לעתים קרובות, בשנת אחר-הצהרים שלו, היה פוקד את מיכה החלום הזה:

שדה רחב, כעין שדה צורים בנגב, ובו, בחשכת הלילה, פזורות מדורות קטנות, פה-ושם, על-פני שטח גדול. סביב כל מדורה עומדים כמה בחורים לבושי מדים — אך אין אלה מדי צבא אלא תלבושות של צופים — ולאחדים מהם כובעי לבד רחבי תיתורה, כמו לחילים האוסטרלים שהיו לפנים בארץ. הם רוקעים ברגליהם ומשפשפים את ידיהם, כמו מחמת הקור. בשולי השדה, בעיגול רחב, נטויים אוהלים נמוכים, אוהלי סיירים, ובמרכזו — אוהל גבוהּ, חרוטי, שבראשו מתנוסס דגל אדום, משולש. אוירה של ספק ליל-חג ספק ערב-קרב שוֹרה על הכוֹל. פתאום הוא רואה להבות פורצות מתוך האוהל הגדול, מלחכות את יריעתו. הוא רץ למצוא דלי, ברז, כדי לכבות את הבעירה, אך אינו מוצא. הוא צועק אש! אש! אך הבחורים המתחממים סביב המדורות הקטנות, נשארים אדישים, אינם שועים לקריאותיו —

ואז הוא משמיע נהמה איומה, ומתעורר.

לאה גינזבורג, שגרה בדירה שמעליו, כבר היתה רגילה לנהמות האלה, שיותר משהיתה בהן בהלה, היה בהן איזה סבל חנוק, מגיח לפרוץ מכלאו, משווע. ובכל-זאת, בכל פעם שהיתה הנהמה הזאת עולה מן המרתף, נאנקת, פעורה, היתה רגלהּ חדלה לנענע את דוושת מכונת-התפירה, ידיה האוחזות ביריעת הבד היו קופאות וגל של קור היה עובר בחזה, כאילו נגעה בהּ כנף המוות מאז, מאז. רק לאחר רגע ארוך היתה מתנערת משיתוקהּ וממשיכה בעבודתהּ.

מיכה היה שוכב עוד על מיטתו, עיניו פקוחות, והחלום לא סר. האוהל הגדול כבר הפך לערימת אפר, ומראה המדורות הקטנות, המהבהבות באפילה והבחורים העומדים סביבן בשוויון-נפש, עורר בו תמהון, געגועים, פחד. האור במרתף היה עמום, וסורגי צללים היו חוצים אותו מפינה לפינה בהישָמע צעדי האנשים העוברים על המדרכה על-פני החלון. אבא! אבא! — היו דמעות בוערות בעיניו.

פתאום, כאילו נזעק, היה מתנער ממשכבו, מושך עליו את המכנסיִם מן הכסא, לובש את החולצה, נועל את נעליו הגבוהות, המבוקעות, ולפני צאתו מתחיל לחפשׂ ספר כלשהו. הספרים – רומנים בתרגומים ישנים, קָבצי מאמרים, חוברות זכרון, קונטרסים שמצא בחנויות של ספרים משומשים, ספרי שירה ומדע שירש מאביו – היו עומדים ומונחים בערבוביה בכל מקום: על מדפי הכוננית העשויה לוחות-על-גבי-לבֵנים, על השולחן ששימש לאכילה, על שני הכסאות המתנוֹדדים, ועל הרצפה, בפינה, לצד ערימת העתונים הגבוהה, שהתחתונים שבהם, צהובים, קרועי שוליִם, היו בני עשׂרים שנה ויותר. ספר שירים היה מחפשׂ על-פי-רוב, פעם זה ופעם אחר, מאלה שהיה קורא בהם וקורא, עשׂרות פעמים – לקחת אִתו תחת זרועו.

אחר-כך היה חובש את כובע הבד הכחול, שציבעו דהה מרוב יושן, שכיסה את שׂערו הדליל, ויוצא דחוף לרחוב. בצעדים רחבים, גופו המגודל נטוי לפנים, כאץ לנגוח, היה פוסע מרחוב מגוריו לרחוב המלך ג’ורג', משם לרחוב דיזנגוף, אל אזור בתי-הקפה – בהול לפגוש מישהו שהוא מכירו – מאמץ את הספר אל צלעו, כאילו הוא מָגִנוֹ ומִבטחו —

כשהיה נקרה לפניו אדם שהוא מכירו, היה עומד בדרכו וקורא מול פניו, כמשמיע אזהרה מפני חורבן מתקרב:

"תגיד, מה יהיה? "

או:

“זה לא יכול להימָשך ככה”!

או:

“מוכרחים לעשות משהו, אתה מבין?!”

הנלכד היה מגחך, מושך בכתפיו, או פוטר אותו ב“יהיה טוב, אל תדאג,” וממהר להיחָלץ ממנו ולהמשיך בדרכו.

מיכה, נטוש על עָמדו, היה מביט אחריו, עיניו דלוקות, עד שנעלם בין העוברים-ושבים הרבים.

אך כל זה היה לפנים. לפני האסון שהביא על עצמו.

ב

סיפור עצוב הוא זה, הסיפור על מיכה פבזנר, או “מיכה שתוק”, כפי שכוּנה בפי האנשים שהכירוהו. סיפור שראשיתו בפציעה קשה במלחמה, וסופו בהעמדה למשפט, בכליאה. “אתה, אתה היית יכול לסבול את זה?!” התפרץ מיכה כלפי השופט באמצע דברי התובע, בישיבה השניה של בית-המשפט; ועל-פני היושבים באולם — סקרנים הולכי-בטל,

כתבים לעניני פלילים, אנשים הממתינים לישיבות אחרות, בחדרים אחרים — עלה גיחוך. הגיחוך היה מאולץ, לא לעגני, כי הנאשם, אם כי היה משהו נלעג במראהו ובהתפרצויותיו, עורר איכשהו כבוד מסוים.

יוחנן ברבש, עתונאי, שמיכה היה חברו מימי תנועת הנוער, וגם את הנרצח, אברהם ארליך, הכיר מלפני מלחמת השחרור, לא יכול להעלות חיוך על שפתיו. הוא היה המום. בהסתכלו במיכה, שאת פניו, את קולו, הכיר היטב, מקרוב, מביקוריו התכופים, הבלתי-צפויים, בביתו — האחרון היה רק לפני חָדשיִם — אמר לעצמו שנפלה כאן טעות, טעות טרגית. הוא מודה בדבר שלא עשה. הוא היה מסוגל להכות, כן, אך לא להרוג. בשום פנים לא. ותוך כדי התבוננות בו, קפץ לעיניו מראה מימים רחוקים: ליל שבת במועדון התנועה, רוקדים הורה, ומיכה — נער גבוהּ, מגודל-אברים — מושך את המעגל בקריאותיו: “מי אנחנו?” וכולם עונים: “ישראל!” “מי כולנו?” — “ישראל!”, “מי במים?” — “ישראל!”, “מי באש?” — “ישראל!”—“קבצנים!” — “ישראל!” “שנוֹררים!” — “ישראל!” “מי גיגַנטי?” — “ישראל!” “ארוֹגַנטי!” — “ישראל!”, “דוֹמינַנטי!” — “ישראל!..” ההמצאות שהיו לו. לחלוחית עלתה בעיניו של ברבש.

לאה גינזבורג ישבה על גחלים. מפּעם לפעם התרוממה מעט

ממושבהּ, כאילו נכוֵית באחוריה. השמלה אפוֹרת הפסים, המהודקת היטב לגופהּ המוצק, נדמה שעמדה להתפקע בתפריה, כל-כך רתחה בתוכהּ כששמעה את דברי התובע, העדים מן המשטרה, וחשבה על עיווּת הדין הצפוי. ידיה הקטנות, העגולות, מיששו את ארנקהּ שעל ברכיה, והיא רצתה לצעוק: לא אותו אתם צריכים להעמיד למשפט אלא את זו שכישפה אותו!.. — כן, היא היתה בטוחה שידהּ של זו היתה בפשע! — עיניה החדות שוטטו מדוכן העדים אל “הנאשם” — שכנהּ זה כעשרים שנה — ממנו אל השופט, ושוב אליו, שנראה להּ כנער מגודל, שאת גילו לא היה אפשר לאמוד ממראה פניו —

קשה היה לאמוד את גילו. כובע הבד הישן ירד עד חצי המצח. הפנים, שצלקת אלכסונית קצרה על הצדע השמאלי הפֵרה את הסימֶטריה שבהן, כאילו נמשכו למטה, אל הסנטר המוארך. מבע העיניִם הצרות, שאישוניהן התרוצצו במבוכה, בחוסר-מרגוע — לעתים ניצת בהן ניצוץ פראי של כאב ומשׂטמה, לעתים מעיב אותן כעין דכּאון כלבי — מבע זה היה מבוגר מאוד, כשל איש ידוע סבל בן ארבעים או יותר, אך ברגעים שהיתה מנוחה שורה על פניו וכל קוֵיהן רפוסים, והוא כמרחף בעולם אחר, שומע-לא-שומע את הקולות סביבו — היה מראהו כמראה נער בן שש-עשרה, שמונה-עשרה. רק המעטים שהכירוהו מימים רחוקים ידעו שבן-בלי-גיל זה עבר ללא ספק את שנת החמִשים שלו. כי בן כמה יכול להיות כאשר נפצע במלחמת השחרור? תשע-עשרה? שמונה-עשרה? — לפלא היה בעיניהם איך לעתים כה קרובות נראה בדיוק כמו שנראה אז, כאילו פסח עליו הזמן. כשהשתהה מבטהּ של לאה גינזבורג עליו, על שכנהּ זה, שהכירה אותו אפילו מחלומותיו המסוּיטים, מתאוָתו הפרועה, מנחשולי הרוגז שלו, משעות הרוגע שלו, כשנראה מפוּיס כילד תמים— היא ידעה בבירור שהדבר לא ייתכן. לא ייתכן — למרות הודאתו, למרות מה ששיערה — שהוא הרג אדם. בחניקה. אדם שראתה אותו כמה פעמים חולף על-פני חלונהּ בדרכו אל המרתף; אדם שנראה להּ כאיש טוב דווקא, בעל גוף חסוֹן, כתפיִם רפויות, שׂיער קצר וכסוף בשוליו, קרחת קטנה על קדקדו, ולבוש תמיד – היא שמה לב לכך – בחליפה בהירה, תפורה היטב לפי מידותיו; ושמה לב שברדתו במדרגות אל החצר, היה פוסע בראש מורכן, כמתבייש, או כשקוע בהרהורים. לא! — חרצה בתוקף את משפטהּ, וקמה ממקומהּ באמצע הישיבה – זו הישיבה השניה שנכחה בהּ – מתחה את שמלתהּ, ויצאה מן האולם בצעדים נמרצים, כבמחאה נגד כל מה ששמעו אָזניה.

חודש וחצי לפנ-כן, בשש בבוקר, כשהאויר עדין לא היה חם, אך הגוון הדהוי של השמים ומעין ריח של בעירה רחוקה כבר בישׂרו יום שרב, השתוממו המשכימים קום ברחוב מודיליאני השקט — קשישים המעלים את תריסי החלונות אל היום החדש, עקרות-בית הפורשׂות את מצעי הלילה על מעקי המרפסות — לראות מכונית משטרה, שפנסהּ הכחול מהבהב בסיבוביו, ואמבולנס של מגן-דויד-אדום, חונים ליד אחד הבתים בני ארבע הקומות. בתוך זמן מועט התלקט שם קהל סקרנים קטן – שכנים שירדו מדירותיהם בנעלי-בית, בחלוקים, רוכבי אופניִם שנעצרו בדרכם לעבודה, לראות מה קרה, שתיִם-שלוש עוזרות-בית, פועל-נקיון, גנן – ושוטר הרחיקם לעמוד מנגד, מסרב לענות לשואלים. אחר-כך נפלה דממה בין העומדים על המדרכה, כשיצאו מפתח הבית שניִם לבושי חלוקים לבנים, נושאים אלונקה, ועליה גופה עטופה בסדין. האמבולנס עם מטען המוות שבו התרחק מן המקום, מכשיר-הקשר במכונית המשטרה פלט לחלל הרחוב משפטים קצרים ונקטעים, ששמות רחובות ומספרים זרועים בהם – ואז עברה השמועה מאיש לאיש שרצח אירע בבית בלילה, ושהנרצח הוא הקבלן אברהם ארליך, שגר בקומה העליונה. מישהו אמר חיסול חשבונות, כנראה, וידע שהקבלן היה מסוכסך עם שותפיו, מישהו אחר שיער שפורצים הרגו את האיש האמיד, שסירב, כנראה, למסור להם את המפתחות לכספת שבביתו. אחת מדיירות הבית, בחלוק-בוקר, פרועת שׂיער, מילמלה, מזועזעת: “נורא מה שקורה…. אין שבוע בלי רצח… רוצחים לשם רצח…. החים זולים…. אין ערך… מחלה מידבקת, מגיפה…” ומפיה נודע שיש לנרצח אשה, מוזרה במקצת

“עם צפרים בראש”, אבל שקטה ונעימה, וככל הנראה נעדרה מן הבית כשאירע הדבר… ושני בנים לו, האחד לומד בטכניון, השני מנהל איזה מפעל בצפון הארץ…. “זה נורא…” מילמלה האשה בעיניִם פעורות, “בן חמשים, חמשים וחמש בסך-הכוֹל…. אדם שקט, חי בשלום עם כולם…. מה קורה במדינה שלנו”?

עוד באותו יום ירדו שני שוטרים אל המרתף שברחוב העבודה, עצרו את החשוד – הוא לא גילה כל התנגדות כשתפסו אותו בזרועותיו מכאן ומכאן – והסיעוהו אל תחנת המשטרה.

כשנודע הדבר, מתוך הידיעות בעתונים, לאנשים שהכירו את מיכה עוד מימי הפלמ"ח, נדהמו: לא ייתכן – אמרו – שהוא יהרוג אדם, ירצח. אך אחר-כך, כשנזכרו בהתקפי הזעם שלו, הלא-מובנים, האלימים לעתים — אמרו בלבּם שההריגה היתה בשוגג, כנראה, ברגע של הֶתקף כזה, כשאיבד את ראשו. אך מה שהיה בלתי-נתפס לחלוטין, הוא שבחר לו לקרבן את אברום – אברהם אֶרליך – מי שהיה אתו בפלוגה אחת בחטיבת הנגב, האיש – היחיד אולי – ששמר על קשרים אתו בשנים האחרונות, ולפי השמועה אף תמך בו בסתר, תמיכה כספית.

ואחר־כך החלה פרשת המשפט.

כשיצא יוחנן ברבש מבית-המשפט אל הרחוב שטוף השמש, שמע את עורך-הדין ששימש כסניגורו של מיכה אומר לתובע, על המדרגות: “ברור לך, כשם שלי ברור, שהאיש – או אולי נאמר הילד? — אינו אחראי למעשיו.” התובע חיך, התעכב רגע, החליט לא לענות, ומיהר לרדת אל המכונית, שהמתינה לו בצד המדרכה. נשא את ידו בברכה חפוזה, והגיף את הדלת.

ג

בצהרי 15 במאי 1948, באחד הקרבות המרים נגד הצבא המצרי שתקף את כפר דרום הנצור מצד תחנת הרכבת של דיר אל-בָלח, נפגע מיכה פבזנר בראשו מרסיס של פגז, איבד את הכרתו, ונלקח אל הבונקר של הפצועים. רק למחרת —

והוא עוד מחוסר-הכרה — הצליחו להעבירו צפונה, לבית-החולים. לאחר שהוצא הרסיס מראשו והכרתו שבה אליו, חל שינוי מדאיג בהתנהגותו: דיבורו היה מבולבל, תערובת של משפטים הנוגעים לענין עם ציטטים מנאומים ידועים ומשירים, אזכּוּר מקרים מן העבר ללא כל קשר עם המתרחש סביבו; ומה שהפחיד ביותר היו התפרצויות הזעם שלו, ללא סיבה ברורה. הוא לא הוחזר לשירות, למרות מחאותיו התוקפניות, שהגיעו לעתים עד כדי השתוללות. שלוש פעמים הצליח לחמוק מבית הוריו בתל-אביב, שעינם היתה פקוחה עליו יומם ולילה, ולהגיע לחזית כדי להצטרף לפלוגתו בחטיבת הנגב — שבהסתערותהּ דרומה כבר קרבה למבואות באר-שבע — ובכל פעם הוחזר. אחר המלחמה, כשהוריו מיוסרי הדאגה הביאו אותו, כמעט בעל-כָּרחוֹ, לטיפול נפשי, הבחינו אצלו הרופאים בתופעה נדירה: גידולו — הגופני והמנטאַלי — נפסק. בן תשע-עשרה היה כאשר נפגע במלחמה, וכזה נשאר, במראהו ובמערכי נפשו, גם כעבור חמש שנים, כאשר נעשו בו הבדיקות הנפשיות והעצביות האחרונות. אמו, אשה משכילה מאוד, מורה לזמרה, שלא יכלה להשלים עם הקביעה הזאת והתקוממה עליה, תבעה הסבר. “הרי מיכה אינו ‘מפגר’ בשׂכלו!” טענה בשִבתהּ מול הפסיכיאטר. “הוא בחור אינטליגנטי, מגיב בעֵרנוּת על כל הנעשה סביבו… והרי בגיל תשע-עשרה אדם איננו עוד ילד! הוא אדם שלם לכל דבר! מה פירוש ‘התפתחותו נפסקה’?” הפסיכיאטר הסביר להּ זאת כך: “תארי לך, שעון שהמחוג הקטן שלו נשבר, או נשר. השעון, שהוא מכונן, וגלגִליו פועלים, לא נעצר. הוא ממשיך ללכת. גם אין לומר שהוא '”מפגר'. אך מכיוָן שרק המחוג הגדול מסתובב, אין השעון מורה את השעות. אפשר לומר — הוא ‘איננו יודע’ מה השעה, הוא סובב-הולך, ורק את הרגעים הוא יודע. הזמן הפנימי שלו מנותק כביכול מן הזמן החיצוני, הנקצב על-פי מחזור השמש וכדומה. הפציעה של בנך, כאילו התיקה את המחוג הקטן משעונו המֶנטלי…"

