הימים ימי ראשית האביב, והרוח עוד צרר קֹר בכנפיו, ואולם הזמיר הנה זה בא, והשיחים והעצים והשדות והכּרים קראו כלם את הקריאה הזאת בקול. והציצים הֵנֵצוּ ויגדל מספרם מאד מאד, ותהי ראשית להם על פני משוּכת הסירים אשר עם הגדר מלמעלה. שם גבר האביב ושם שפך את ממשלתו ביד חזקה ובזרוע נטויה ותהי רוחו בעץ תפוח קטן אשר שם, וַיָּצֵץ התפוח ציץ ויוֹצא ענף אחד יפה ונחמד מאין כמוהו, והענף מלא ציצים אדֻמים כשושנים אשר אין חקר ליפים. ועץ התפוח הקטן ידע כי יפה הוא ונחמד מאד למראה, כי כלב האדם לאדם כן הֶעָלֶה לעץ להגיד לו את כל אשר בו; ובכן ידע עץ התפוח כי יפה הוא ונחמד מאד למראה, כי עלהוּ הגיד לו. ולכן לא השתומם עץ התפוח בראותו מרכבה מרַקדה עוברת עליו, והיא עומדת פתאם לפניו, והגבירה הצעירה היושבת בה מדבּרת כדברים האלו לאמר: “רק אין כעץ התפוח הנחמד הזה בכל הארץ! רק נשמת האביב הוא אשר עיני רֹאוֹת בּתּפוּח הזה!” והענף נכרת, והגבירה החזיקה בו בידיה הענגות ותּסוֹכך עליו בּמחסה העשוי משי אשר היה לה, ואחרי כן עברו משם ויסעו במרכבה ויבֹאו עד ההיכל אשר לגבירה. וההיכל עשוי יציעות ואולמים וחדרי תפארת, ויריעות יקרות מרחפות על פני החלונות הפתוחים, ופרחים יפים ונחמדים מוּשמים בתוך אַגָּנוֹת יקרים וזכּים, ובתוך אַחד האגנות היקרים והזכּים אשר עינם כעין השלג הלבן ואשר יאמין הרואה כי מן השלג הלבן חֻטבוּ, שם הוּשם גם הענף הרך הנכרת מעץ התפוח הקטן, ויהי הענף בין ענפי הַפִּיגְנָא אשר שם, וייף מאד וישא חן וחסד לפני כל רואיו.
אז גבה לב הענף ועיניו רמו עד מאד – כי ככה יהיה גם משפט האדם לגֹבה לב ולרום עינים אחרי נשאוֹ חן וחסד.
ואנשים רבים ושונים מאד למיניהם עברו את האולמים יום יום, איש לפי ערכו ואיש לפי כבודו, וכאשר יהיה ערכּם וכאשר יהיה כבודם, כן ינתן להם וכן יוכלו להשתומם איש איש על יפי הענף, האחד ירבּה והשני ימעיט. ויש אשר עברו על פני הענף ולא דבּרו דבר, ויש אשר עברו וידברו עד בלי די; והענף ראה ויבן כי גם האנשים נבדלים למיניהם איש מאחיו כאשר יבּדל צמח השדה למינהו. “יש אשר יהיו רק לתפארת ולחן, ויש אשר יהיו לאָכלה, ויש גם אשר לא יצלחו לכל דבר והם רק למותר!” כדברים האלה חשב הענף בלבו, והוא בהיותו נתון אל פני החלון הפתוח, לכן יכוֹל להביט משם גם אל תוך הגן וגם על פני השדה, ושם פרחים וציצים וטרפי צמח לרב, אשר יכל יוּכל ענף התפוח להתבונן אליהם היטב ולחקור אותם בתבונה ובדעת, ויבּט וירא והנה שם גם גדולים וגם קטנים, גם אלה אשר יקָרא להם עשירים וגם אלה אשר יקרא להם דלים, ויש אשר קָטְנוּ ויש אשר דַּלּוּ במאד מאד עד אין להגיד.
“הוי טרפי עשב דלים ואֻמללים!” קרא ענף התפוח – “אכן הבדיל אלהים בינכם וביני! אין זה כי תחוּשוּ גם אתם עד מה אֻמללים אתם ודלים, לוּ רק יש חוּש ורגש לבני אספסוף כמוכם, ככל הרגש והחוש אשר לי ולבני גילי. אכן הבדיל אלוהים בינכם ובינינו! אכן נבדלנו! ואם לא נבדלנו עוד היטב עד היום הזה, אז עלינו להִבָּדל כרגע למן היום הזה והלאה, כי יראתי פן נִשְׁוֶה עוד והיינו לאחדים!”
