יש ועולה מחשבה, כי צר הדבר שדברי ימיו של כל עם נכתבים רק על ידי בניו; ודאי, היסטוריונים כגרץ או כש. דובנוב – עשו מלאכתם בנקיון דעת ובמיטב האוביקטיביות, ואף על פי כן – עין זרה, אפילו אוהבת מלכתחילה, רואה אחרת את ההשתלשלות, ויש בידי הזולת לראות לא רק אם את העובדות, לא רק את העם נושא־העובדות, אלא גם את התכונות של העם, המשפיעות על העובדות גם לפני כמו לאחר היותן; לכו נא וראו כמה נתקבל באנגליה ספר דברי ימיה שנכתבו על ידי הצרפתי אנדרה מורוּא (אגב, – עכשיו פורסם סופר זה, הגר באמריקה, את קורות ארצות הברית) כן נתקבלה עליהם ההיסטוריה האנגלית שנכתבה על ידי יהודי צרפתי – אליהו הלוי, והיא נדפסה בהוצאה הזולה של “פליקן” והופצה ברבבות טפסים; ברור, כמובן, שיאן עם האנגלים חסר היסטוריונים חשובים ומענינים משל עצמו, ואף על פי כן נתקבלו הנ“ל, כי על כן מצאו הללו דרך משלהם וקבעו את העובדות לפי ראיה מקורית, צדדית, נכונה אף על פי שהיא “זרה”; אכן, חבל, שגם קורותינו לא נכתבו על־ידי זולתנו, ואני מתכון לדברי ימי ישראל כולם, מראשיתם ועד היום הזה, כי על תקופת־התנ”ך כתב רנן אחרים, אבל לא די בכך; לכו נא והביטו כמה טובה עשה, למשל, י.ג. הרדר, שכתב על שירת ישראל, או אותם נכרים רבים אחרים, ביחוד אנגלים, שכתבו על ארץ־ישראל ועל הבחינות השונות של התנ"ך – כמה הושפעו לטובת סופרי ישראל מן הנכרים הללו וכמה עוד ייטיבו ללמוד מהם! כן יש אנגלים שכתבו את ההיסטוריה הספרותית של צרפת (כגון ליטון סטרצ’י) כמו שלא כתבוה צרפתים, או זה הספר המקיף והחשוב על המהפכה הצרפתית, שנכתב על־ידי האנגלי תומס קרליל, – כמה שונה הוא וכמה מאלף הוא, דוקא על ידי זה שנכתב על ידי אנגלי; אלא שנראה הדבר, כי כאן יד גורל, שאינו נשמע למשאלות ואינו נמלך בעצותינו.