ואכן, הפגם הניכר ביותר בהתנהגותו של מיכה היה “בלבול הזמנים” בראשו. כאילו “איבד את חוש הזמן”. זכרונו לא לקה. הוא זכר פרטי-פרטים של דברים שאירעו בהיותו ילד, בהיותו נער בבית-ספר, בהיותו בתנועת הנוער ובפלמ“ח. זכר שמות, תאריכים מדוּיקים, זכר בעל-פה עשרות שירים — של ביאליק, שלונסקי, אלתרמן — את כל “שנים־עשר” של בּלוֹק, ואפילו קטעים שלמים מפרק “האינקביזיטור הגדול” שב”האחים קרמזוב“, או מנאומים של משה סנה, בני מַרשק, יצחק שדה. אלא שהזמנים כולם היו מתערבבים בזכרונו. אנשים שמתו מכבר, נדמה היה לו שעודם בחים. מאורעות פוליטים — כמו מלחמות, מאבקים בין מפלגות וסיעות, מחלוקות בין אישים מפורסמים – היו חסרי-תאריך לגביו, קופצים בעיני-רוחו מן העבר להוֹוה, מתקופה לתקופה. כך קרה, למשל, שכשהממה את הארץ הידיעה על רצח סאדאת, הוא נכנס לפנות ערב, מזועזע, לקפה “כסית” וחיפש בבהלה את נתן אלתרמן. וכששאל אותו המלצר, שהכירוֹ היטב זה כשלושים שנה, למה הוא נחוץ לו, אמר שהוא מוכרח להציע לו משהו בדחיפות בקשר עם “הטור השביעי” שלו ב”דבר". וכשאמר לו המלצר שאלתרמן מת, מת כבר לפני יותר מעשר שנים, עמד רגע המום, דמעות בוערות בעיניו, ואחר-כך, כאילו נזכר בדבר ובוש בעצמו, יצא בלי לומר מלה. דברים מעין אלה, שקרו אותו כמעט יום־יום, עוררו עליו לעג והתקלסויות מצד אנשים שלא הכירוהו, והעלו חיוכים של חמלה על פניהם של אלה שהכירוהו. יתר-על-כן, בגלל טבעו המתפרץ, חסר-המעצורים, היה בא לעתים לידי קטטה עם אנשים שלא היתה להם כל סבלנות להתקפי הרוגז שלו עליהם, בלי שידעו על מה ולמה. לא אחת קרה שאיזה סדרן, או בעל בית-קפה, נאלצו להוציאו בכוח ממקום שעורר בו שערוריה. מי שהוא רחמן יותר, וחס עליו, היה זוקף אצבע כנגדו וגוער בו בחיבה: “מיכה — שתוק!”

הכינוי “מיכה שתוק” דבק בו מן הימים הראשונים שלאחר הפגיעה. ברגע שחזר להכרתו, כששכב בבית-החולים, פרצה צעקה נוראה מפיו: “שלוֹף!” שהיתה, כנראה, זכרון אחרון שלו מן הקרב, כשעמד לשלוף נִצרה של רמוֹן ולא הספיק. שני הפצועים ששכבו בשתי המיטות האחרות שבחדר, אחד קטוע רגל ואחד שירכו התרסקה, נתקפו צחוק היסטרי וכמה ימים קראו לו “מיכה שלוף”. כשראו שהכינוי מעלה את חמתו כל-כך שהוא מתפרץ בצעקות עליהם, המירו אותו ב“מיכה שתוֹק”. כך נפוץ הכינוי מבית-החולים וחוצה, וליוָה אותו כל השנים.

הוא לא שתק. דיבר, צעק, עורר שערוריות.

מאז עבר להתגורר במרתף, ברחוב העבודה, היה משכים בכל בוקר — דרי האזור כבר הכירוהו לפי כובעו המרופט, חולצתו הרחבה, ששרווליה ארוכים מזרועותיו, הילוכו הבהול, הנגחני — וממהר אל בית “דבר”, הקרוב לביתו. פקידת המודיעין הוָתיקה, אשה קשישה ואמהית, שנטתה לו חסד, היתה מושיטה לו את עתון יום אתמול. בלי להודות להּ היה תוחב אותו תחת זרועו והולך אל השׂדרה. שם, על הספסל, היה קורא בו שעה ארוכה, מהחל ועד כלה. הידיעות היו מרגיזות אותו, המצב בכללו היה מעלה בו חימה. פתאום היה נקפץ ממקומו, ניגש אל תא הטלפון הסמוך, מצלצל לעתונאי יוחנן ברבש, שחשבוֹ לידידו הקרוב, ומרעיש עליו שמיִם וארץ: המצב נורא! מדוע לא מכריזים משטר חירום מיד?! מדוע אתה לא כותב על זה? כתוב! יום־יום! אל תרפה עד שיעשׂו משהו!.. ברבש, אדם בעל מזג מתון וקול שקט, היה נזהר שלא להעליבו. בשקט היה אומר לו: “מה אתה מציע למעשה, מיכה?” — “להפסיק את ההשתוללות!” היה צועק מיכה לתוך השפופרת, “לאכול זיתים ומרגרינה! לחזור אל האדמה! אל האדמה!” ברבש היה משתדל להרגיעו, וכשהיה אומר לו שיתאזר בסבלנות, כי יש אנשים במדינה השוברים את ראשיהם למצוא מוצא מן הסבך, היה טורק את השפופרת בכעס ויוצא מן התא כשעל פניו עוִית של כאב, כשל מי שמתאפק מלפרוץ בבכי: גם הוא, חברו, שנתן בו אֵמון, בוגד, כמו כולם!

לעתים, כאילו רוח תזזית נכנסה בו, היה יוצא מן המרתף והולך, בהול, לפנות ערב, בערב, הַיישר אל ביתו של ברבש. חגית, מורה בתיכון, עסוקה למעלה ראש בתיקון מחברות,

היתה מקבלת את פניו באדיבות צוננת — מסתירה, במאמץ רב, את רוגזהּ על פלישה זו לרשותהּ ללא כל אזהרה — מכניסה אותו לסלון, שואלת אם יאכל משהו, ישתה, מביאה לו על מגש קפה או תה, כריך או עוגיות, וממהרת לפנות את המקום לבעלהּ, שהיה נטרד משולחן הכתיבה שלו, ממאמר שעליו לסיים, ומתיַשב לשמוע מה יאמר. מיכה, במלים מתלהמות, היה מטיח את תכניתו לתיקון המצב במדינה: להחרים את נכסי העשירים, כל אדם יוקצה לו רק הדרוש למחייתו…. להנהיג חובת עבודה כללית, לא עוד הולכי-בטל ברחובות ויושבי בתי-קפה…. לפזר את האוכלוסיה! להוציא רבבות אנשים — פקידים, חנוָנים, מתווכים, את כל הטפילים למיניהם – מן הערים הגדולות אל מרחבי הנגב השוממים…. ברבש היה מאזין לו בחיוך של אורך-רוח וסלחנות. “איך תעשה את זה? בכוח צוִים?” – “יוחצ’ה!” צועק מיכה, “זוהי שעת חירום! בשעת חירום מוציאים צוים! זה לא מובן לך?” – “ואיפה תקח כסף ליַשב רבבות אנשים בשממה?” – “כסף?!” קורא מיכה, “כמה כסף דרוש כדי להקים אוהלים? צריך לארגן את כולם בגדודים! להקים מחנות של אוהלים, מבאר-שבע עד אילת! וגם בסיני! צריך להאמין בזה!” הוא מתלהט, “באמונה אפשר לבנות עולמות!” ברבש אינו מתוַכח, כדי שלא להאריך בשיחה. המאמר הלא-גמור מחכה לו בחדר הסמוך. בתשע הוא פותח את הטלביזיה, למהדורת החדשות. מיכה מרכין עצמו לפנים, נועץ עיניו במִרקע. רואה שׂרים מתראינים, עונים על שאלות. הוא פורץ בצחוק גדול. אוחז את בטנו מרוב הצחוק. “אתה רואה מה זה?” הוא אומר בלעג מר, “אתה רואה”?

יוחנן ברבש, חברו הטוב מימי תנועת הנוער – יחד קראו ספרים ושוחחו עליהם – מאכזב אותו. מאכזב אותו בשאננותו, שעה שהאדמה בוערת. מאכזב אותו במאמריו הפושרים. ביום ששי בערב הוא מצלצל אליו: “זה מה שיש לך לומר? זה הכוֹל? זה מים מה שאתה כותב, בשעה שצריך אש! אש”!!!

כשקרא על החלטת הממשלה לפנות את היִשובים מסיני,

התפרץ לבית “דבר” — העתון שעוד אביו היה מנוי עליו— עלה לקומת המערכת ופרץ בצעקות שהידהדו לכל אורך המסדרון: “לעקור?! כרמים? פרדסים? להרוס בתים?! לאויבים הגרועים ביותר שלנו לא היינו עושים דבר כזה! זו התחלת הסוף שלנו! התחלת הסוף!” כמה כתבים שיצאו מחדריהם, החיוך הנכון להם על שׂפתיהם, קפא למראהו. לא, לא היה כאן מקום לצחוק. האיש נראה כמי שנמלט מבית בוער. הוא נעצר ליד אחד מהם וצעק מול פניו: “אפילו התורכים לא העזו! מוכרים את הציונות בעבור פיסת נייר של בֶּרנאדוֹט — ואתם שותקים! למה אתם שותקים?!” הכתב גיחך רגע למשמע השם ברנאדוט — שהעיד שוב על “בלבול הזמנים” במוחו של משונה זה, שהיה מתפרץ למערכת מדי כמה שבועות. עובד-המשק, איש חסון ובעל יד חזקה, תפסוֹ בזרועו והוליכו למטה. מגרם-המדרגות עוד נשמעו צעקותיו: “מחריבים ומהרסים! מבפנים! האויב הכי גרוע..”

עוד באותו יום נסע מיכה לעין-חרוד. נכנס לחדר-האוכל ושאל היכן יוכל למצוא את טבנקין, הכרח דחוף לו להיפּגש אתו. אחד הוָתיקים, איש צנום, בעל שׂער שׂיבה חלק המכסה ככיפה את ראשו, שאל מאיִן הוא, וכששמע את רצונו, אמר בשקט: “טבנקין איננו. הוא מת מזמן. בעוד חצי שעה יש אוטו לחיפה. תגיע לשם ובתחנה תחליף לתל-אביב. אם לא אכלת צהריִם, תוכל לשבת ולאכול משהו לפני שאתה נוסע. הבנת אותי?” מיכה הסתכל בו בעיניִם אדומות. “טבנקין מת….” מילמל, “טבנקין מת….” — “כן,” אמר האיש בעל הפנים המקומטות, “זה סוף כל האדם וזה היה גם סופו. יש מקום על-יד השולחן ההוא בפינה, אתה יכול לשבת ולאכול משהו, אם אתה רוצה.” מיכה הביט בו, פזור-נפש, אחר-כך אמר בלחש: “אולי זאב גימ”ל נמצא פה במקרה?" — “מי זה זאב גימ”ל?" שאל הוָתיק — “הוא היה ב’הראל' כשהינו בקריית-ענבים. הוא היה המ”ם-פ“א.” הקשיש בחן אותו במבטו החד רגע ממושך ואמר: “כן, זאב גורביץ ישנו. הוא עובד במוסך. אם אתה רוצה לראות אותו, תִּגש למטה…”

זאב גורביץ הכיר את מיכה עוד מרחוק, כשנשׂא את עיניו ממעֵי מנוע המשאית שעסק בתיקונהּ, והוא קרא בשמו; אך מיכה התקשה לזהות את האיש שלפניו, בעל הבלורית הכסופה והמצח חרוש הקמטים והעיניִם העיפות, כשל אדם שלא ישן לילות רבים. הוא זכר אותו כבחור יפה-תואר, עליז, בדחן, אהוב הבנות. “אתה זאב גימ”ל…." פער את עיניו בתמהון — “מזדקנים, חביבי, מזדקנים…” חייך אליו זאב, מטלית מדוהנת בידו. אך לאחר רגע, כאילו גילה מיכה בעיני חברו איזה זיק ישן, שהזכיר לו את העבר הרחוק, והוא פרשׂ את זרועותיו הארוכות, חיבקוֹ וגעה בבכי על צוָארוֹ: “זאב זאב, כמה זמן לא התראינו, כמה זמן….”— “תראה איך שאתה מתלכלך,” הרחיק עצמו זאב ממנו, “הפנים, החולצה… בוא, ננקה אותך…” — “זאב! מה עושים לנו במדינה? תגיד!” התעוו פניו של מיכה מכאב. — “מה עושים?” היתמם זאב. — “הורסים לנו אותהּ: הורסים! נלחמנו על הנגב, שפכנו את דמנו, ועכשיו מחזירים אותו למצרים!”— “את הנגב?” גיחך זאב. — “את כל השממה ההיא! את המדבר! אף אחד לא חי שם! לא גזלנו אותו! גאלנו אותו! גאלנו! איך אפשר להשלים עם זה!” —צודק. אסור להשלים," עלה על פניו של זאב איזה חיוך רחוק, שאול מימים אחרים. — “אסור!” התלהט מיכה, כתם של שמן מכונות מרוח על לחיו, "אתה זוכר שאמרנו ששום ישוב לא ייעָזב? אף נקודה אחת? שעד טיפת הדם האחרונה נילָחם? אתה זוכר איך נשבענו — "

לרגע השתתק מיכה. רוח חמה הפיצה תבן וקני תירס ועירבלה אותם לעלעול שהתנשׂא למרחוק. אחר-כך הטיל את זרועו על כתפו של זאב ושר מול פניו:

אנחנו נשבענו

מכאן לא לסגת,

מולדת שלנו,

גליל והנגב….

ודמעות נקווּ בעיניו. זאב הדליק סיגריה, העמיד רגל על כנף המשׂאית, התבונן במיכה בחיוך עצוב, ואמר:

"אז מה נשמע אצלך, מיכה? מה אתה עושׂה שם, בתל־ אביב? "

ד

שש שנים לאחר פציעתו של מיכה מתה אמו, ושבע שנים לאחר-מכן מת אביו. אמו היתה מורה לזמרה בגמנסיה “שלוָה”, ואביו — איש גבוהּ, בעל פנים ארוכות, גבות שׂעירות וקול עבה — היה מורה לעברית ותנ"ך בבית-החינוך לילדי עובדים. אחותו הבכירה בתיה כבר לא היתה בבית בשובו מן המלחמה. היא נישׂאה לוֶטרינר, יליד גרמניה, בכרכור, וילדה לו שני בנים ובת. לאחר מות האֵם נשארו בבית רק הוא ואביו, שאהבה גדולה היתה ביניהם. אביו ניסה למצוא לו עבודה כלשהי — כספרן בארכיון העבודה, כארכיבר בוַעד הפועל של ההסתדרות, אחר-כך גם כדוָר, כמחלק עתונים — אך מיכה לא החזיק מעמד באלה אלא שבועיִם כאן, שלושה שם, ולבסוף הודיע לאביו שיש לו דברים חשובים יותר בחייו. כששאלו אביו מה הם דברים אלה, אמר לו מיכה: “יחיאל!” — כך קרא לו תמיד, בשמו — “לכל אחד מאתנו יש זכות לקצת פרטיוּת, אתה לא חושב?” יחיאל, ארך-גפּיִם כאוֹרַנג-אוּטַנג, לפת אותו בצוָארוֹ, נגח בו קלות בראשו, ואמר: “כן, מיכה, בהחלט! זכות ראשונית!” — ובימים הבאים, בחֳדשים הבאים, ראה שהוא משתקע בספרים על גרמניה הנאצית ועל תקופת השואה, וכשנפתח משפט איכמן, היה נוסע יום-יום לירושלים וחוזר הביתה מזועזע, בלי יכולת להוציא הגה מפיו. בלילה היה צועק מתוך שנתו.

בהיותו ילד, צפו לו הוריו עתיד של איש-מדע שמחקריו יוציאו לו שם בעולם. בן שלוש ידע לקרוא ולכתוב, בן ארבע ידע את סיפורי המקרא של ביאליק-רבניצקי בעל-פה, בן חמש קרא את “אהבת ציון”, ובן שש ידע לפתור משוָאות בנות נעלם אחד. צריך היה להקפיצו — בניגוד לעקרונות בית-החינוך — מכיתה ב' לד‘, ואחר-כך מו’ לח'. בבית-הספר “תיכון חדש” נודע כ“גאון”. היקף ידיעותיו היה רחב הרבה מזה

של תכנית הלימודים: מַרכּס, הֶגֶל, אֶדינגטון, שוֹפנהאואר, כל “יוליוס קיסר” של שקספיר בעל-פה, ליבניץ, קרופוטקין…. בשנה האחרונה ללימודיו, ולפני שניגש לבחינות הבגרות, התגיס לפלמ"ח ויצא למחנה-עבודה-ואימונים בעין-חרוד. במקלחת היה שורק את כל הסואיטה השניה של באך, שר קטעים שלמים מן “האיטלקית” של מנדלסון, מן החמישית של צ’יקובסקי, מן הראשונה של מאהלר. לשכניו לאוהל, אחר כיבוי האורות, היה מרצה ממיטתו על תורת היחסיות, על מספרים טרַנסצֶנדֶנטליים, על כוכבי השמים וגלגל המזלות.

“יחיאל! אנחנו עם של סריסים!” אמר מיכה ערב אחד, כשחזר ממשפט איכמן בירושלים. “מאה אלף רוצחים נאצים מתהלכים חָפשי בגרמניה, אוכלים נקניק, שותים בירה, משמינים, מתהוללים — ואנחנו, מה אנחנו עושים?”

יחיאל נשׂא מבט כבד אל בנו: “מה הינו צריכים לעשות, לדעתך?”

“לתפוס אותם! לחסל! אם הינו מחליטים על כך – הממשלה, השי”ן-בי“ת, הארגונים של נרדפי הנאצים — אפשר היה לשלוח לשם כמה אנשים, מספיק עשׂרה, שנים-עשר, והם היו מחסלים מאות מהם — את הכי נבזים! — יורים והורגים!”

