לפני פגישה עם קבוצה צעירה התברר לי כי שבתו מיתרי קולי. זו היתה תערובת של שפעת ופטפוט. “התשמע קולי”, כתבה רחל, ולא התכוונה לאותה שתיקה כפויה שבה הגרון פשוט שובת. שתיקה כפויה זו עוררה חרדות מוזרות: ומה אם זה יהיה מצב של קבע? לכן ישבתי לכתוב לקבוצת תלמידי את המכתב שאני מעתיק עתה בפני קוראי. הפעם לא מכתב המסתתר מאחורי טקסטים פילוסופיים או סיפורי ראשונים, אלא מכתב הנוגע ללב הניסיון: האם ניתן לזמן התנסות של יחד ובד בבד לחדד לימוד וראייה ביקורתיים?

במצב שבו אין לך קול אתה מבקש אלטרנטיבה, עוקף־קול. אם בחרת לכתוב, הכתיבה עצמה מכוננת היגיון חדש, שונה מהדיבור. אם ניתן להפוך בחזרה את הכתוב לדיבור הספונטני, לקול המדבר תוך הקשבה לתגובות, תוך יצירת קשר, תוך ציפייה לתשובה, ולעתים קבלתה ללא מילים? בובר אמר שכן. שטקסט כתוב יכול לשוב ולהיות לדיאלוג, תלוי במה שנאמר, במילים, במנגינה. כך הוא ורוזנצוויג תרגמו את התנ"ך לגרמנית, בתקווה שתרגומם יהפוך מטקסט כתוב למה שהיה: דיבור והתגלות.

היום אומרים רבים כי אין דרך חזרה מן הכתב אל הדיבור. קל לדיבור להפוך לכתב, אך האם יש דרך חזרה? הטוענים כך חושבים שיש ללמוד לקלוט טקסטים שונים, קריאות ושתיקות למיניהן. רבות השפות ורבים הם אופני שתיקותיהן. אנו צריכים ללמוד מה בין מכתב לבין הענקת מתנה, מה בין שיר לבין חיבוק שותק, מה בין קללה לאקדח – למרות שכולם “אמצעי תקשורת”. בשנים האחרונות התפתח לימוד המבוסס על לימוד טקסטים והפיכתם למצע לשיחה, לדיאלוג שבו אנשים מדברים על עצמם ועל מעגל חייהם ויצירתם, ומעגלי השיחה מחפשים את זיקתם לטקסטים ואירועים שבאו לידי ביטוי רחוק בזמן ובמקום.

האם אותה שפה חינוכית שנקטנו בשנים האחרונות, שבה ביקשנו ליצור תערובת של שיחה וקריאה של טקסטים קדמונים וחדשים, אכן צלחה? האם הנכונות לגילוי לב אישי יכולה להשתלב עם ניתוח פוליטי־כלכלי? האם ניתן לשלב לימוד דיאלוגי של מקור ספרותי ודתי בלי לפגום בשאיפה לשינוי חברתי המבוסס על ניתוח של כוחות פוליטיים־כלכליים? האם הנביעה מתוך הנפש וההשראה מן האוצרות והמאורעות יכולות להתקיים במשותף? האם ניתן לאזן את שתיהן ולהופכן לכוח המניע אנשים לפעולה משותפת ומסודרת?

האם אפשרית בחינה אינטלקטואלית ביקורתית של השקרים המקובלים המחליפים את הסימפטומים במחלה, תוך כדי טיפוח אמון בין אנשים, ואמונה בריבוי הקולות? האם הראייה הביקורתית שאנו מכוונים לה יכולה להיות שפה קושרת, מפעילה ומעצימה למשתתפים בשיחה? או אולי הביקורתיות מפוררת, מנטרלת את היכולת לבנות מיקרוקוסמוס של פעילות אוהבת ויוצרת, המבוססת על קשרים בין אנשים הבונים צוותא? ואולי ראייה ביקורתית ואפילו חשדנית של ההווה, וההנחה כי בדרך לאמת מתגלים שיבושים לאין קץ, יוצרות חיץ בין אנשים, חששות מפני גילוי לב הדדי, ותפיסת הכול כמשחקי כוח ופולמוסים?

הרדיפה אחר ביקורת וחשיפת האמת מתגלה לעתים ביכולת לפרק קשרים ומיתוסים, לבדוק הֶקשרים גדולים, להתייחס לאינטרסים כלכליים גדולים, לכוחות שמאחורי הקלעים. אך אולי גילוי הכוחות האלה הופך את הניסיון לטפח רגישויות וקשר מתוך אמון ופתיחות, למעין חנות מזכרות של קישוטיה של התרבות. האין טיפוח היחד רק ממתיק באופן מלאכותי את המשחקים האלימים בכלכלה והפוליטיקה? והאין טיפוח הכֵּנות מסתיר את המכשולים העומדים בפני כל ניסיון לתחייה חברתית־תרבותית?

יש הטוענים כי בניית סולידריות ממשית בקבוצה של שותפים בונה מוסר אישי וחברתי המסוגל לעמוד מול הקונטקסט ההיסטורי־פוליטי ולנווט את החברה המשתמשת בטכניקה, לבל תהפוך לשלטון טכנוקרטי. האמון בקבוצה יכול לפתח ראייה ביקורתית המנסה לראות מבעד לפרגוד הידיעות המתוקשרות. אך האין היא שוחקת את היכולת לפעול, והאין היא יוצרת חיץ בין שותפים, תלמידים?

הניתוח הביקורתי הרחב, הגדול, הוא גם ניתוח של מילים, מושגים, הפשטות. הוא נוטה לראות בגיבורים ובאירועים רק פרטים במארג גדול ורחב של כוחות חברתיים־כלכליים. ואילו החינוך הוא גם ניסיון למצוא את המרחבים שבהם אדם יכול וצריך להפעיל את אחריותו המוסרית ואת זהותו כדי לשנות ולתקן את המערכות והמבנים הגדולים. האין הביקורתיות זורעת אי אמון ביכולתם של יחידים וקבוצות קטנות לחולל תמורה מעין זו?

ועוד, האם מיתוסים, יצירות תרבות, ניסיונות של יחידים וקבוצות מהווים התחמקות מראייה ביקורתית – או ביטוייה העליונים? ואולי חינוך אשר מצטמצם לשפת מושגים ומילים עושה הפשטה של מחוות, של צחוק, בכי, קונפליקט, אסתטיקה, עבודה, בחירה, קשר, מיניות, הכרה, ושל השתקפותם האמנויות ובשפות שונות? האם הפעילות החינוכית יכולה להיות אמיתית בלי הליכה מעבר לשפת הדיבור או ההיגיון? והאם הליכה כזו מונעת ראייה ביקורתית?

כל השאלות הללו עומדות כאתגר בפנינו, מחנכים, משתתפים בניסיונות שיתופיים, ומי שפועלים בתוך ארגונים, בתוך מערכות פוליטיות וכלכליות. אנו מביאים אל הביקורת את ההתנסות המשותפת ובוחנים אותה. אנו לומדים להקשיב למתרחש בתוכנו ונכחנו, לא מוותרים על שאלות אלא הופכים אותן לאתגר מנחה. הביקורת הקלאסית באה מתוך הבהירות של נקודת המוצא, של ההתכוונות. הביקורת הפוליטית באה מתוך התייחסות לאמצעים, לתוצאה. בזו הראשונה הוודאות נובעת מתוך עצמה; בשנייה היא נובעת מבדיקה של מצב העניינים המתהווה. שתי הגישות קשות והכרחיות כדי לא להיתלש מהמצב הקיים. כדי לא להנציח אותו.