“הקונגרס מקדם כברכה את ייסוד “החבל הימי לישראל” שיצר אוירה של מסירות ופעילות צבורית סביב מפעלי הים הראשונים והוא פונה אל המוני העם בארץ ישראל ובגולה בקריאה להתלכד סביב “החבל הימי לישראל”, כדי לחזקו ולבצרו”.

(החלטת הקונגרס הציוני ה־20 בציריך)

כשאני מהרהר בתולדות שנתו הראשונה של “החבל הימי לישראל”, אני בא לידי מסקנה, כי יש לפניו עתיד גדול. החוש, אשר אמרנו לעוררו, חוש הנהייה אל הים והאמונה באפקיו, ניתן להיות ניעור בלב רבים, רבים. על כן יכולנו להגיע עוד בשנה הראשונה, שהיא מטבעה שנת גישוש, לתשעת אלפים חברים. אכן מתקרבים אנו לאותה רבבה ישובית, אשר היתה לנו למשאת־נפש במסיבת הנחת היסוד לסניף הראשון, החיפני, באוגוסט 1936. היא הרבבה, אשר מבלעדיה לא ראינו את עצמנו זכאים לבוא אל העם בכל תפוצותיו ולקרוא לו להוסיף מכחו על “החבל” ולעשותו מכשיר ישראלי עולמי, להחזרת עטרת הימאות העברית ליושנה.

עוד יבוא יום ואנשים מישראל, בהביטם אחורנית, יתמהו תמוה: כיצד יכול היה הישוב העברי להתקיים עשרות בשנים מבלי מכשיר עממי מעין זה.

הלמות לבו של הנוער שלנו לקראת הים הולכת ועולה. ישא “החבל” פניו אל הנוער, להדריכו ולעודדו בדרך זו – ונשא הנוער את “החבל”!

נצחו של הכלי העממי הוא בחיבת הרבים אליו ובשליטת הרבים עליו. לא אגודה תלויה בחסדי יחידים, כי אם כלי פתוח, נתון כולו להשפעת העם, לבקרתו ולתוכחתו – כי “את אשר יאהב – יוכיח”.

“החבל הימי לישראל” יהי כולו ברשות העם, כפוף למרות מוסדותיו הלאומיים העליונים, כשם שכפופות למרות זו הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. בכוח זה עתיד הוא להיות שלישי להן – בקרב העם.

טבת תרצ"ח.