“ללא משפט?”

“משפט? משפט זה בזיון! לעג למתים! כולם מכירים אותם! הם לא מסתתרים! אפילו מתגאים במה שעשו! להרוג! לחסל!”

“ואז?”

“יחיאל, אתה מיָאש אותי!” טפח מיכה בזרועותיו על גופו כעוף-כנף גדול. " ‘ואז’ — אתה שואל! הדם צועק – ואתה שואל “ואז'!”

יחיאל, שכל שנותיו כמורה הטיף למתינות, לסובלנות, לכיבוש יצרים, אמר שאם כל מי שבוער בו יצר הנקם יעשׂה דין לעצמו, יהָפך העולם לתוהו ובוהו.

“אני משתגע ממך!” צוַח מיכה. "אתה לא תופס שכל זמן שאלה ישארו בחים לא יהיה לזה סוף?! שכל האנטישמים בעולם ילמדו מזה שעל הריגת יהודים אין עונש? שדמם מותר? בשביל מה הקמנו מדינה? בשביל מה? "

בחצר הבית הקטן שברחוב מרמורק, שמַרצפות רבות ברצפתו שקעו והתנדנדו תחת הצעדים, גידל מיכה יונים. שִקמה עתיקה עמדה בחצר ובין ענפיה היה תקוע השובך ובו שני זוגות יונים. מיכה היה מטפס בסולם הצר, ששלביו כבר היו רקובים מיושן, ושׂם בתאים מים, זרעונים, שיירי ירקות. היה עוקב אחר מעוֹפן של היונים, דגירתן, צאתן ובואן. יום אחד, לפנות ערב, כשטיפס אל השובך, שׂמח לראות שלושה גוזלים שבקעו מן הביצים. לקח אחד מהם בכף-ידו, להראותו לאביו.

כשנכנס אל הבית מצא את אביו מוטל פרקדן על הרצפה, כאילן גדוע, לרגלי קיר הספרים, עיניו פקוחות לרוָחה ואילמות, כסא הפוך לצדו. “אבא!” צעק. “יחיאל!” וטילטל את כתפיו להעירו. אך הגוף היה ללא רוח-חים והאישונים לא זעו. “אבא!” געה בבכי מר. "למה? למה? "

הגוזל ניתר על הרצפה סביב-סביב וציפצף חלושות.

שנתיִם נשאר מיכה לבדו באותו הבית. לפעמים היתה בתיה באה ליום-יומיִם, מביאה פירות וירקות מן המושבה, מנקה את החדרים, שהיו מוזנחים מאוד, גוערת באחיה, נותנת לו הוראות איך ינהג, מסדרת את עניָניו הכספים. “למה אתה לא משלם את החשמל?” היתה מנפנפת בכרטיס החשבון הדו-חָדשי. “יש לך ההקצבה של משרד הבטחון וגם מאבא נשאר משהו! אתה רוצה שיסגרו לך? אם חסר לך, תגיד לי, אני אוסיף!” לפעמים היתה מזמינה אותו לכרכור, לסוף־ שבוע. את היונים הביא אליה. הוא לא רצה עוד לטפל בהן.

כשהרסו את הבית לבנות בית-קומות במקומו, מצאה לו בתיה את המרתף ברחוב העבודה.

ה

לאה גינזבורג, אשה בעלת שׂיער קִפוֹדי, צואר קצר ושדיִם תפוחים ומוצקים, היתה מושכת את יריעת הבד תחת מחט מכונת־התפירה בכוח, כאילו גוערת בהּ. וכשהיתה עומדת וגוזרת, במספריִם הגדולים, את אריג השמלות על-גבי שולחן-העבודה, היה נדמה כאילו היא מבתרת בשר באיטליז. היא לא הרבתה לדבר עם לקוחותיה — רובן נשים מצפון העיר — כשהיתה מודדת את השמלות על גופן, היתה כורעת על ברך אחת, לסמן את המכפלות בנעיצת סיכות, או בקווקווי גיר מרוסקים, ובקוּמה היתה טופחת להן על שתי הכתפיִם, תחת בית-השחי, על הירכיִם, ללא פטפוטי חנופה ומחמאות.

מזמן שנכנס הדייר החדש למרתף היתה נעצרת מפעם לפעם בעבודתהּ, משביתה לרגע את דַוושת מכונת-התפירה, או את שרשוף המספריִם, ומאזינה. מלמטה היו עולות חריקות של רהיטים, טפיחות של ספרים זה על זה, נהמות קצרות, לעתים קריאות: “לא נכון! שקר!.. איזה שטויות!..” האם האיש מדבר אל עצמו? — אדם מוזר היה בעיניה דיירהּ החדש: מוזר בלבושו המרושל, בשרווליו הארוכים, בכובעו; מוזר בהילוכו הרחב והמהיר, כאילו נקרא תמיד בדחיפות לאיזה מקום. האם איננו עובד כלל? — שכן שעות רבות הוא נמצא בבית, יוצא וחוזר, יוצא וחוזר. ממה הוא חי? ובן כמה הוא? עשרים וחמש? ארבעים? כמה פעמים ניסתה ללכוד את מבטו כשעבר על-פני חלונהּ וירד במדרגות החצר, כדי לברכו לשלום, להחליף כמה מלים, אך הוא התעלם ממציאותהּ.

הוא הטריד את מנוחתהּ. התכּים היו יוצאים לעתים מן המכונה בקו עקלקל והיה עליה לפרום אותם ולתפור מחדש. הוא הזכיר להּ את רועה הבקר בעיירתהּ הקטנה, בפולין. הרועה היה אילם, ולבוש היה כמו הדייר מלמטה: חולצה רחבה, ארוּכּת שרוולים, כובע בד מרופט. בהיותהּ בת שש או שבע, היתה עומדת בשער החצר ורואה אותו הולך אחר הפרות המעלות אבק, חובט בהן במקלו, פעם מצד זה ופעם מצד זה, להחזיר אותן אל מסילתן, וקור היה עובר בגבּהּ כשראתה את פניו, שדומה היה תמיד כאילו רעם הממן, כאילו מן היער הגיח.

יום אחד נכנס אליה מיכה, אמר שכיור המטבח שלו נסתם ושאל אם היא יודעת היכן אפשר למצוא שרברב. לאה גינזבורג הניחה מידהּ את הבד ואת המספריִם, ירדה אתו למרתף, סרט

המדידה תלול להּ על צוָארהּ, הסתכלה בכיור, שהיה מלא מים עכורים ופסולת מאכלים צפה בהם, ובלי לומר מלה עלתה לדירתהּ, הביאה משאבת גומי, פימפמה בּהּ כמה פעמים במרץ רב, והכיור התרוקן. אחר-כך חיפשה ספוגית, אבקת ניקוי — “אפילו סמרטוט אין פה,” רטנה — עלתה שוב לדירתהּ་והביאה משלהּ. פינתה את הפסולת, מירקה את הכיור בכמה་ סחיפות רחבות ומהירות, ואמרה לו בקול קשה, שאם לא יקפיד על הנקיון תהינה שוב צרות, כי במרתף יש תמיד בעיות עם הביוב, בגלל השיפוע הנמוך. “כן,” אמר מיכה, נבהל מעט מחומרתהּ, “אני צריך לזכור את זה!” והִכּה באגרופו על מצחו.

היא כבר עמדה לצאת, אך התעכבה עוד רגע, והעבירה מבטהּ על-פני החדר. ריח לא טוב של גרבּיִם מיוזעים ומצעים שלא כובסו עמד בו. המיטה שבפינה היתה סתורה, בגדים היו מוטלים על שני הכסאות, ספרים היו מונחים על השולחן, ליד כוס תה חיור שלא נלגם עד תומו ופלחים של תפוז מצוץ. מתוך תאוַת הסדר שבהּ היה לה חשק להסתער על כל אלה בו-ברגע, לנער את הסדינים, לסדר את המיטה, להעביר את הכלים אל הכיור אל הכיור — אך היא אמרה, ללא חנינה במבטהּ: “יש פה מכבסה בסביבה שיש לי הנחה אצלם. אם אתה רוצה אתה יכול להביא לי את הכביסה שלך ואני אמסור להם.” מיכה ניענע בראשו: “כן, כן.” וכשכבר אחזה בכף המנעול החזירה ראשהּ אליו: “ואם יש לך משהו לגהץ, אני יכולה לעשות לך את זה. אני מגהצת הרבה ולא משנה לי עוד חולצה או שתיִם.” מיכה הצטחק: “אצלי הכוֹל מתגהץ על הגוף,” והיא סגרה אחריה את הדלת ועלתה לדירתהּ.

מדי שבועיִם-שלושה היה מיכה מביא אליה חבילת כבסים והיא היתה מחזירה לו אותם כעבור כמה ימים. את החולצות מגהצת בלי שביקש. הוא לא נעל מעולם את דירתו והיא היתה נכנסת בהיעָדרוֹ ומניחה את החבילה על הכסא.

“יהיו לך נמלים פה, אם לא תנקה את החדר. או מה שיותר גרוע — עכברים,” אמרה לו פעם כשהביאה את החבילה. .

“לעכברים אני רגיל,” שלח אליה חיוך משועשע, “גרתי שנתיִם באוהל, יותר. הם התרוצצו לנו תחת המיטות, על המיטות, אחד נכנס לי פעם לתוך הפיג’מה. חנקתי אותו.”

לאה הסתכלה בו, רצתה לצחוק, כמעט היה על לשונהּ: “ועכברושים הרגשת פעם על הגוף שלך?” אך אמרה:

“אין לך קרובים?”

“יש. אחות. במושבה.”

“היא לא יכולה לבוא לפעמים, לעזור לך?”

“באה. אבל אין לה זמן. עסוקה.”

“בשביל אח אין זמן?” נשחזו עיניה החדות.

“יש להּ בעל! רופא-בהמות!” נפלט צחוק מפיו.

עוד רגע תהתה עליו, ויצאה.

פעם אחת, כשנכנס אליה עם חבילת הכבסים, שאלה:

“מה העבודה שלך?”

“יש משהו!” סָתם, ולפני צאתו, על המפתן:"אַת עוד תדעי פעם! "

שעות היה מבלה בספריות. בארכיון העבודה, בספריה העירונית, הופך בכרכי עתונים ישנים, משקיע ראשו בספרי היסטוריה, תולדות הארץ, זכרונות, מקרב עיניו אל הדפים מחמת קוצר-רואי, מבטו משוטט עליהם בלהיטות, כצד את האותיות. הספרנים השלימו עם קובלנותיו הרגזניות כשלא נמצא לו ספר שחיפש.

בתיה, באחד מביקוריה החטופים, נכנסה אל לאה גינזבורג כדי להודות להּ. סיפרה להּ מה קרה לאחיה במלחמת השחרור, ושנחשב לגאון בהיותו ילד.

“הוא נשאר תקוע. מאחור,” אמרה,“מסרב לזוז משם. בגלל זה הכוֹל מעורבב אצלו.” “מישהו צריך להשגיח עליו,” אמרה לאה.

“עליו אי-אפשר להשגיח.” הצטחקה בתיה בקולהּ הצרוד.

לאה נתנה מבט חקרני באשה הגרומה, הגבוהה ממנה, ואמרה:

“אם אַת חושבת כך…”

לעתים היה מיכה פותח את דלתהּ הפונה אל הרחוב, תוקע ראשו פנימה ומשמיע להּ בשורות על הנעשה בעיר: "הרסו

את הגימנסיה הרצליה. בונים שם גורד-שחקים," או: “קברו את זלמן שניאור!” או: “עקרו את השִקמים במלך ג’ורג'!” — ולא מחכה לתגובתהּ, אלא סוגר את הדלת אחריו. פעם, כשעמדה וגיהצה, נכנס, קירב פניו אל פניה ואמר: “שמעת מה שאמר בי-ג’י? הי דרומה! הי דרומה! אַת מבינה מה זה? לא! את לא מבינה! מפני שאַת פולניה, לאה’צ’ה!” והניח ידו על שׂערהּ הקפודי-המקורזל.

לאה נדהמה. ידהּ האוחזת במגהץ נעצרה, ובלָטשהּ אליו את עיניה הצרות, לא מצאה מלים להשיב על חוצפתו.

“אַת לא פולניה?” צחק.

אֵד עלה מתחת למגהץ, וכשהרימה אותו בבהלה, נראתה חתימת צורתו בבד שנחרך. “תראה מה עשית!” צָווחה. “תראה!”

מיכה גחן על הבד והעביר את גב ידו על הכתם, כמנסה למחוק אותו.

“לך מפה!” — הרימה עליו את המגהץ. “לך כבר! לך!”

מיכה נסוג מפניה אל הדלת וידיו פשוטות לפניו, כמגונן על גופו, מילמל דבר־מה ויצא. כעבור רבע שעה ירדה למרתף, ומן הפתח הטיחה לעברו:

“אינני רוצה שתקרא לי כמו שקראת! יש לי שֵם, וזהו. שמעת?”

מיכה נשׂא מעט את ראשו, הציץ בהּ מבעד לאצבעות ידיו שכיסו את פניו, וכשראה את עיניה האדומות, לחש:

“טוב, לאה, טוב.”

פעם אחרת, בבוקר, והיא עוד בחלוקהּ, מטאטאת את הנפולת מתחת למכונת-התפירה, נכנס, העתון תחת זרועו, קרב אליה צעד-צעד, כמו על בהונות, ובזקיפת אצבע הכריז: “איש אחד יקר יש בארץ— בני מרשק שמו!”

לאה קיבצה אל צוָארהּ את שׂפות החלוק העבה — חום הלילה עוד היה בגופהּ, בפניה — ולרגע חשבה לסלקו מן החדר, אך לאחר הרהור חזרה בהּ ואמרה בקול קשה:

“מה פתאום נזכרת בו?”

“אחד ויחיד!” ניפנף באצבעו. "אילו היה הוא מנהיג את

המדינה, הכוֹל היה שונה! הכוֹל!"

“אתה מדבר שטויות,” סנטה בו. “אני הכרתי את בני.”

“אַת?” ניצת מבטו, כאילו גילה בהּ אדם חדש. “אַת הכרת אותו?”

“הייתי שנה בגבעת השלושה, כשהגעתי ארצה. הוא משוגע,” פסקה.

“משוגעים! זה מה שנחוץ לנו!” התלהב. “יותר מדי נורמליים מסתובבים בכל מקום! בלי שגעון לא היה צומח לנו כלום פה”!

“המשוגעים רק הרסו את העולם,” חזרה לטאטא את הרצפה.

“לא אצלנו, לאה’צ’ה…”

אך כשהרימה ראשהּ אליו, תפס עצמו בכשל לשונו, וחזר ואמר:

“לא בארץ, לאה, פה…”

“מה הוא מסוגל לעשות עם השגעון שלו?” התפיסה לאה.

“קוֹמוּנה אחת גדולה! כל הארץ — קומונה אחת גדולה!” נשׂא ראשו בגאוָה.

"וזה טוב "?

"זה מה שהיה מציל אותנו! סידור עבודה כללי! מכל אחד לפי יכָלתוֹ לכל אחד לפי צרכיו! מטבחים משותפים, מחסן משותף, מחנות-עבודה בכל רחבי הארץ! תראי מה שנעשׂה עכשיו! תעברי ברחוב! אַת לא יוצאת בכלל! פומפֵיאה! לא רואים את העשן העולה מהר-הגעש "!

ועל הסף זקף שוב את אצבעו ואמר:

“אבל זה עוד ישתנה! תראי אם לא”!

ולאחר שסגר אחריו את הדלת, חזר ופתחהּ ותקע ראשו פנימה:

“את ‘שֵדים’ קראת פעם? של דוסטויֶבסקי? תקראי את ‘שדים’”!

רגעים ארוכים אחר צאתו חשה כאילו אבן עומדת בחזה. לא ידעה אם עליו היא חומלת, או על עצמהּ, או על האנושוּת בכלל. אחר-כך ניערה מעליה את שׂרעפּיה וחזרה לעבודתהּ.

יום אחד לפנות ערב, היה זה כשנה לאחר שעבר מיכה לגור במרתף, כשנכנסה לאה להביא לו את חבילת הכבסים, שאל:

"לך אין משפחה? אַת לא הית נשואה אף פעם "?

לאה הסתכלה בו, צל ענן חלף על פניה, אחר-כך אמרה ביובש:

“שלושה חֳדשים. בעלי נהרג במלחמת השחרור. בלטרון.”

"בלטרון?!— נזדעק מיכה, פניו מתקמצים לכעין אגרוף. “זה היה פשע! שחיטה! צריך היה לתלות את הרמטכ”ל! את כל המפקדה! "

לאה אמרה ששלחו אותו לשם והוא לא ידע אפילו להחזיק רובה. אפילו עברית לא ידע.

“איפה הכרת אותו?”

“לא חשוב,” פנתה לצאת.

“סַפּרי!” קפץ מיכה וסגר את הדלת בפניה.

“למה לך לדעת?” חייכה אליו כמו שמחייכים אל ילד שהתחצף בחביבות.

“אני רוצה לדעת הכול עליִך, לאה’צ’ה!” נכשל שוב בלשונו, אך הפעם לא נזף בו מבטהּ.

“שבי! סַפּרי!” הושיב אותהּ על הכסא.

“לא אוהבים לשמוע דברים כאלה…”

אך לאחר שהפציר בהּ, סיפרה.

סיפרה שכאשר כבשו הגרמנים את פולין – בת שתים-עשרה היתה אז – מצאה מקלט בכפר, בבית איכרים שהכירו את הוריה. בעליית האסם הסתתרה. ארבע שנים.

למטה היו הפרות, וההבל שעלה מגופן ומפִּרשן חימם קצת את האויר בחורף.

“הם קראו לי לֶניה,” חייכה.

“לֶניה,” חייך אליה מיכה.

בנם של האיכרים, נער בן־גילה, סטאשֶׁק, היה עולה בסולם ומביא להּ אוכל פעמיִם ביום. לעתים היה משתהה קצת אִתהּ.

היא הפסיקה רגע, ברק זכרון חלף בעיניה.

