לסיפון האניה "הר־ציון"

בכנוס היסוד של החבל הימי לישראל

אנו מתחילים. לדעתי, מתחילים קצת ברפיון. תשעת חדשים עברו מהיום שנוסדה הליגה הימית הראשונה בחיפה. והחדשים הללו לא היו חדשים רגילים בחיפה ובארץ, היו אלה חדשים של תקופה רבולוציונית בישוב. ואילו ההתעוררות הזאת שצפינו לה בענין הים הלכה בדרך אבולוציונית – ברפיון. אנו מתחילים בחוסר אמצעים. הליגה, שמטרתה היתה לבוא לכינוס הזה ברבבות ובאלפים רבים של חברים, מונה לעת עתה אלפים אחדים, בחיפה ובתל־אביב. בירושלים ובמושבות אין לה עדיין סניפים.

הנסיון הזה של הליגה לכנס אותנו ל־2–3 ימים על האניה הזו, לצאת מתוך הווי החיים הרגיל, אולי למעט בדיבורים, אבל מתוך זה לבוא להתקרבות לענין שעליו מדברים, רעיון יפה הוא וזכות גדולה היא זאת לאניה “הר־ציון”, לחברה ולדב־החובל העברי. לעת עתה אין לנו, אלא חברה זאת העוברת מחוף לחוף ומעבירה גם נוסעים וגם משא – יש לנו רק חברה זאת “ברקוביצי” והשניה “עתיד”, שהיא מכוונת למשא – ויותר אין לנו. היתה לנו אניה שנסעה מחיפה לטריאסט ונתנו לה להמכר בפטיש בבית־המשפט. ואם האניה הזאת אספה כ־100 איש ממקומות שונים, כדי לאַתר אותם לענין הים. אני חושב שמר ברקוביצי זכה זכות גדולה והוא צריך לראות עצמו כמי שזכה לכבוד גדול. אבל אין להסתפק בזה. שני הימים האלה צריכים לקרב אלינו את הים, להמציא לנו יותר חברים לענין זה של העבודה הימית. גם תרומה קטנה שתהיה קבועה כל שנה, תרומה של הרבה רבבות אנשים, יכולה לעזור לבנין הספנות העברית, אבל לשם זה נחוצים אלפים רבים.

גם נמל תל־אביב מתפתח לאט. הוא צריך ויכול היה להיות אחר. כמה כסף מזומן אנו זורקים לים יום־יום בכל מיני צורות ועד כמה אין אנו מצליחים לעשות דבר כדי שהכסף ילך אלינו. איך קרה לנו הדבר הזה – קשה כמעט להבין. בכסף פרטי לא נוכל, כנראה, לעשות. חוזרת ההיסטוריה. המתחילים יהיו הבטלנים, אלה שאינם מומחים – ואחר כך יבואו המומחים וירויחו כסף. צריך שיהיה מקור כספי עממי, קרן היסוד של הים. כל יהודי צריך להקריב חצי לירה או לירה לשנה. גם זה מתפקידה של הליגה – לא לתת לאנשים לחשוב שדוקא לגויים מותר שתהיינה להם אניות גדולות וטובות. לוּ היו לנו קפיטליסטים הגונים, – ויסלחו אם ישנם פה וגם אלה שאינם, – היו קונים אניות, היו אולי מפסידים במשך שנתים ושלוש אולם אחר כך היו מצליחים ורואים ברכה. יש ליצור קרן עממית לעבודות הים. אני רואה לפני את יהודי אמריקה ואנגליה מצטרפים לליגה. גם את היהדות הפולנית אני רואה משותפת. בהכנסות הקטנות הללו ובמעט אומץ שנדרוש מעצמנו אפשר לשנות משהו בענין זה. ביחוד אחרי המכות הגדולות שבאו עלינו השנה הזאת, הכרח הוא לנו לא להיות תלויים בענין הים בגויים. אינני רואה כל סיבה מדוע לא יהיה לנו צי עברי גדול. אין כל סיבה לזאת – מדוע לא תהיינה לנו אניות. הסיבה היא רק עצלות, רפיון ושיגרה; ואת אלה צריך לשבור.

* * ★ * *

שמרתי לי לנעילה שתי הערות:

הראשונה היא: לא המאורעות הם שגרמו להופעת החבל הימי ולהתעוררות הזאת. עוד לפני שנתיים, באניה “תל־אביב” בנסיעה לקונגרס, התכנסנו על הסיפון והחלטנו להקים חברה לפעולה ימית וגם רשמנו חברים והכנסנו תשלום ראשון. אבל המאורעות היו גורם דוחף ולפני תשעה חדשים, ב־28 באוגוסט 1936, נתכנסנו בחיפה למסיבה ראשונה, לייסוד הליגה הימית. הרי שהמאורעות אינם אבות המפעל; הם היו רק גורם דוחף, גורם נוסף, ונמל תל־אביב פתח שער ממשי לים ואוֹרוּ עינינו.

הערה שניה: לא תודה ולא ברכה ולא שום נאום יוכלו להביע את המעשה הגדול אשר נעשה בתל־אביב במשך עשרת החדשים הללו על ידי העובדים בים. כשהתקרבנו למקום הזה וראיתי את מאות העובדים אשר יצאו לקראתנו, היתה לי הרגשה כי האניה האלמת הזאת אשר כיבדה את נמל תל־אביב בביקורה היתה החג הראשון לעובדי נמל תל־אביב, ראשית גמול לפעולה החלוצית הרבה שנעשתה על ידם. אין כוח להביע את הדבר הזה, אבל כולנו עמדנו על האניה בידענו, כי רק המחיצה הרשמית הזאת מפריעה לשמחה האמתית לפתיחת השער לבנים השבים לגבולם.

תקותי שהימאות העברית תהיה גם ימאות אנושית, ועובדי הים העברים יהיו עובדים בני תרבות עם צרכי תרבות ועם קיום תרבותי, ויעלו את המקצוע הזה כמו שמעלים את המקצועות האחרים בארץ למדרגה של קיום אנושי. הימאות העברית היה תהיה ימאות אנושית.

אב, תרצ"ז.