וכי נמצא עוד מי שהוא, שאינו יודע, ששתי בחינות עיקריות לה ליצירה האמנותית והן: התועלת וההנאה האסתטית? פעמים שתיהן גלויות ובולטות במדה שוה; פעמים אחת מסותרת והשניה גלויה; ומי שאינו מסוגל לראות נסתרות כגלויות קובע את הנסתר כחסר; עובדה זו היא הגורמת, בלי כל ספק, שיש בוחנים ומוצאים, שיצירה פלונית מעידה על יוצרה, שהוא בעל לב גדול, אבל חסר מוח ואלו יצירה אלמונית מעידה על יוצרה את ההפך; מסקנה זו מעידה על המסיק, שאינו יודע בכלל יצירה מהי; כי אם לא כן היה ברור לפניו, שאין יצירה אלא זו, שכל עצמה היא שווי המשקל בין לב ומוח, אף על פי שאפשר ויוצרה הוא קודם־כל בעל־לב או קודם־כל בעל מוח, לפני היצירה ואחריה או מחוצה לה; ואפשר לנסח את הדברים בפשטות יתירה: אם אנו עומדים נבוכים בפני ספור, שיר או מסה ואיננו יודעים לקבוע מה כאן יותר: לב או מוח – אות הוא, שיצירה אמנותית לפנינו; וכשאין מבוכה ואפשר לקבוע, שהלב כאן גובר על המוח או להפך, אין כאן יצירה אלא כתיבה סתם; וכדי למנוע טעות והטעיה מהראוי לפרש, שהכונה ללב ולמוח במהותה של היצירה ולא במוסר־ההשכל ממנה, שהוא ענין שונה לגמרי; אם ברי לך על פי בחינות שונות שאתה עומד בפני יצירה ואינך רואה בה אלא מוח – חפש וחפש את הלב הנסתר, כי תמצאהו, או שתוכרח להשיג ולהסיק, שגם מוח אין כאן; וכן להפך; חובה לחוש ולהבין את הדבר, שהוא אלמנטרי כמעט: הלב כשלעצמו אין בו לא משום מעלה ולא משום חסרון יותר משיש במוח אפילו לגבי השפעה של טובה וחסד לאדם; לא קשה להוכיח, שחללי לב אינם מועטים מחללי מוח, כשם שהמאושרים בזכות הלב שאצל זולתם אינם מועטים מן המאושרים בזכות המוח שאצל זולתם: אולם כוח בונה ויוצר אינו נתן לעולם לאחד מהם, אלא להרמוניה שבין שניהם; את ההרמוניה הזאת נמצא בסוף כל הסופות אצל דוסטויבסקי, הנראה כבעל מזג חם, ואצל גתה, הנראה כבעל מזג קר; ההרמוניה השלמה דוקא שבין שני היסודות האנושיים האלה היא שעושה אותם לגאוני עולם; האומר, שמלרמה הצרפתי קר וחסר לב הוא, לא ירד לסוף דעתו ולסוף העמקות שבשירתו, כאומר, שרילקה הוא בעל לב ואינו מבחין כמה מן המחשבה קרה עד כדי אכזריות יש בבעל־לב מובהק זה; ומענין הדבר שלא הקוראים האלמונים, הם לבדם, אלא אף המבקרים, שמלאכתם בכך, עמדו וקבעו, שלגבי שירה העיקר הוא מוח קר ומנתח והלב הוא כמעט בגדל של פסול, שגרה כגזירה ממש, שאין רחמים לפניה, אבל אנו, הלואי ויהי חלקנו עם משוררים “קרים” כגיאורגה הגרמני, כולרי הצרפתי וכשלמה לווינזון העברי (קראו את השירה־ההימנון להגיון – ולא ללב! – “המליצה”), עם מבקרים “נלהבים” כגונדולף, כמידלטון־מארי וכיעקב פיכמן; ההרמוניה בין לב ומוח היא שורש היצירה וצמרתה. בלעדה אין יתרון לא ללב ולא למוח בדבר הכתוב.