לאחר שכבשו הרוסים את האזור, הובאה לבית יתומים בקראקוב – כי הוריה כבר לא היו בחיים — וב-46 הגיעה

ארצה עם “הבריחה.” את הגבול שבין אוסטריה לאיטליה חצו בלילה. כלבים נבחו. הגיעו לבית בודד בקצה הכפר והאשה האיטלקיה נתנה להם חלב חם בכדים. טעם נפלא היה לחלב הזה.

בבואהּ, סיפחו אותה לחברת נוער בגבעת-השלושה.

“היו שם המון ג’וּקים במטבח… אני נגעלת מג’וּקים,” נתחייכה. והוסיפה: “בכלל אני משוגעת לנקיון.”

אחר־כך עברה לבית קרוביה בתל-אביב ולמדה תפירה ב“אוֹרט”. שלמה, בן-דודהּ, גדול ממנה בשש שנים, היה באוֹשביץ, במחנות עבודה בגרמניה, וחָדשיִם לאחר בואו ארצה

נישׂאה לו.

מיכה הסתכל בהּ בכל עת דברהּ — בשׂׂיער המקורזל, המעטר את ראשהּ, בחוטם הזקור, בעיניִם בעלות האישונים הכדוריים — וכשסיימה לסַפּר, אמר:

“אַת לא נראית כמו אחת שהיתה בשואה.”

“אני לא היתי בשואה!” צחקה. “אני היתי באסם!”

ולאחר רגע:

“איך נראית אחת שהיתה בשואה?”

“את, ככה, בריאה… בהחלט…” מדד בחיוכו את גופהּ.

צחוק נמלט מפיה.

“לא, לא היתי בשואה,” אמרה. “היה לי טוב. זאת אומרת שם, באסם.”

מיכה, שישב על המיטה, השפיל את עיניו, וכששב ונשׂא אותן אליה, נצצה בהן איזו אש זרה.

“אַת רוצה לשכב אתי?” אמר.

לאה החוִירה. “אתה משוגע!” פלטה.

“כן, אַת רוצה!” קם והתקרב אליה.

“לך ממני!” הדפה אותו מעליה.

אך לאחר רגע, חלצה את נעליה, פשטה את שמלתהּ, נשכבה על המיטה, ואמרה: “בוא, בוא.”

מיכה פשט את תחתוניה וחדר לתוכהּ כשהוא נוהם ונואק כחיה.

אחר-כך, כשרָגע לצדהּ, חשה רוָחה ובחילה כאחת. ורחמים, עליו, ועל עצמהּ, ועל העולם כולו, ואם כי היתה צעירה ממנו בשנה או בשנתיִם, היתה להּ הרגשה כאילו היה זה גילוי-עריות בין אֵם לבנהּ.

מאז מיעטה להיכּנס אליו. היתה יורדת למרתף בהיעָדרו, או נכנסת לכמה רגעים ויוצאת. בכל-זאת חזר הדבר ונשנה פעמים אחדות במשך השנים. בפראות היה חובק אותהּ, בועל בכוח, והיא לא התנגדה. ותמיד היתה להּ אותה הרגשה של רוָחה ובחילה, של רחמים, וחטא, כאילו היה זה גילוי-עריות.

ו

לעתים, בשבתות, היה מיכה יוצא מן הבית, רוחו טובה עליו, והוא נושׂא קולו בשיר. הרחוב שקט, שמש בוקר מבהיקה את הבתים הלבנים, האנשים עדיין ישנים, והוא הולך — שׂקית אוכל בידו — ושר. כשהיה שר, היה קולו מתהפך לאַלט, כמעט נשי, דומה לקולו של אלפרד דֶלֶר. “הו, יחידתי, חמדת לבי” — היה שר. או: “מה נאווּּ על ההרים רגלי מבשׂׂר”. או שיר שאת מלותיו ומנגינתו חיבר בעצמו:

את ביתך עזבתי, אבא,

אַל תדאג לי שם, למעלה,

אני נמצא בין אנשים.

הוֹ— — —

אנשים טובים הגידו

מה יהיה, הסוף מה יהיה?

הסיפור מצחיק כאילו,

אבל בלב אני בוכה.

פה-ושם היו אנשים מתעוררים לקולו, יוצאים אל המרפסות, מגחכים למראהו. כיוָן שהכירוהו, סלחו לו, עקבו אחריו במבטיהם עד היעלמוֹ במעלה הרחוב.

מרחובו היה מגיע אל השדרה, מתיַשב על הספסל, פותח את שׂקית האוכל, נוטל לעצמו את הביצה הקשה שבישל, פרוסת לחם, עגבניה, ואוכל. פרוסה אחת היה משאיר לצפּרים. היה מפורר את הלחם לרגליו ומחכה. לא היו עוברים רגעים מעטים וצפּוֹר היתה נושרת מענפי הפּוֹאָנציָאנָה ומתחילה ללקט את הפירורים ולנתר. ואחריה שניה, ולעתים גם שלישית ורביעית. הוא היה מתבונן בהן וצוחק, מפורר לעבר זה ולעבר זה, קרוב לספסל, רחוק ממנו, ונהנה לראותן מרקדות סביבו, מקפצות מפירור לפירור, או עומדות וזוקפות מקור אליו, בציפיה שישליך להן עוד. לרגעים היה משהה את שארית הפרוסה בידו ומדבר אל הצפּוֹר העומדת לרגליו ונושׂאת אליו מבט מיַחל: “לא שבעת? לא? זללנית אַת! לא קראת את ‘מצבה’ אף פעם? הסתפקות במועט! מצוַת הארץ! עכשיו תחכי מעט! תלמדי להתאפק!” אחר-כך היה מפורר את הפת, פירור ועוד פירור, ברווח זמן בין אחד לשני, כמאמן את הצפור לאורך-רוח והבלגה.

שעה ארוכה היה משתעשע כך עם הצפּרים, שאחדות מהן כבר הכיר ונתן בהן סימנים לפי צורתן והתנהגותן, ואחר-כך, כשכבר היו ידיו ריקות, והצפּרים לא מצאו בו ענין עוד, והתעופפו לשוב אל ענפיהן — היה קם והולך לשוטט ברחובות, אולי ימצא מי ממכּריו הישנים.

ז

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, רץ מיכה אל לשכת קצין העיר ודרש שיגייסוהו. כשנשאל לאיזה חיִל הוא שיך, לאיזו יחידה, אמר שהוא בחטיבת הנגב, פלוגה ג‘, מחלקה ב’. הפקידה לא הבינה מה הוא מדבר וקראה לסרן צעיר מן החדר הסמוך, שישׂא-ויתן עמו. חדר-הקבלה היה מלא אנשים דאוגים ובהולים להגיע ליחידותיהם. הקצין אמר למיכה שאין היום בצבא חטיבה הנקראת “חטיבת הנגב”, וכשהרים עליו מיכה קולו וצעק שהוא לא יודע מה הוא מדבר, ושבושה היא שקצין בצה"ל לא יֵדע מי גירש את המצרים מן הדרום ומי כבש את באר שבע ואת אום רשרש — אחז הלה בזרועו, הנחה אותו אל הפתח, ואמר בשקט: “תראה, יש פה עבודה עצומה היום ואתה מפריע. תִגש לשלישות, שם ימצאו איפה לשבץ אותך.”

הוא נסע לשלישות, וגם שם הקים מהומה גדולה. אחת הפקידות הלכה לחפשׂ את תיק השירות שלו, משנת 48', וכשמצאה אותו לבסוף, והראתה אותו לממונה עליה, עין בו זה כמה רגעים, אחר-כך נשׂׂא מבטו אל מיכה ואמר: “תלך הביתה וכשתקבל צו קריאה תתיַצב בהתאם.” מיכה צעק: “המצרים מתקדמים, הם פורצים את העמדות שלנו, ואתה אומר לי לשבת בבית ולחכות?! מי אתה?! אתה מדבר אל אדם שהדף את הסודאנים מכפר-דרום! תשאל את יגאל! תשאל את נחום! זה מנגנון מושחת פה! עם מנגנון כזה המלחמה אבודה! הם יגיעו לבאר-שבע! גם לתל-אביב יגיעו!”

בכוח צריך היה לסלקו מן המקום.

הוא החליט להגיע לחזית בעצמו, להסתפח אל אחת מיחידות הרגלים. חזיזי אש עופפו סביבו. הוא ראה עצמו רץ, כפוף, בין הכדורים השורקים והמתנפצים, מגיח מן העמדה ומסתער ברמונים על האויב, נע קדימה, נופל, משתטח, קם, וץ ומסתער. בתחנת האיסוף שבמוצאי העיר הדרומיים התערב בין החיילים שחיכו להסעה והצליח לעלות, באין שואל, אל אחת המשׂאיות הצבאיות. בדרך הבחינו היושבים על-ידו בהתנהגותו המוזרה. הוא שאל איפה יוסקה הג’ינג’י מן הגדוד הראשון, דיבר על רמוני מילְס, סטֶנים, מַקלעי לוּאיס גַאן. כשנעצרו לביקורת במחסום הרצועה, ירד אחד החילים מן המשאית והסתודד כמה רגעים עם המ“ם-צד”י. המ“ם-צד”י ביקש ממיכה את פנקס השירות שלו, וכשהצביע מיכה על הצלקת שבמצחו ואמר “זה פנקס השירות שלי,” הורידוֹ הלה מן המשאית וציוָה עליו לחזור כלעומת שבא.

כמה ימים – בהגיע הפצועים הרבים מן החזית — התהלך בין בתי-החולים שבעיר והציע את שירותו. רופא אחד ב“איכילוב”, שהכירו מקפה “כסית”, קיבלו לעזרה. הלבישוֹ חלוק לבן והדריכוֹ בהסעת עגלות אוכל מן המטבח אל האולמות, החדרים, המסדרונות, שגם הם מלאו מיטות עד אפס מקום.

יומיַם תמימים, ארבע-עשׂרה שעות ביום, עשׂה את עבודתו ללא כשל. ביום השלישי אמרו לו לבוא למשמרת הלילה ולעזור בהגשה בחדרי-הניתוחים. בראשית הערב נחת מסוק במגרש שלפני בית-החולים וכעשׂרים פצועים הוצאו ממנו. על אחת האלונקות הובל פנימה חיל שפניו וגופו היו מכוסים כוִיות ושלא חדל לצעוק "תנו לי אותו! תנו לי אותו!”מיכה חש המהום נורא בראשו, כאילו כל מוחו התערפל ונמלא אבק ואש. הוא הלך אחר האלונקה וצעק: ” תשתוק! אתה משגע אותי! תשתוק!” ואז אחזו בו שניִם מן התורנים והוציאוהו החוצה.

שבועיִם לאחר גמר המלחמה, כשעבר בכיכר דיזנגוף, ליד קולנוע ”אסתר”, שמע מיכה קול מאחוריו: ”זהו מיכה שתוֹק, אַת רואה?” המשפט נאמר בקול רם, כאילו במתכוון שיגיע לאָזניו. הוא הפנה את ראשו לאחוריו וראה איש ואשה, שלובי זרוע, שיצאו כנראה זה עתה מבית-הקולנוע. השניִם התקרבו אליו והאיש אמר:

“לא זוכר אותי?”

מיכה התבונן בו. האיש הגבוהּ, רחב-הכתפיִם, היה לבוש חליפה בהירה, ענוד עניבה תכולה, והיו לו פנים עגלגלות, חלקות, ושׂיער דהוי, קלוש, שקרחת-קָדקוֹד מבצבצת בו.

"לא זוכר את אברהם ארליך? "

"אתה אברום?” קרא מיכה בהשתוממות, אך ללא שמחה.

"כן, אברום מ’הוסיפי-לי-קצת-סולת' — זוכר? תכיר את אשתי, אוֹרנה,” אמר. ואליה: ”שנתיִם רבצנו באוהל אחד.”

"אברהם סיפר לי עליך, אתה בקי גדול בכוכבים, נכון?”אמרה אורנה. דקת-גו היתה, שברירית בצד בעלהּ החסוֹן, ושׂיער ערמוני דק, מרוֹוָח, ירד להּ על כתפיה. מיכה הבחין

בשסע זעיר בשפתהּ העליונה. לבושה היה מוזר: שמלת-קטיפה ירוקה, ארוכה עד הקרסוליִם, ששׂרוך היה מושחל בין לולאות בית-החזה שלהּ. השמלה נראתה מזמן אחר, כאילו הוצאה מאיזה קמטר של סבתות.

"איפה אתה כל השנים?” שאל מיכה.

ארליך אמר שעבר על-פניו כמה פעמים במכוניתו, צפר, קרא בשמו ניפנף לו בידו, אך מיכה לא הכירו והמשיך ללכת.

מיכה שאל מה מעשיו, וארליך, הבהוב לגלגני בעיניו, אמר, ”מה עושים אנשים כמונו? — בונים את הארץ!” מיכה תהה עליו, ואורנה, בחיוך קל, אמרה בשקט: ”אברהם הוא

קבלן, בונה בתים.”

מיכה הסתכל בו רגע, אחר־כך אמר בחימה כבושה:

“תגיד, למה לא הורסים את הארמיה השלישית? למה נותנים להעביר אליהם מזון ונשק? הממשלה השתגעה? מרחמים עליהם? חושבים שנקבל פרס בעד טוב-הלב שלנו?”

"מיכה נשאר מיכה,” חיך ארליך. ”אתה פוגש לפעמים את פרויקה?” אמר, ”שנים לא ראיתי אותו”!

מיכה, קולו יוקד, אמר שכל פשרה שמציע לנו בּאנץ' היא לרעתנו. תמיד! וצריך לזכור זאת!

"הפעם זה לא באנץ', מיכה. קיסינג’ר. יהודי.”

מיכה אמר שקיסינג’ר הוא יהודי מומר, וכל הצרות שבאו על ישראל, באו תמיד מיהודים מומרים.

אורנה לא גרעה עין ממנו. בסקרנות ובחיבה הסתכלה בו.

"אולי אתה צודק,” אימץ אליו ארליך את אשתו בכתפיה. “אפשר להציע לו טרֶמפ?”

"הנצחון הזה עוד יהָפך לתבוסה! אתה עוד תראה! תזכור מה שאמרתי לך!” ופנה מעליהם בצעדים רחבים.

כעבור כמה ימים, לפנות ערב, נכנס מיכה לתא טלפון ציבורי וצילצל לביתו של אברהם ארליך, לאחר שמצא את מספרו במדריך. הוא שאל אם יוכל לבוא אליו בערב, יש לו ענין חשוב לדבר אתו עליו. ארליך היה מופתע, וגימגם. הפנייה נדמתה לו מבדחת ומטרידה כאחד. הוא אמר שישמח, כמובן, לדבר אתו על כל נושא שבעולם, אלא שהערב הוא

עסוק. ”מחר בערב!” שאל מיכה. ”תראה, מיכה,” אמר ארליך כדבר חבר אל חבר, ”אני נורא עסוק בימים אלה. שני בנינים לפני גמר. אחד בראשון-לציון. למה שלא תִּתן לי את מספר הטלפון שלך וכשרק אני מתפנה, נקבע זמן וניפּגש.” מיכה אמר שאין לו טלפון והוא מדבר מתא ציבורי. "אז תן לי את הכתובת שלך ואני קופץ אליך בהזדמנות

הראשונה. אני ממונע, אתה יודע. לא בעיה בשבילי." מיכה, מאוכזב, נתן לו את כתָבתוֹֹ.

באחד הערבים, לאחר כשלושה שבועות, נכנסו אליו אברהם ארליך ואשתו. “אז פה אתה גר,” סקר ארליך את המרתף סביב-סביב, כאדם שעומד לקנות דירה או לשכור אותהּ. פנה אל פינת המטבח, אל השירותים, חזר למקומו ואמר: “שטח דווקא יש פה, די רחב, מה?” אורנה אמרה: “לא קר פה? בלילה? בחורף?” מיכה אמר שיש לו תנור נפט, כשקר הוא מדליק אותו. “אתה רואה כל מי שעובר על המדרכה,” הצטחק ארליך בהביטו בחלון. “רק את הרגליִם,” אמר מיכה. “אתה ‘מרגל’, אם כן,” התבדח ארליך. “אברהם יש לו חולשה למשחקי לשון,” אמרה אורנה. “כמה זמן אתה כבר קבלן?” שאל מיכה. “כמה שנים זה?” פנה ארליך אל אורנה, “חמש? שש?” וסיפר שתחילה עבד במשרד העבודה, משם עבר למשרד השיכון ופיקח על הבניה בעירות-הפיתוח, אחר מלחמת ששת הימים החליט להיות עצמאי. רכש דחפור ועבד כקבלן-משנה “בחוץ-לארץ”. “סיני זה חוץ-לארץ בשבילו,” הסבירה אורנה. עכשיו, זה שש שנים, הוא בונה בעצמו. בתים. בתי-דירות. “על ‘ארליך דירות’ בוַדאי שמעת,” הצטחקה אורנה. "יש על זה מודעות בעתונים. "

“זה אתה? לא קישרתי…”

“תבוא פעם. אעשה אתך סיור בממלכה שלי.”

השניֻם התיַשבו על הכסאות, מיכה על המיטה, ואברום החל מעלה נשכחות. הזכיר את מלחמת הקבקבים במקלחת בעין-חרוד, את העבודה בכרם לרגלי הגלבוע, כשכולם הורעלו מן הענבים המרוססים, את קורס המ“כים בכפר-גלעדי ואיך גנבו להם את הבגדים כשהתרחצו ערומים ב”תנור", ליד מטולה —

אורנה, ידיה מונחות על שמלתה הלבנה, הארוכה, לא גרעה עין ממיכה, וחיוך חיוֵר נח על שׂפתיה, שהשסע הזעיר שיוָה להן לווית עָגמה. מיכה ישב מכוּוָץ, זרועותיו חובקות את כתפיו כמו מחמת צינה, ומבטו נעוץ באברום בכעין עיקשוּת עוֹינת.

