בצל סלעיה האדומים של העיר סלע שם ישבנו והתבוננו בכותרות־שעריו הנהדרות והחצובות לדורות של הורדוז מלך ישראל. – השמש כבר הרפתה קצת את אשה האכזרית ורק קרני הלשם שלה חצצו עוד אלינו מעבר לירדן שם. –

המון פעוטים ערביים השתובבו בחגוויהם האפלים של הסלעים וכולם העזו אלינו אחד אחד לבקש בקשיש. מורה הדרך שלנו, ערבי אדומי בעל שני מטרים בערך, זקן מופלג, שנשכח עלי אדמות עד הדור הרביעי, – גרש אותם פעפ פעם, אך אם אנחנו גערנו בהם, הביט בנו הישיש בעין לא יפה. הוא התגאה בהם מאד.

– אלה הם ברכת אללה, אדוני. עניים אנחנו, אך האהבה עזה מכל. ואשר עז גם ממנה – הוא פריה של האהבה, אדוני.

אנו העזנו לחלוק על זה: הקיבה עזה מכל. –

הישיש התרגז על השקפתנו הפראית הזאת.

– כן – העזתי אני – חשוב הילד, אך רק עד ששניהם, האהבה והחיים, כלומר: הילד והקיבה, אינם נתונים לפנינו על כפות המאזנים, אחד לעומת האחד. –

פני הזקן קדרו:

– אתם בני אירופה מוכנים למות בעד האשה, ואולם אחרי שנצחתם והשגתם אותה – שותים אתם אותה כיין חריף, רק להשתכר בה. וכי יודעים אתם מה זאת אהבה?! – – ואולם – הוסיף הזקן – מאחר שאתה אדוני הואלת להזכיר אותם “המאזנים” – ארשה לי לספר לכם את אשר קרה לי לעצמי. –

והערבי סיפר:

– הדבר היה לפני עידן ועידנים. הייתי עלם פרח צעיר ובכל הסביבה הייתי מוחזק גברתן בעיר עדן, עיר מולדתי. ומשום כך הזמינו אותי דייגי העיר להסתפח אליהם. הם התכוננו ליוג ממושך בספינה גדולה מאד על פני הים ההודי. – הסכמתי, אללה רצה להביאני לידי נסיון. –

כשני ימים הפלגנו – ופתאום התחוללה סערה בלב ים. לא סערה היתה זאת,אדוני, כי אם משק כנפי עזריאל־השד. הרוח שברה את התורן כשבר קנה רצוץ והשליכו יחד עם המפרשים אל תוך הים הרותח. וספינתנו נסחפה אל תוהו לא דרך, כלפי דרום. –

שמונים ושניים היינו בספינה; בינינו שלש נשים. הספינה היתה טעונה כל מיני צרכי חיים, חוץ מאוכל; דגים יש בים למדי. אך גם זיתים היו לנו.

תוך כדי טלטלה הטיחה הרוח את אחת הנשים אל עמוד החבל – והגלים סחפו את גופה הגוסס אל הים. וצרה על צרה: שהרוח הארורה לא נתנה לנו אפילו להתפלל רגעים מספר. לא הספקנו לצמצם רגע את מחשבותינו כלפי דמותו של הנביא. – וביום הרביע לסופת־מארה זו נטתה ספינתנו על צדה וגל כביר וזועם סחף את הרשת הגדולה למצולות ים. –

וביום השביעי לפנות ערב עלתה הספינה על שרטון! –

איש מאתנו לא ידע, באיזה עולם מעולמותיו של אללה אנו נמצאים. הים עוד סער זמן רב, אך אחרי אשר חמל עלינו – בא אסון האסונות: לא היה לנו מה לאכל. הכל היה לנו, רק לא אוכל, ורשתנו – בתהום.

ורק עתה נודע לי, כי כל אנשי הספינה יאקוטאים הם ולא מושלמים ולא התפללו כלל אל אללה. ורק עוד נפש אחת זולתי היתה מושלמית: אחת משתי הנשים שנשארו בחיים, סעדה הצעירה. אלמנה היתה ולבשל ידעה כמו אראלה לבנה בגן העדן. כן אילו היה מה לבשל. – גם את הזיתים כבר חלקנו אחד אחד. – אדוני משער לעצמו, מה בא אחרי אלה? איך זה ישער? הן אדוני אינו יודע את היאקוטאים חסרי־אלהים. –

יום אחד לחשה לי סעדה בעינים מפיקות אימה, שנתנו לפניה נתחי בשר אדם לבשול! – – וכששאלתי אותם על כך – ענו ואמרו בפשטות:

יש לך עצה אחרת? השמיענו ונשמע.

והוסיפו:

– תאכל גם את בתיאבון, חביבי. עד שתורך־שלך יגיע. –

בתחלה הפילו גורל. –

אחרי כן פרצה מלחמה לחיים ולמות. החלשים שבנו נפלו קרבן. –

ממני פחדו, כנראה: לולא כן, הייתי אני הראשון בקרבנות ומשום כך לא עצמתי עין כל הזמן, שמא יתנפלו עלי בשעת שינה. עזרה לי גם סעדה: שמרה עלי כמלאך גבריאל הטוב. –

וכיון שהם היו רבים ואני יחידי, לא ראיתי לי עצה מאשר להסתפח אליהם. – מי שאינו יודע מה ז אדם רעב, לחנם יגדל לו אללה את זקנו, לעולם לא ידע, מה מסוגל אדם רעב.

