-קווֹ בּרגע זה יכוֹלה להביא לשנוּי סטטוּס-קווֹ בּעתיד. על המוֹסדוֹת האחראים החוֹבה לאחוֹז בּכל האמצעים, שסטטוּס-קווֹ זה לא יפֱגע בּמשהוּ, ועל הישוּב מוּטלת החוֹבה להזדיין בּהתגבּרוּת פּנימית וּלהשליט את התבוּנה על ההתרגשוּת.

י“ד אב תרפ”ט (20.8.1929)