“זוכר את השיר שהינו שרים על הג’יבּלאוֹת, בטיולים?” ואברום שר: “טַלעַת מִן בֵּית אַבּּוהַ, דַחלַת בּית אֶל-גִ’ירַאן, לְבּסת פוּסטאן אל-מוֹדָה…”

“אתה מזיף נורא, אברהם!” חיכה אורנה אל בעלהּ ושׂמה ידהּ על ידו.

“הזייפנים הם אלה שמרימים קול תמיד, לא ידעת?” החזיר להּ חיוך.

אחר-כך הזכיר את הטיול למַג’דל-שַמס, כשחצו בגניבה את הגבול לסוריה, ואיך באותו לילה, כששכבו תחת כיפת השמיִם, לימד אותם מיכה את קבוצות הכוכבים ושמותיהן. “אתה עוד מתעסק בכוכבים, מיכה?” שאל. “רחוק ממני,” משך מיכה בכתפיו. “כן, הרבה שנות אור עברו מאז,” נאנח ארליך.

“רציתי לשאול אותך…” שלח מיכה מבט חד אל אברום, והפסיק.

“כן, שאל! אמרת שיש לך ענין חשוב לדבר עליו, ואני מדבר ומדבר…”

“אתה זוכר את הבוקר ההוא בכפר-דרום, כשהיתה ההתקפה הגדולה מדיר-אל-בַּלח?” "כשאתה נפצעת… "

“היינו שנינו בעמדה הקדמית, מול הואדי. לי היה הסטֶן. אתה היית על המרגמה. מי עוד היה שם?”

"היה יוסקה הג’ינג’י… מי עוד?.. כצ’לה… זלמן הארוך… "

“זלמן הארוך נהרג!” צעק מיכה. “הוא נהרג כשקפץ לעצור את הטנק שלהם!”

“כן. זלמן נהרג,” אמר ארליך בשפל קול.

“איפה אתה היית?”

“מתי?”

“אמרת שאזלה לך התחמושת ואתה הולך להביא רמונים בשביל שנינו. נעלמת!”

“נעלמתי?” גיחך ארליך. "רצתי בתעלות הקשר אל עמדת הפיקוד. כשחזרתי.. "

“לא חזרת! המצרים דפקו — רצח! הם כבר היו בתוך הגדר! לא היו לי כדורים. צעקתי אברום! אברום! כמו משוגע צעקתי. אתה לא היית! עברה אולי שעה…”

“שעה? אתה יודע מה היה אז שעה? נצח! בעמדת הפיקוד לא היו רמונים. גם כדורים לא היו. חיכו למחלקת התגבורת. היא נתקעה בואדי, אתה יודע. כשחזרתי, שכבת עם חור בראש. כל הפנים שלך היו מכוסים דם. רצתי להביא חובש…”

“אתה לא חזרת!” האדימו עיניו של מיכה. “נשאר לי רמוֹן אחד. רציתי לשלוף את הנִצרה. אתה נעלמת!”

אברום הסתכל בו, גיחך, ונד בראשו. אחר-כך קם וטפח על שכמו. “אתה לא יכול לזכור, מיכה,” אמר בשקט, “איבדת את ההכרה. שלושה ימים שכבת בבית-החולים בלי הכרה.” “אני זוכר הכוֹל!” אמר מיכה. “הית צריך לחזור ולא חזרת!”

“נעלמתי….” הצטחק ארליך. עשה כמה צעדים בחדר, חזר אל מיכה ואמר: “אפשר היה להיעָלם אז? לאן? כל המשק היה מכוסה אש! אתה מערבב דברים, מיכה. אתה זוכר דברים שהיו ודברים שלא היו. הזמנים מבולבלים אצלך. נלך, אורנה?” אחז ביד אשתו. פניה היו חיורוֹת, כמו משמועה רעה.

בסופו של אותו שבוע הביאה אורנה תנור חשמלי למיכה.

אחר-הצהריִם ירדה למרתף, דפקה על הדלת, ומשלא נענתה, עלתה ונכנסה אל דירתהּ של לאה גינזבורג. שאלה אם אפשר להשאיר אצלהּ משהו בשביל מיכה פבזנר. תנור חשמלי. לאה הסתכלה בהּ בתמיהה. מראה האשה דקת האבָרים, ירוקת העיניִם, היה מוזר בעיניה: המגבעת הלבנה, רחבת התיתורה, שסרט ססגוני משתלשל ממנה אל השׂיער הדק היורד אל הכתפיִם, החולצה הירוקה, השקופה, שלא לפי העונה, ששנצים בשרווּליה, הסנדלים…. “אַת יכולה להיכּנס אליו, אצלו הדלת לא נעוּלה,” אמרה בהיסוס, “אבל אם אַת רוצה….” אורנה אמרה שאם לא אִכפּת להּ, היא מעדיפה להשאיר את התנור אצלהּ. יצאה אל המכונית שחנתה ליד הבית, הוציאה את התנור והביאה אותו אליה. “ממי לומר?” שאלה לאה. “לא חשוב,” אמרה אורנה, “מחבֵרה.” והודתה להּ ויצאה.

כשחזר מיכה, הורידה לו לאה את התנור אל המרתף. כשתיארה לו את האשה שהביאה אותו, שתק. “קרובה שלך?” שאלה. “לא, סתם אחת,” אמר.

ח

מדי שבועיִם-שלושה היתה אורנה מביאה דברים אל מיכה: עציץ גֶרניוּם מחצלת קטנה, צנצנת ריבה מעשׂה-בית. פרחים, צרורות של אפונה ריחנית או סיגליות. מפי לאה גינזבורג נודע להּ שבשעות בין־הערבּיִם איננו בבית, והיתה מכוונת לבוא בהיעדרו, מעמידה את מתנתהּ על השולחן, או על אדן החלון,ויוצאת.

לאה היתה רואה אותה ברדתה למרתף ובשובהּ — לבושה לעתים בשמלת בד ארוּכה, שאמרותיה רקומות, לעתים בשמלת קטיפה מיושנת, שכפתורי שרווּליה תלוים בנס, לראשה מגבעות רחבות, מעוטרות בפרח אדום או בענבלי דובדבן — ולרגעים ארוכים היו ידיה שובתות ממלאכתן. היא אשה מסוכנת — לחש להּ קול בתוכהּ, והיא שאלה את עצמהּ מדוע היא מעוררת בהּ רגש כזה של חשד ודחִיה. פעמים אחדות, לאחר שהתרחקה האשה המוזרה, ירדה למרתף לבדוק את המתנות שהביאה. פתחה את צנצנות מרקחת תות-השדה, או האפרסקים, והריחה אותן, כאילו חששה שרעל בהן. גם את הפרחים היתה מריחה.

פעם ארבה להּ בפתח החצר, וכשעלתה אורנה מן המרתף, אמרה:

“את מכירה אותו טוב, את מיכה?”

“לא, מעט מאוד.” פניה היו חיורוֹת ושׂפתיה הדקות רעדו מעט. כאילו קרן השמש שנפלה עליהן מרטיטה אותן.

“אינני יודעת מה הקשר ביניכם, אבל אם יש לך השפעה עליו….”

“השפעה?” חיכה אורנה ועיפעפה בעיניה הירוקות.

“הוא סובל. בלילה הוא צועק נורא לפעמים. הוא זקוק לטיפול, לדעתי. טיפול נפשי, אני מתכוונת…”

אורנה הסתכלה בהּ רגע, אחר־כך אמרה:

“מיכה הוא קדוש. הוא לא זקוק לטיפול.”

ונפרדה מעליה בחיוך.

לאה נשארה על עָמדהּ, פעורת עיניִם, נדהמת, הד רחוק בלבהּ. היא הסתכלה באשה המתרחקת במורד הרחוב, זקופה, גבוהה משהיא נראית מקרוב, בשׂׂמלת המלמלה הארוכה, המקובצת במָתניִם במעוקם – כצריכה תיקון – במגבעת הבד הלבנה, שסרט ארוך משתלשל לאחוריה כצמה, ושהילוכהּ לא בקו ישר, משום-מה, אלא עקלקלות, הנה והנה. ושוב שאלה את עצמהּ מדוע היא מעוררת בהּ מין רגש… של סלידה? פחד? האם שׂׂונאת היא אותהּ?.. זכרון ישן חלף בהּ והעביר קור בבשׂׂרה: היה זה בסוף המלחמה, וכשירדה מן האסם, אחר ארבע שנות מחשך, הִכּה אור היום בעיניה. האור היה כה חזק שלא יכלה לפקוח את עפעפיה. פלוגת חיילים רוסים צעדה ברחוב הכפר ושרה שיר מלא עוז, והאיכרים עמדו לפני בתיהם ונופפו אליהם. הנער סטאשק אחז בידהּ ומשכהּ לצפות במצעד. היא ידעה שעליה לשמוח, אך המראה נתערפל לעיניה. לחיצת ידו של שטאסק העבירה בהּ עונג ויִראה. העולם היה כה מוזר….

היא עצמהּ זקוקה לטיפול נפשי — מילמלה בהיכּנסהּ הביתה.

אחר-כך נעשו ביקוריה של אורנה במרתף נדירים יותר. אך ביום קיץ אחד, לפנות ערב, כשהביאה עמהּ צרור של אירוסים סגולים וסידרה אותם בכד החרס שהביאה חָדשיִם לפני-כן, נכנס מיכה.

היא הפנתה את ראשהּ, בעוד ידיה אוחזות בגבעולים, חייכה ואמרה: "תסלח לי שנכנסתי ללא רשות. "

מיכה התיַשב על המיטה, מתנשם, וקרא: “למה אַת מביאה לי את כל זה? אַת רק מביישת אותי!”

“אני עושה את זה להנאתי, מיכה, האמן לי. אני נורא אגואיסטית!” הצטחקה והתיַשבה על הכסא.

“אבל למה אלי? בשביל מה?”

“בשביל היופי,” אמרה אורנה, “שיהיה לך יפה במרתף!”

“אני לא צריך יופי! לא צריך!”

ידיה הענוגות של אורנה נחו על ברכיה, על שמלתהּ הלבנה, היורדת עד קרסוליה. תליון של אזמרגד בצורת לב היה ענוד לצוָארהּ. לאחר שתיקה אמרה:

“סַּפּר לי: מה היה שם בדיוק, בכפר-דרום?”

מיכה נעץ בהּ מבט דוקרני ואמר נחרצות:

“לא מדבר על זה יותר.”

אורנה תהתה עליו רגע ממושך:

“היתם חברים, כשהייתם בפלמ”ח?"

“לא ביותר,” הפטיר באי-רצון.

“הוא היה מתגרה בך?”

“מתי?”

“כשהיתם יחד, כשגרתם באוהל…”

“למה אַת שואלת?” ליכסן אליה מבט חשדני.

“הוא אוהב להתגרות לפעמים,” עיפעפה בחיוך.

מיכה שתק..

“זה נותן לו הרגשה שהוא…”

“שהוא מה?”

“לא חשוב. אתה לא תבין את זה.”

מיכה התבונן בהּ.

“ממה יש לך את זה?” שם אצבע על שפתו העליונה, להראות על התפר בשפתהּ.

“זה עוד מגיל שש. רצתי בחושך ישר אל גדר תיִל. מזל שלא ניקרתי לי עין.”

“איפה זה היה?”

“בגדרה. נולדתי בגדרה.”

אוֹרנה סיפרה, שילד, גדול ממנה, רדף אחריה, לאחר שסטרה לו על פניו. הילדים קראו להּ “צימוק”, בגלל רזונהּ, והיא שׂׂנאה את הכינוי הזה. “אז העפתי לו! בכל הכוח!”

“אַת?” חייך.

"מה אתה מתפלא? היתי די רעה כשהייתי ילדה. בעצם, גם עכשיו… "

“אַת?”

“אוֹהוֹ!”

“אוהו?” צחק.

“תראה את היד שלי,” שטחה לפניו את כף-ידהּ הימנית, “אתה רואה את הקו הזה? זדוני! מאוד זדוני!” צימצמה את עיניה למבע של מזימה מרושעת.

מיכה צחק. “שטויות”!

“לא שטויות! אני מסוגלת לפעמים…” הבזיקה מזימה ירוקה בעיניה.

“אבל בני-אדם יודעים להתחפש,” חייכה.

“איפה הכרת את אברום?” שאל

“בקרית גת. ב-58'.”

וסיפרה שעבדה שם כפקידה במועצה. כשארליך פיקח על בנית השיכונים החדשים, היה נכנס יום-יום למשרד. פעם נשאר לשַׁבָּת והציע להּ לטייל אִתו במכונית.

“יופי, אמרתי, אף בחור לא ביקש אותי אף פעם לטייל אתו במכונית. נסענו לגדרה, לבקר את הורי. הוא היה מנומס מאוד, ג’נטלמן אמִתי, ועשה עליהם רושם מצוין. אחר-כך עלינו אל הגבעה. זה היה לפני פסח והגבעה היתה מכוסה פרחים כולהּ. המון פרגים וחרציות. היה לנו טיול נפלא. חָדשיִם אחרי זה, בל”ג בעומר, התחתנוּ. "

“זהו. התחתנו.” הרימה את שולי שמלתהּ ומישמשה בהם, כמשפשפת איזה רבב שדבק בהם.

“יש לך ילדים?” שאל מיכה.

“שניִם. כבר גדולים, בתיכון. אבל הם לא מבינים אותי ואני לא מבינה אותם.” הצטחקה.

“אני עושה מיני מקדשים וארמונות קטנים מצדפים. הוֹבּי כזה, כבר שנים. הם לא מבינים למה אני מתעסקת בזה. גם אברהם לא. הוא מסתכל במיניאטורות האלה — יש לי כבר עיר שלמה! — אומר: לא רע… וחושב שאני מבזבזת את זמני על שטויות…”

“אולי הם צודקים,” אמרה בקוּּמהּ.

שבועות אחדים אחר-כך, כשדפקה אורנה על דלת המרתף, בשעת הצהריִם, ענה להּ מיכה, וכשנכנסה מצאה אותו הופך בספרים שבכוננית. ערימת ספרים גדולה היתה מונחת לרגליו, על הרצפה. היא התנצלה על בואהּ – לבושה היתה בשמלת כתפיות קלה, כנערה, כובע קש לראשהּ, ופניה וזרועותיה להובות משמש. מיכה אמר להּ לשבת, וכשהוסיף להפוך בספרים, רטן: “היה פה קובץ ‘מסילה’ ולקחו אותו! מישהו לקח אותו!”

“לעזור לך לחפשׂׂ?” קרבה אליו אורנה.

“שָנים היה לי! עוד כשהיתי ילד! היום אי-אפשר להשיג את זה! בשום מחיר!” חיפש על המדפים.

“לסבא שלי היה ‘מסילה’. יופי של קובץ! אותיות גדולות כאלה, כמו בסידור, והיה שם על ‘השומר’, על טרומפלדור…” כרעה ליד הערימה והחלה בוחנת את הספרים אחד-אחד ומעבירה אותם ממקום למקום.

לאחר כמה רגעים מצא מיכה את הספר, טפח עליו בחיבה, והתיַשב על המיטה לעלעל בו.

“תראה מה הבאתי,” קמה אורנה מרבצהּ, טמנה ידהּ בצקלון הרַפיָה שנשׂאה עמהּ ושָלתה מתוכו חופן שבלוליִם ואבנים חלקלקות.

מיכה נשא עיניו מן הספר והסתכל בכף-ידהּ הפתוחה אליו.

“יפֶה?” בררה מתוך החופן אבן שטוחה, עגולה כדִסקית וחור באמצעהּ.

“מאיפה הבאת?”

“הלכתי עד יפו ובחזרה על שפת הים. זו בשבילך!” הושיטה לו את האבן, שדמתה לקמיע. “תוכל לענוד אותה על הצוָאר,” הצטחקה.

מיכה הסתכל באבן, הספר פתוח על ברכיו.

“טוב, תשׂׂימי אותהּ,” הראה בזקיפת סנטר כלפי השולחן.

אורנה הניחה את האבן על השולחן וכשהחזירה מבטהּ אליו, התגלגל צחוק מפיה.

“מה אַת צוחקת?” שאל מיכה.

“סתם, אני מסתכלת בך, אני רוצה לצחוק…”

“אני מצחיק כל-כך?”

“לא, אני פשוט…” נפלט שוב גל של צחוק מפיה. היא כיסתה את פניה בכפות-ידיה

ואמרה: “סלח לי.”

וכשהסירה אותן, הישירה מבטהּ אליו ואמרה:

“כשאני רואה אותך… אני חושבת: מה אתה עושה פה בכלל? אתה לא שיך לפה”!

מיכה נעץ בהּ מבט חוקר.

“לאיפה אני שייך?”

“אינני יודעת… אולי היית צריך לחיות באיזה מקום לבד… לדבר עם אלוהים…”

“לדבר עם אלוהים…” עיוָה גיחוך את שׂׂפתיו. ולאחר רגע פלט בצחוק: "הוא לא היה מדבר אתי. "

“אתך הוא היה מדבר.”

“הוא מדבר בכלל?”

“אל מי שרוצה לשמוע.”

“לא מעונין,” אמר מיכה.

שוב פרץ צחוק מפי אורנה. אחר-כך אמרה:

“אני מסתכלת בך וחושבת: אתה… אתה כאילו חוסם לעצמך את האור!”

“איזה אור?”

“האור שבפנים! אתה כאילו מוריד עליו מסך!”

חיוך הגיהּ את פניו של מיכה, ריפס את קוֵיהן.

“את ילדה. בסך-הכוֹל אַת ילדה.”

אורנה הסתכלה בו, מהרהרת, ואמרה:

“הכוכבים רימו אותך?”

מיכה שתק.

"פעם הית מסתכל הרבה בכוכבים…

“על מה אַת מדברת?” גאה בו רוגז פתאום. " רואים כוכבים? איפה רואים כוכבים? כשיש אש מכל הצדדים — רואים כוכבים?!"

אחר שתיקה אמרה אורנה: “כן, אני מבינה.”

וקמה ללכת.