כך נמשך הדבר שלשה חדשים רצופים, אדוני. נורא היה. זללנו זה את זה כעכברושים סגורים במלכודת.

לבסוף נשארנו חמשתנו. שלשה גברים, אנשי ברזל־עשת ושתי הנשים. –

סעדה היפה, ששיערה את הסוף המוכרח לבוא, הצליחה לצוד אחד מהם באהבה ולהגות אותו מן המסלה, – אסירי תודה היינו לה על זה. –

כשגמרנו גם אותו – נשארנו ארבעה: שני גברים ושתי נשים. אויבי זה היחידי היה גברתן מר נפש, שרק במעט נפל ממני לכוח.

בלילה שמענו אנקה חרישית. הוא העלה את האשה השניה לקרבן.

לאחר ימים אחדים התחילה השתיקה שורה בין שלשתנו: אני וסעדה והיאקוטאי – גם בשעת אכילה וגם אחריה. – אך סעדה עמדה כל הזמן לצדי. לא עזבה אותי אף רגע.

ככה עמדנו שני הגברים זה מול זה והבטנו זה בזה כשני זאבי־טרף, ימים אחדים. רק סעדה שכבה לישון לשעה קלה,לרגלי.שמרתי עליה. –

אם יש לך אדוני כח דמיון, עצום נא את עיניך ותאר לנפשך את המצב ההוא – –

והימים היו ימי־זוהר מפליאים. –

ושום סימן ישועה לא נראה באופק.

פתאום אומרת לי סעדה בלחישה:

– אני אתחיל “לבגוד” בך פתאום, כדי לצוד אותו. –

– הוא ישחט אותך בטרם תספיקי לנשק לו.

ביום הששי לרעבוננו אומרת לי סעדה פתאום:

– בוא נרד אל תוך הספינה! –

ירדנו. נודע לי, שסעדה הצליחה להערים ולהטמין מנה הגונה של זיתים. היא נתנה לי את כל המנה:

– אכול דייך! –

בלעתי את הזיתים עם חרצניהם.

בינתים נכנס הוא. – כשראה אותי אוכל, לא העז לבקש. עמד וקפץ את אגרופיו.

עתה דברה סעדה כבר בקול רם, בלי פחד אמרה לי:

– עכשיו לא תפחד ממנו. אתה: שמש עולה בגבורתו, והא: עכבר חולה.

הוא חרק בשיניו ומבטנו פרצה מלה יחידה: זונה!

התקוממתי לו.

מלחמה נוראה היתה זאת, אדוני. – בינתים נסה שוב לפנות אל סעדה:

– עזרי לי, טפשה שבעולם! שמונה גמלים לי בבית ואלף ומאתים עצי זית! – והוא קבצן! – יתן לך אללה שכל טוב. סעדה!! –

הפלתי אותו –

זרוק אותו אל הים!! – אמרה סעדה בבחילה. – טמא הוא. העליב בי. – ומלבד זה: הן אחת היא. –

אמת דברה: אחת היא. או שאללה ישלח לנו ישועה, או שנסוף אחרי ימים אחדים ברעב.

זרקתי אותו אל הים.

סעדה פרצה בבכי־אושר:

– אללה רואה, שעדיין לא סר מעלינו צלם אלהים. עדיין בני אדם אנו. מוכשרים לוותר ולהביא קרבן. –

וכמעט יצאה במחול – אך מיד נפלה מרוב חולשה.

כשלטפתי אותה לעודדה – נשקה לי נשיקה צורבת.

ובאשרה, בשכרונה לחשה לי:

– אם אני לזרעך, ערף. – את עבדו זה החדש, העובר שבי, שחובל ביסורים אלה, לא יתן אללה לאבדון, תראה, ערף, בזכות הילד יציל גם אותנו.

אך הישועה לא באה. אללה נרדם רגע, כדי להביאנו לידי נסיון.

עתה עלתה השאלה: מי משנינו ישאר בחיים: אני, או הילד? – איך אמרת אתה אדוני? – “המאזנים”. ועתה אל נא תעצום את עיניך, אדוני, וכי יודע אתה, אדוני, מה זה רעב?! – סעדה התחננה: היא רוצה למות.

– יש בעולם נשים למדי – אמרה – יהיו לך בנים כנפשך. –

שמתי את ידי על פיה. ושוב לא דברנו על זה. אך אני החלטתי, שעלי למות ולהציל את הילד. אף כי לא הייתי בטוח אפילו בהצלה זו. להיפך: כמעט בטוח הייתי, שהיא לא תגע בבשרי – –

ובכל זאת: החלטתי למות.

– סעדה – אמרתי לה – הקרבן הזה, שאני רוצה להביא עתה, יערב לאללה, ולפיכך יערב נא גם לך. והילד הנזון מבשרי מחלבי ודמי – יהיה חסון כאלון, סעדה!

ובשעה שהיא ישנה שנת ישרים חתכתי את עורק ידי השמאלית. – הנה, פה, אדוני.

ותוך כדי גסיסה נעימה, כשעיני התחילו להתעמם וחשכה קדושה הליטה אותי –שומע אני כבחלום את קולה של סעדה הצווחת:

– ספינה! – אללה כביר! ספינה! ערף, ספינה!! –

– רופא הספינה הציל את חיי – גמר הערבי הישיש – ואני עמדתי בנסיון. אתם בני אירופה שותים את האהבה כשתות יין ישן: משתכרים באשה, ומאין לכם לדעת, מה זאת אהבה, אם אינכם יודעים, מה זה ילד?!