וענף התפוח הביט אליהם בחמלה ובוּז גם יחד, ויותר אשר הביט אליהם שם את לבו אל מיני הפרחים הקטנים אשר יצמחו כעשב השדה על פני השדות הזרוּעים ועל יד כל גּוּמָץ וכל תּעלה, וּמספרם רב ועצום מאד אשר לא יספרוּ מרב. אין איש לוקח מן הפרחים הדלים האלה לצרור אותם בצרור, כי דלים הם גם לצרור, ויש אשר יעלו ויצמחו גם מבּין מִרְצֶפֶת האבנים אשר ברחוב, ועלו כצנינים וצמחו כקמשונים. ועוד גם זֹאת להם כי קראו להם בני האדם בשם הנורא “פרחי השטן” או “פרחי הרקק”.
“הוי צמח נמאס ונבזה!” קרא אליהם ענף התפוח – “חי אלהים כי לא אתם אשמים בהיותכם את אשר הייתם, וכי דלים אתם ונמאסים, וכי פניכם כפני בני האספסוף, וכי קֹרָא לכם גם השם הנורא אשר לשמעו נאחז פלצות! אבל משפט הצמח כמשפט האדם, גורל אחד לשניהם, יש פּדוּת ויש הבדל, אשר נבדלו הגדולים מן הקטנים, והעשירים מן הדלים!”
“נבדלו?!” קראה קרן אור השמש ותּשק למו פיה את ענף התפוח הפורח, ותּשק גם את הפרח אשר לשטן, הוא “פרח הרקק” אשר על פני השדה, וכל בּנוֹת אור השמש נשקו את הפרחים גם הן, את העשירים ואת הדלים גם יחד.
וענף התפוח לא נתן את לבו מעודו להתבונן אל האהבה הגדולה אשר יאהב אלהים לכל היקום יחדו ולכל אשר בו ממעל ומתחת, במרום ובשפל, ולא נתן את לבו מעודו להתבונן אל כל היפה ואל כל הטוב אשר יסתר במסתרים ואשר לא ישָׁכח ולא יעַזב גם שם – ואולם ככה יהיה גם משפט האדם לבלתי תת לב ולבלתי התבונן.
וקרן אור השמש, הבּאה מן השמים, יודעת את הדברים האלה יותר מן הענף, ולכן אמרה: “רק קצר עינים אתה! רק טחו עיניך מראות! – הגד נא לי, אל תּכחד: מי הוא זה הצמח הנבזה בעיניך מכל צמח השדה?”
“פרח השטן הוא אשר יקָרא לו פרח הרקק!” ענה ענף התפוח – “אין איש אשר ילקט אותם לצֹר מהם צרור, והם ברגלים ירָמסוּ, ומספרם רב ועצום מאד, ובהיות להם זרע, ועלה הזרע מהם והיה לפתּים קטנות כּפתּי הצמר והתעופף אל עבר פני הרחובות ודבק אל האנשים העוברים ברחוב או בדרך והתלכּד בבגדיהם. צנינים הם! קמשונים הם! ואולם מה נשאל מצמח אשר כזה, והוא רק לצנינים וקמשונים נברא! אכן שבע ביום אברך את אלהים כי לא הייתי גם אני לפרח מן הפרחים האלה!”
וּגְדוּד ילדים הנה זה בא פתאם מן העיר לשוח בשדה, והילד הרך מִכֻּלָּם עודו קטן מאד, אשר לא יוכל ללכת עוד ברגליו והם נושאים אותו על ידיהם, והיה בבואם עד השדה ויורידו אותו ויושיבוהו על פני הדשא בין הפרחים הצהובים. והילד בראותו את הפרחים הצהובים, ותשמח נפשו מאד, וישחק מרב גיל, וירקע ברגליו, ויתגולל על פני הארץ, ויקטוף רק את הפרחים הצהובים, וישק להם ברב תֻּמוֹ. והילדים הגדולים ממנו נִקְּפוּ את הפרחים מעל ראשי גבעוליהם, ויעשו להם טבּעות מן הפרחים, חָח על פני חח, חח על פני חח, עד היותם לשרשרת גדולה; וישימו בראשונה שרשרת על צוארם, ואחרי כן שמו שרשרת מעל ערפם ועד בטנם, ואחרי כן – שרשרת על קדקֹד ראשם, להיות להם לזֵר; והשרשרת והקִשּׁוּרים עם מוסרותיהם הירוקות נחמדו מאד למראה ויהיו תאוה לעינים. והילדים הגדולים לקחו להם את הפרחים הנובלים, ויהיו נזהרים מאד בקחתם אותם לבלתי יפָּזרו עֲלֵיהם לכל רוח, ואת גבעוליהם לקחו, אשר בהם גביעי הזרע המחֻבּרים מחבּרת פִּתִּים, והפתּים כפתּי צמר דק וקל אשר בנשוב בהן הרוח והתעופפו אל כל עבר וכלו כקצף אשר על פני המים, מעשה נוצות הן אשר אין קלוֹת כמוהן. והילדים שמוּ את הפרחים אל מול פיהם, לנשוב בהם ברוחם בפעם אחת ולא ישנוּ, כי זה הדבר אשר דבּרה אליהם אִמם זקנתּם לאמר: מי הנער אשר יצליח להַשֵּׁב את עלי הפרח הזה אל כל רוח בפעם אחת ולא ישנה, ולא יוָּתר מן העלים אף אחד, ועשׂוּ אבות הנער לנער הזה בגדים חדשים עוד בטרם כּלוֹת השנה.