ט

כשנה וחצי לאחר פגישתם הראשונה בא אברהם ארליך שנית למרתף. היה זה יומיִם לפני חג העצמאות והוא הציע למיכה לקחתו אתו לכינוס של ותיקי הפלוגה, שעמד להתקים ביד-מרדכי בערב החג. מיכה אמר שאינו מעונין, ואברהם הפציר בו. אמר שיפגוש שם חברים שלא ראם שנים רבות, שיערך סיור בקוֵי החזית של 48', ושאם ירצה יוכל אפילו לברר מה בדיוק קרה באותו לילה שבו נפצע, כי ודאי ישחזרו את אירועי הקרב ההוא. “העבר לא מענין אותי,” אמר מיכה. “דווקא ענין אותך כשהיתי פה בפעם הקודמת,” חייך ארליך. “כבר לא,” אמר מיכה.

ארליך סקר שוב את החדר, סביב-סביב, אחר-כך אמר: “ממה אתה חי, בעצם?” מיכה אמר שהוא מקבל קִצבּה חָדשית ממשרד הבטחון כנכה מלחמה. ארליך התענין לדעת מה סכום הקִצבה. “לא חשוב,” אמר מיכה. “מספיק בשביל לחיות.” — “בכל-זאת?” — וכשנקב מיכה את הסכום, פער ארליך את פיו ולא אבה להאמין. "נדבות! ממש בושה! איך אתה יכול להתקיים מזה "— “אתה רואה שאני חי,” אמר מיכה.

לאחר שתיקה ממושכת אמר ארליך: “תראה, מיכה, אם אתה זקוק פעם לעזרה, אל תתבייש להגיד לי. אני מיליונר, תדע לך. כמה מאות, או אפילו כמה אלפים, זה קליפת השום בשבילי. תן צלצול ואני מַלוֶה לך. תחזיר לי כשתזכה בפיִס.” מיכה גיחך: “גם אני מיליונר. אתה יודע כמה מיליוני תאים יש במוח?”

אחרי חג העצמאות חקר ארליך ומצא באיזה בנק מקבל מיכה את הקצבּה שלו ממשרד הבטחון ומה מספר חשבונו שם. בכל חודש היה מפקיד באותו חשבון סכום השוֶה לסכום הקצבּה. מיכה לא ידע על כך דבר, אך בתיה, שמדי בואהּ לתל-אביב היתה בודקת את חשבונות הבנק של אחיה, התפלאה לגלות שחודש-חודש נכפל הסכום העומד לזכותו. “משרד הבטחון החליט, כנראה, שאני שוֶה עכשיו כפליִם,” צחק מיכה כשסיפרה לו על כך. אך כששאלה בבנק לפשר הדבר, נאמר להּ שאדם הרוצה בעילום-שמו מפקיד את הסכומים. היא לא הוסיפה לחקור, פתחה חשבון חסכון על שם אחיה ונתנה הוראה בבנק להעביר אליו סכום מסוים בכל חודש. “יש לך הרבה כסף עכשיו,” אמרה למיכה. “אתה רוצה לקנות טלביזיה אולי? או להחליף את הרהיטים הישנים האלה? להוסיף כורסה, או ספה?” אך מיכה לא מצא ענין בכל אלה

אחת לכמה חֳדשים היה אברהם ארליך סר מדרכו, בחָזרו ממשרדו, או מאחד הבנינים שבנה בעיר או בסביבותיה, מעמיד את מכוניתו לפני ביתו של מיכה ויורד למרתף. כשהיה מוצא אותו שם היה מתיַשב לשׂוחח אתו.

“תגיד לי, למה לא מישבים את סיני?” קרע מיכה את לבו כשישב אצלו ארליך. “מרחבים עצומים! ריקים! אוצרות טבע שאין באלסקה! אפשר היה להעביר מים מסביבות רפיח, להתפיל את מי הים, לבנות ערים גדולות עם מפעלי תעשיה מתוחכמים, כמו בעמק הסיליקון… הלוא עוד בזמנו של הרצל חשבו להקים שם את מדינת היהודים…”

ובהתלהבות סיפר על סקרים שנערכו בסיני עוד במאה הקודמת, שעליהם קרא בספריהם של בורקהרט, פאלמר, וילסון ואחרים, שגילו מעיינות, בארות, מִרבצי ברזל ונחושת; וצייר לפניו תמונה של ארץ נושבת, עשירה. צפופת אוכלוסין, גם מבוצרת היטב בפני אויבים.

ארליך הקשיב לו כשחיוך שפוך על פניו. הסתכל בו כנהנה מלהט דיבורו, מתנועותיו, מדמיונו.

“אברום! צריך לעשות משהו! לעשות!” קרא מיכה.

ארליך חיך.

“נעזוב את זה, מיכה,” אמר. “אנחנו לא נפתור פה את בעיות המדינה. נדבר על דברים יותר חשובים.”

“יש יותר חשובים?!” צעק מיכה.

“קראתי בזמן האחרון ב’ניוזוִיק',” התעלם ארליך מצעקתו, "על ספר שהופיע באמריקה, של אחד אֶריך פרוֹם, יהודי כנראה, בשם ‘טוּ הֶב אוֹר טוּ בִּי’… איך זה יהיה בעברית? ל… ‘לנכוס או להיות’?.. הוא כותב שם על זה שבני-אדם — בכל הזמנים, לא רק היום — האמינו שאם יהיה להם יותר — יותר רכוש, יותר כסף, יותר שלטון, יותר יֶדע — הם יהיו מאושרים יותר. כאשר יש לי יותר, אני יותר משהנני.' והוא מראה את השקר שבאמונה הזאת. שלמעשה — והוא מוכיח את זה! — כשאנשים מספקים את כל התשוקות שלהם, הם לא נעשים מאושרים יותר אלא להיפך! הם לא יותר ממה שהם, אלא פחות ממה שהם! הם נעשים תלויים במה שרכשו! אתה תופס "?

מיכה נקב אותו במבטו ולא ענה.

“חשבתי על זה הרבה,” המשיך ארליך. “קח אותי, למשל. מה חסר לי? יש לי אשה טובה, שני בנים מוצלחים… יש לי דירה של חמִשה חדרים, שטיחים מפרס, חרסינה מאיטליה, רכשתי שתי דירות בשביל הבנים, שיהיה להם כשיתחתנו, פעם-פעמיִם בשנה אנחנו נוסעים לחו”ל, היינו במזרח הרחוק… אני מתעשר! לא תאמין כמה אני מתעשר!.. האם אני מאושר יותר? לא! יותר לנכוס — פחות להיות! אולי אפילו אתה, פה במרתף הזה, יותר מאושר ממני…"

מבטו של מיכה היה נעוץ בו ללא הרפות.

“אתה חָפשי לפחות!” המשיך ארליך בקולו הרם, העבה. “אני לא נעשה חפשי יותר כשאני מתעשר — אני נעשה משועבד יותר! אני לא נהנה! הראש שלי מלא ספֶּּקוּלציות… כבר יש לי רשרושים בלב מרוב ספקוּלציות”…

מיכה בחן את פניו. “מה, באמת?” — אמר בדאגה.

“לא בדיוק רשרושים. לא חשוב. אורנה לא יודעת מזה…” חייך והשתתק, “אז אני חושב: מה האדם? בשביל מה הוא חי? הוא רודף אחרי האושר והאושר בורח ממנו..”

“תחזור בתשובה,” אמר מיכה ביובש.

ארליך צחק. “כן, זה פתרון אולי. אבל בשביל זה צריך להאמין באלוהים. אני לא מאמין.” “טוב, צריך ללכת,” קם ממקומו. עשׂׂה כמה צעדים בחדר, העיף מבט על הספרים שבכוננית, חזר אל מיכה ואמר: "אז מה, אין לך דעה על התיאוריה הזאת, של ‘לנכוס או להיות’?

“לא,” אמר מיכה.

ארליך התבונן בפניו רגע, ואמר: “פעם הית שקוע בפילוסופיה, אסטרולוגיה, פרוֹיד, מתימטיקה גבוהה… עזבת את כל זה — מה?”

מיכה שתק.

“הצרה היא שהעבודה בולעת אותי,” אמר לפני צאתו.

פעם אחרת, לאחר חצי שנה או יותר, כשנכנס ארליך למרתף, שאל מיכה: “מה קרה לדוב יוסף? לא שומעים עליו!”

“מה פתאום נזכרת בדוב יוסף?” הצטחק ארליך.

“למה הפסיקו את הצנע?” אמר מיכה. “הצנע הציל אותנו!”

ארליך עמד והתבונן בו בתהייה.

“אתה יודע כמה שנים עברו מאז?” בחן אותו.

“צריך לחדש את כרטיסי המזון!” אמר מיכה. ובעוד ארליך מסתכל בו בדאגה, גילגל מפיו שורה ארוכה של מספרים: הגרעון המסחרי, מחירי הדלק בשוק העולמי, הוצאות הבטחון…

ארליך נדהם למשמע השטף הזה של מספרים מדויקים בני ספרות רבות. הוא נזכר בימים הרחוקים, כשהיה מיכה פותר כהרף-עין, ללא ניר ועפרון, בעיות מתמטיות מסובכות, להשתאות כל השומעים.

"צריך הית להיות שר האוצר "!

אך כשהמשיך מיכה בדיבוריו הנרגשים, טוען ומוכיח שאין דרך אחרת להצלת המדינה אלא בהנהגת משטר חירום כלכלי, התהלך ארליך בחדר אנה ואנה, התעכב ליד הכוננית, הוציא ספר זה ואחר, פתחם וסגרם, אחר־כך נכנס לפִרצה בדבריו של מיכה ואמר:

“אתה יודע שהאדם הוא בעל-החים היחיד בין היונקים שיש לו יצר הרסני?”

מיכה חבק את כתפיו בזרועותיו והתכווץ על מקומו כאילו תקפו קור.

“זה מפליא, לא?” עמד ארליך מולו, ידיו בכיסי מקטָרנוֹ. "נדמה, יש חיות אכזריות מאוד: נמר, אריה, אפילו כלב.

לא נכון. קראתי על זה בזמן האחרון. כל החיות — שׂים לב, כולן מלבד האדם! — הורגות כדי להתגונן או כדי להתקיים, להישׂׂרד. אם הן טורפות הרי זה במלחמה על חייהן. רק האדם — היצור היחיד! — מענה, מתעלל, מכה, כורת אברים, הורג — ללא שום סיבה ביולוגית! ללא הכרח! רק כדי לספק את יצריו! כדי ליהנות! קח את הנאצים, למשל. לא היה להם שום הכרח להשמיד את היהודים!— אני לא מדבר על הריגה במלחמה, או אפילו מתוך רצון לנקום — ולא היה להם שום הכרח להתעלל בנשים ובילדים קטנים. הם עשו את זה לשם הנאה! ועוד משהו: האדם הוא גם היצור היחיד שהורג את בני־מינו ומתעלל בהם! העיט, או הנץ, טורפים בעלי-חים ממינים אחרים! האדם — את האדם! ‘אדם לאדם זאב’ — אומרים כשמדברים על אכזריות. אבל זוהי שטות! זאבים לא טורפים זאבים "!

הוא השתתק רגע, סב על עקביו, עשה כמה צעדים בחדר, וחזר ונעמד מול מיכה.

"ולמה בני-אדם עושים את זה? – תשאל. מפני שאין להם סיפוק מעצמם! מחייהם! הם מתוסכלים! או משועממים! במאמר הזה שקראתי, הוא מביא מקרה של בחור בן שבע-עשרה, באיזו עיר קטנה באמריקה, בן-טובים כמו שאומרים, תלמיד מצטיין, אהוב על חבריו, שיום אחד לקח רובה והרג את אביו ואת אמו. כששאלו אותו במשטרה למה עשה את זה, אמר: רציתי לדעת איך מרגישים כשהורגים… אתה תופס? לא היה חסר לו כלום בחיים, רק לדעת איך מרגישים כשהורגים… מתוך שעמום! תראה מה זה טבע האדם "!

מיכה, שישב כל הזמן בפנים מכוּוָצוֹת, כאילו מגרדים בחרס על-גבי זכוכית באָזניו, התפרץ:

“זה מה שמענין אותך עכשיו? טבע האדם?”

ארליך גיחך.

“מה יותר מענין מטבע האדם? אתה מדבר על כלכלה כל הזמן. מה זה כלכלה? כל צרות הכלכלה נובעות מטבע האדם! חמדנות, קנאה, תאוַת-בצע…”

“אז תפסיק להיות קבלן!” צעק מיכה. “תזרוק את זה!”

“אתה צודק, לא פעם אני חושב על זה. לזרוק הכול. אולי לשבת וללמוד. פילוסופיה, היסטוריה…. אבל הפיתויים! הפיתויים! אתה רואה מה זה טבע האדם? יצור הרסני! ויותר מכוֹל — הוא הורס את עצמו!”

שוב חזר אל הספרים, התבונן בשמות שעל-גבי הכריכות, ואמר:

"אני רואה שאתה קורא הרבה שירה. חבל שאין לי זמן. מה ששיר טוב אחד אומר, עשׂרה ספרים של פילוסופיה לא אומרים.

ביום שהודיעו העתונים על חתימת ההסכם עם מצרים, צילצל מיכה אל אברום.

“מה אתה אומר על זה?” קרא, המום, בטלפון. “נותנים להם במתנה את כל סיני! פרס על זה שהרסו לנו את כפר-דרום, את כפר-עזה, את יד-מרדכי, את נגבה…. טירוף! דבר כזה לא קרה בכל ההיסטוריה! איפה רב־אלוף יגאל ידין? איפה דורי, איפה יגאל אלון? אני אומר לך…”

ארליך האזין לו כמה רגעים בלי לומר מלה, אחר-כך קטע דבריו ואמר: “תסלח לי, מיכה, אבל יש אצלי אנשים עכשיו.אני אקפוץ אליך באחד הימים הקרובים. נדבר.”

רק לאחר ארבעה חֳדשים “קפץ” אליו ארליך. הוא היה עייף מאוד, ומשישב היו כל אבריו שמוטים. מיכה דיבר שוב על המצב הפוליטי, אך הוא הקשיב לו בפיזור-נפש, בראש שחוח, ולא אמר דבר. בקומו ללכת, אמר:

“ד”ש מאורנה, היא מחבבת אותך מאוד."

ולפני שהגיע אל הדלת, סב על עקביו ואמר:

"זוכר מה שאמר יצחק שדה על הרֵעוּת, על הנאמנות? דברים יפים, לא? אבל הוא עצמו קיים מה שאמר? "

“הזקן לא קיים?”

"קיים? עם הנשים — קיים "?

“נגדו — אף מלה! אתה שומע?” ניפנף מיכה באצבעו מול פניו.

ארליך גיחך.

“כל מה שרציתי לומר הוא שהאדם הוא יצור מסובך. לא פשוט, לא פשוט.”

כשהחל פינוי היִשובים בפִתחת-רפיח, צילצל שוב מיכה אל ארליך:

"אברום! תשמע אותי רגע. אני יודע שאתה אדם עסוק. אבל בשעה כזאת צריך לעזוב הכול ולמהר להציל. לך יש מכונית. אני רוצה שתקח אותי מחר בבוקר לימית. אני מוכרח להיות שם. זה גורלי. "

בקור-רוח רב, כדבֵּר אל אדם זר, אמר לו ארליך שהוא מצטער, לא יוכל למלא את בקשתו.

י

לאחר מות בעלהּ של בתיה — מבעיטת סוס נהרג — נעשו ביקוריו של מיכה אצלהּ תכופים יותר. לבדה היתה בבית — שני הבנים והבת עזבוהו זה מכבר — והשניִם הרבּוּ לריב ביניהם, בעיקר על דברים מן העבר הרחוק. בתיה היתה מזכירה לו שהיה עצלן גדול בילדותו, שוכב שעות על הספה וקורא, וכל עבודת-הבית היתה נופלת עליה, והוא היה מזכיר להּ שהיתה נערה פראית, צעקה עליו על כל שטות ולא פעם הכּתה אותו. “הכיתי? תזכיר לי פעם אחת שהכּיתי אותך!” התלהטה בתיה כאילו אירעו הדברים רק אתמול. פלומה דלילה היתה להּ מעל לשפתהּ, ובהתרגזה היו אגלי זיעה מבצבצים עליה. “מה היה אז באחד במאי, כשחזרת מן התנועה ומצאת שלא שטפתי את הכלים? לא סטרת לי? בפרצוף? היו לך זרועות של מתאגרף!” בתיה אמרה שהוא משקר. היא לא זוכרת דבר כזה. אפילו היתה רוצה להכות אותו — מה שבוַדאי הגיע לו — לא היתה עושה זאת, כי אבא ואמא הגנו עליו! תמיד! ותמיד הצדיקו אותו והאשימו אותהּ! “אַת לא רצית ללמוד! היית בורחת מבית-הספר!” הזכיר להּ מיכה. “מה הפלא שאבא היה מתרגז עליך?” — "התרגז? הוא שׂנא אותי! הוא שמח מאוד כשיצאתי להכשרה

ונפטר ממני!" — “אבא היה מסוגל לשׂנוא בכלל? אפילו את הגרמנים הוא לא שׂנא!” הם הִרבּוּ לריב, ואהבו את המריבות האלה. בתיה היתה מקלפת חצילים בסכין גדולה, ומיכה היה נוגס באפרסמון בשל והמיץ נוטף מפיו אל הרצפה אדומת האריחים. ברוגז היתה מביאה סמרטוט מן המטבח ומנגבת תחתיו, וכשהיה רוצה לקחתוֹ מידהּ, היתה דוחפת אותו במרפקה: “אתה לך לטייל. לך לחצר, תוכל לחלום שם!” הוא אהב את הבית הישן, המושבתי, הצבוע כתום מבחוץ, שרהיטים פשוטים ומעטים עמדו בחדריו — שולחן גדול וארבעה כסאות שריפודם נתרפט, ארון בגדים תלת-דלתי, דליים וגיגיות מלאים פירות במרפסת האחורית. ואהב את החצר, שעצי פרי טרופיים — מַנגוֹ, אבוקדו, אננס, אפרסמון, פּפּאיה — גדלו בהּ בצפיפות, ומטפסים ושׂיחים השׂתרגו פרע על גדרהּ. בירכתי החצר היו דיר עצים, מחסן כלים, שהגשם והשמש קימרו וסידקו את קרשי קירותיו, ורפת נטושה, שלפני שנים רבות החזיקה שלוש פרות. מפעם לפעם היה מניח לאחותו ויוצא אל החצר, נמשך אל העזובה ואפלולית הצללים שבהּ.

