עם הקמת המצבה לחלוצי הים גרשון ארליך וגדעון רוזנטל, שנספו ב“רחף” בחוף קפריסין
חברים צעירים ויקרים, באנו לכבד ולחבב זכרכם. לבי היה אתכם ביום־החרדה, אשתקד, כשהדביקתני השמועה הרעה במטרופולין בלונדון, שם עשיתי בעניני “נחשון”.
מאמצי “נחשון” חלו בעת משבר. אילו נצטרפה תנופתו של צבור הפועלים בארץ לאותה תנועה יפה, שעורר חזון הימאות העברית בקרב ידידינו באמריקה – היתה יכלתנו מגעת כדי התחלה גדולה. אך גם כלים צנועים ברשות החלוציות הימית, אם לשיט ואם לדיג – מצטרפים לחשבון.
על הנוער המיעד את עצמו לימאות יוטל לסתור הנחה אחת והיא – כי לא תתכן ספנות בלי תמיכה ממשלתית. אילו צפינו לתמיכה כזו בחקלאות, כלום היינו מגיעים למה שהגענו? כלום “כדאית” היתה העגבניה העברית, ואפילו החלב העברי? אשרינו, כי לא השגחנו בחשבון אומלל זה!
והנה אותו ישוב עצמו, אשר כל בניו “קורעים” את הים בעלותם, וחמרי־בנינו ואמצעי־ייצורו כמעט כולם מובאים אליו דרך הים – כיצד לא העמיד צי מסחרי כלשהו לצרכיו? לחידה זו יש רק פתרון אחד: העסק הבטוח של הסוכנויות לאניות זרות היכה את העסק ה“מפוקפק” של ספנות עברית. כאן סוד ההחמצה של דוד שלם, אשר על הנוער החלוצי למצוא לה תיקון.
גם ימה עלינו לפרוץ. “נחשון” נועד להיות כלי־שרת לפריצה זו. ועֵד הגל הזה ועֵדה המצבה, כי עוד תפלגנה אניות נהוגות בידי חלוצי ישראל למרחבי ימים.
טבת, ת"ש.