המודעה הנתונה בגליון זה – (“ים”, גליונות החבל הימי לישראל) – בדבר פתיחת קבלת חניכים לבית־הספר הימי ליד התכניון העברי בחיפה ראויה לברכת “שהחיינו”. כדאי, כי הנוגעים בדבר – והם רבים – ישימו לב מבעוד מועד לכמה צדדים מיוחדים של המוסד החנוכי החדש. קודם כל יש לזכור, כי גיל הכניסה אליו הוא גיל הנערות – בני 14–16 שנה. הנסיון הוכיח, כי ההתקשרות לעבודה הימית עולה יפה בידי אלה המתחילים בה מנוער. בגיל זה ההחלטה על בחירת נתיב־חיים ימי לנוער היא, לפי טבע הדבר, בידי ההורים. חידושו של מקצוע זה במערכות הכלכלה שלנו מחייב לעורר עליו את לב ההורים במיוחד. צמצום מספר החניכים מצריך זריזות מסוימת מצד אלה הרוצים בדבר. מספר התלמידים במחלקת הנאַויגאַציה נקבע לפי שעה לשנה זו ל־15 איש, במחלקה למכונאות ימית – 15, במחלקה לבנין סירות – 5 ובמחלקה להפעלת רדיו – 5.

אולם מלבד דאגת היחידים יש כאן מקום גם לדאגה צבורית מסוימת. מאמצי החבל הימי לישראל בארץ ובלונדון והשתתפות הנהלת הסוכנות היהודית עתידים להבטיח את האמצעים ההכרחיים לציוד בית־הספר ולתקציבו השוטף, אולם נשארה עדיין פתוחה שאלה חשובה ורבת־ערך: כיצד תינתן גם לילדים ממשקי העובדים ומבתים לא־אמידים בעיר היכולת לקנות להם מקצוע זה, להתכלכל ארבע שנים על חשבונם ולשלם את שכר הלימוד המסוים ההכרחי אשר יושת עליהם. פתרון השאלה הזאת יוכל לבוא בדרך פתיחת פנימיה וקביעת סטיפנדיות לחנוך ימי מטעם מוסדות צבוריים שונים, דוגמת “נחשון”.

ההסתדרויות הצבוריות אשר יש להן ענין בדבר מהראוי כי תחישינה דאגתן זו ותוספנה אף הן צד שכלול למוסד החדש.

אב, תרצ"ח.