בתיה היתה אשה חסוּנה. כתפיה רחבות, קרסוּליה עבים, ושׂערהּ המלבין גזוז קצר. שנתיִם לאחר מות בעלהּ, החליטה להעסיק עצמהּ בעבודה ששׂכר בצִדהּ. היא קיבלה עליה לטפל בילד נכה בן שמונה, בנהּ של אשה גרושה, שעבדה כמנהלת מעון לעולים בחיפה, והיתה חוזרת לביתה רק לפנות ערב. יום-יום היתה בתיה לוקחת את אֵלי — שבגלל מחלת עצמות חשׂוכת-מרפא היו רגליו נתונות בסדיִם — מבית-הספר, מגישה לו ארוחת-צהריִם, עוזרת לו בהכנת השיעורים, משׂחקת אתו, ובשעה מאוחרת היתה אמו באה לקחתו.

כשהיה מיכה בא לביקור, היו השניִם מבלים יחד שעות רבות. נפשו של הילד דבקה באיש המגודל, כבד-התנועה, חבוש כובע הבד המצחיק, שנהג בו כשוֶה לו. “מה עושים היום?” היה נושא את עיניו השחורות, הגדולות, אל מיכה, שבא אל הבית מן העיר הרחוקה, מצפה להפתעות. מיכה לימד אותו שח, הראה לו מעשי כשפים בקלפים, בקשרי חבל,

בצירופי מספרים, שיחק אתו בחצר בג’וּלוֹת, בדוּק. ברפת היה יושב אתו באפלולית על הקש ומגלה לו סודות מדעיים. איך נוצר העולם, מה הם קרחונים, הרי-געש, שדות מגנֶטיים, מהלך הכוכבים בשמים, אין-סוף מהו. לא הכול הבין הילד, אך הוא היה מוקסם.

פעם, בקיץ, בזמן החופשה מבית-הספר, ישבו השניִם ברפת ומיכה סיפר לאלי על קרבות הנגב במלחמת השחרור. לפתע הפסיק מסיפורו, התבונן סביב, ואמר" “אתה רוצה שנעשה משהו, יחד?” הילד היה נרגש, “כן,” ניענע בראשו, “כן, יחד.” – “אבל זהו סוד גמור, בינינו,” הזהירו מיכה, “אסור לבתיה לדעת, וגם לאמא שלך. מבטיח?”

“אם כן, תשמע, אֵלי,” לחש מיכה, “תקשיב לי היטב.”

הילד הקשיב, מתוח, מצפה לפלאות, הקשר החשאי מפעים את לבו.

בלחש סוד פרשׂ לפניו מיכה את תכניתוֹ: הם יבנו מבצר ברפת. מבצר חזק, שאפשר יהיה להתגונן מתוכו, להתקיף ממנו את האויב, להחזיק בו מעמד אפילו זמן ממושך אם ישים האויב מצור עליהם.

“נגד מי?” שאל אלי.

“נגד הגרמנים.”

עיני הילד היו פקוחות אליו בתמהון, בפחד.

“היטלר?” שאל.

“לא, היטלר כבר איננו,” אמר מיכה. וסיפר לו שהיטלר פוצץ את עצמו בבּוּנקֶר בסוף מלחמת העולם, כאשר הובס בידי צבאות בעלות-הברית, אבל יש לו ממשיכים, לאלפים. ואלה זוממים להתארגן מחדש, לצאת לכיבושים, לפלוש למדינת היהודים כדי לאבד ולהשמיד, לכלות את המלאכה שהיטלר החל בהּ. תמיד צריך להיות מוכנים להתגונן מפניהם.

“יהיה לנו נשק?” לחש הילד ברתת.

מיכה הבטיחוֹ שגם נשק ישיגו, אך קודם-כול עליהם להתבצר. לבנות חומה, דָיֵק, מגדלי תצפית, לחפור בונקר גדול שאפשר להיה להסתתר בו ולאגור בו מזון למקרה של מצור ממושך.

ברפת על-גבי הקש שכיסה את רצפת העפר המהודק,

היו פזורות גרוטאות רבות: מריצה חיגרת, דליים שבורים, שתי אִתּים, קלשון, מטילי ברזל, גלגלים חלודים, חבלים רקובים, קורות עץ. בדיר הסמוך היו קרשים רבים, ענפים כרותים, זרדים.

“נתחיל?” אמר מיכה.

הוא הִתוָה את קו הגבול של המבצר, בגִזרה הצפונית של הרפת, והשניִם החלו בעבודה. מיכה פינה שטח רבוע מן הקש, ומן החצר הביאו לבֵנים שתשמשנה כיסוד. אחר-כך הניח עליהן מיכה קורות עץ ארוכות ולאֵלי הורה להביא קרשים מן הדיר.

בצעדים קטנים וזריזים משך אלי את רגליו, זו מושכת את זו, וגרר עמו קרשים קלים שׂורטים את העפר, מן הדיר אל הרפת.

ביום השני, כשתקעו עמודים בעפר והגביהו קירות, לוח מעל ללוח, שקשרוּם בחבלים וחיזקום במסמרים, נפצע אלי באצבעו מדקירת מסמר חלוד שהיה נעוץ בקרש שהרים. הוא התאפק מלבכות, אך דמעות עמדו בעיניו. מיכה מיהר אליו, נטל את האצבע הפצועה אל פיו ומצץ את הדם בכל כוח, מצוץ וירוק. אחר-כך חבש את האצבע במטפחתו, קשרהּ במשיחה, ואמר: “זהו. נפצעים, אלי. זה חלק מן הענין. אין ברירה.” ולפנות ערב, בתום יום העבודה, הבטיח לילד שיחזור בעוד שבועיִם ואז ימשיכו בבנית המבצר “עד אז, אל תיכּנס הנה,” הזהירו, “שלא תעורר חשד.”

“מה אתם בונים שם, ברפת?” אמרה בתיה, “מחבוא?” —“זה לא ענינך, בתיה. ואל תיכּנסי לשם. אני מלמד את אלי לחיות.”

בשני ביקוריו הבאים בכרכור נשלמה הקמת המבצר. המריצה השבורה שהעלוה אל ראש החומה נראתה כמכונת-מלחמה. הקלשון והאִתים, שהיו תקועים בין רווחי הלוחות וכוּונוּ החוצה, נראו כקני תותח, הזרדים שהקיפו את המבצר לרגליו ועטרו אותו בראשו, היו כגדרות-תיל. סולם שנמצא בחצר, הוצב מלפני החומה וארבעה קרשים אָפקים הוצלבו בינו ובין ובין קיר הרפת. אל אל ראשו הועלו ענפי אקליפטוס על עלוותם – וזה

היה מגדל התצפית. על הקרקע, בפינה, נערמו אבנים, ברגים, מסמרים, תרמילי כדורים שמצא אלי אי-שם בשדות המושבה — וזו היתה התחמושת. דרך פתח צר בחומה אפשר היה לזחול פנימה וחוצה.

"מה עוד חסר לנו?” שאל מיכה כשישבו השניִם בתוך המבצר, שרק אור קלוש חדר לתוכו מלמעלה.

“מה חסר?”

”בונקר! במקרה שהאויב מקיף אותנו מכל צד —

ואז סיפר מיכה לילד על המרד בגיטו וארשה. איך באביב של שנת 1943, כששׂרדו בגיטו רק כמה אלפי יהודים, התארגנו הנותרים בארגון יהודי לוחם, הפכו את מרתפי הבתים לבונקרים, הִסווּ את פתחיהם, חפרו מנהרות בחצרות, מבונקר לבונקר, ומנהרות אל תעלות הביוב התת-קרקעיות, שדרכן אפשר יהיה לברוח אל מחוץ לשטח הגיטו, איך אגרו נשק ומזון, התקינו משאבות מים וחשמל; וסיפר לו אין יום אחד, בחודש אפריל, נכנס טור של חיל-הרגלים הגרמני אל רחוב הגיטו, צעד ושר שירים נאציים, ומתוך הבונקרים שמשני צדי הרחוב, הוטלו עליו רמונים, בקבוקי תבערה, וירו אליו מאקדחי ”מאוֹזֶר” ומתת-מקלעי ”שמַייסר”, ועשרות חיילים, חמושים במיטב הנשק הגרמני, גאים בכוחם כבני גזע האדונים הכובש עולם, נפלו, מתבוססים בדמם —

באמצע סיפורו הפסיק והשפיל את ראשו.

הילד ציפה.

”מה היה אחר-כך?” שאל לאחר כמה רגעים.

מיכה שתק. אחר־כך נשׂא את ראשו ואמר:

”טוב, אלי, בפעם הבאה אנחנו חופרים את הבונקר.”

כשחזר ובא לאחר שבועיִם, חפרו שוחה ברצפת העפר של המבצר. מיכה עבד באת ובמעדר, והילד הוציא את העפר בדלי ופיזרו בחצר. אחר-כך כיסו אותהּ בקרשים. השוחה

היתה קטנה, לא עמוקה, והם יכלו לשבת בהּ בדוחק, מכוּוָצים, ורגליו של אלי, שלא יכול לכופפן, היו פשוטות לכל אָרכּה.

”טוב, נצא,” הקים מיכה את אלי בזרועותיו לאחר שישבו בהּ כמה רגעים מתקשים לנשום. ”זה רק למקרה חירום.”

הם חזרו וכיסו את השוחה בקרשים והתישבו עליהם.

“מה עכשיו?” שאל אלי

“עכשיו נחים.”

“אבל הגרמנים אולי מתקרבים בינתיִם….”

“לא חושב. אני אראה.”

והוא טיפס אל ראש הסולם והשקיף ממגדל התצפית לכל העברים.

“אינם,” אמר ברדתו. “עכשיו חורף. שלג מסביב. הכוֹל לבן. לא רואים איש. הם לא מעזים לצאת מתוך העמדות שלהם.”

“כן, קר,” שיפשף אלי את ידיו. “צריך להתחמם.”

“כן, תביא גפרורים מן הבית. נדליק מדורה קטנה ונתחמם.”

“תביא גם כמה תפוחי-אדמה!” קרא אחריו.

עד שחזר עם הגפרורים ותפוחי-האדמה, ליקט מיכה כמה זרדים יבשים, שברי קרשים, קש, וערכם על רצפת העפר של המבצר.

וכשנתפצחה האש במדורה ותפוחי-האדמה הושׂמו על העצים הבוערים, עמדו השניִם לידהּ ושרו:

הרוח נושבת קרירה,

נוסיפה קיסם למדורה,

וכך בזרועות ארגמן

באש יעלה כקָרבן - - -

בעודם שרים, ובלי שחשו בדבר, התעופפה לשון אש כלפי מעלה ואחזה בעלי האקליפטוס היבשים שבראש הסולם, וכהרף-עין פשטה מהם אל עטרת הזרדים המקיפה את המבצר. הילד צעק בבהלה “שׂריפה! שׂריפה!”, וכשהתכופף לזחול החוצה דרך הפתח הצר, נפל על פניו, מיכה הדף ברגלו את אחד הקירות, שהלהבות כבר ליחכו את קרשיו, הרים את הילד אל שכמו ונס עמו החוצה.

“הגיטו בוער! בתיה! הגיטו בוער!” צעק ברוצו לעבר הבית.

עד שהגיעו הכבאים, עלתה כל הרפת באש.

יא

בשובו הביתה שקע מיכה בדכאון כבד. פטישים הלמו בראשו.

כל אותו יום וביום המחרת לא יצא מפתח הבית, ובלילה התעוררה לאה גינזבורג למשמע צעקותיו מלמטה, “אל תעִזוּ” … נשבור!… צא!.." – ואחריהן גניחות כבדות ואנקות. גם ביום שלאחר-כך לא ראתה אותו עולה מן המרתף, וכאשר שמעה שוב לפנות ערב נהמוֹת ופרצי קריאות מבולבלות החליטה לרדת ולראות מה קרה לוֹ.

היא מצאה אותו שוכב על המיטה הלא-מוצעת בבגדיו ובגרביו, זיפי זקו מכהים את לחייו, ושׂערו הדליל, המדובלל, רטוֹב מזיעה.

“קרה משהו? שמעתי צעקות…”

מיכה, ידיו תחת עָרפּוֹ, פקח עיניו עליה ואמר:

“הכוֹל אבוד, לאה. אבוד.”

“מה אבוד?”

“אין סיכוי. הם מתקדמים. הם יגיעו גם הנה.”

לאה הסתכלה בו בדאגה. העיפה עין מסביב: על השולחן היו רבע כיכר לחם עבש, בן ימים אחדים, קורט גבינה רזה שהצהיבה, וכוס ריקה, דלוחה. בפינה, לרגלי הכוננית, התגוללו עתונים ישנים. ספרים היו מונחים על הכסאות.

“אתה לא אוכל בכלל? כבר יומיִם לא יצאת מן הבית…”

מיכה בהה בהּ בשתיקה.

“הם לא מבינים!” נמלטה לפתע צעקה גדולה מפיו. “הם חירשים! הם לא שומעים שהאדמה רועדת!”

לאה חשבה שהוא קודח. היא ניגשה אליו ושמה ידהּ על מצחו.

“אין לי חום, לאה!” דחה את ידהּ בכוח. “אני לא הוזה! תביני! זה אסון! הם לא רואים את האויב!”

“איזה אויב?” שאלה בשקט.

מיכה התנער בבת-אחת ממשכבו והתישב. בהונות רגליו מבצבצים מגרביו הקרועים.

“את הית שם, לאה!” אמר.

"איפה שם "?

"שם! שם! אַת התחבאת באסם! אַת ניצלת! מדוע ניצלת? — מפני שלא האמנת באלוהים! מי שמאמין באלוהים נשחט! מי שמאמין באלוהים בטוח שהצדק ינצח! שאסון לא יקרה! ואם יקרה, לא יהיה נורא כל-כך! בטוח שהסוף יהיה טוב! אבל הסוף לא יהיה טוב! הסוף — "

קולו ניחר, נחנק, ושיעולים פרצו מגרונו.

לאה מיהרה והביאה לו כוס מים.

“די, תירגע.” אמרה כשלגם מן המים. “יש לך חום כנראה. תפסת איזו מחלה שם, אצל אחותך. תפשוט את הבגדים ותיכּנס לתוך המיטה. ואל תדבר. הדיבורים רק מזיקים לך.”

“‘תשתוק’ – תגידי!” אמר בקול חנוק. "כבר יותר משלושים שנה אומרים לי "מיכה — שתוק!' למה? מפני שלא רוצים לשמוע! פוחדים מן האמת! לא רוצים לדעת! גם שם היה כך — אַת יודעת את זה: אנשים חזרו וסיפרו! הזהירו אותם! אבל הם לא רצו לדעת!

הם —"

“טוב טוב, אתה יודע יפה שפה זה לא שם.”

“אנחנו נצורים, לאה! אַת לא תופסת?” גחלו עיניו, “מוקפים סביב-סביב! יש להם צבאות עצומים! הם מיליונים! ואם הם יבקיעו את הקוִים, הם לא ירחמו! תזכרי את זה: אין רחמים!”

פה זה לא שם," חזרה לאה ואמרה בקול נמוך.

“לא? לא?” צעק מיכה. ועם כך זינק ממושבו, רץ אל הכוננית, הוציא ספר עבה, חזר והתישב על המיטה ודיפדף בו במהירות. “את כפר-דרום נטשנו!” שלח צעקה כלפיה תוך כדי דפדוף.

דאגתהּ של לאה גברה. הוא יוצא מדעתו, אמרה לעצמהּ. חשבה שצריך להודיע איכשהו לאחותו, שתבוא ותקח אותו לרופא, לבית -חולים — אולי יתנו לו כדורי הרגעה, אולי הלם חשמלי — אך היא לא ידעה את מספר הטלפון שלהּ, גם את שם-משפחתהּ לא ידעה.

“בואי תראי!” קרא להּ כשהספר פתוח לפניו במפה גדולה, משׂורטטת קוים שלמים ומרוסקים וחִצים עבים הפונים לכל עבר, “בכפר-דרום אני הייתי! אַת רואה? זה כל המשק! שבעים מטר הנה, שמונים מטר הנה, צריפים, חדר-אוכל, בית-בטחון…. פה דיר-אל-בּלאח, פה שיח'-עבד….” — העביר את אצבעו מנקודה לנקודה — “בונקרים לא היו לנו! היה אחד! בשביל החולים והפצועים! עמדנו בתעלות פתוחות! אַת מבינה מה זה לעמוד בתעלות פתוחות כשיורים ומפגיזים מכל הצדדים ומלמעלה ואי-אפשר להוציא את הראש, והפצצות מתנפצות לך מלפנים, מאחור… זה היה נורא, לאה! בצהריִם, פתאום, הרעשה איומה, מאות פצצות מרגמה…. כל הצריפים עלו באש, כמו ערימות של קש, להבות, להבות מכל הצדדים ואתה לא יכול להציל, לא יכול לכבות, ואחר-כך, בבוקר השני….”

הוא הפסיק רגע, מבטו נעוץ במפה, אצבעו נעה על פניה.

“שמונה טנקים!” צעק. “מתקדמים אלינו! בשורה! מצד תחנת הרכבת הזאת, של דיר-אל-בּלח! מפגיזים ומתקרבים אל הגדר, פורצים אותהּ, עוברים את תעלת המגן… הם היו עשׂרים מטר ממני! עשׂרים מטר!.. יוסקה קפץ כמו משוגע מתוך העמדה וזרק עליהם בקבוק מולוטוב….”

שוב הפסיק, ואמר בשקט:

“היה סרחון נורא באויר. מן הפגרים שהם השאירו יומיִם קודם, בחצר, כשברחו… והיה חום משגע, לא היו מים….”