אכן נביא היה הפרח הנקלה הזה לכל הילדים, והם ישאלו בו כפעם בפעם כאשר ישאל איש בּאוּרים וּבתֻּמים.
“הראית?” שאלה קרן אור השמש – “הראית את יְפִי הפרח הנקלה הזה ואת כל כחו ואת כל חילוֹ?”
“הלא רק בעיני ילדים!” ענה ענף התפוח.
אז באה אשה זקנה ורבּת ימים, והיא הולכת כפופה על משענתה, ותצא השדה ותקח את השכּין הקהה אשר הביאה עמה וְנִצָּב אין לו, ותחפור בו את האדמה ותּשָׁרש את הפרחים הצהובים, ותקח אותם עמה; ויש אשר לקחה מהם להיות לה לְתַעֲרֹבֶת להוסיף על הקֹפִי אשר היא מבשלת, ויש אשר לקחה ותבֵא אל בית המרקחת ותמכור לרוֹקח להיות לו לסמים.
“אכן טוב היֹפי מכל סגֻלה!” אמר ענף התפוח – “רק לבּחירים אשר בחר אלהים לו נִתַּן היפי! כי יש פדוּת ויש הבדל בין צמח לצמח, כאשר יש פדוּת ויש הבדל בין אדם לאדם! רק האלהים הבדילנו! אכן נבדלנו!”
וקרן אור השמש דבּרה את דבריה על דבר אלהים ועל דבר אהבתו הגדולה עד לאין חקר, לאהבה את כל הנברא ואת כל אשר נשמת חיים בו, וכי מעולם עד עולם חִלֵּק אלהים את אהבתו בקו לאהבה את כל נברא חלק כחלק יחדו.
“רק את חזון לבּך אַתּ מדבּרת!” קרא ענף התפוח.
ואנשים הנה באו אל תוך האולם אשר שם ענף התפוח, והגבירה הצעירה באה גם היא, אשר שמה את ענף התפוח אל תוך האַגָּן הזך למען יזרח עליו אור השמש, והיא מביאה עתה דבר מה אשר הסתירה אותו בין שלושה וארבעה עלים גדולים להיות לו לכַפֹּרת ולמחסה מסביב, אשר לא תגע בו רוח נושבת פן יְבֻלע לו. והגבירה נושאת את הדבר ההוא ברחמים ובדאגה גדולה, והיא נשמרת ונזהרת מאד בנשאה אותו לבלתי פָגֹעַ בו, אשר לא עשתה כן אף לענף התפוח הנחמד. אז תעביר בדאגה גדולה את העלים הגדולים מלפניו אשר בהם הֶחְבִּיאַתּוּ – וירָאֶה המראה פתאם, והנה הוא גביע הזרע העשוי פתּים אשר לפרח הרקק הצהוב, הנבזה והנקלה! את הפרח הזה קטפה הגבירה בעצם ידיה ברחמים ובדאגה גדולה, ותשאהו ברחמים ובדאגה גדולה מן השדה ועד הנה, כי יראה פן יִשֹׁב הרוח ויַשב את הנוצות הדקות והקלות אשר היו לו כּחתֻלת ערפל מסביב. וכל רע לא אֻנה לו והוא בשלום הוּבא מן השדה ועד כּה! אז שמחה עליו הגבירה שמחה גדולה ותשתומם ותּשתּאֶה ליפי מראהו ולחמדת תּארוֹ ולתבניתו הזכּה וּלמחבּרת חלקיו הנפלאה וּלחנוֹ הטוב אשר ירָאֶה עליו ברגע אשר יבוא הרוח לנשוב בו וּלהַשיב את גביע הזרע אשר לו, לפַזר אותו אל כל רוח.
“מה הפליא אלהים הטוב לעשות את הפרח הזה ומה הגדיל את יפיוֹ!” קראה הגבירה הצעירה – “הנני וַאֲצַיֵּר בצבעים על לוח את דמוּת שניהם גם יחד, את ענף התפוח ואת פרח הרקק, והיו שניהם לתמונה אחת. אכן ידעתי כי יפה ענף התפוח שבעתים ממנו; ואולם גם לפרח הדל הזה נתן אלהים חן ויפי אשר אין כמוהם לֶעָנָף, כי תאוה הוא לעינים. הן נבדלים הם איש מאחיו במאד מאד, ואולם בּנים הם גם שניהם לאלהים, בּחירים הם לו גם יחדו, אשר להם נִתּן היֹפי!”
וקרן אור השמש נשקה מנשיקות פיה את הפרח הדל וגם את ענף התפוח הפורח, ויתאדמו עלי הענף בנשיקתה.