הרבה שנים אני נובר במסמכים, מראיין גיבורים ואנטי־גיבורים, קורא מכתבים ומחקרים, ומנסה לברר לעצמי את יחסי אל ההיסטוריה. התחלתי לחפש אותה במקומות שונים: בתולדות הבית, גידול הילדים, האהבה, הדואר, השותפות.

היסטוריה. לא היסטוריה של מלכים השואפים לתהילת עולם אלא של אנשים. לא הפרטה של רעיונות והצהרות כי “הכול יחסי”, אלא ביטוי למבוכים ולדרכים, לאתגרים ולאופקים שאנשים עומדים בפניהם ברגעים גורליים. רישום הושטת היד של אנשים אל זולתם, רגעי קשר ונתק, ביטוי וחנק הביטוי. היסטוריה בבחינת במה, תפאורה הכרחית לאנשים לפעול ולמצוא ביטוי. מעבדה שבתוכה אנשים משותקים ושותקים הופכים לעדים. היסטוריה שאמנם הולכת ומתרחקת מאיתנו אולם איננה זמן מצטבר. הזיכרון שלנו זוכר את סדר הזמנים, אך הוא יודע להפוך זיכרונות לתרבות. במקרים רבים הוא עושה זאת באופן אסוציאטיבי, מפריד ומקרב, מצווה לשכוח או לארוז דברים באופן מוזר. אפשר לנתח את הגיונו של הסדר החדש שעושה התרבות בסדר הזמנים, אך אפשר גם לאסוף בה את הפריטים היוצרים היגיון חדש.

המעבר בין תקופה לתקופה מתאפיין בכך, שהחזרה על דפוס התנהגות של ציבור ויחידים הופכת להיות תחושה של Dejas vu. מתלווה לו גמגום מהוסס, ולעתים נחרץ ואלים, על אודות העתיד, שנעשה למדריך קשוח לעשייה היומיומית.