עַרְבוֹתַי תְּפָשׂוּנִי

גַּעְגּוּעַי נָבְעוּ —

אֲנִי צְבִי אַחֲרֵיהֶם.

הַצַּיָּד מֵאַחֲרָי?

כִּנּוֹרִי מֵאֵימָתַי?

מִיֶּרַח, מִשָּׁנָה?

שִׁירִי חָדָשׁ אִתִּי,

וְשִׁירִי פּוֹרֶה.

וְיֵשׁ אֶדֹּם כַּלַּיְלָה,

בִּכְיִי חָנוּק,

בְּנָשְׂאִי כְּאֵב בְּדוּמִיָּה,

כִּי גָּבַר אֱנוֹשׁ עָלָי.

אֵי עָמְדָה עַרְשִׂי

עֵת נֻעְנְעָה בְּיַד אִמִּי?

אֵלִי חַי, דּוֹדִי, גּוֹאֲלִי,

כְּעֵגֶל מְלַחֵךְ עֵשֶׂב

אֲנִי לִשְׁעַת-רְצוֹנוֹ.

הוּא כִּמְנַחֵשׁ לְפָנַי,

לְעֵת הִבְהוּב אוֹרוֹת;

עֵת נִגַּפְתִּי אֶחֱזֶה

אֱלֹהִים קָדוֹשׁ עָלָי!