“אז הוא נהרג, יוסקה,” סגר את הספר. “ואחר-כך… אחר-כך אנחנו רואים חיילים סודאנים, שחורים, ענקים…. רצים, מתקרבים…. ופתאום צוללים עלינו שני אוירונים, מעל לראש, כמעט נוגעים, וזורקים פצצות ישר על חדר-האוכל, על התעלות…. כמה היינו? ארבעים? חמשים? וכל התחמושת אזלה… ואז…”

“אוי — יוֹ — יוּי, אוי — יוֹ — יוֹי,” אחז בראשו וניענע אותו מצד אל צד, “הם נהרגו, על-ידי, מתי, ומנשקה… ראיתי איך הדם נשפך להם… ועוד אחד שרץ לעצור… והסטֶן שלי היה משותק ולא היו לי רמונים. אפילו רמון אחד לא היה לי! אפילו רמון אחד!” געה בבכי כילד, ונפל אל הכר וטמן בו את פניו.

יב

יומיִם אחר-כך, לפנות ערב – זה היה ב-17 באוגוסט – דפקה אורנה על דלת המרתף. מיכה נבהל בראותו אותהּ לפניו, על הסף, וצרור גדול של ורדים אדומים בידהּ.

“מפריעה?” לא היה אור בפניה, ורק החיוך המהבהב על שׂׂפתיה האירן במקצת.

“תיכּנסי!” עמד לפניה. “את הפרחים לא הית צריכה להביא, אבל תיכּנסי!”

צחקוק נפלט מפיה, שהיה כמו הד לצחוק בהיר יותר, מביקורהּ הקודם.

“מה שלומך, מיכה?” ניגשה אל האגרטל שעמד על אדן החלון, שׂׂמה בו את הורָדים והלכה אל הכיור למלאו במים.

“תאכלי אבטיח? השכנה הביאה לי הבוקר.”

“לא, תודה, מיכה,” העמידה את האגרטל על השולחן.

“כבר חֳדשים לא הייתי פה, אולי שנה,” הסתכלה על סביבהּ. המיטה היתה סתורה. על השולחן היה מונח “מלוֹֹן למונחי הפילוסופיה.”

“שבי!” התישב מיכה על שׂׂפת המיטה.

“קורא פילוסופיה, אני רואה…” התישבה על הכסא מולו.

מיכה, רכון לפנים, נשען על מרפקיו, התבונן בהּ. עיניה היו לאוֹֹת, האור דעך בהן, וקשתות כהות, סגולות, היו מתחתן.

“חלמתי עליִך לפני שני לילות.”

“כן?” הביטה בו בעיפות. “מה חלמת?”

“חלום מזַווע. צעקתי,” הצטחק.

אחר־כך אמר:

“חלמתי שאַת רצה באיזה שׂדה פתוח, לבושה בשׂמלה לבנה, וכלב גדול, לבן, גבוהּ כמו חמור, רודף אחריִך, משׂׂיג אותך ותופס בפה שלו את שולי השׂׂמלה, ואַת ממשיכה לרוץ, והשׂמלה כבר נקרעת… ואז צעקתי. לא זוכר מה.”

מבטהּ היה שלוח אליו כמו ממרחק רב.

“איזה מזל אתה?” שאלה.

“מזל?”

“באיזה מזל נולדת?”

“נולדתי בלי מזל,” צחק.

“באיזה חודש? יום?”

“י”ד ניסן, ערב פסח."

“הלועזי, אני מתכוונת.”

“אבי לא אמר לי אף פעם. אצלנו לא היה תאריך לועזי.”

“זה סוף מַרס, תחילת אפריל, אני חושבת.”

“אולי.”

“מזל טלה,” אמרה. ולאחר רגע: “חשבתי כך.”

“אני דומה יותר לשור, לא?”

“לא.”

“אַת מאמינה בשטויות האלה?”

“לא, סתם… אוהבת לנחש.”

“השכנה שלי מלמעלה חושבת שאני משוגע,” צחק.

“למה היא חושבת כך?”

"אני צועק. יותר מדי צועק. זה נכון.

“אולי צריך לצעוק – אינני יודעת…” שׂפתהּ העליונה, עם השסע הזעיר, רטטה בחַייכהּ. האור, שחדר מן החלון, הגיהּ את שׂערהּ הדק, שנראה כשקוף.

“לא נותנים לי לדבר, אז אני צועק!” פרץ צחוק מפיו.

“לפעמים אפשר להשתגע דווקא כששותקים…”

“אַת שותקת?”

אורנה הביטה בו כמו מרחוק, האור נופל על חצי פניה, אחר־כך אמרה:

“אני מצטערת שלא אוכל לבוא הנה יותר, מיכה. עזבתי את הבית. אסע לחיפה, כנראה, אל אחותי. בינתיִם.”

“עזבת את הבית? אני לא מבין…”

“כן. לגמרי.”

“אני לא מבין…” מיצמץ בעיניו.

“לאברהם יש מישהי אחרת,” אמרה בקול רם, רם מדי, שהתהפך כגל.

עיניו של מיכה רחבו בבהלה, המלים נעצרו על לשונו.

“זהו. קורים דברים כאלה בחים…” אכפה חיוך על ׂשׂפתיה, כאילו כדי לנחמו.

“אני לא מאמין!” קרא. “איך… ממתי יש לו מישהי אחרת?”

“כבר כמה שנים. אבל לי זה נודע רק לפני חצי שנה. יותר. נתגרש, כנראה.”

“אני לא מאמין…”

“קורים דברים כאלה, לא?”

“שָנים, אַת אומרת? אשה שהוא חי אִתהּ?”

“יפה. מאוד יפה. כותבת שירים, שמעתי.”

“הוא בוגד!” נמלטה זעקה מפיו.

“כן, הנבגדים קוראים לזה בגידהּ,” חייכה.

מיכה הסתכל בּהּ, מזועזע.

“אז כל השנים האלה הוא שיקר אותך! פשוט שיקר!”

“אתה תמים עוד יותר ממני, מיכה.”

אחר -כך אמרה:

"בהתחלה זה שוֹק נורא, כמובן. אחר-כך מתחילים להבין. להבין הרבה דברים שלא הבַנוּ כל השנים. "

מיכה ישב בראש שחוח, תומך את ראשו בשתי ידיו, ומילמל:

“זה נורא… נורא…”

“מה תעשי עכשיו?” נשׂא מבטו אליה.

“אינני יודעת. אהיה בחיפה, כמו שאמרתי. אחר-כך נראה.”

“עלי ללכת, מיכה,” קמה ממקומהּ. “אולי עוד נתראה פעם.”

כשפתח להּ את הדלת, אמרה:

“אל תצטער עלי. יש דברים יותר חשובים שכדאי להצטער עליהם.”

ולאחר היסוס-מה נשקה לו על לחיוֹ. הביטה רגע בעיניו ומיד כבשה את ראשהּ בחזו. רגע ממושך עמדה כך, ראשהּ כבוש בחזו, אחר-כך אמרה “סלח לי,” והלכה.

יג

כל הלילה לא יכול מיכה להירָדם. הוא היה מזועזע, וככל שחשב יותר בדברים, יותר התלקחה בו חמתו. הוא אמר לעצמו שאסור לו להחריש, שהוא מוכרח לעשות משהו. למחות את העוול הנורא שנעשה לאורנה, להשיב את הגלגל לאחור. אברום חייב להחזיר את אשתו הביתה ולנתק כל קשר עם האשה האחרת ההיא. הוא ינסה להשפיע עליו. הוא יאלץ אותו!

לפנות בוקר, בארבע, או בארבע וחצי, הוא קם, התלבש, יצא את הבית, והלך, כרדוף-רוח, אל רחוב מודיליאני. עלה לקומה הרביעית וצילצל בדלת הדירה של ארליך. פעמים אחדות צילצל, עד ששמע נהמה מעבר לדלת “מי שם.” כשקרא בשמו, שמע את ארליך אומר ברוגז, “מה קרה, מה פתאום בשעה כזאת,” והוא ענה שיש לו ענין דחוף, דחוף מאוד, לומר לו. ארליך, בפיג’מה, פניו מעוכות, עיניו רעות, פתח לבסוף ושאל מה הוא רוצה. מיכה אמר שהוא בא לדבר אתו על אורנה, כי שמע שעזבה את הבית. ארליך סימר אותו במבטו, אמר בתקיפות שאין זה ענינו, ועמד לסגור עליו את הדלת. מיכה חסם בעדו בגופו הגדול ואמר, “אתה מוכרח לשמוע אותי!” — “אתה יוצא, או שאני קורא למשטרה!” אמר ארליך, רועד מכעס. דבר זה העלה את חמתו של מיכה. הוא הדף את הדלת לאחוריו וקרא: “אתה תשמע אותי, אברום! עכשיו אתה תשמע אותי!” ארליך החוִיר, שלח אצבע ארוכה כלפי הדלת וצעק: “צא! אבל מיד!” מיכה תפס את ארליך בכתפיו, טילטל אותו, וצעק: “אתה לא יכול לעשות להּ את זה! אתה תחזיר אותהּּּּׂ הנה!” תוך כדי התכתשות, אחז מיכה בגרונו של אברום וקרא: “אתה בוגד! אתה שיקרת אותהּ כל השנים! אתה שקרן ובוגד!” התפיסה בגרון היתה חזקה מדי, כנראה, כי כאשר נאבקו השניִם, נפל ארליך לאחוריו אל הכורסה, וגם אז לא הִרפּה ממנו מיכה והוסיף לטלטלו. כך נחנק אברהם ארליך למוות.

בשש עלה לדירה אחד ממנהלי העבודה של ארליך, שצריך היה להסיעו לנתניה. הדלת, לתמהונו, היתה פתוחה לֶרוָחה, וכשנכנס פנימה מצא את מעסיקו שּׂרוע על הכורסה ללא רוח-חיים.

ספק אם ידע מיכה שאברום נפח את רוחו. מיד לאחר שהשתתק, התרומם מעליו, יצא מן הבית, וחזר — צעדיו מהדהדים ברחובות הריקים — אל המרתף ברחוב העבודה. פשט את בגדיו, נכנס למיטה, ושקע בשינה.

המשטרה גילתה את עושה המעשה כבר באותו יום, כי אחד מפועלי-הנקיון האוספים את האשפה בבוקר, בא לתחנה — לאחר ששמע את הידיעה ברדיו — והעיד שראה אדם מוזר יורד מן הבית ברחוב מודיליאני ומתרחק ממנו בצעדים מהירים. האיש עורר את תשומת-לבו בהילוכו המהיר, כאילו רדף אחריו מישהו, ובלבושו — כובע בד ישן, חולצת חאקי רחבה ממידותיו, נעליִם גבוהות. לא קשה היה למשטרה לזהותו, כי דמות זו היתה מוכרת להּ, כמו לרבים בעיר. בעצם, לרבים בארץ כולהּ.

כשבאו השוטרים למרתף, מצאו את מיכה כשעודו ישן.

במשפט הודה מיכה במעשה, אך לא הביע כל חרטה עליו. מפעם לפעם היה משמיע קריאה כלפי השופט, או כלפי התובע: “מה אתה היית עושה? הוא היה בוגד!” קריאה שהעלתה חיוך על פני היושבים באולם.

יד

לאה גינזבורג היתה נוסעת אל בית -החולים לחולי-נפש מדי שבוע בשבוע, ביום ה', ומביאה למיכה פירות, ממתקים, עוגות שאפתה. “מה נשמע בחוץ?” היה שואל אותהּ בבואהּ, אך ללא שום רוגז וללא דאגה. כששאלה אותו אם הוא רוצה שתביא לו אילו ספרים מחדרו, אמר: “לא, אני כבר לא קורא. אני חושב!” ודפק באגרופו על מִצחוֹ. וכששאלה על מה הוא חושב, אמר: "לכל אחד מאתנו יש זכות לקצת פרטיות, אַת לא חושבת?

שינוי גדול התחולל בו מאז הוכנס לבית-החולים, אל המחלקה הפתוחה שבו. התפרצויות הכעס שלו פסקו ובמקומן באו התפרצויות של צחוק פרוע מפעם לפעם, ללא כל סיבה ניכרת. קשה לדעת איך הסתנן לבית-החולים הכינוי הישן שלו, “מיכה שתוק”, ונפוץ בו, אך גם כשהיו החולים מכנים אותו כך, לא היה כועס, אלא מחיך ואומר: “כן, שתוק, שתוק.” הרופא המטפל בו אמר ללאה שהוא מתנהג בשקט בדרך-כלל, מציית לכל ההוראות, התחבב על האחים והאחיות ולעתים גם עוזר להם בהגשת האוכל, בהדחת הכלים, או בטיפול בחולים אחרים. הוא גם מרבה לשיר, ביחוּד בהתהלכו בגן. “יש לו קול צלול, נעים, כמעט אַלט נשי. אילו היה בריא, יכול היה להיות זמר אוֹפּרה,” התבדח הרופא. “לא צועק בכלל?” שאלה לאה. “לא, לא… רק בלילות הוא משמיע לפעמים איזו נהמה שמעירה את שכניו לחדר. הם גוערים בו ‘מיכה – שתוק!’ — והוא משתתק…” חייך הרופא.

בגן היה מיכה יושב לעתים קרובות על הספסל ומפזר פירורי לחם או גרגרי אורז לצפּרים. הדבר היה משעשע אותו מאוד — לראות איך הן מנתרות לרגליו, מלקטות במַקוֹריהן את הגרגרים, נעמדות ומצפות לו שיוסיף לפזר, מכירות לו טובה כשהוא עושה כן, מרוצות ממנו, כמדומה. לאחדות מהן, שהיו נוחתות לרגליו בקביעות, נתן שמות — צפירה, חגית, רוני — והיה מדבר אִתן.

אחותו בתיה היתה באה לבקרוֹ אחת לחודש. כששאלה אותו לשלומו, אמר: “טוב מאוד, טוב מאוד. פה יש חבֵרוּת אמִתית. יש שיתוף, יש שוויון, כולם נאמנים זה לזה.” אחר-כך הוסיף בצחוק: “חידשנו ימינו כקדם.” פעם, כשישבה אתו על הספסל שלפני הבית, אמר להּ: “חיברתי שיר לכבודך.” ושר: “יש לי אחות גדולה / ושדיִם גדולים להּ / היו להּ שלוש פרות / שהפליצו לה מן התחת / הרביצה להן עד שמתו / ואת אחיה היא לא שוכחת” — ופרץ בצחוק גדול. בתיה השפילה עיניה ואצבעותיה שׂיחקו בעצבנות באבזם ארנקהּ. חצי שנה לאחר אשפוּזוֹ הביאה אִתה צרור של טפסים כדי שיחתום עליהם, והסבירה לו שהדברים אמורים במתן יפוי-כוח להּ לטפל בפקדונו בבנק ובדירה הרשומה על שמו. כשהראתה לו היכן לחתום, שירבט: “מיכה שתוק”. — “זה שם־ משפחתך? שתוֹק?” הבליגה על קוצר-רוחהּ. “אין לי משפחה,” חייך. “זה שמי הפרטי.” — “תמחַק ותחתום מיכה פבזנר!” הורתה

לו באצבעהּ בכעס. “בתיה!” קרא ברוגז; והיתה זו אחת הפעמים המעטות שיצא מגִדרוֹֹ, “אני לא אחתום בשם אבא! תשכחי מזה!” ודחה את הניירות מלפניו.

פעם אחת ויחידה – כשמונה חֳדשים לאחר שהוכנס לבית-החולים — באה אורנה לבקר את מיכה. כשראה אותהּ מרחוק — לבושה היתה בשמלה בהירה, קלה, מנומרת בפרחים תכולים, נעולה בסנדלים, ארנק בד היה תלוי להּ על כתפהּ, ושׂערהּ הדק, הדהוי, נפל במפוזר לצדי פניה — פשט את זרועותיו וקרא: “אורנה!” היא התקרבה אליו בצעדים אטיים, שקטים, חיוך עגום על שׂפתיה, וכשהגיעה אליו, אחזה בידו, כמו שאוחזים בידו של ילד, ולחשה: “מה שלומך, מיכה?”— “מאה אחוז,” אמר, “ואַת?” —“בסדר…” עיפעפה והביטה סביבהּ: “נוכל לשבת פה באיזה מקום?” — “כן, יש לי מקום פרטי,” אמר, והוליך אותהּ לעבר הגן שמאחורי הבית. “כולם חברים שלי,” אמר כשעברו על־פני כמה חולים שהסתכלו בהם. “אַת עוד בחיפה, אצל אחותך?” — “לא,” לחשה, “בתל-אביב.” הוא נעצר, כנבהל, ואחר-כך, כאילו רָגע בו סער חולף, אמר: “אַת צריכה לבוא הנה. פה טוב. טוב מאוד.” — “כן? מה טוב פה?” נשׂאה אליו חיוך. “פה…” – הוא השתתק, הרצין, אחר-כך אמר בהתלהבות: “יש לי חלומות נהדרים פה! אַת לא יכולה לתאר לך! אף פעם לא היו לי כאלה!” — “איזה?” - “חלומות משוגעים!” צחק. אורנה נעצרה, המתינה למוצא פיו. “לא עכשיו,” אמר. "גן-עדן. פעם אני אספר לך. "

“זה הספסל הפרטי שלי,” חייך אליה והתיַשב. נשׂא עיניו אל צמרת העץ ואמר: “חבל שלא הבאתי לחם. אני מאכיל את הצפּרים פה. הית צריכה לראות.” באותו רגע נחתו שתי צפּרים לרגליהם, ניתרו מעט, נעמדו, נושאות מַקוֹריהן אליו, כמצפות. “הן מכירות אותי, אַת רואה?” והצביע עליהן: “זאת שמהּ חגית, ולזאת קראתי אורנה, לכבודך. אַת לא מתנגדת, אני מקווה….”

אורנה השפילה עיניה אל הצפּור, הביטה בהּ בפיזור-נפש, אך זו ניתקה ממקומהּ ודאתה אל ענפי העץ. אורנה שׂמה ידהּ על ידו ולחשה: "מיכה… "

אך השתתקה. דמעות עלו בעיניה. היא הוציאה ממחטה מארנקהּ וסיפגה אותן. ואז פרץ הבכי מתוכהּ. היא כיסתה את פניה בממחטה והתיפּּחה בלי יכולת לעצור בעצמהּ. היו להּ הרבה דברים לומר לו, כנראה, אך לא יכלה לומר דבר.